אחד משנינו

לאט, כגולם המתגלגל לפרפר, בקעה המלחמה. רחובות ירושלים התרוקנו מעט מעט. פנים מוכרות צצו ונשמטו כמו משכה אותן יד נעלמה. חדרי מגורים נסגרו ומרתפים נפתחו. תיבות דואר נגדשו במכתבים שאיש לא טרח לאסוף, ובחנויות המכולת ניצבו המדפים ריקים. פראו שטרסמן, בעלת הבית שבו התגוררתי, צלבה בנייר דבק חום את החלונות וקנתה בסיטונות נרות נשמה. ברחובות סבבו ג׳יפים ומתוכם הכריזו ברמקולים על תקנות לשעת חירום. קשישים שענדו אותות של מלחמות ישנות על חזותיהם התרוצצו במהירות כפולה, כאילו הגיחו מיומני חדשות ישנים, והיו אורבים בצמתים חשוכים למכוניות חולפות, צרים על נהגים סרבנים ומורחים מתוך תחושת ייעוד צבע כחול על פנסים.
ההאפלה קיצרה את הימים והאריכה את הלילות. החרדה הצמידה אנשים אל מקלטי הרדיו, והם שוטטו בין תחנה לתחנה, חצו גבולות ונדדו מיבשת ליבשת.
הימים נקפו, ולי לא קראו. יום יום הייתי מטלפן למשרד הקישור של גדוד המילואים והייתי לומד שלצבא יש סדרי עדיפויות. ״דחילק, אלישע. ברגע המתאים יגייסו גם אותך,״ היה נוזף בי איציק מפקד המחלקה מתוך תחושת עליונות של מגויס חירום. פעם גם הגעתי למִפקדת החטיבה במחנה שנלר. חבל רפוי השתלשל בין הבוטקה של השין־גימל לעמוד ברזל. צעיר שחמחם בדק בפנים משועממות אישורי כניסה. נותרתי בחוץ. הרגע המתאים לא הגיע, ואולי לעולם לא יגיע. מדוע שיגייסו כף־למד עם רשרוש בלב מגדוד חיל קשישים למלחמה שעדיין לא פרצה?
במגרש הפתוח מול חדרי כרו נערים ונערות שוחות להגנה אזרחית, הפכו את האדמה על פיה, תחמו גבולות, כאילו לפנות מקום לחללים חדשים.
״בום, בום, בום,״ היו צונפים כסייחים וצולפים נער בנער באצבעות שהותכו לקני אקדחים. עד שאחד מבני החבורה היה צונח לעמקי החפירה הטרייה ונושם לראשונה בחייו, לקול צחוקם של הצובאים, את ריח המוות. ריח חריף של אדמה תחוחה, תולעים ורקבוביות שורשים. השוחה העמיקה מיום ליום, ואותי עדיין לא גייסו. פראו שטרסמן היתה יושבת מולי ומעבירה באצבעות רועדות את החוגה במקלט הרדיו. שירתם של הנערים הכורים התערבבה בצפצופי הרדיו וכמו שמה אותי ללעג. עד ליום המיוחל. וכשהגיע צו הקריאה ליוותה אותי שירתם למאהל גדוד החק״ש, לפלוגה גימל, בחורשה ליד האוניברסיטה החדשה.
״בטו, טו, רי טו, הערבים ימותו, באיזה יום, בט״ו בשבט,״ גלשה שירתם והתרפקה על יריעות אוהל הסיירים במחנה הצבאי, במקום שבו המתנתי לתרועות המלחמה.
ובלילה, בין עצי האורן, היו המגויסים נדחקים בין שמיכות צמר צבאיות ספוגות זיעה ושמן רובים. מעבר לידיעות העיפה רוח של שלהי אביב, עלי מחט אנה ואנה במחול חרבות. שירה כבויה רחשה ליד המדורות שסביבן ישבו המגויסים מכורבלים בעשן, וסיפורי קרבות שהשתמרו ממלחמה למלחמה נפתחו ונגרסו מפה לפה כמנות קרב.
״נאצר מחכה לרבין, איי, איי, איי...
פעמיים כבר חיכה, איי, איי, איי,
והכנסנו לו דפיקה, איי, איי, איי...
עוד תראו יבוא היום, איי, איי, איי,
יתחנן הוא לשלום, איי, איי, איי...״ - היו המגויסים מהמהמים בנעימה חסידית וממתינים לפקודת האש שתגאל אותם מחרדות ההמתנה. בלילות היו פורצות צווחות מקפיאות דם מאחורי יריעות אוהל סבורות, בבליל שפות - עברית וערבית, הונגרית ופרסית, כורדית וצרפתית. סיוטים שהותכו ללשון שדים. ובמסדר הבוקר הייתי מוקף בפנים חיוורות, שילשים וריבעים לפליטים, שהגיחו מבוהלים מתוך האוהלים. בפיות דחוסים בריבה צבאית, בבשר לוף, בסוכריות צבעוניות, בשמועות ובניחושים, היו מתמלמלות השוואות בין נאצר להיטלר, בין הנאצים לערבים, שישליכו אותנו לים שבו החלו החיים כולם. ועלבון עמוק, היסטורי, היה צרוב בהמתנה עצמה.
והאדמה פצתה את פיה ומבין קפליה נדחקו מתים ממלחמות אחרות ומזמנים אחרים. מתים שהמוות בא עליהם בחטף ומבע של פליאה נקרש בעיניהם החלולות, מתים שבת־צחוק משלימה קפאה על שפתיהם, מתים שהמוות שילח שורשים בבטניהם הפעורות כעציצים. מתים שידעו אישה ומתים שגוועו בבתוליהם. מברכי אלוהים ומנאציו. שומרי חומות ומנפציהן. כולם נדחקו וצעדו בסך, בצעדת מוות, מול עיני הקרועות מתדהמה.
המתים היו מפתים אותי בחיוך כובש לב, כמו פרפרים החובטים על פנס זיכרון, נמשכים ונדחים, חגים ונסוגים, עד שמעוצמת המגע נחרכו באפֵלה גדולה. לפעמים יכולתי לזהות תו פנים, עין מבליחה בחשכה, פה קפוץ בלגלוג, קווצת שיער. מעולם לא עלה בידי לקשור עמם שיחה של ממש. היו מהם שחמקו וביקשו לשמור על צִדם האפל מפני, המשתהה בארץ החיים.
המגע הזה של קִרבה רחוקה נעם לי וגם לא היה זר. הרי זו היתה התשוקה שהסתתרה בערֵמות העפר שבתוכן נברתי באתים, במכושים ובאצבעות עירומות. הרי זו היתה ההזיה שהוטמנה בכדי חרס, הפליאה המגוללת ביריעות קלף, הרי זה היה הקסם שהגיה ונעלם במסננות אדמה קדומה. מטבע כסף שנגלתה בין עיי חורבות, בזיך שמן, פנכת אוכל, סנדל עור מהוה - שעות וימים הייתי יושב וממשש את שנשתייר בידיים כלות מגעגועים.
לרגעים זכיתי בנגיעה קסומה בכף ידה של גבירה בלשכת הכוהן הגדול, שהיתה מתפרקדת בקיטונה על כריות משי ובוּץ והיתה מזליפה בשמים מתוך צלוחית חרם על גופה הבוהק מתאווה בעת שהיתה ממתינה לבועלה. הייתי ממתין עמה מאחורי פרגוד, והייתי רוקם עמה מזימות חרש מתחת לעיניים קרועות בצבע חכלילי. וכשניתן האות הייתי תומך בידה בזמן שהגישה פגיון משונן לכוהן הגדול - רק להבו החלוד נותר בידי לראיה - כדי שינעץ אותו עד היתד בלב כוהן הדיוט המבקש לבוא במקומו אל קודש הקודשים.
הייתי מפריד בסילודים ידיעות קלף מפוררות, קרומי זמן קדום, הייתי מאזין לרחש הקולמוס שנחרט בגוויליו, והייתי נובר בין המלים למצוא פליטה שתסגיר סוד. הרי הנפש, כמאמר הרומיים, נכספת אל מה שאבד לה וכולה פונה לתמונה שהיתה ואיננה.
התחושות היו מצמררות אותי בעונג שהזמן החי לא יכול היה להסב לי. כי זאת הרי ידעתי מיום שעמדתי על דעתי: הזמן האישי מפורר כחול הימים, הווה ונעדר, אץ אל כיליונו מרגע בריאתו. ורק המֶשך הכללי חי וקיים. חייו של אדם מצטנפים מרגע היוולדם בתוך מותם כעובר בשלייתו, ורק בארץ המתים מתרחש לעתים נס תחייתם.

״יוּ־הוּ, יום הולדת לאלישע,״ נשמע קולה של פראו שטרסמן מעבר לדלת, וכבר חצתה את הסף והחזיקה ביד מקומטת פרוסה של עוגת שטרודל שננעץ בה נר קטן. עמדתי ליד החלון. היתה שעת ערב מוקדמת וצל חשכה רבץ על המגרש. מתוך הדמדומים בקעו שאגות בוז. ילד שנפל לתוך השוחה עלה מתוכה ואחז בידיו משקפיים שבורים. הילד היה נמוך קומה, לבוש מכנסי התעמלות כחולים, וחבריו הקיפו אותו וטפחו על כתפיו מתוך אדנות. הילד התכווץ וניער את בגדיו, והחבורה נעלמה במורד הרחוב.
״ועכשיו אנחנו עושים פו קטן, ואוכלים שטרודל, יום הולדת זה כך, פּינקטליש, עם שטרודל ונרות ומוסיקה, אח, מוסיקה!״ קבעה בקול נחרץ.
שלוש שנים לפני כן, כששכרתי חדר בדירתה, אחרי שנדרשתי להציג המלצות, רשמה פראו שטרסמן במחברת את קורות חיי, נעצה בי מבט מוזר והחליטה שנחגוג יחד את ימי הולדתי. היא הציגה את עצמה ואייתה את שמה, אות אחר אות, בקול רם ובהדגשה, כאילו עמדה ליד דלפק דואר ושלחה מכתב רשום. ״ואיפה גרים ההורים שלך, יוּנגֶרמַן ? ומה עושה אבא שלך?״ המטירה עלי שאלות יבשות. ״אבא עובד ציבור,״ עניתי, ולאחר היסוס הוספתי: ״בהנהלת העירייה.״
״אח, זו,״ אמרה פראו שטרסמן.
אבי, מנהל חשבונות זוטר במחלקת מסי העירייה, חיכה כל ימיו להזדמנות הגדולה שלפי כל החישובים הסטטיסטיים שערך היתה חייבת להגיע. נמוך קומה, מקריח, היה מסתובב בין בתי העסק בעיר עם ילקוט עור מקומט תחת השחי ועיפרון קופי נעוץ מעל אוזנו, והיה גובה מהבעלים את מסי העירייה. משכורתו היתה דלה ואמא היתה תמיד מזכירה לו ששאלה אותו רק שאלה אחת לפני שהסכימה להתחתן אתו, והוא הבטיח שיפרנס אותה ושהיא תחיה אצלו כמו מלכה. ועכשיו היא תקועה בדירה העלובה עד סוף חייה. ״א ייענע מלכה,״ היתה מסכמת. מצב בריאותה היה ירוד והיא סבלה מנדודי שינה. למזלה, כך אמרה, יש רומנים בעולם שהיא יכולה להחליף בספרייה הציבורית בבניין ההסתדרות.
בדירה הצמודה לדירתם גר שוחט, ונוצות מוכתמות בדם שנשרו מהתרנגולות ששחט ליד בור המים במרכז החצר המשותפת היו נדחקות סביב הפתחים או נדבקות לכבסים הלחים. כבסים התערבבו בכבסים, משפחה התערבבה במשפחה, ריחות תבשילים נמהלו בריחות שתן וצעקות שעלו מדירה אחת נפלו לדירה סמוכה. ילדים התגודדו בחצר ושיחקו סטנגה בכדור עשוי מסמרטוטים.
״ואיפה הם גרים?״ התעניינה פראו שטרסמן.
״בנחלאות.״
״אח, זו.״
האור המועט עטף עכשיו את השוחה הריקה במגרש הפתוח. התריסים היו מוגפים בסלון דירתה של פראו שטרסמן, כמו תמיד. היא עמדה באפלולית, אולי כדי להסתיר את קמטיה, והניחה לאור הרך של לפנות ערב שהסתנן מבעד לחווקים לצנוח על כתפיה כרדיד. רק בשנה השנייה סיפרה לי, כבדרך אגב, על סמיכות התאריכים - יום הולדתי חל ביום מותו של בעלה המנוח.
״מצטער,״ פלטתי במבוכה, אבל היא דחתה את המלים בתנועת יד חדה והפטירה בקוצר רוח שזה קרה מזמן, מזמן.
יום אחד, סיפרה, גירד המנוח את גבו, כאילו נעקץ, ואז גילה את השומה. היא ליטפה את השומה באצבע, חשה בתפיחה שבקעה מתוך העור הוורדרד כעין חומה־צהבהבה, ומי בכלל העלה בדעתו שזו היתה ההתחלה של הסוף. הרופאים אסרו עליו לצאת באור שמש החוצה וגם בבית חיו מאז בתריסים מוגפים. רק אחרי רדת החשכה היה המנוח מתגנב החוצה ועושה שפַּצירן קטן בשכונה. היא היתה נלווית אליו והיתה משלבת זרועות חבושות בכפפות ארוכות בזרועותיו.
עכשיו, באור המועט, היתה ידה המוכתמת בכתמי זִקנה חומים אוחזת בעוגה המנוקדת בצימוקים עד שקשה היה להבדיל ביניהם. היא הניחה תקליט דֶקה על חוגת הפטפון, רכנה מעליו וערסלה את גופה בעתת המוסיקה.
״הושיטי לי ידך, יצור יפה ועדין, הריני ידיד ולא להענישך באתי, אזרי אומץ, לא פרא אני, לשני בשלווה בזרועותי".
מובן שהתלוויתי אליה לביקור בבית הקברות. כיצד יכולתי להחמיץ ביקור כזה? היא חיבקה בידה את המצבה, טפחה באצבעות רועדות ובציפורניים משוחות בלכה שחורה על כתפי המצבה וסיפרה איך בהלוויה אמר לה איש אפור לשפוך עפר לקבר והיא רכנה מעל הפתח וצרור המפתחות שלה נשמט לבור. ״תוהו ובוהו,״ אמרה במבטא גרמני כשביקשה לתאר את שאירע ליד חלקת הקבר. האיש בחש בידיים אפורות בתוך רגבי האדמה, והיא לא עצרה בעצמה וצחוק מוזר שפעפע בתוכה שנים ארוכות, עוד מזמן הקריג, נפלט לפלצות. לא היו להם ילדים כי המנוח הטמין, בעצה אחת אִתה - את זה צריך להדגיש - צרור שטרות בתוכה. והשטרות התמוססו והרחם הרקיב כשנדדו בלאגרים, ואחרי השחרור היתה מוכרחה להיפטר מהחבילה המודלקת במטמון גופה.
המנוח, סיפרה, מצא מפלט בספרים. הוא עבד כספרן בחנותם של האחים מאייר, במחלקה הגרמנית, ואגר מידע באובססיביות וללא אבחנה - מחקר על תלבושות נשים בכפר האירופי בתקופת הרנסנס, ההיסטוריה של בתי הקפה, תולדות תעשיית הטקסטיל - וככל שהיה מלעיט את עצמו במלים כן הלכה וכבדה שתיקתו.
כשהלך לעולמו היא נבלעה בתוך השמורה שהקימו הגולים בבתי הקפה וינה וחרמון. היתה מעלעלת בז׳ורנלים גרמניים, ומחכה. למה חיכתה, היא עצמה לא ידעה. אבל מה כבר אפשר לעשות מלבד לחכות.
עכשיו תופפה באצבעות על מסעד הכורסה. המוסיקה החליקה את קמטיה ועיניה התכולות נצנצו במשובת נעורים. בתנועה מסוגננת היא נעצה מזלג בעוגה ומחתה את שפתיה במפית בד רקומה.
״אז מה, הֶר דוקטור, יש קריג בפלסטינה?״ לחשה בקול נמוך, כאילו חששה משפִּיוֹנים. מעולם לא הצלחתי לשכנע אותה שאני רק סטודנט מן המניין - כל מי שלמד ב״אוניברסיטֶט״ היה דוקטור.
״כן, כנראה שכן. אין בררה,״ אמרתי בקול שליו וניסיתי להסוות את התרגשותי.
״ואת גם יודעת בוודאי, פראו שטרסמן, שהמלחמה היא בלתי נמנעת.״
״בלתי נמנעת, נַטירליש.״
״בהחלט. נאצר סגר את הים והוא רוצה לחנוק את המדינה, וזהו.״ ״וזהו, יה, יה,״ צחקה פראו שטרסמן וצחוקה נפל לתוך פניה. ״תמיד מלחמה וזהו.״
״אני לא מבין.״
״כן, אין מבין, זו ואס, עכשיו אני לארוז, עכשיו אני לארוז הכול, דויטשלנד, פלסטינה, מלחמה צודקת, לא צודקת, צריך לארוז.״ היא קמה ממקומה ושלפה מהבוידם מזוודת קרטון חומה, ולנגד עיני הנדהמות הניחה בה בסדר מופתי ממחטות מגוהצות, לבנים נקיים, בגדי ערב, חפיסת מסטיק עלמה, נרות נשמה וגפרורים.
כשיצאתי מהבית ישבה ליד שולחן האיפור ומרחה ליפסטיק על שפתיה. היא פנתה לעברי, צחקה ואמרה: ״הפעם אני מוכנה.״

למחרת, בשעת בוקר מאוחרת, סמוך לגן העיר, פרקו פועלים דוכני ספרים ולידם עמד אדון אונא מחנות הספרים ״הכול לנוער״ ומלמל, ״קפוט, הלך שבוע הספר, קפוט.״ גנן גבה קומה שלבש מכנסי חאקי שלושת רבעי וגרב גרביים ארוכים גזם שיחים במזמרת יד ושרק תוך כדי עבודתו נעימה קלסית. בקפה טעמון עמד שלוימה כהן, בעל המקום, והמהם בניגון חסידי, ״ונהפוך הוא, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.״ על הדלפק נערמו לחמניות ובתוכן חביתות נוטפות שמן שהיו עטופות בנייר חום עבה. כרמלה המלצרית, תימנייה כחושה שכיסתה את שערותיה במטפחת ראש צבעונית, סבבה בין השולחנות ההומים וצעקה, ״מה קורה לכם? השתגעתם? אין לכם בית ללכת אליו? אתם לא עובדים? תפסיקו לצעוק! שקט! שקט!״
ברדיו מסר קריין נלהב ד״ש למגויסים. ״מוטי קמיניץ, ד״ש חם מחדווה והילדים. נסים חלבי, קרתה אי הבנה, כתוב מיד לברוריה המתגעגעת. צביקה גולדשטיין, אנא שמור על התסרוקת, מהספר ז'ק. דליה עופר ומרגנית, ד״ש חם מפרץ המשתזף במדבר וגם אוכל אותו קצת.״
ליד שולחנות צפופים נדחקו לקוחות קבועים וניהלו ויכוחים סוערים. מצפניסטים שרצו לחולל מהפכה סוציאליסטית במרחב, טרוצקיסטים ולניניסטים שניתחו לאור המלחמה הצפויה את השפעתה המיידית על ניצול העמלים. סטודנטים וסטודנטיות מ״בצלאל״ השתלטו על אחד השולחנות ורכנו מעל אלבום. בחור צנום שפניו המסוגפות נחבאו בתוך תלתלים גולשים רשם צורות גיאומטריות מטורפות על בלוק כתיבה, וסופר מתוסכל נשען על הדלפק בפנים קפוצות מכעס ודיבר עם בחורה תמירה על ירושלים בטון שקט. בשולחן צדדי, סמוך למטבח הקטן, ישב איש זקן שלבש מעיל רוח צבאי אמריקני וגרב גרביים לבנים שקופלו מעל נעליים צבאיות והזליף טיפות לתוך עיניו הטרוטות מתוך בקבוקון חום. לידו ישבה זקנה מטופחת שחבשה כובע מעוטר בנוצה ירקרקה ורשמה רשימות בקדחתנות.
הזמנתי קפה בוץ, שלפתי את מצלמת הלייקה הקטנה וצילמתי פנים.
״אתה רואה את הגברת הזאת?״ אמר שלוימה כהן והחליק כיפה סרוגה על קרחתו. ״לא תאמין, היא ליידי, מגולדרס גרין, בלונדון, מומחית בינלאומית להפצצות אוויר. עוד מהזמנים של הבליץ. ורק היא שמעה שאו־טו־טו יש מלחמה, ותייכף ומיד היא עלתה על מטוס ובאה לפה כדי לייעץ לממשלה. ראית דבר כזה בחיים ?״
״תגיד, שלוימה, אולי במקרה ראית את אסנת?״ שאלתי והתחרטתי. שנתיים חלפו מאז הלילה ההוא, והאמנתי שכבר נגמלתי ממנה. אבל ההמתנה הזאת למלחמה כנראה מחברת חיבורים ישנים.
״אסנת, אסנת, רגע, רגע, תייכף ומיד אני מסדר את הראש, נו, בטח. אסנת, האַייניקל של הפרופסור. לא, לא ראיתי אותה. ואתה ? תסתכל על אדון ברוק,״ אמר שלוימה ותופף באצבע על שפתיו. ״המלחמה עושה לו טוב. שני הבנים, יוסי ודויד, שהיו מסתובבים ברחובות מאז שהשתחררו מהסדיר בלי עבודה, בלי כלום, גויסו לצבא ונהיו בני אדם, ואתה יודע מה, מגיע לו. נכון, אדון ברוק?״
אדון ברוק פתח בנקישה ילקוט עור ממורטט, שלף סנדוויץ׳ והזמין אצל כרמלה הפוך. הוא סיפר בפרוטרוט איפה נמצאים יוסי ודויד, כמה גלויות שלחו מאי־שם, מה כתבו. פניו, שנחבאו בין קמטים רבים, צהלו כפני תינוק. שלוימה חייך ונעץ בו מבט נכמר. הוא הגיש לו קפה הפוך ואמר, ״מגיע לך.״
פתאום נשמעה חריקת בלמים חדה ועל המדרכה, מול חלון הראווה של טעמון, עלה ג׳יפ צבאי מצויד במקלע צד ומתוכו נשלף ענק מאובק, תלתליו שופעים בתסרוקת שמשון, עוד מוטל ברישול נון־שלנטי על כתפו, ונכנס לבית הקפה. המהפכנים נעצו בו עיניים נבוכות. שלוימה כיבה את הרדיו וקרא: ״דן, בוא נרים כוסית לחיים לכבוד הניצחון!״
היתה הפוגה, הצעקות הפכו לדיבורים, הדיבורים למלמולים, הלהט המהפכני דעך קמעה ויושבי המדור לחיפוש קרובים, כפי שכינה נהר את בית הקפה, השקיעו את ראשיהם מאחורי גיליונות העיתונים.
״לחיים! מגיע לנו!״ הכריז שלוימה כהן וסובב את הכיפה הסרוגה על פדחתו.
״לחיי הניצחון!״ קרא דן ונתקל בשקט מסביב לשולחנות.
״לחיים, בוי׳ס!״ הכריז האיש הזקן במעיל הרוח הצבאי.
ישבתי שם עוד שעה קלה ונעצתי מבטים בדלת הכניסה. כמו לפני שנתיים חיכיתי לה. אסנת היתה נכנסת לעתים לטעמון בדרכה לאוניברסיטה. הייתי אורב לה שם, בזמן שהרומן בינינו היה בעיצומו, או לפחות כך השליתי את עצמי. היא היתה נכנסת, וכשהיתה מבחינה בי היו פניה מתרחבות כמניפה.
אבל הזמן עבר ועכשיו אני מפוכח יותר. מה אגיד לה אם תחצה את הסף? ואולי בכלל תהיה תלויה על זרועו של נהר, והפצע ייפתח מחדש.
קמתי בפתאומיות, מבוהל, ואפילו שכחתי לשלם. לא היה לי לאן ללכת. ללכת להורי לא רציתי. אבא היה מנהל אתי חשבון מדוקדק - איך ביקש לרשום אותי לפנימייה צבאית, ואיזו קריירה היתה מזומנת לי עכשיו, בעתות חירום. ואמא היתה מהסה אותו ומודה לאלוהים שעוד לא גייסו אותי, ושניהם היו גורמים לי לחוש מיותר בעיני עצמי. לחזור לחדר לא רציתי. השהות בחברתה של פראו שטרסמן דיכאה אותי. ירדתי למשולש. בפתח ״מעיין שטוב״ השתרך תור של קונים שביקשו לרכוש בגדים. שוטטתי לאורך רחוב יפו עד לשוק שהתרוקן כמו בערבי שבת. חנויות רבות היו סגורות או חצי פתוחות. משאית אשפה שמאחוריה נתלו שני ברנשים שריריים חלפה ולא אספה את האשפה מהפחים. ריח ריקבון עלה מהדוכנים והבריח אותי מערבה בדרך לשכונת סנהדריה. בכניסה לבית הקברות נחקקו האותיות שהכריזו, כמו לקראת פתיחה חגיגית, ״בית מועד לכל חי״. עמדתי שם, במקום שבו הלכתי לאיבוד בימי ילדותי.
שלג גדול נפל אז בירושלים על בתים ועצים, והעיר הזקינה בדרך מהודרת ומעוררת כבוד. בצדי הכבישים ניצבו אנשי שלג כרסתניים וצפו בהשתאות באנשים שגיששו את דרכם בזהירות ובדקו ברגל מהססת את השלג לפני שצעדו צעד, כאילו חזרו להיות תינוקות. נשים הרתיחו שלג בפיילה על פרימוס, כיבסו בגדים והמתינו לשמש שתפציע מבין העננים ותמים את אנשי השלג. אבל הקרה חלחלה, האדמה נתקפה צמרמורת, צינורות התפוצצו בשקט ומים חומים זרמו מעורקי האדמה. כשפסק השלג החלה החגיגה הגדולה. זפתים הרתיחו זפת בחביות פח על מדורות, מרחו ביוד שחורה פצעים, הניחו רטיות אספלט וכבשו במכבש תחבושות שחורות על הבשר החום והבוצי. ואחרי הצהריים טיפסו על המכבש ילדים, העבירו מהלכים ונהמו, ״אום, אום, אום.״ ופתאום באמצע ההילולה עברה לוויה בכביש ואני, ילד בן עשר, הצטרפתי למלווים עד לבית הקברות בשיפולי השכונה. הגופה הוטמנה, המלווים התפזרו, ורק אני נותרתי שם לבדי עם המתים בחושך השחור שירד על האדמה.
עתה היה בית הקברות בסנהדריה שומם לחלוטין. אנשי חברה קדישא השאירו מעדרים וסלי עפר מגומי ליד פתחי הקברים, בבתי המלאכה עמדו מצבות עם חצאי שמות ומברז המים דלפו טיפות לכיור הטהרה. אפילו הקבצנים, שהיו מקישים בקופסות פח לעורר את הלבבות והיו מציעים במחיר שווה לכל נפש הצלה ופדות ממוות, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. רק המתים נותרו. שלווים, צוננים ושותקים.
על יד קברו של הֶר שטרסמן עמד אגרטל מלא פרחים רעננים. בדרכי החוצה חצה את השביל חתול שחור, ואני נרתעתי בבהלה. הוצאתי פרח אחד מהאגרטל ולקחתי אותו אתי. ״יום הולדת שמח,״ אמרתי לעצמי בחיוך מר.
וכשחזרתי הביתה שעט לעברי בחדר המדרגות הנער השמנמן שנפל לשוחה והגיש לי בעיניים נוצצות מהתרגשות מעטפה חומה ובתוכה צו קריאה.