אמא של אלף שמונים וארבע

בוקר

 

 

 

בחלומותיה חזרה שוּגָ'טָה פעם אחר פעם לבוקר אחד לפני עשרים ושתיים שנה. היא מצאה את עצמה אורזת בתיק שלה מגבת, חולצה, סָארי, מברשת שיניים, סבון. שוג'טה בת חמישים ושלוש עכשיו. בחלומותיה היא רואה שוג'טה בת שלושים ואחת עסוקה בסידור התיק שלה. גופה מותש מרחמה המלא. שוג'טה הצעירה ארזה בקפידה את התיק שלה, פריט אחר פריט, בהכנה לקראת הבאתו לעולם של בְּרָאטי. פניה של אותה שוג'טה התעוותו בכאב פעם אחר פעם, היא נשכה את שפתיה לבלום את הדמעות. שוג'טה של החלומות המתינה ללידתו של בראטי.

הכאב התחיל בשעה שמונה באותו הערב. הֵם רבת הניסיון אמרה, "הרחם התחיל לדחוף אותו החוצה, אמא. זה לא יקח עוד הרבה." הם ספקה ידיים ואמרה, "שהכול ילך טוב. שאלוהים יחזיר את שניכם, בנפרד זה מזה."

היה כאב, כאב נורא. מכיוון שהילד איים לצאת בכל רגע, אושפזה שוג'טה בבית היולדות כבר אתמול. ג'וֹטי היה אז בן עשר, ניפָּה בת שמונה, טוּלי בת שש. היא נזכרה שהחותנת שלה המתינה לצדה. אבא של ג'וטי היה בן יחיד לאמו. היא התאלמנה לאחר לידת בנה הראשון. היא לא סבלה לראות את לידות ילדיה של שוג'טה, היא הביטה בה בעיניים רושפות בעוינות. בכל פעם שהתקרב זמנה של שוג'טה ללדת, היתה החותנת עוברת לגור בבית אחותה. מפקירה את שוג'טה לגורלה.

בעלה אמר לה, "אמא רכה מדי, את לא מסוגלת להבין את זה? היא לא יכולה להתמודד עם כל הכאבים והצעקות."

אבל שוג'טה מעולם לא צעקה, היא אפילו לא נאנחה בכאב. היא נשכה את שפתיה בחוזקה ועשתה כול שעליה לעשות למען ילדיה. אבל באותה הפעם נמצאה החותנת לצדה, כי אחותה לא היתה בקוֹלקָטָה. היא נזכרה שאבא של ג'וטי נסע לקַנְפּוּר לרגל עסקיו. דיבּוֹנַט לא ידע לפני שעזב שאמא שלו תישאר הפעם. היא הלכה בעבר וגם הפעם תלך, הוא חשב. למרות זאת דיבונט לא ביצע שום הכנות בשביל שוג'טה. הוא מעולם לא עשה זאת. הכאב הראשון הופיע בחדר האמבטיה, שוג'טה רעדה בכל גופה. מראה הדם הפחיד אותה. היא ארזה את כל חפציה בעצמה וביקשה מהמבשלת שתזמין לה מונית.

היא נסעה לבית היולדות בכוחות עצמה. הרופא נראה מודאג למדי. זה הבהיל אותה. עיניה של שוג'טה התערפלו בכאב, כאילו החזיק מישהו זכוכית אטומה מולן. שוג'טה התאמצה לפקוח את עיניה ושאלה את הרופא,

"הכול בסדר אצלי?"

"ודאי."

"הילד?"

"נסי לישון."

"מה תעשה?"

"ניתוח."

"דוקטור, הילד?"

"נסי לישון, אני אדאג לכול. למה באת לבד?"

"בעלי מחוץ לעיר."

שוג'טה הופתעה. היא לא היתה מצפה מדיבונט להתלוות אליה, גם אם היה בקולקטה. מדוע ציפה לכך הרופא? דיבונט מעולם לא התלווה אליה, מעולם לא דאג לשוג'טה כשהגיע זמנה. הוא היה עובר לישון בקומה השנייה כדי שבכיות התינוק לא יפריעו את שנתו. כשהילדים היו חולים, הוא מעולם לא ירד לדרוש בשלומם. אבל דיבונט פקח עין, הוא פקח עיניים על שוג'טה, היה עליו להבטיח שגופה של שוג'טה ישאר כשיר לעשותה שוב אם.

"את לוקחת את התרופה שלך באופן קבוע?"

קולו של דיבונט נשמע עמוק, ליחתי. כשתקפה אותו תשוקה חסרת מנוח, התמלא כפי הנראה גרונו של דיבונט ליחה, והיא שגרמה לקולו להישמע צמיגי. שוג'טה הכירה היטב את דיבונט. אם דיבונט מתעניין בבריאותה, יכולה להיות לזה רק סיבה אחת. אבל איך הרופא אמור להכיר את דיבונט?

הוא נתן תרופה לשוג'טה. אבל הכאב לא שכך. לפתע תקפה את שוג'טה תשוקה בוערת ללדת. שש שנים תמימות חלפו מאז לידתה של טוּלי. למרות כל מאמציה של שוג'טה לגונן על עצמה, לא עלה בידה למנוע את התוצאה.

היא הרגישה מחוללת ומטומאת במשך כל תשעת החודשים. הגוף שהלך וצבר משקל נדמה לה כקללה. אבל ברגע שהבינה שנשקפת סכנה לחייה ולחייו של הילד, נשטפה חמלה בוערת. שוג'טה קראה באחת לרופא. היא אמרה לו, "בבקשה תנתח. תציל אותו."

"זה מה שאנחנו הולכים לעשות."

הרופא קרא לאחות, והיא נתנה לה זריקה. הכאב פילח את נבכי בטנה של שוג'טה. אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, השישה־עשר בינואר. שוג'טה לפתה את סדין המיטה הלבן פעם אחר פעם, מצחה הבהיק מזיעה, הכתמים השחורים מתחת לעיניה התפשטו, גדלו. היא לא השגיחה בקור החורפי, ובאותו ינואר שרר קור עז.

 

הכאב פילח את נבכי בטנה. שוג'טה לפתה את סדין המיטה הלבן והתעוררה שטופת זיעה. כשראתה את אבא של ג'וטי לצדה, נחרשו קמטים במצחה החיוור. מה עושה בעלה במיטה לצדה? היא הנידה בראשה! ביום לידתו של בראטי לא נמצא שם אבא של ג'וטי, לכן גם מעולם לא הופיע בחלומותיה. אבל כעת שוג'טה כבר אינה חולמת.

היא מתחה את היד. גלולת בָּרַלְגַן, מים. היא בלעה את הגלולה ולגמה מהמים, ניגבה את המצח בקצה הסארי שלה.

היא נשכבה שוב. כעת חשוב לספור מאחת עד מאה, לפי הוראות הרופא. בזמן שספרה, הלך ופחת הכאב. בזמן הזה החלה הגלולה לפעול, הכאב פחת.

הכאב פחת. הכאב שהתיש, שהכריע את שוג'טה, פחת. הכאב יפחת עכשיו. הכאב חייב לפְחות עכשיו. היא הביטה בשעון, שש בבוקר. היא הביטה בקיר, בלוח השנה. השבעה־עשר בינואר. במשך כל הלילה של השישה־עשר בינואר היו כאבים, הכרה־חוסר־הכרה, ריח אתר, אורות קשים, הרופאים הסתובבו כל הלילה מעבר למסך הכאב העכור, כל הלילה, עד הנץ השחר, שחר השבעה־עשר בינואר שבו בא בראטי לעולם. היום שוב שבעה־עשר בינואר, שוב שחר. לפני שנתיים בשבעה־עשר בינואר באותו החדר שכבה שוג'טה לצד אותו האיש על אותה המיטה. לפתע פתאום צלצל הטלפון, על השולחן שלצדה.

הטלפון צלצל, בחדרו של ג'וטי. לפני שנתיים ביום הזה העביר ג'וטי את הטלפון לחדר שלו. ג'וטי, ג'וטי המתחשב, ילדה הראשון, בנה בכורה, בנו הנאמן והצייתן של דיבונט, בעלה הנדיב של בִּינִי, אביו האוהב של שוּמוֹן.

ג'וטי המתחשב. לפני שנתיים שוג'טה היתה בת חמישים ואחת, אבא של ג'וטי בן חמישים ושש. גיל חסר דאגות, שני אנשים שחייהם מסודרים, מאורגנים. הבת הגדולה נישאה כבר, הקטנה בחרה לה חתן לעתיד, הבן הגדול מבוסס ומצליח, את הבן הקטן ישלח אביו ללמוד בקולג' בחוץ לארץ. הכול מסודר, מאורגן, כמו שצריך, בדיוק כמו שצריך.

בדיוק בזמן הזה, בדיוק בגיל הזה, צלצל הטלפון. האם הרימה את השפופרת בעיניים רדומות. פתאום שאל קול לא מוכר ורשמי של שוטר, "בְּרָאטי צָ'טֶרְג'י קרוב שלך?"

"הבן שלך? תגיעי בבקשה לקַנטָפּוּקוּר."

"כן," חזר ואמר אותו קול חסר גשמיות, "תגיעי לקנטפוקור." השפופרת נפלה ונחבטה. שוג'טה התמוטטה חסרת הכרה.

לפני שנתיים לפנות בוקר, בשבעה־עשר בינואר, ביום הולדתו של בראטי, ביום שבו בא בראטי לעולם, בבית המסודר והמאורגן הזה, בבית המסודר, המאורגן והשליו הזה, שינו החדשות בטלפון את הכול, אירע אירוע חסר תקדים.

מסיבה זו העביר ג'וטי את הטלפון ממקומו. אבל שוג'טה לא ידעה זאת. במשך שלושה חודשים שוג'טה לא ידעה כלום. רק שכבה כל הזמן במיטה והליטה בידיה את עיניה. היא מעולם לא פרצה בבכי. הֵם, רק הם, נמצאה לצדה, נתנה לה גלולות שינה, ישבה והחזיקה בידה.

לכן שוג'טה לא ידעה מתי הועבר הטלפון מהחדר שלה.

לקח לשוג'טה שלושה חודשים לחזור לעבוד בבנק. היא חזרה לשוחח כרגיל עם ג'וטי, ניפָּה וטולי. היא חידדה עפרון לשומון, בנו של ג'וטי. היא שאלה את בּיני, אשתו של ג'וטי, "שלחת לכביסה את הסארי שלי עם השוליים השחורים?"

כשאביו של ג'וטי נסע לבומביי, היא ארזה את תרופות העיכול שלו במזוודה –

רק כשהכול חזר לשגרה, נעשה נורמלי, שמה לב שוג'טה שהטלפון שהיה בחדרה הועבר לחדרו של ג'וטי.

כששמה לב לכך בפעם הראשונה, התקדרו פניה בזעף. איך יכול ג'וטי להיות טיפש כזה? היא הנידה בראשה לנוכח טיפשותו של ג'וטי. הרי לעולם לא תגיע שוב שיחת טלפון כזאת. לאבא של ג'וטי יש חברה לראיית חשבון, ג'וטי הוא סגן המנהל בחברה עם שם אנגלי, בעלה של ניפה, הבת הגדולה, הוא פקיד רם דרג במכס, בעלה לעתיד של טולי, טוני קַפַּדְיָה, פתח סוכנות משלו ליצוא אריגי בָּטיק ומשי, שטיחים, פסלי נָטָרָגָ'ה מפליז וסוסי טֵרָקוֹטָה מבַּנקוּרָה, החותנים של ג'וטי גרים בבריטניה.

לא נותר איש שיעשה משהו יוצא דופן או חסר אחריות, כזה שיגרום לטלפון לצלצל פתאום, שיגרום לשוג'טה למהר לחדר המתים בקנטפוקור.

לא נותר איש מרדן דיו כדי לשלוח את ג'וטי ואת אבא של ג'וטי ברחבי מסדרונות הכוח, בזמן שרק שוג'טה וטולי רצו לקנטפוקור.

לא נותר איש שיוכל לבצע פשע שיגרום לו להגיע לקנטפוקור, לשכב שם. הדוֹם הרים את הסדין הכבד. הקצין הממונה שאל אותה, "את מזהה את הבן שלך?"

הם כולם אנשים שקולים, שומרי חוק, אזרחים טובים. הם לעולם לא יגררו את שוג'טה למצבים כאלה, לא יגרמו לאבא של ג'וטי להתרוצץ ככה. אבא של ג'וטי נאלץ להפעיל המון קשרים כדי להשתיק את החדשות שבנו מת מוות שערורייתי כל כך.

כשהגיעה ההודעה בטלפון, הדבר הראשון שעניין את אבא של ג'וטי היה איך אפשר להסתיר את החדשות. הנסיעה לקנטפוקור לזהות את הגופה לא נראתה לו חשובה באותה המידה. הוא גידל את ג'וטי בצלמו ובדמותו, והבן יצא למשימה לצד אביו.

דיבונט אסר על שוג'טה לקחת את המכונית. איך יכולה המכונית שלו לחנות ליד קנטפוקור? ומה אם מישהו יבחין בה?

באותו היום, ביחד עם בראטי, מת גם אבא של בראטי בשביל שוג'טה. הצורה שבה התנהג אבא של בראטי באותה שעה גורלית היתה בשבילה כרעם ביום בהיר. פיצוץ אדיר. כאותם מטאורים עצומים שהתנגשו בעולם לפני מיליוני שנים, כאותם זעזועים ששברו וחילקו את גוש האדמה האחיד ליבשות שאוקיינוסים מפרידים ביניהן.

דיבונט מעולם לא הבין שבגלל התנהגותו באותו היום הוא מת בשביל שוג'טה, שמאותו היום ואילך נפערה ביניהם תהום אדירה. דיבונט ששכב במיטה לצד שוג'טה לא חשד כלל שמאותו היום שבו החשיב את מעמדו ואת ביטחונו של דיבונט החי יותר מבראטי המת הוא הפסיק להתקיים בעיני שוג'טה.

הפעלת הקשרים וההתרוצצויות של דיבונט הניבו פרי. ביום הבא דיווחו העיתונים על מותם של ארבעה צעירים, שמותיהם פורסמו, שמו של בראטי לא הוזכר באף אחד מהדיווחים.

כך מחה דיבונט את קיומו של בראטי. אבל שוג'טה מעולם לא הצליחה לעשות זאת כמוהו.

אירוע מפר סדר, מפר שגרה כזה לעולם לא יקרה שוב בבית הזה. לכן הצחיקה את שוג'טה הידיעה שג'וטי העביר את הטלפון לחדרו.

ביני הבחינה בהלם בצחוק שעל שפתיה והתחילה לבכות. היא אמרה לג'וטי, "אין לה לב."

מה שאמרה ביני יועד לאוזניה של שוג'טה. שוג'טה שמעה, אך לא נפגעה. היא שבה והרגישה כעת את שהרגישה בעבר: ביני אהבה את בראטי.

ברגע ההוא היא הרגישה שביני אהבה את בראטי, מאז לא הרגישה זאת שוב. שוג'טה לא מצאה את התמונה של בראטי שהיתה תלויה על הקיר באכסדרה. היא לא ראתה את הנעליים של בראטי. מעיל הגשם שלו גם הוא נעלם.

"ביני, איפה שמתם את התמונה?"

"בחדר בקומה השנייה."

"בחדר בקומה השנייה?"

"אבא אמר..."

"אבא אמר!"

שוג'טה לא הופתעה לגלות שדיבונט ממשיך לנסות למחות את בראטי מהעולם אפילו אחרי מותו, הצער שהרגישה לא היה חדש לה. באפיסת כוחות חשבה לעצמה שאופייני למדי לדיבונט לקבל החלטה כזאת, אבל לא לביני! למה היא לא יכלה לעצור בעדו?

שוג'טה יצאה לבנק בלי לומר מילה. היא עבדה בבנק הרבה שנים. היא התחילה לעבוד כשבראטי היה בן שלוש. החברה של אבא של בראטי נקלעה לקשיים, היא הפסידה שני חשבונות חשובים.

בזמן ההוא התחילה שוג'טה לעבוד. המשפחה כולה עודדה אותה ותמכה בה. אפילו החותנת שלה אמרה, "יהיה לך טוב להרוויח קצת, את כל הזמן סתם יושבת בבית. הרי דיבּוּ שלי לא כזה. אחרת הוא היה שולח אותך מזמן למצוא עבודה."

איש לא טרח לנסות להבין מדוע רצתה שוג'טה לעבוד, מדוע חיפשה וחיפשה ומצאה לעצמה עבודה. כזה היה גורלה. דיבונט ואמו היו מרכז תשומת הלב בבית, קיומה של שוג'טה התנהל בשוליים – נאמנה, צייתנית, שקטה, חסרת קיום.

היא הכירה אנשים בבנק, אחרת לא היתה מקבלת את העבודה. רק בזכות משפחתה, הקשרים של משפחתה, המראה האריסטוקרטי והאנגלית הצחה שלה. אחרת למה שיקחו את שוג'טה? הרי המון נשים כמוה עם תואר מלוֹרֵטוֹ קולג' חיפשו עבודה.

רק בראטי בכה.

בחלומות, בחלומותיה, המשיך בראטי בן השלוש לחבק את ברכיה, להתייפח ולבקש, "אמא, אל תלכי למשרד היום, רק היום, תישארי אתי."

בראטי, בהיר עור, רזה, שיערו משיי, עיניו מלאות חום.

אותו בראטי ששמו מופיע כמספר שמונים וארבע אחרי אלף ושמונים ושלושה השמות ברשימת המתים של "עשור השחרור". אבל אם תעברו על כל השמות של המתים בשנתיים וחצי הראשונות של עשור השחרור, האם תמצאו את שמו של בראטי? מי שמחפש בעיתונים, לעולם לא יֵדע על בראטי.

אבא של בראטי דאג ששמו לא יופיע בעיתונים.

"בראטי צ'טרג'י?"

"הוא קרוב שלך?"

"לא, לא תוכלי לראות את הפנים."

"סימן מזהה?"

"כתם לידה על הצוואר?"

"אי אפשר לראות את הפנים?"

מה היא אמרה? "אני רוצה לראות!"? היא ראתה את החולצה הכחולה, את האצבעות, את השיער, שום ספקות לא נותרו. האם קרא הספק תיגר על כל הראיות, על השכל הישר, וקבע שאם לא רואים את הפנים שלו, זה לא בראטי? האם בגלל זה ביקשה שוג'טה...?

הדום ריחם עליה, הוא שאל, "מה כבר תראי, אמא־גִ'י? משהו בכלל נשאר מהפנים שלו?"

מה עשתה אז שוג'טה? ארבע גופות אחרות שכבו שם. מישהו בכה ביאוש איפשהו. מישהו שכב על הרצפה והיכה בראשו. היא לא זכרה עוד את הפנים שלהם. כולם אבדו בערפל. אבל זיכרונות אחרים המשיכו לבהוק כמו סכיני יהלום – קשים, זורחים.

היו בגופו שלושה סימני ירי, אחד בחזה, אחד בבטן ואחד בצוואר. חורים כחולים. הכדורים נורו מטווח קצר, העור הכחיל, כוויות שחורות מאבק השריפה, דם שרוף. אבק השריפה חרך וצרב את העור מסביב לחורים בטבעות סדוקות.

שלושה סימני ירי, בצוואר, בבטן ובחזה.

הפנים של בראטי, הפנים של בראטי, שוג'טה התאמצה בכל כוחה להפשיט את הסדין, הפנים של בראטי, מעוכים ומרוסקים בקת של כלי נשק כבד, הפנים של בראטי. טולי החניקה צרחה מאחוריה.

שוג'טה רכנה לראות את הפנים טוב יותר, ללטף באצבעותיה, לקרוא בראטי! בראטי! וללטפו באצבעותיה. אבל לא נשאר סנטימטר אחד של עור חלק ונקי שתוכל ללטף באצבעותיה, רק בשר מרוסק, מעוך. אחר כך היא כיסתה את הפנים, הסתובבה לאחור, חיבקה כעיוורת את טולי.

בדרכה לבנק נזכרה שכבר אז, בצאתה מהבית, הורה אבא של בראטי להסיר את התמונה של בראטי. היה זה היום הראשון לשובה לבנק.

כולם נעצו בה מבטים. שיחותיהם נאלמו ברגע שהבחינו בה, השתררה דממה.

מר לוּטְהְרָה, הפקיד, היה הראשון לגשת אליה.

"גברתי, צר לי כל כך..."

"תודה." שוג'טה לא הרימה את מבטה.

"מֶמסַהְב!"

כוס מים, בְּהיקְהוֹן הושיט לה אותה. אחד ההרגלים הקבועים של שוג'טה בבואה למשרד – כוס מים.

"ממסהב!"

בהיקהון דיבר ברוך. בעיניו יכלה שוג'טה לקרוא כאב, חמלה. בהיקהון הביט בה כמנסה לחבקה במבטיו. היא חיבקה את בהיקהון ביום ההוא, כשנודע בבנק על מותו המצער של בנו.

שוג'טה הפנתה את עיניה הרחק ממבטו. היא לא יכלה לשאת את הסימפטיה שלו באותו הרגע. בהיקהון, סלח לי, מותו של בראטי ומותו של הבן שלך דומים במשהו? מותו של הבן שלך, מוות כמו שלו, עזר להשכיח שאתה משרת, אִפשר להתקרב אליך.

אבל בראטי לא מת באותה הצורה. לפני מותו היו המון שאלות, אחרי מותו המון שאלות, סימני שאלה, תהלוכה שלמה של סימני שאלה רמים. ואז, כשנותרו השאלות ללא תשובה, מבלי שתֵענה ולו שאלה אחת, נסגר לפתע התיק של בראטי צ'טרג'י לעולמים.

סלח לי בבקשה, בהיקהון.

כל היום היא עבדה בצורה אוטומטית. לפנות ערב, כשהגיע אבא של בראטי הביתה, היא שאלה אותו, "אתה ביקשת מהם להעביר את התמונה של בראטי לקומה השנייה?"

"כן."

"את הנעליים של בראטי?"

"כן."

"למה?"

"למה!"

דיבונט הניד בראשו. אם שוג'טה מסרבת להבין למה הכרחי להסיר את חפציו של בראטי, למה צריך למחות את קיומו של בראטי ואת כל מה שנושא את זכרו, איך אפשר להסביר לה?

דיבונט לא אמר מילה.

"החדר בקומה השנייה נעול?"

"כן."

"אצל מי המפתח?"

"אצלי."

"תן לי אותו."

שוג'טה לקחה את המפתח ועלתה למעלה. בראטי ישן בחדר בקומה השנייה. זה היה הסידור מאז שהיה בן שמונה. בתחילה סירב לישון לבד, פחד לישון לבד. שוג'טה אמרה, "בסדר, הֵם תישן לידך על הרצפה."

דיבונט זעם. הוא טען ששוג'טה לא הפגינה חולשה כזאת עם ג'וטי, גם לא עם ניפה או עם טולי. שוג'טה הסבירה שהיו לה גם אז השגות, כי גם הם פחדו, אבל אז עוד לא ידעה שביכולתה להתנגד לרצונותיו של דיבונט.

בראטי היה אכול פחדים, פחדים עזים, הפחדים שתוקפים ילד עם דמיון עשיר. בלילה הפחידו אותו צעקות "הָריבּוֹל!" של תהלוכת לוויה, ביום הפחיד אותו שחקן רחוב ששיחק שודד. ואז, יום אחד, נמוגו כל פחדיו.

אבל כעת בראטי חופשי מפחד ומחוסר פחד.

עוד בילדותו אהב בראטי לקרוא שירים על מוות. בחלומותיה מצאה שוג'טה את בראטי בן השבע יושב על אדן החלון, קורא שירה, רגליו מתנדנדות מחוץ לחלון. כשראתה כעת שוג'טה את בראטי בחלומותיה, נחצתה הכרתה לשניים. החצי האחד אמר, "זה חלום. אין בראטי. רק חלום."

החצי האחר אמר, "זה לא חלום, זה אמתי."

בחלומות המשיכה שוג'טה למצוא את בראטי יושב על אדן החלון, קורא שירים, רגליו מתנדנדות מחוץ לחלון. שוג'טה ישבה על המיטה, על מיטתו של בראטי, והקשיבה, הקשיבה וסידרה את הסדין שלו, סידרה יפה את הכרית שלו.

אז שכב בראטי לישון וקרא:

"הוא שפחד יותר מכולם,

פתח את הדלת לחדר האפל."

ולפעמים התהלך בראטי בחלומותיה וקרא מתוך הספר "הילד":

"בלילה אפל הלכת,

חזרי נא אלי בלילה אפל.

איש לא ישגיח בך,

כי הם מחפשים אחרייך רק בכוכבים."

בשנתה היתה שוג'טה זועקת בקול "בראטי!" ואז שנתה היתה מופרעת. כמה אמתיים נדמו החלומות, ממשיים כל כך. שוג'טה היתה מתעוררת פתאום ומביטה סביבה, איפה בראטי?

שוג'טה עמדה בפתח החדר בקומה השנייה. מיטתו של בראטי הוצעה, חולצותיו נחו בארון, התמונה על הקיר, הספרים על המדפים. רק המזוודה חסרה, כי המשטרה לקחה אותה.

שוג'טה החזיקה בדופן המיטה וקימטה את מצחה בניסיון לחשוב, האם היא אחראית בצורה לא ישירה למותו של בראטי? האם משהו בדרך שבה גידלה אותו גרם לו, בעשור שנודע כעשור השחרור, להפוך למספר אלף שמונים וארבע? האם היה דבר מה שהיתה יכולה לעשות, או לא לעשות, כדי שלא ייהפך למספר אלף שמונים וארבע? במה טעתה?

דיבונט לא סבל את בראטי. הוא אמר,

"ילד של אמא! את לימדת אותו להיות האויב שלי."

זה הפתיע את שוג'טה. למה לה ללמד את בראטי להיות האויב של אבא שלו? מה יצא לה מזה? דיבונט הוא האויב של שוג'טה? שוג'טה לא מאמינה בדיוק כמו דיבונט במעמד, בעושר ובביטחון? היא מעולם לא תהתה אפילו אם היא מאמינה בערכים האלה. אם היו לה ספקות, היא לא היתה תוהה?

שוג'טה באה מבית מכובד ומבוסס, משפחה מסורתית מאוד. היא נשלחה ללורטו קולג' לקבל תואר. הכול למען נישואיה. מעמדו של החתן היה נמוך משלה, אבל הוא בא ממשפחה ידועה. אביה של שוג'טה ידע שדיבונט יתקדם בחיים.

שוג'טה האמינה באמונה שלמה בכל הערכים האלה, עושר, ביטחון וכל מה שכרוך בהם. לכן היו האשמותיו של דיבונט חסרות בסיס.

ואם האשמותיו חסרות בסיס, זה מוכיח ששוג'טה לא לימדה את בראטי להיות האויב של דיבונט. אבל זה לא מוכיח שבראטי לא ראה באביו אויב. שוג'טה ידעה שבראטי לא סבל את אביו. היא ידעה זאת היטב.

"למה, בראטי?"

"הפרט ששמו דיבונט צ'טרג'י אינו האויב שלנו."

"אז?"

"כל הדברים והערכים שהוא מאמין בהם, יש גם רבים אחרים שמאמינים בהם. המעמד שמטפח את הערכים האלה, אותו אנו מחשיבים לאויב שלנו. הוא אדם שמשתייך למעמד הזה."

"מה אתה אומר, בראטי? אני לא מבינה."

"למה את מנסה להבין? אולי תתקני איזה כפתור?"

"בראטי, נעשית אחר."

"אחר במה?"

"השתנית."

"איך אפשר לא להשתנות?"

"מה אתה עושה כל היום?"

"אַדָּה, יושב ומדבר."

"עם מי?"

"עם חברים."

"הנה החולצה שלך. היית צריך לחכות לכפתור שיפול כדי למצוא קצת זמן לדבר עם אמא שלך?"

בראטי לא אמר דבר. הוא כיווץ את עיניו בחיוך. היה משהו חדש בחיוך שלו, באופן דיבורו. סובלנות, סבלנות. כאילו ידע עוד לפני ששוג'טה פתחה את פיה שהיא לא תבין את דבריו. הוא דיבר אליה כאָב, כאילו שוג'טה ילדה קטנה. כאילו בראטי מנסה לרצות אותה. שוג'טה הרגישה שבראטי הולך ונעשה אחר, אדם זר, זה גרם לה סבל רב. אבל איך לא חשדה בכלום? איך לא דאגה?

למה אף פעם לא חשבה שאם בן נעשה זר לאמו שלו, שאם הם מאבדים מגע זה עם זה בעודם חיים תחת קורת גג אחת, זה ייגמר יום אחד באסון?

שוג'טה עמדה בחדרו של בראטי, היא קימטה את מצחה ושקעה בהרהורים.

לו היה בראטי מת ממחלה חסרת מרפא כמו אחיה הגדול של שוג'טה, יכלו להישאר שאלות בלתי פתורות לאחר מותו. שאלות כמו: אולי הרופא או בני הבית אשמים? אולי היה צריך לקרוא לרופא אחר? אולי היה צריך לתת תרופה אחרת? השאלות שנשאלות כשמישהו מת ממחלה.

לו היה בראטי מת בתאונה, היו שאלות אחרות. היו שואלים, אולי הוא היה יכול להיות זהיר יותר ולמנוע את התאונה? אחר כך היו שואלים, אולי היה אפשר לשנות איכשהו את הנסיבות? אם היתה שוג'טה שותפה לאמונתו של דיבונט באסטרולוגיה, יכלו השאלות שלה להיות: אולי היתה אזהרה על מוות בתאונה? ואם היה אות מתריע כזה, אולי היה אפשר לנקוט איזושהי פעולת מנע?

לו היה בראטי נענש על פשע כלשהו, היתה אז השאלה, מי הוביל אותו לביצוע העבירה? מי דרדר ילד מהבית הזה לפשע? באילו אמצעי מניעה היה אפשר לנקוט?

אבל בראטי לא השתייך לאף אחת מהקטגוריות האלה. האשמה היחידה שבה אפשר להאשים את בראטי היא שהוא איבד אמון בשיטה, בחברה. בראטי החליט בכוחות עצמו שחופש לא יבוא מהדרכים של החברה ושל המדינה. בראטי לא אשם רק בכתיבת כתובות על קירות, הוא גם האמין בכתובות האלה ופעל לפיהן. דיבונט וג'וטי לא הציתו את מדורת הלוויה של בראטי. אנשים כמו בראטי הם אויבי החברה, הגופות שלהם שוכבות בחדר המתים בקנטפוקור. באישון הלילה נלקחת ערימת הגופות לאתר השריפה בליווי משטרתי, מועלית באש.

הגופות בוערות בלילה. אלה שמאמינים בטקסי המוות המסורתיים לא יכולים לנהל את טקס השְרַדְהָה בבוקר כדרישת השַסְטְרוֹת. עליהם לשבת ולחכות במשך כל היום בעיניים אדומות ונפוחות, ואז להתחנן בלילה בפני איזשהו בּרַהְמין רודף בצע ונצלן.

הברהמין לוקח מחיר לפי ראש ומבצע את הטקס בחיפזון.

בראטי כתב סיסמאות. כשמהשטרה ערכה חיפוש בחדר שלו, ראתה שוג'טה את הסיסמאות האלה, כולן בכתב ידו:

"הכלא הוא האוניברסיטה שלנו."

"רק מלועו של אקדח..."

"העשור הזה יהיה עשור השחרור."

"שנאו את המתון! סמנו את המתון! השמידו את המתון ואת המתפשר!"

"...תיהפך היום ליֵנָאן."

סיפרו לה שבראטי וחבריו כתבו את הסיסמאות קודם על נייר, ואז על הקירות. הם כתבו על הקירות בחשכת הלילה. אנשים נואשים כמו קָלוּ התגרו בכוחה המאיים של המשטרה שכיתרה במעגל את השכונה, אפילו בזמן שדמו של טָפָּן המת ניתז ברחוב באחת־עשרה בבוקר, הם התיזו על הקירות הנקיים של בתי האזרחים העשירים סיסמאות בצבע אדום: "הדם האדום של החבר טפן האדום מבנגל האדומה...", "העלו באש את מטה המשטרה..."

בעודו כותב פגעו הכדורים בקלו, המשפטים נותרו בלתי גמורים. גם היום.

בראטי וחבריו שייכים לדור חדש. אנשים כמו בראטי כותבים סיסמאות על הקירות בידיעה ברורה שהכדורים באים לסיסמאות כאלה. הם במרוץ נואש להגיע לקנטפוקור.

שוג'טה לא הצליחה למצוא קטגוריית פשע לאנשים כמו בראטי.

אפילו כשבכו על בראטי המת, ניסו ג'וטי ודיבונט לגרום לה להבין שגם לאנשים שרוצחים פעם אחר פעם – אותם אנשים שמפיצים מזון, אוכל לתינוקות ותרופות מדוללים ומזויפים, יש זכות קיום. שגם למנהיגים שדוחפים כפריים אל מול אקדחי המשטרה ונמלטים למצוא לעצמם מקומות מקלט בטוחים בחסות המשטרה, יש זכות קיום. אבל בראטי היה פושע גדול מהם. כי הוא איבד אמון בחברה שנשלטת בידי אנשי עסקים רודפי בצע ומנהיגים שטובתם האישית מסמאת את עיניהם. מרגע שחוסר אמון כזה תוקף ילד, נער או בחור צעיר, לא משנה אם הוא בן שתים־עשרה, שש־עשרה או עשרים ושתיים, אחת דינו למות.

אחת דינם של כל אלה למות, כל אלה שדוחים את האופורטוניסטים חסרי עמוד השדרה שמעמידים פנים שהם אמנים, סופרים ואינטלקטואלים.

אחת דינם למות. כל אחד רשאי להרוג אותם. לאנשים מכל המפלגות, לאנשים מכל זרם אידאולוגי יש זכות דמוקרטית וחסרת סייגים להרוג את הצעירים שמתנגדים למפלגות. כל שיפוט, שיקול או אישור אינם דרושים לכך.

ליחידים ולהמון המשולהב יש זכות שווה להרוג את הצעירים חסרי האמונה האלה. אפשר להרוג אותם באמצעות כדורים, סכינים, גרזינים, כידונים, עם כל כלי נשק שרוצים. אפשר להרוג אותם בכל זמן ובכל מקום ובנוכחות כל קהל.

ג'וטי ודיבונט הסבירו את כל זה לשוג'טה פעם אחר פעם. אבל שוג'טה רק עמדה והנידה בראשה.

לא.

השאלה שקודמת למותו של בראטי היא למה בראטי התחיל להאמין באמונה נוראה כל כך בחוסר האמונה הזה?

והשאלה שבאה אחרי מותו היא האם בסגירת התיק של בראטי צ'טרג'י, האם בהריגתו, הצליחו השלטונות להשמיד את אותה אמונה בוערת בחוסר אמונה? אין בראטי, אין אנשים כמו בראטי. אבל האם הכול נגמר?

נותרה השאלה, האם מת בראטי לשווא? האם מותו אינו מין "לא" עצום?

האם הכל היה שקר? לא כלום? האמונה שלו? חוסר הפחד שלו? התשוקה חסרת הרסן שלו? איך שרימה את שוג'טה באותו שישה־עשר בינואר, כשעזב את הבית בחולצתו הכחולה להזהיר את שוֹמוּ, בּיג'יט, פַּרְטְהָה ולַלטוּ, אפילו שידע שמותו בטוח? איך שהביט בשוג'טה לפני כן? איך שהתבונן בה בעיון? הדרך שבה בחן את קמטי הצער בפניה המזדקנות היפות והאציליות של שוג'טה כדי לצרוב אותם בזיכרונו?

שוג'טה המשיכה להניד בראשה. היא יצאה מהחדר ונעלה את הדלת. המפתח נשאר אצלה מאותו היום, בתיק שלה. במשך השנתיים האחרונות פיתחה שוג'טה הרגל לקום בלילה וללכת אליו. היא ניקתה את החדר של בראטי, הסירה אבק מהרהיטים. אחר כך הציעה את המיטה, הניחה את נעליו לרגלי מתלה הבגדים. היא קיפלה וסידרה את בגדיו. האם עוד אלפי אמהות מלטפות את בגדי בניהן בסתר, נוגעות באהבה בתמונות בניהן כמוה?

שוג'טה התיישבה בחדר של בראטי. בדמיונה היא שוחחה עם בראטי. היא דמיינה שבראטי עומד בקרבתה. היא תהתה, כמה אמהות עושות כך עם בניהן – נאלצות לקרוא להם בחשאי כדי לחוש בקרבתם?

שוג'טה שוחחה עם בראטי. לפעמים בראטי ענה, לפעמים לא.

הטלפון צלצל בחדר של ג'וטי. כל המחשבות האלה התרוצצו בראשה של שוג'טה בדרכה להרים את השפופרת.

בבתים של שומו, ללטו, ביג'יט ופרטהה אין טלפון. שום צלצול טלפון אינו מעיר את הישנים בבתים שלהם. מה חושבות האמהות של שומו, ביג'יט ופרטהה היום, בבוקר הזה?

ביני פתחה את דלת חדרה בכתונת לילה סינתטית מקומטת. הבעת פניה הביעה תרעומת. ביני אינה אוהבת ששנתה מופרעת. היא אינה מצליחה להתנער משנתה.

ג'וטי וביני זקוקים לשינה ולמנוחה קבועות. הבן הבכור של שוג'טה וכלתו מאוהבים עמוקות. הם ישנים במיטות נפרדות מאז ששומון היה בן שמונה חודשים, ולמרות זאת יצא להם שם של זוג אוהבים. שוג'טה העריכה תמיד אושר גופני. אבל ביני ובעלה הצליחו להפריד בהצלחה בין אושר גופני לאהבה.

האהבה שלהם אחרת. הם תמיד חגגו בצורה פרועה את יום נישואיהם. שניהם נמשכו זה לזה ולא נפרדו זה מזה. שוג'טה שמעה שביני מעולם לא רקדה עם איש חוץ מג'וטי במועדון. ביני מוכרת בחוגי החברה הגבוהה. שוג'טה הרימה את השפופרת. "כן?"

"זאת נוֹנדיני."

"נונדיני?"

"כן, חזרתי."

"מתי?"

"שלשום."

"אה."

"אנחנו חייבות להיפגש מתישהו. אני לא אבוא לבית שלך. את הולכת לבנק היום?"

"היום אני לא הולכת לבנק, נונדיני. היום טולי מתארסת, הבת הקטנה שלי."

"אז?"

"תגידי את מתי. כל שעה חוץ מבערב טובה לי."

"בארבע?"

"בסדר גמור. לאן לבוא?"

"אני אתן לך כתובת. זה לא רחוק מהבית שלך."

"מה הכתובת?"

נונדיני מסרה את הכתובת. שוג'טה הניחה את השפופרת. נונדיני! בראטי אהב את נונדיני. אבל שוג'טה מעולם לא ראתה אותה.

שוג'טה הביטה בג'וטי. רק כשג'וטי ישן, הבחינה שוג'טה בפניו בתווי הפנים של בראטי.

היא יצאה לאכסדרה. כמה קר היה בחוץ! נונדיני ובראטי הוציאו לאור כתב עת לשירה, הם הופיעו ביחד במחזה. אבל שוג'טה סבלה מאבעבועות רוח באותו הזמן ולא יכלה ללכת. איש מהמשפחה לא הלך. רק הֵם אמרה, "כל האנשים בקהל צעקו בראבו לקטן. הם מחאו לו כפיים, אמא, כולם אהבו אותו."

הֵם היתה היחידה ששוחחה עם בראטי. כשבראטי הלך ונעשה במהירות זר לשוג'טה, כשהביטה בפניו ולא העזה לדבר אתו, היתה זו הם שאמרה, "אני מבינה שאתה יוצא למשימה חשובה חשובה, בּאפּוּ, אבל קצת אוכל לא יפריע לזה!"

היתה זו הם שארזה למענו את המזוודה כשאמר שהוא הולך לדיגְהָה, אבל ירד מהאוטובוס באמצע הדרך והלך למקום אחר.

היתה זו הם שאמרה, "אמא, לקטן יש חברה." המבשלת ראתה אותה כשהגיעה. "היא חיכתה לקטן ברחוב. ואחר כך שניהם הלכו ביחד. היא שחורה."

זאת היתה נונדיני! למה התרגשה שוג'טה כל כך? אולי כי לא ישנה את מלוא מכסת השעות שאמורים לישון אחרי שלוקחים גלולת ברלגן? אולי כי נונדיני התקשרה?

ביני יצאה מחדר האמבטיה, לבושה ומהודרת. שיער גס קצוץ בגובה הכתפיים, קרדיגן סינתטי כחול מעל סארי כחול. ביני אף פעם לא שוכחת להתאים צבעים. גם ניפה לא, גם טולי לא. ביני נראתה מטופחת ומגונדרת.

"מי התקשר, אמא?"

"נונדיני!"

"נונדיני?"

"חברה של בראטי."

עיניה של ביני התמלאו סקרנות.

"למה את יורדת למטה, אמא?"

"אני צריכה לדאוג לדברים! לכי להעיר את שומון. הוא צריך ללכת לבית הספר. האוטובוס עוד מעט מגיע."

טולי כבר נמצאה למטה.

שוג'טה צחקה בלבה. אפילו היום, ביום האירוסים שלה, היא לא סומכת על אף אחד ודואגת לארוחת הבוקר, לארוחת הצהריים, לסידורים לערב, לכל עבודות הבית. טולי לא סומכת על אף אחד.

בגיל שש־עשרה עזבה טולי את הלימודים ונרשמה לקורס מלאכת יד. באותו הזמן היא גם לקחה על עצמה את ניהול משק הבית. כשחברת ראיית החשבון שלו נעשתה יציבה, ביקש דיבונט משוג'טה לעזוב את עבודתה. שוג'טה לא הקשיבה לו. החותנת שלה היתה בחיים עד שבראטי הגיע לגיל שמונה, במשך כל התקופה הזאת לא היתה לשוג'טה זכות אפילו לקנות לעצמה בגד.

לכן היה חשוב כל כך לשוג'טה לנהל חיים משל עצמה, ללכת לבנק ולחזור ממנו בכוחות עצמה. לכן היא לא עזבה את עבודתה.

לטולי תווי הפנים והאופי של סבתה. אביה וסבתה כעסו מאוד ששוג'טה אינה עוזבת את העבודה שלה. האֵם והבן לא הפסיקו לקטר ששוג'טה רוצה להיות עצמאית, להסתובב בחוץ לבד, שהיא לא אוהבת לשאת באחריות הכרוכה בניהול הבית ובגידול הילדים.

טולי אמרה דברים דומים גם עכשיו, "אם האמא מתעקשת להימצא מחוץ לבית עשר שעות כל יום, הבת בבית מוכרחה לדאוג לכול. אם לא אני, מי יעשה את העבודה?"

טולי, תמיד מלאת תרעומת, ממורמרת. כשמזגה צ'אי לספל או נתנה הוראות למבשלת תמיד לבשה ארשת של קדושה מעונה. אפשר רק לקוות שאופיה ישתנה לאחר נישואיה.

אחרי הקורס במלאכת יד, פתחה טולי חנות להדפסת סארים עם חברה. כך הכירה את טוני קפדיה. היום, ביום הולדתו של בראטי, החליטה אמו של טוני להכריז רשמית על אירוסיהם. סְוָאמי־ג'י, הגורו של גברת קפדיה, התגורר בארצות הברית. הוא המליץ על התאריך הזה כמבורך במיוחד לפי לוח השנה שלו. חסידיו של סוואמי חיים כולם לפי לוח השנה שלו, בלוח שנה הזה שום חג אינו מופיע. כל שלוש מאות שישים וחמשת הימים שמורים לקַרמָה ודְהְיָנָה. אחרי שטוני בישר להם, שכחו דיבונט וטולי לשאול את שוג'טה לדעתה.

כששוג'טה ירדה למטה, היא יכלה להרגיש שטולי נאבקת בה בשקט כבר זמן רב. היום היה מהחשובים בחייה, והיא זעמה יותר מהרגיל, כי נדמה ששוג'טה אינה מחשיבה אותו במיוחד.

"תאכלי משהו, אמא?"

"רק קצת מיץ לימון."

"למה? שוב יש לך כאבים?"

"לא. כבר אין לי כאבים."

"אני לא מבינה למה צריך להסתכן ככה. ניתוח תוספתן זה לא משהו מיוחד בימינו."

לא בכל מצב. ניתוח להוצאת תוספתן צריך להיות מושכל, יש להסירו ברגע שמתעורר כאב כלשהו, לפני שמופיעים סימני דלקת או כיב. זה לא היה מצבה של שוג'טה. הרופא חשד שהתוספתן של שוג'טה נעשה מכויב. אם לא יוסר בזמן, עלול להתפתח בו נמק. חמור מכך אם יתפוצץ. אבל לבה של שוג'טה חלש, היא אנמית. לא יהיה חכם לנתח אותה כעת. שוג'טה גילתה הכול רק אתמול, אבל זה לא נועד לאוזניה של טולי. היא רק אמרה,

"אני אעשה את הניתוח."

"מתי?"

"אחרי החתונה שלך."

"אבל היא רק באפריל."

"אולי אעשה אותו לפני כן. הֵם! הם!"

"כן, אמא?"

"קצת מיץ לימון בשבילי."

שוג'טה התיישבה לשולחן.

"מי התקשר מוקדם כל כך?"

"נונדיני."

טולי הסמיקה. מצחה נחרש בתרעומת. היא ערבבה בכפית את הצ'אי בקנקן לבדוק כמה הסמיך. אז היא אמרה, "אנחנו צריכים להתחיל לצלצל בפעמון. כולם צריכים לבוא בזמן לשתות צ'אי. כשכל אחד מחליט לרדת מתי שבא לו, זה מאוד מכביד ומקשה עלי."

שוג'טה הביטה בטולי בפליאה, בדיוק כך דיברה החותנת שלה. החותנת שלה לא יכלה לסבול שילדיה נרגעים ומשוחחים בהנאה בשעת הארוחה. היא כל הזמן צעקה עליהם בכעס ובתרעומת. והם כולם נכנעו לחוקיה. רק בראטי, כבר בילדותו, מרד בה. הוא נהג לקום מאוחר. בהתאם לחוקי הבית הוסר כבר האוכל מהשולחן. בראטי היה הולך למטבח, יושב ליד הם על שרפרף נמוך ואוכל שם.

בית מוזר! חוקים מוזרים!

טולי התקשתה להסתיר את המרמור שלה. רק בת עשרים ושמונה, טולי הממורמרת! למה היא צריכה להיות ממורמרת כל כך כבר עכשיו? הרי כל החיים לפניה.

"ג'וטי הולך לישון מאוחר, למה צריך להעיר אותו מוקדם? אבא שלך לא שותה צ'אי. הוא שותה חֻבצָה..."

"אני לא מדברת על אבא. כבר שלחתי לו את החובצה שלו אחרי שהמעסה הלך."

"ביני תרד אחרי שהיא תניח מים ופרחים בטְהָקוּרגְהָר."

"הצגה מטופשת!"

"למה הצגה? סבתא שלך תמיד עשתה פּוּגָ'ה. אני לא אהבתי את זה. הייתי רק מניחה כמה פרחים. ביני אוהבת את זה, לכן היא עושה פוג'ה. איך אפשר לקרוא לזה הצגה?"

"לא יודעת. אחרי שהיא נולדה בבריטניה וחייתה שם שש־עשרה שנה, אין לי מושג מאיפה לה כל הבְּהַקְטי הזה."

"לאבא שלה היה בית באנגליה, אז היא גדלה שם. אבל מה הסתירה בין לגדול בבריטניה ולהניח מים ופרחים בטהקורגהר? אני לא רואה כאן שום סתירה."

"אם היה לה בהקטי אמתי, היית צודקת. אבל בשבילה הטהקורגהר הוא סתם עיצוב פנים."

"את לא מבקרת במקדש של סוואמי ברחוב פארק?"

"זה שונה לגמרי, אמא."

"אני לא מבינה מה כל כך שונה כאן. כל אחד מאמין במה שהוא צריך להאמין. אבל איך את יכולה לטעון לנכונות מוחלטת של מה שאת מאמינה בו ולפטור כלאחר יד את האמונה של אחרים בתור העמדת פנים?"

"בראטי עשה אותו הדבר, הוא לעג לאמונות של אחרים."

"האמונה שלך בסוואמי, האמונה של ביני בטקורגהר, שתיהן נובעות מאותו המקור. אבל יש הבדל גדול בין הדברים שבראטי האמין בהם לבין אלה, טולי. ובכל מקרה אני לא זוכרת את בראטי לועג. הוא קרא תיגר על האמונות של אחרים, זה כל מה שאפשר להגיד. כשלא הצלחת להתמודד עם קריאות התיגר שלו, היית מתעצבנת. הוא נהנה לראות אותך מאבדת את קור הרוח שלך."

"איך את יכולה לטעון שהוא האמין במשהו, אמא? הוא לא האמין בכלום."

"טולי, אני מסרבת לדבר איתך על בראטי."

"למה?"

"מה הטעם? את לא הכרת את בראטי."

"שוב, את ממשיכה..."

"טולי! תשתקי!"

ידיה של שוג'טה רעדו. היא הניחה את הכוס. כמה רגעים בלתי נסבלים. אז נרגעה שוג'טה ואמרה, "הֵם, תבקשי מביני לבוא לשתות תה."

טולי, פרי רחמה, הביטה בה בעיניים אכזריות. היא אמרה בקול לא מוכר, "אני חייבת ללכת לכספת להביא את התכשיטים?"

"אני אלך."

"את תהיי בערב בבית?"

"כן."

"אני מקווה שלפחות תתנהגי כמו שצריך עם החברים של טוני היום."

"את, את הזמנת את שוֹרוֹג'?"

"הוא הוזמן. אנחנו לא בטוחים אם יבוא."

שורוג'!

שורוג' פָּאל. שורוג' פאל, אין לך רחמים. התנהלות חסרת רחמים, חסרת רחמים. שנתיים תמימות ניהל שורוג' פאל את "החקירה המאסיבית, פעולות האיתור והענישה. היעילות והאומץ שהפגין היו..."

עשור השחרור, עשור השחרור! בידי שורוג' פאל הונחה המשימה לארגן את הצבא נגד השחרור. כמנהיג אמתי הוא שילח פקודות. האלה השחורה מבקשת דם! שורוג' פאל. אדיב ומתוחכם, יפה תואר, חיוך של נסיך, חיתוך דיבור מושלם. "כן, מר צ'טרג'י, אני מבטיח לך...", "גברת צ'טרג'י, אני מבין אותך, הרי גם לי יש אמא." שורוג' פאל. "כן, תערכו חיפוש בחדר. לא, גברת צ'טרג'י, הבן שלך שיקר לך. הוא לא נסע לדיגהה. שינה מסלול. נערים פתאים. בדיוק כך. גידול סרטני בגוף הדמוקרטיה.", "לא, מר צ'טרג'י, לא יפורסם דבר בעיתונים. אתה החותן לעתיד של טוני, הרי אני וטוני..." שורוג' פאל.

טולי המשיכה להביט בשוג'טה!

"זה כבר עובר כל גבול, אמא! את הפכת את הבית הזה לקבר. אבא לא מוציא מילה כשאת בסביבה. דָדָה מסתובב במבט אשם כל הזמן... כולם היו מנסים להשתיק אירוע כמו שהיה לנו. זה טבעי לגמרי. בראטי מת. את צריכה לחשוב על אלה שבחיים. את..."

כולם היו מנסים להשתיק אירוע כזה בכזה חיפזון? עוד לפני שהגופה זוהתה? האב מקבל את ההודעה בטלפון ולא מרגיש שום דחף למהר לראות את הבן המת שלו? הדבר הראשון שהוא חושב עליו זה שלא כדאי שהמכונית שלו תחנה ליד קנטפוקור?

ואולי בראטי מת כבר מזמן בשביל אביו ואחיו, עוד הרבה לפני שהגיעה ההודעה הקטלנית בטלפון? אולי בגלל זה התקשתה כל כך שוג'טה להאמין לה, והם קיבלו אותה ברגע ששמעו אותה, ולכן מיהרו מיד החוצה להפעיל קשרים ולדאוג שהחדשות לא יגיעו לעיתונים?

פתאום נראה הכול לשוג'טה כמו מחזה. הם היו כולם דמויות במחזה.

אמנם בראטי השתייך למשפחה הזאת, אבל הרצח האכזרי והברברי שלו גרם בושה לאביו, לאחיו ולאחיותיו, שהתקשו להסביר את עובדת מותו לחוג החברתי שלהם. בראטי לא השתהה לחשוב על הקשיים הרבים שיגרום לקרוביו. ומותו אכן גרם קשיים. בעיניהם השתייכה שוג'טה למחנה של המת, הם השתייכו למחנה האחר!

הרי קשה לאב, לאח, לאחיות להגיד דברים כאלה –

"תראה, הבן שלי..."

"תבין, האח שלי..."

"האח הצעיר שלי..."

"טוני, בראטי..."

שוג'טה שייכת למחנה האחר. כי שוג'טה היא היחידה במשפחה שמעולם לא האשימה את בראטי על שהרס את חייה המסודרים. היא מעולם לא האשימה את בראטי, מעולם לא היכתה בחזה שלה בבכי, מעולם לא הניחה את ראשה בחיקו של מי מהם בבקשת ניחומים. כבר בשלב מוקדם החליטה שלעולם לא תבקש את נחמתה מאלה שקודם כול חשבו על עצמם כשבראטי שכב בחדר המתים. היא הרגישה קרובה יותר להֵם מאשר לאבא או לאחיות של בראטי.

שוג'טה ידעה שהם שייכו את בראטי למחנה האחר מאז שהוא התחיל להשתנות. הם כולם התנהגו אותו הדבר, בראטי התנהג אחרת. בראטי לא הלך בעקבותיהם אפילו כשגדל והתבגר, זה היה ברור להם, ולכן בראטי השתייך למחנה האחר!

לו היה בראטי שותה כמו ג'וטי, לו היה מסוגל להסתובב שיכור כמו בעלה של ניפה, לו היה מסוגל לפלרטט עם כתבנית חושפנית כמו אבא שלו, לו היה מסוגל להיות רמאי צמרת כמו טוני קפדיה, לו היה מסוגל להיות מופקר כמו אחותו ניפה, שחיה עם בן הדוד של בעלה, הם היו שמחים לקבל את בראטי למחנה שלהם.

לו יכלו לסמוך על בראטי שיצטרף למשחק שלהם כשיגדל, הם לא היו מסמנים אותו כחבר במחנה האחר.

אבל בראטי לא הראה מעולם סימנים לנטיות כאלה. שוג'טה עצמה לא התאכזבה במיוחד מהילדים שלה, מהחתן שלה או מבעלה, שהתנהגו כולם בצורה דומה. ראשית, החיים לימדו אותה להתמודד עם מה שבא. ושנית, היא מעולם לא שאלה שאלות, היא מעולם לא חשבה שיש לה זכות לשאול שאלות. אבל היא נפגעה, נפגעה עמוקות. דיבונט תמיד התעסק עם נשים אחרות. החותנת שלה התייחסה למעשיו בהבנה. הבן שלה גבר, הבן שלה אינו עבד נרצע לאשתו. שוג'טה נפגעה ואז חשבה לעצמה, מי בעולם הזה יכול להיות תמיד מאושר?

אבל בראטי היה שונה. עוד בילדותו הוא לא נבהל משדים מדומים. הוא נהג לחפש היגיון בדברים ולפעול לפיו. הוא מעולם לא פעל על סמך איומים. כשגדל, יכלה שוג'טה להבחין בלבלובה של דעת מסוג אחר, שונה מכל מה שהכירה אצל בעלה ואצל שאר בני המשפחה.

שוג'טה ניסתה להשקיע את עצמה בחייו, היא קראה אתו ספרים, הלכה אתו לגן החיות והזמינה את חבריו לבית וישבה לפטפט אתם. בראטי נעשה הסיבה ההגיונית היחידה שלה להמשיך לחיות כפי שחייתה. יכול להיות, יכול להיות ששוג'טה נעשתה רכושנית כלפיו יתר על המידה.

רק למען בראטי המרתה שוג'טה את דברי בעלה וחותנתה. היא גוננה על בראטי מפני החוקים המיותרים ומפני המרות השרירותית שלהם נחשפו כל שאר הילדים. בשאר הילדים שלטה החותנת שליטה מלאה, אבל שוג'טה לא ויתרה על חזקתה על בראטי. את כל תשומת לבה ואת כל אהבתה העניקה שוג'טה לבראטי, הילד העקשן, הרגיש, בעל הדמיון עשיר. היה עליה להתאמץ מאוד לגונן עליו מהשתלטנות של בעלה ושל החותנת שלה.

אולי בגלל זה קשה כל כך לפייס אותם? ואולי הם חשים בתוך תוכם רגשי אשמה כלפי בראטי? אולי הם מנסים להסתיר את הרגשות האלה? טולי בקשיחות שלה, דיבונט בהתנהלות הנבוכה והמרוחקת שלו, ג'וטי בנימוס שלו.

שוג'טה לא אמרה דבר מכל זה. היא רק אמרה, "טולי, אני מאחלת לך שתדעי הרבה אושר."