1
״גוללללללללללללללללללללל!!!!!!!״
צחקנו. צרחנו. קפצנו באוויר. כולנו, כל המשפחה שלי, התאספנו בביתנו הקטן, ממש כמו כל משפחה אחרת בכל רחבי ברזיל.
במרחק של כמעט חמש־מאות קילומטר מאיתנו, מול קהל ביתי צרוד בריו דה ז'נרו, ברזיל העצומה נאבקה באורוגוואי הזעירה במשחק הגמר של טורניר הגביע העולמי. הנבחרת שלנו היתה הפייבוריטית. הרגע שלנו הגיע, ובדקה השנייה של המחצית השנייה, אחד החלוצים שלנו, פריאסה, ניער ממנו את ההגנה ושלח כדור נמוך וחד אל השער, שעבר את השוער וננעץ ברשת.
ברזיל 1, אורוגוואי 0.
זה היה יפהפה - אפילו שלא יכולנו לראות את זה במו עינינו. לא היה ולו מכשיר טלוויזיה אחד בעיר הקטנה שלנו. למעשה, השידור הראשון אי־פעם בברזיל התרחש בעצם בטורניר המונדיאל הזה - אבל רק בריו דה ז'נרו. אנחנו, ממש כמו מרבית הברזילאים, הסתפקנו ברדיו. למשפחה שלנו היה מקלט רדיו ענקי, עם כפתורים עגולים ואנטנה בצורת וי, שעמד בפינת הסלון שבו רקדנו כעת בטירוף, צועקים וצווחים.
הייתי רק בן תשע, אבל לעולם לא אשכח את התחושה הזו: האופוריה, הגאווה, הרעיון ששתיים מאהבותיי הגדולות ביותר - כדורגל וברזיל - התאחדו כעת בניצחון, שהפך אותנו לטובים ביותר בעולם כולו. אני זוכר את אמא שלי ואת חיוכה השמח. את אבי, הגיבור שלי, שהיה כה חסר מנוחה באותן שנים, מתוסכל כל כך מחלומות הכדורגל המנופצים שלו - והנה הוא פתאום שוב צעיר כל כך, מחבק את חבריו, מוצף אושר.
התחושה הזו נמשכה בדיוק תשע־עשרה דקות.
כמו מיליוני ברזילאים אחרים, גם אני טרם למדתי אז את אחד השיעורים הקשים ביותר בחיים - בחיים, כמו בכדורגל, שום דבר לא בטוח עד שנשמעת שריקת הסיום.
אה, אבל כיצד יכולנו לדעת את זה? היינו צעירים, שיחקנו משחק צעיר בארץ צעירה. המסע שלנו היה רק בתחילתו.
