פינק פלויד - להפיל את החומה

 

בחצי המאה האחרונה הייתה פינק פלויד אחת מלהקות הרוק המצליחות והמשפיעות ביותר על התרבות הפופולרית בעולם כולו. למעט מיתוסים וארכיטיפים אטרקטיביים, הילת מסתורין מסקרנת ואגדות רוק לסוגיהן שנקשרו לפעילותה, הוציאה הלהקה אלבומים רבי–מכר מצליחים במיוחד, שנותרו בשיח הפופולרי, הקנוני והאמנותי עד ימינו.

בזיכרוני השתמרו כמה רגעים שמגנטו אותי כנער ישראלי בן 12 אל המוזיקה של פינק פלויד: הפעם הראשונה שנפעמתי מלולאת הקופה הרושמת הסטראופונית והפתיח לשיר ״Money״ (1973), התעלומה סביב החלק הראשון של ״Another Brick in the Wall״ (1979), סולו הגיטרה האינטימי מהרצועה ״Wish You Were Here״ (1975), ובעיקר מראה שני האנשים הלוחצים ידיים בעוד אחד מהם בוער בלהבות על העטיפה המפורסמת של האלבום שנשא את שם הרצועה. ואולי יותר מכל אלה, האלבום A Nice Pair, הוצאה מחודשת משנת 1973 של שני האלבומים הראשונים של הלהקה, שאמי הביאה מביקורה בלונדון, לאחר שסיפרו לה שזה ״מאוד באופנה״. עטיפת האלבום הכפול כללה דימויים שונים של מדע בדיוני, כדורגל, צפרדע בפיו של אדם, סוריאליזם אבסטרקטי מגוון, ולא פחות חשוב בעיניו של נער צעיר, תמונות של כלי הנגינה והמגברים הרבים והמלהיבים של הלהקה. אלו נראו כמו עולם פנטזיה קסום שרציתי לדעת עליו יותר, והמוזיקה נשמעה כמו באה באמת מעולם אחר.

בין השנים 1967-1983 היו סיד בארט, רוג'ר ווטרס, ריצ'רד רייט, ניק מייסון ודייוויד גילמור, הלוא הם פינק פלויד (בשני הרכביה השונים עד אז), בחזית של מוזיקת הרוק המשתנה והדינמית. בראשית דרכה של פינק פלויד - בזמן הנהגתו האמנותית של מייסדה סיד בארט - היא הייתה אחת המייצגות המובהקות של הפסיכדליה הבריטית, ששילבה שלל השפעות מספרות ילדים, אידאל הכפר הבריטי, נוסטלגיה מקורית ופריצת דרך מוזיקלית והפקתית. לקראת סוף שנות ה–60, עם הטרגדיה של בארט ונטישתו על ידי חבריו, פינק פלויד כמו התחילה מחדש עם התכת השורשים הפסיכדליים והשפעות מפסקולי סרטים לכדי צליל חדש ״Space Rock״, שאפשר את השתלבותה הייחודית בזרם הרוק הפרוגרסיבי, אשר היה פופולרי מאוד בתחילת שנות ה–70. תהליך זה הגיע לשיאו עם הוצאתו של אחד מרבי–המכר של כל הזמנים (1973) The Dark Side of the Moon, אלבום נושאי שהיה לסמלו של הדור הפוסט–סיקסטיזי המביט בחשש אל העולם הטכנולוגי החדש הנגלה אליו, והמשיך להיות פופולרי שנים לאחר מכן.

גם בזמן עליית הפאנק העגמומי בחצי השני של הסבנטיז, שעה שרבות מלהקות הרוק המתקדם נדחקו מהמפה המוזיקלית, המשיכה פינק פלויד במסע ההצלחה הפנטסטי שלה - בשלב זה בהנהגתו הבלעדית של רוג'ר ווטרס. האלבום הכפול (1979) The Wall, ובאופן אפקטיבי להפליא גם הסרט שיצא ב–1982, סימלו את כוחה הבלתי מעורער בשדה המוזיקה הפופולרית גם בתחילת העשור התאצ'ריסטי–רייגניסטי. הפאנק אהב לנגח את הקנון, כמו גם את האליטה הרוקית שהתהוותה עד תקופתו, והציגו כ״דינוזאורי״ ״גחמני״ ו״מנותק״, אולם היצירה של פינק פלויד התקבלה באופן יוצא מהכלל על ידי דורות חדשים וישנים של אוהדי רוק. פינק פלויד שילבו שלל רגישויות מודרניות ופוסט–מודרניות ביצירתם, תוך התמזגות מושלמת למשבר ההומניזם שפקד את השיח הפילוסופי האקדמי והפופולרי בעולם המערבי באותה תקופה. אף שדומה היה כי אוקיינוס שלם מפריד בין מיתוס ה״עשה זאת בעצמך״ של הפאנק ובין ההישגים המרשימים של פינק פלויד בתחום ההפקה המוזיקלית המוקפדת, המסרים ביצירה עצמה לקראת סוף שנות ה–70 היו דומים ורלוונטיים מתמיד לתקופתם: חברה ללא מצפון, התבגרות בעולם של קיפאון רגשי, ומשבר משפחתי, דורי והנהגתי, תוך הצגת טירוף ושיגעון כתוצאה של החיים המודרניים. אלו הדהדו הן בסינגלים המוחצים של הסקס פיסטולס ומפץ הפוסט–פאנק שבא אחריהם והן בעולם הווגניארי, דרמטי וביקורתי של רוג'ר ווטרס.

במשך שנים היו חברי פינק פלויד לסמל של כל האפשרויות האמנותיות החיוביות שגלומות בתרבות המונים; ולאמיתו של דבר, המאבקים המשפטים המכוערים שליוו את פרישתו של רוג'ר ווטרס באמצע שנות ה–80 על הזכות של שלושת הנותרים להמשיך את פעילותם עם שם הלהקה, ערערו על תפיסה זאת רק קמעה. ההילה סביב הלהקה עדיין חזקה במיוחד, במיוחד בישראל, שבה פינק פלויד היא אחת הלהקות הפופולריות ביותר. בסקר מקיף של האלבומים האהובים בכל הזמנים שערכתי באחד הפורטלים החשובים בישראל בשנת 2003, פינק פלויד הגיעה לחמישייה הראשונה עם שלושה אלבומים. האלבום The Dark Side of the Moon הגיע למקום הראשון בהפרש ניכר מעל כולם. הסקר הוכיח אז שבעיני הקהל הישראלי, פינק פלויד הייתה ״מעל כולם״. אולם לא מוכרחים סקרים כדי להרגיש את עוצמתה של פינק פלויד בשדה הפופולרי - הרפרטואר של הלהקה נמצא בכל מקום, ברדיו הישראלי, במקומות בילוי וצרכנות, ובקרב מאות תלמידי גיטרה המשננים הלוך וחזור את הסולואים של דייוויד גילמור. דומה כי ההצהרות הביקורתיות האחרונות של רוג'ר ווטרס כלפי הפוליטיקה הישראלית בזירה המזרח תיכונית לא באמת שינו או ישנו סטטוס זה.

ספר זה הוא אסופה של מאמרים שנכתבו מזוויות שונות - היסטוריות, פילוסופיות, פסיכולוגיות, מוזיקולוגיות, סמיוטיות ועוד - כדי להאיר צדדים נוספים ביצירה החשובה והמשפיעה של פינק פלויד. החל בפסיכדליה הוויקטוריאנית של סיד בארט, דרך קריאה בהשפעת הפסיכולוגיה האנליטית של קרל גוסטב יונג של הצד האפל של הירח ושלנו, וכלה בניתוחים מוזיקולוגיים על מיקומה של פינק פלויד בזרם הרוק הפרוגרסיבי, המעגליות במוזיקה שלהם, עולמו האמנותי של רוג'ר ווטרס, הייחוד האסתטי ברצועות פרוגרסיביות ארוכות, קריאה סמיוטית של עטיפות האלבומים החשובות וביקור מחדש באלבומי הסולו הראשונים של חברי ההרכב.

ייתכן כי סיד בארט, כפי שהעיד, באמת רצה בסך הכול ״לנגן כמה שירים״, אולם העולם היה זקוק ללהקתו. גם אם יהיו שיטענו כי סדרות טלוויזיה איכותיות מתקופתנו מחליפות באופנים מגוונים את העולם התרבותי שפעם היה שייך לרוק - מיליונים של אוהדי רוק עדיין מתרגשים מיצירתה של פינק פלויד ומההילה הקשורה אליה. האיחוד האחרון שלהם ב–Live 8 בשנת 2005, שהיה גם שיאו של האירוע, הוכיח זאת מעל כל ספק. העולם אהב לאהוב את פינק פלויד כי הוא היה זקוק לכוח מיתולוגי, לסמלים רבי–עוצמה, לדרמה אפית טובה על התבגרות; אוהדי רוק בעולם, וגם אנו הישראלים שביניהם, היו כנראה זקוקים למישהו שיגיד להם שהם לא לבד בעולם הזה.