מהתנ"ך באהבה

לבה של שפחה

"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת–בֶּן–הָגָר הַמִּצְרִית... וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת–בְּנָה..."
(בראשית כ"א, 9)
העננים הכבדים, שנתלו ברקיע כנאדות מים ענקיים, המטירו כל השבוע גשמי ברכה על ערבות הנגב. שטחי המרעה התכסו בשטיח ירוק, עדרי הצאן והבקר ליחכו בתיאבון את העשב, רועים אספו אל זרועותיהם עגלים וטלאים שזה עתה נולדו. באוהלי הנחלה הגדולה, הנושקים לשדות רחבי הידיים, שקדו נשות העבדים על אפיית הלחם בתנורי חימר וארגו בדים מצמר כבשים.
ילדיהן, צוהלים משמחה, התרוצצו יחפים וחסרי דאגה. רשאים היו להשתעשע בכל מקום במתחם הנחלה פרט למקום אחד — הגבעה שעליה ניצב אוהלו רחב המידות של האדון. האוהל הזה וסביבתו היו לחלוטין מחוץ לתחום. אף אחד מילדי העבדים לא הורשה להגיע לשם ולהפריע את מנוחת האדון, אבל הייתה לאיסור הזה סיבה נוספת. האדון לא רצה שמישהו יבחין בו כשהוא מסיט את יריעות האוהל ועיניו מציצות בילדים בערגה נואשת.
לכאורה, היה לו כמעט כל מה שעשוי להזין את חלומותיהם וכיסופיהם של מרבית הגברים: רעיה אוהבת ומסורה, כסף, זהב ורכוש עתק, בריאות תקינה וחוכמת חיים עשירה. אנשים חלקו לו כבוד והוא עמד בהצלחה במבחנים שאלוהים זימן לפניו.
רק במבחן החשוב מכול לא עמד.
הוא לא יכול היה להגשים את ברכת האל ולהעמיד צאצאים שלהם תינתן הארץ.
כשנשא אברהם את אשתו שרה, אחותו מצד אביו, לא היה לו ספק שבתוך זמן קצר תביא בן לאוויר העולם. בעיני רוחו ראה את יורשו הצעיר יושב על ברכיו, מחבקו בזרועותיו הקטנות. הוא שוחח עם שרה על דרך חינוכו.
כשהתברר לו שאשתו עקרה, התקשה להשלים עם הידיעה הקשה. הוא הביא אליה מרפאים נודעים ואצטגנינים מופלאים, הקריב קורבנות והתפלל לאלוהים. גם כשכל אלה לא הועילו לה, לא רפו ידיהם של בני הזוג. הם סירבו להתייחס לאפשרות שלא יהיה להם יורש וכל הרכוש שנצבר, כל העדרים והממון שנאגר, יעשו דרכם אל שארי בשר רחוקים, אולי אפילו יעברו לאליעזר, עבדו הבכיר של אברהם. הם היו מוכנים לתת את כל אשר היה להם ובלבד ששמם ונחלתם לא ייכחדו. הם קרנו מאושר כשאלוהים הבטיח להם זרע.
אבל ימים, שבועות ושנים נקפו ושום דבר לא קרה.
בני הזוג כבר לא היו אנשים צעירים. החשש שהגיל יהיה בעוכריהם גבר והלך עם כל יום חולף. אברהם חרד שאונו לא יישמר לו. שרה פחדה שגם אם יוולד לה בן לא יעמוד לה כוחה לגדלו. לאלוהים היה זמן, להם לא.
הייתה רק דרך אחת להבטיח שיהיה לשרה ילד בהקדם: שפחתה המצרית יכלה ללדת אותו.
הגר, כמו כל שפחה, הייתה רכושה הפרטי של גבירתה. כל מה שהיה שייך לשפחה היה שייך בראש ובראשונה, כנהוג באותם ימים, למי שאותה שירתה, והדבר חל גם על ילדי השפחה. על כן הציעה שרה לבעלה לשלוח אליו את שפחתה כדי שתהרה לו. "הילד הזה," אמרה שרה לאברהם, "יהיה שלי." בעלה סבר שהרעיון נכון וראוי.
*
רוח לילה צוננת הרעידה את יריעות האוהלים של נחלתו השקועה בשינה, כשראה האדון את הגר נכנסת אל אוהלו בצעדים חרישיים, עוטה רק כותונת ורגליה יחפות. הוא פשט את זרועותיו לקראתה והיא נאספה אל תוכן. מגע גופה הצית בו אש נעורים והוא התנה איתה אהבים בסערה שכמותה לא ידע זה זמן רב.
היא הייתה צעירה ממנו בעשרות שנים, שזופה משמש המדבר, עורה מתוח, תנועותיה רכות ועיניה בורקות. גופה הבתולי, כצמח צעיר המייחל לגשמי ברכה, ציפה שירווה אותה עד תום.
היא הביאה לו את בנו הראשון והעניקה לו משהו נוסף שנחרט עמוק בליבו ושינה את חייו:
היא נתנה לו אהבה שכמותה לא ידע מעולם.
מדוע, שאל את עצמו בפליאה, לא שת ליבו אליה כלל עד לאותו לילה?
איך קרה שעד אז לא ראה בהגר יותר מאשר שפחה נקלה? היא בישלה, כיבסה ומילאה מטלות בצייתנות דוממת ובמבט מושפל. לבושה הייתה בבגדים שכיסו את כל גופה וטשטשו את גזרתה, שערה סתור, פניה צרובים מסופות החול. כיצד לא הבחין שמאחורי כל אלה מסתתרת אישה לוהטת ונחשקת, שידעה לפרוט על נימי רגשותיו וללבות את אש אהבתו?
בלילה ההוא ובלילות הבאים שגם בהם היו יחד, כבשה כליל את ליבו והוא הלך שבי אחריה. מה היה בה שאהב כל–כך? ההיו אלה חן עלומיה התוססים, פרץ רגשותיה, עיניה שניצתו למראהו, נשיקות שפתיה על חלקת עורו הקמוט ושערו המדולדל, מגע ידיה כשרחצה את רגליו במים מבושמים?
מעיניה של שרה לא נעלם יחסו המיוחד של בעלה לשפחתה. מחשבותיה התמקדו במתרחש בדל"ת אמותיו של אברהם והדבר הדיר שינה מעיניה.
היא ראתה את הגר נכנסת לאוהלו של בעלה ערב ערב ויוצאת משם בעלות השחר. במאמץ רב התגברה על הקנאה שאחזה בה כשבעלה חלק את יצועו עם האישה האחרת ולא פקד את אשתו אפילו פעם אחת. היא הסתירה את תחושותיה, נשכה את שפתותיה. היא הייתה מוכנה לסבול, להיעלב, לאבד את שלוות הנפש, עד ששפחתה תתעבר. אבל אהבה? לזה היא לא ציפתה.
מהר מאוד, למורת רוחה של שרה, הייתה הגר ליהלום בכתרו של אברהם, לנכס היקר מכל נכסיו, לנפש הקרובה אליו מכל נפש אחרת. השפחה למדה להכיר את אהובה כאת כף ידה, קראה בעיניו את מחשבותיו ונענתה לכל מאווייו. כשאמר לה שהוא בא בימים ואינו רשאי לגזול את אהבתה מגברים צעירים ממנו, פטרה אותו בצחוק מתגלגל. "בשבילי, אתה הצעיר מכולם," אמרה.
חייו היו ריקים מתוכן בלעדיה. הוא חשש לאבד אותה, השתוקק אליה בכל רגע, ביקש להעניק לה מתנות אך היא סירבה לקבלן. "אני אוהבת אותך ללא תנאי," לחשה באוזנו, "אתה קרן האור שלי, קרן האור היחידה."
היא לא לגלגה על אשתו שהזדקנה לצידו. היא העריכה את מסירותה ואהבתה לבעלה, לא ניצלה לרעה את מעמדה החדש כאהובתו של אדונה והוסיפה למלא בנאמנות את המטלות שהטילה עליה. אברהם שיבח אותה על כך.
בעיניים כלות עקבה שרה אחרי התנהלותם של בעלה ואהובתו. לבה שתת דם כשראתה את ידיהם שלובות זו בזו, את המבטים שהחליפו. היא, האישה הראשונה, נדחקה לקרן זווית, אל מחוץ לתחום, מוקפת במשרתים ובעבדים, בפאר ובהדר, אבל שרויה כל כולה בעצב, בכאב, בבדידות.
כשתקפו צירי לידה את הגר, לא מיהרה שרה אל האוהל שאליו הוזעקו המיילדת ואבי התינוק. רק מרחוק שמעה את פעיותיו הראשונות של הרך הנולד כשהגיח מרחם אמו. מאז אותו יום לא שבה השפחה לעבודתה והקדישה את כל זמנה לטיפול בילד. אשת אדונה ראתה את התינוק לראשונה רק כשהוציאה אותו הגר לשאוף אוויר צח מחוץ לאוהל. היא הביטה בו במבט אטום כאילו היה ילד זר, לא היורש שהתאוותה לו.
מצב רוחה נעכר עוד יותר כשחשבה שבעצם הייתה זו היא שהביאה את השפחה אל ביתה, היא שדחפה אותה לזרועות בעלה. עכשיו כל שרצתה היה להתרחק ממנה ככל האפשר.
*
שרה האשימה את עצמה ללא הרף על שנענתה לבעלה לעקור למצרים ועל שהביאה עימה בשובה משם את הגר. אלמלא הבצורת, הרעב והמחסור הייתה נשארת עם אברהם בארץ כנען ולא יורדת למצרים לעולם. היא זכרה את האדמה שנבקעה ואת שדות המרעה שקמלו, את הנוודים מזי הרעב שהגיעו אל נחלתם הקטנה והתחננו למעט אוכל, את הכבשים שמתו בזו אחר זו, את המזווה הריק ואת השכנים שנטשו את אוהליהם ויצאו לחפש מקור חיים במקום אחר. היא זכרה את הלילה שבו הסתובב בעלה באוהל חסר מנוחה ונואש ואמר לה: "לא נשאר לנו דבר. גם אנחנו נצטרך לעזוב את המקום הזה."
"לאן?" שאלה.
"למצרים. שם נוכל למצוא אוכל. נחזור הביתה כשהבצורת תסתיים."
היא ידעה שאין ברירה אחרת. המשבר החמיר מיום ליום ולא היה שום מוצא אחר. לבסוף, לאחר ליל נדודים ארזו את מעט מיטלטליהם והחלו לרדת דרומה, לעבר עתיד רווי תקווה. הם לא היו היחידים שנעו בכיוון הזה.
משפחות ובודדים, מזי רעב ונושאי צרורות דלים, פסעו בכבדות בישימון החולות, בתקווה שבמקום החדש יאיר להם מזלם ויימצאו להם מזון ומקורות פרנסה.
הדרך הייתה קשה ומפרכת. ההולכים כילו את הלחם היבש שנשאו עימהם, אכלו עשבי בר כמושים שעקרו מתוך החולות ושתו מים מעופשים מגבי סלע. רגליהם צבו, גוום כאב ורמשים נעצו את עוקציהם בכל חלק מן הגוף שנותר בלתי מכוסה. השמש הכתה ביום והקרה בלילה.
זמן רב חלף עד שהגיעו היורדים אל המאהלים המצריים הראשונים. הם המירו את דברי הערך שלקחו איתם במוצרי מזון שהשביעו את רעבונם.
חלקם נשכרו לעבודה כרועים וכעובדי אדמה ונותרו שם. האחרים המשיכו בדרכם.
משמר של רוכבי גמלים מצריים עצר כל יורד בעת שהגיע אל הגבול. הם חקרו כל איש לסיבת בואו למצרים.
"מה שמך?" שאלו את אברהם.
"אברהם בן תרח," השיב.
"ושם האישה?"
"שרה."
הוא ציפה שיתעלמו ממנה, אבל הם הסירו את הרעלה שכיסתה את פניה ולטשו בה את עיניהם. לא אחת שמע על נערות ונשים מכנען שנלקחו על ידי שומרי המלך להרמונו. הוא פחד שגם אשתו עלולה להילקח ממנו. היא כבר לא הייתה צעירה, אבל נותרה יפה ומושכת. פניה חלקים ללא קמט, עיניה כחולות כצבע הים, רגליה ארוכות ובשערה החלק, החום, לא זרק שמץ של שיבה.
אברהם החליף איתה מבטים וראה בעיניה חשש וחרדה. הפחד חלחל בקרבו. הוא ידע שאם תמצא חן בעיני המצרים ישימו קץ לחייו. זה היה הנוהג, להרוג בעלים של נשים שנועדו להישלח להרמון המלך. זה קרה לאנשים רבים לפני אברהם.
לרגעים חשב שיסכימו לקחת מידיו שוחד כדי להניח לאשתו, אבל לא היה לו דבר שיוכל להוות פיתוי כלשהו. הוא היה עתה עני מרוד ואשתו הייתה דבר הערך היחיד שהיה שלו.
"זו אשתך?" שאל אחד הרוכבים.
"לא," השיב מייד.
"מדוע היא איתך?"
"היא אחותי."
"ניקח אותה איתנו."
צמרמורת חלפה בגופו של אברהם.
"היא חולה," ניסה להעביר את רוע הגזירה.
המצרי צחק בלגלוג. את התחבולה הזאת ניסו עליו כבר לא פעם.
הוא בחן את עיני האישה והציץ לתוך פיה. אחר–כך פקד עליה ללכת צעדים אחדים. היא פסעה לאט, גוררת את רגליה, אבל חשה שלא הצליחה לשכנע.
"היא נראית לי בריאה לגמרי," קבע המצרי.
אברהם נשך את שפתיו. לא היה עוד דבר שנותר לו לעשות.
המצרי העלה את האישה על גמלו, הושיב אותה לפניו והאיץ בגמל לדהור דרומה. הבעל הביט בהם עד שנעלמו באופק. הוא חשש ששוב לא יראה את אשתו לעולם.
הרכיבה על הגמל, לפותה בידי המצרי שהדיף ריח זיעה כבד, הייתה סיוט מתמשך. הטלטלה איימה לפרק את עצמותיה של שרה. הצמא והרעב התישו אותה. היא התחננה למים, לשעה קלה של מנוחה, אבל הרוכב לא טרח להשיב לה.
אט אט התחלפו מראות הנוף. על הדרך נראו עגלות של איכרים, המובילות את תנובת שדותיהם מן הכפרים הקטנים אל העיר הגדולה. שדות מוריקים, מחולקים לחלקות רבועות ומלבניות שעליהן גדלו בצלים וקישואים, השתרעו לכל מלוא העין. ומים מילאו את תעלות ההשקיה. שרה חשבה בצער על הבצורת בכנען. שפע כזה לא היה שם כבר זמן רב.
סמוך לעיר הבירה המצרית חלפו על פני הפירמידות, המקדשים הגדולים ומכרות הזהב של המלך. תנופת פיתוח רבה ניכרה בכרך הגדול. שלדים של בתי מידות צצו כפטריות לאחר הגשם, דרכים חדשות נכבשו, עובדיהם של בתי האריגה העמיסו על שיירות של גמלים בדי פשתן מובחרים ואמני התכשיטים שירתו לקוחות שגדשו את בתי המלאכה שלהם. לבושם היקר של רבים מתושבי העיר העיד על השפע שהתברכו בו. לכולם הייתה תעסוקה ולרובם — גם הכנסה נאותה.
*
שרה הורדה מן הגמל והובלה במסדרונות המפותלים אל אולם הקבלה של הארמון. היא נדרשה להמתין עד שהמלך יקרא אותה אליו. עיניה סקרו את הכתלים המכוסים בציורי מלכים נושאי מנחות לאלים או מפליגים אל מותם בספינות–השמש בלוויית יקיריהם וחפצי המותרות שלהם. הכול הדיף ריח של עושר: בדי הריפוד המוזהבים של הכיסאות והספות באולם, תקרות האבן המגולפות. מן החלון נשקפו גני הארמון המטופחים, מקווי המים, ביתני המנוחה. בבגדיה הפשוטים, בפניה המאובקים ובשערה הסתור חשה שרה שלא בנוח. המראות לא שיככו את החרדה שגאתה בלבה ואת הגעגועים לבעלה שנותק ממנה באורח פתע. היא אהבה אותו מאז ימי ילדותם בביתו של אב השבט. כשנישאו, בהתבגרם, איחל להם אביהם אושר וילדים לרוב.
לאחר נישואיה עברה שרה להתגורר באוהלו של אברהם. חלקת נחלתו הייתה קטנה עדיין והכנסותיו מעטות, אבל הוא פינק אותה ככל שהיה יכול, סייע לה בעבודות היום–יום, נשא אותה על כפיים. היא הייתה מאושרת כל עוד נעלם ממנה שלא תוכל ללדת. משהיה הדבר לעובדה קיימת, רשאי היה אברהם לגרשה, או לשאת על פניה אישה אחרת, אך הוא לא עשה זאת והיא ראתה בכך גילוי נדיר של אהבה.
שעה ארוכה לאחר בואה של שרה פנה אליה פקיד המלך והורה לה להיכנס ללשכה המלכותית. היא קמה מכיסאה ועשתה כדבריו. כשנכנסה פנימה, סגר הפקיד את הדלת מאחוריה ונעלם.
המלך ישב על כיסאו ואיש מלבדו לא היה בחדר. הוא היה מבוגר למדי, אבל צעיר מבעלה.
"התקרבי," אמר, "אל תתביישי."
ראשו היה קירח ופניו מחוטטים. הוא לבש בגדי זהב וחבש פאה נוכרית ארוכת שיער, שגלשה אל מאחורי כתפיו. היו לו כרס גדולה ועיניים קטנות, חדות מבט.
היא קרבה אליו.
"את אישה יפה," רכן לעברה, "ידוע לך למה הביאו אותך לכאן?"
שפתיה נתהדקו. היא שתקה.
"הביאו אותך לכאן כדי לגרום לי הנאה," הוסיף, "זה יהיה תפקידך מהיום ואילך."
הוא הקיש ברגלו על הרצפה ומשרת צעיר הגיח מאי שם והשתחווה לו.
"קח אותה להתרחץ, הלבש אותה בבגדים חדשים והבא אותה אלי עם רדת הלילה."
כבתוך חלום בלהות עברו עליה שעות היום. רק בקושי שמה לב לידיים שהפשיטוה, רחצו את גופה והלבישוה בגלימת פשתן צחורה. אוזניה קלטו שמץ בלבד מצהלות הנשים בהרמון, וכמו ממרחקים הריחו נחירי אפה את הבשמים שהוזלפו בשפע בחדרים הנאים. היא התחלחלה כשחשבה על מה שמצפה לה בלילה בחדר המיטות של המלך.
אחרי שקיעת החמה, בא המשרת וליווה אותה אל המלך. הוא חיכה לה עירום במיטתו.
"את יפה עכשיו עוד יותר," החמיא לה.
כנטועה במקומה ניצבה ליד המיטה ולא זעה.
"בואי," פקד עליה, "אל תאכזבי אותי."
בליל של מחשבות הציף את מוחה. לשווא חיפשה תירוץ שימנע ממנה מלהתייחד איתו. אם תספר לו את האמת, יהרוג את בעלה. אם תתרצה לו, תבגוד באיש ששמרה לו אמונים. אם תסרב להיכנס למיטתו, תעורר את זעמו ומי יודע מה יעולל לה.
הוא הזדקף וקם על רגליו. היא הביטה בו בבעתה כשקרב אליה.
עיניה נעצמו וצמרמורת של חרדה חלפה בגופה.
המלך עשה צעד אחד לעברה ופיו פלט לפתע חרחור קולני. פניו נעוו, עיניו התהפכו וגופו התמוטט על הרצפה.
שרה צרחה בבהלה.
משרתיו של המלך הזעיקו את רופאיו וגירשו את האישה אל ההרמון. הרופאים ניצבו אובדי עצות מול המלך שרעד ומלמל מלים חסרות משמעות. הם קראו לעזרתם את חרטום הארמון. הוא הגיע מצויד בספר הלחשים העתיק, נופף במטה דמוי נחש, פלט מילים שמשמעותן הייתה ידועה רק לו וערך טקס מאגי קצר של גירוש מזיקים. אחר–כך רכן אל המלך ולחש באוזנו: "האישה שהייתה כאן הביאה איתה את הקללה. היא התחזתה לאחותו הבתולה של איש עברי ולא גילתה שהיא אשתו."
המלך התעשת בבת אחת.
"תביאו אותה מייד," ציווה.
כשהגיעה שאל אותה מדוע לא אמרה לו שהיא נשואה.
"פחדתי," השיבה.
הוא לא הכניס להרמונו מעולם נשים נשואות. על פי עצת חרטומו נאסר עליו, כבנו של האל, להתנות אהבים אלא עם בתולות תמימות, שלא נגע בהן איש לפניו.
"השב אותה אל בעלה ותן לו פיצוי על שלקחת ממנו את אשתו," אמר החרטום, "רק אז תחזור לאיתנך."
אנשי המלך יצאו לחפש את אברהם. לא קל היה לאתר אותו בין היורדים הרבים מכנען. רובם היו פזורים באזורים כפריים ויתרם עבדו באתרי הבנייה. נדרשו מאמצים רבים, חיפושים מאוהל לאוהל, חקירות של יורדים והרבה סבלנות.
הובטח גם פרס למי שיגלה את עקבותיו של אברהם. לבסוף סיפק יורד ממכריו את המידע המבוקש. אברהם נתגלה בנחלתו הגדולה של בעל עדרים, מועסק כגוזז צאן. מבוהל עד עמקי נשמתו, משוכנע שעומדים להענישו כיוון שלא גילה שהוא נשוי, הובא אל הארמון ונמסר לטיפולו של אחד מאנשי חצר המלך.
"המלך מינה אותי למלא את פקודתו," אמר לו האיש, "הוא ציווה להחזיר אליך את אשתך ולפצות אותך על שנלקחה ממך. אתה עומד להיות אדם עשיר."
אברהם לא האמין למשמע אוזניו. הוא בהה באיש החצר בלי להבין. רק כשנכנסה אשתו לחדר הצליח להירגע במקצת. היא ניגשה אליו ולפתה את ידו בחום. "המלך לא נגע בי," לחשה.
"למה הוא שחרר אותך?" ביקש לדעת, "למה הוא חושב שעליו לפצות אותנו?"
"אספר לך אחר–כך," הבטיחה.
איש חצר המלך ליווה אותם אל החצר. שם, מקובצים יחד, ניצבו כמה גברים ונשים.
"בחר מתוכם את העבדים שלך," הורה לאברהם.
היורד מכנען לא העז. מעולם לא היו לו עבדים והוא לא הבין מדוע הוא זקוק להם עכשיו.
"אם המלך מעניק לנו עבדים," לחשה שרה לבעלה, "הוא מבין שנזדקק להם."
חדורת ביטחון פסעה קדימה, והצביעה על כתריסר עבדים.
"ניקח לך גם שפחה אישית," הציע אברהם, "היא תבטיח שלא תתאמצי יותר מדי." שרה חלפה בין אנשי הקבוצה ובחרה בנערה צעירה, ירוקת עיניים ושחומת עור שבחנה אותה ללא מורא.
"מה שמך?" שאלה אותה.
"הגר."
"עבדת כבר כשפחה?"
"אף פעם לא," השיבה הנערה בענווה, "אבל אני חזקה ומסורה ואוכל להשביע את רצון גבירתי."
איש החצר הורה לעבדים הנבחרים ללכת בעקבות המרכבה שהמתינה בפתח הארמון. הוא פתח את דלתה והזמין את שרה ואברהם להיכנס לתוכה.
כובשים את התפעלותם מן הנסיעה שכמותה לא חוו מימיהם, יצאו מן העיר כששובל העבדים נשרך אחריהם והגיעו לנחלה מגודרת, רחבת ידיים. בקר געה במכלאות וצאן פעה בדיר.
"המלך הורה לתת לכם את כל העדרים המצויים כאן," אמר איש החצר.
שרה ואברהם, נדהמים ונסערים, לא הצליחו להוציא מילה מפיהם. "פרט לכך," הוסיף המצרי, "יעניק לכם המלך כסף, זהב ובגדים לרוב." בני הזוג ניצבו פעורי פה מול העדרים שניתנו להם במתנה. במחי החלטה אחת של המלך, הפכו חיי העוני שלהם לזיכרון רחוק. הם התקשו להסתגל למחשבה שמעתה ואילך לא יחסרו עוד דבר.
בו ביום הביאו שליחים מיוחדים מן הארמון תיבות גדושות כסף וזהב ותשורות יקרות ערך. ראשו של אברהם הסתחרר, אבל לפתע נתקף בהלה.
"מה יקרה אם המלך יתחרט פתאום?" שאל את אשתו.
"קשה להניח שזה יקרה," ניסתה שרה להרגיעו.
"ואם בכל זאת הוא יתעורר בוקר אחד ויחליט שקיבלנו יותר מדי?"
היא לא ידעה מה להשיב.
"אני מציע שנארוז ונחזור מהר ככל האפשר לארץ כנען," אמר.
שרה לא התנגדה.
"נצא בלילה," החליט אברהם, "בחושך נוכל להתחמק ביתר קלות."
הם כינסו את עבדיהם והורו להם לאסוף את העדרים, לרוקן את אוהלי המגורים מכל חפץ בעל ערך ולהעמיסם על גמלים. כשהאיר השחר כבר התנהלו מחוץ לעיר, בדרכם אל המדבר החוצץ בין מצרים לכנען.
*
זמן רב הלכו במדבר, חשופים לתנודות האקלים, תרים אחרי מקורות מים שבהם יוכלו העדרים לשבור את רעבונם וצימאונם. כשתם המסע ורגליהם עמדו בכנען, הבחינו לשמחתם כי תקופת הבצורת באה סוף סוף אל קצה.
אברהם התנחל בנגב הצפוני וקבע בו את נחלתו. הוא ואשתו אהבו את האקלים הנוח, העדרים ליחכו בהנאה את העשב שהחל עולה בשדות המרעה, הבארות היו מלאות במים.
הגר הסתגלה במהירות אל הסביבה החדשה. היא מילאה את תפקידיה בנאמנות, לשמחתם של אדוניה. היא בגרה ויפתה והייתה שפחה למופת, עבדה ללא ליאות, מילאה את רצונה של גברתה והתחבבה עליה מאוד. כיאה לבעלי המאה, שרה ואברהם לא עסקו בעבודות של יום יום. העבדים הוציאו עדרים למרעה, חלבו את הפרות והעזים, חבצו גבינה, קטפו מיבול השדות ומכרו את תוצרתם בשוק. אברהם פיקח על ניהול החשבונות, מכר וקנה פרות וכבשים ורכש ברווחיו שטחי קרקע נוספים. שרה בילתה את רוב שעות היום באוהל, שרועה על מצע של כרים צבעוניים. השפחה דאגה לניקיון האוהל, הכינה ארוחות, כיבסה את בגדיה של שרה, סרקה את שערה, קרצפה את סנדליה כשדבק בהם בוץ. שרה גמלה לה מדי פעם על מסירותה בתוספת שכר קטנה, או במזון שהתירה לה לקחת אל אוהלה.
הגר נהגה להשכים קום כדי להספיק להשלים את מטלותיה. לעיתים עבדה עד רדת הלילה אבל אף פעם לא התלוננה, לא ניסתה להשיג הקלות כלשהן. נוח היה לה באוהל הקטן שבו התגוררה בגפה. היא נמנעה מלהתרועע עם שאר העבדים ודחתה מחזרים מביניהם. "מוטב לי להישאר רווקה," אמרה לשרה, "מאשר להינשא לעבד ולהרוס כל סיכוי לשפר את חיי." היא לא ניהלה שיחות פנים אל פנים עם גבירתה. לרוב התנהלה בדממה, בראש מורכן, ממלאת בחריצות את המוטל עליה. לפעמים זכתה למחמאה חפוזה מפי אברהם שנקרה על דרכה. לפעמים העיפה לעברה שרה מילה טובה או שתיים. היא לא הייתה זקוקה ליותר מזה. היא ידעה שהם אוהבים ומעריכים אותה יותר מכל אדם אחר שהעסיקו בנחלתם.
בוקר אחד, שלא כמנהגה, זימנה אותה שרה לשיחה אישית.
הגר ניצבה באוהל מגוריה של גבירתה, מחפה על סקרנותה.
"את ודאי יודעת שאני מרוצה מאוד מעבודתך," אמרה לה שרה.
הגר הנהנה בענווה.
"האם תהיי מוכנה לעשות למעני כל דבר?"
"אם יהיה זה למענך, לא אסרב."
שרה חייכה בסיפוק. לתשובה כזו ציפתה.
"שמת ודאי לב," אמרה, "שאינני מתעברת. האל סגר את רחמי וזה מציק לי ולאברהם. שנינו חולמים על יורש."
"אני מבינה, גבירתי."
"על כן אשמח אם תביאי לנו ילד."
מכל האפשרויות בעולם, על האפשרות הזאת לא חשבה הגר כלל.
"איך?" שאלה בתמיהה.
"פשוט מאוד, היכנסי למיטתו של אברהם ואז זה יקרה."
הגר לא יכלה לסרב. הציות לגבירתה זרם בדמה. היה ברור לה שמוטל עליה למלא את בקשתה של האישה שרכשה אותה כשפחה, אבל הרהור של ספק עלה במוחה. אברהם היה כבר איש קשיש. היא לא הייתה בטוחה שתוכל להתעבר ממנו.
"האדון יודע?" שאלה בקול חרישי.
"כן."
"מתי עלי לבוא אליו?"
"הלילה," השיבה שרה.
בבת אחת התהפכו היוצרות, השתבשו סדרי עולם. תחת שתבצע בהכנעה את המוטל עליה, תיכנס להיריון, תלד ילד ותעביר אותו לרשותה של שרה, עשתה השפחה שלא במודע את הבל–ייעשה: היא כבשה את לב אדונה והוא מצא עצמו כרוך אחריה יותר מאשר אחרי אשתו.
שרה הגיבה כפי שנשים רבות היו מגיבות. היא שינתה את יחסה אל שפחתה.
במקום סבר פנים יפות ושפת דיבור מתונה, החלה שרה להגיב בכעס ולגעור בהגר בשל עניינים של מה בכך, העבידה אותה קשה במתכוון, התעלמה מכך שהיא נושאת בבטנה את הוולד ששרה עצמה ביקשה את היוולדו.
לרגעים זחלה אל לבה של שרה חרטה כבדה על טעותה הגורלית. היא ייסרה את עצמה על ששלחה את הגר אל אברהם, על שחיברה בין שניהם בלי לחשוש שקשר אינטימי עלול להוליד מערכת יחסים הדוקה לאורך זמן.
היא חשבה שהיא מכירה את בעלה היטב, מודעת לכל מרכיבי אופיו, מסוגלת לצפות כיצד ינהג בכל מצב. היא הביאה בחשבון הכול פרט לעובדה שאברהם היה גבר מרשים והגר נערה מושכת.
במשך שנים התרגלה למחשבה שבאוהלה מסתובבת שפחה כנועה וצייתנית, שאינה מסוגלת לעולל לה רע. היא לא הבינה כיצד יכול היה בעלה לזנוח את אהבתו אליה ולבחור באהבה חדשה, רעננה ומסעירה יותר.
מבחינתה זו הייתה מהלומה קשה, קשה מדי.
הגר לא הביעה תחילה כל מחאה כששרה התעמרה בה. די היה לה בהתרפקותה על הימים והלילות שבהם היה אברהם איתה, די היה לה בהצהרות האהבה שלו, בידו המלטפת את בטנה התופחת, בהבטחותיו כי לא ייטוש אותה לעולם. להתעמרותה של שרה התייחסה כאל רע הכרחי.