חלקיק של הירח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חלקיק של הירח
הוספה למועדפים

חלקיק של הירח

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פרנסיס ויליאם ביין

פרנסיס ויליאם בֵּיין (1863-1940) פרופסור וסופר אנגלי, חי רוב שנותיו בהודו, בימי השלטון הקולוניאלי הבריטי שם. בין השאר שימש כמרצה להיסטוריה במכללת מחוז דֶקאן (המכללה פועלת עד היום, כחלק מאוניברסיטת פּוּנה, אחת האוניברסיטאות החשובות בהודו). חלקיק של הירח – סיפור אהבה הודי היה ספרו הראשון של בֵּיין, שיצא לאור ב-1898 וזכה להצלחה עצומה. ונדפס במהדורות רבות. 

תקציר

חידת האהבה - סיפור אהבה הודי.

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חי מלך יפה תואר, שזכה בכל המעלות: חכם היה, חזק ואמיץ לב, צבאותיו כבשו ארצות רבות ותבונתו השיגה את מעמקי כל התורות כולן, ורק דבר אחד נותר כמוס ממנו: אהבת אשה. ומהלך ימים רבים משם, בְּארמון אשר ביער, התגוררה נסיכה יפהפייה, שכל רואיה היו מתאהבים בה בן-רגע, אך לבה היה קשה כצור. את מחזריה הרבים מספור נהגה לארח לתפארת במשך עשרים ואחד יום, בתנאי אחד: שכל יום ישאלו אותה חידה. ואם יצליח מחזר כלשהו לשאול אותה דבר שלא תוכל להשיב עליו, תהיה היא עצמה הפרס שבו יזכה; אך אם ייכשל, יהפוך לעבד, שממנו תיפטר כראות עיניה. ואיש מעולם לא הצליח לשאול אותה דבר שלא תוכל להשיב עליו, שכן ניחנה בְּבִינָה על-אנושית ובבקיאות בכל המדעים. האם יצליח בכך המלך יפה התואר? גם היום, יותר ממאה שנה אחרי שראתה אור לראשונה, מוסיפה אגדת חלקיק של הירח, המובאת כאן לראשונה בעברית בתרגומה רב-ההשראה של עטרה אופק, לכבוש בקסמה את לב כל מי שביקר בהודו, או שרק חש מרחוק את ניחוח קסמה המסתורי – וגם של כל מי שאי-פעם אהב עד כלות, או שרק התגעגע בחלומותיו אל אהבת פלאים יפהפייה, עזה כמוות.

עורכת: אלאונורה לב

הסיפורים מתחילים בפרק "מבוא, והסיפור על בריאתה של האשה".

פרק ראשון

מבוא, והסיפור על בריאתה של האשה
 
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חי מלך ושמו סוּרִיַאקַנְטָה. והמלך זכה בכל המעלות שבן-אנוש יוכל לשאוף אליהן: חכם היה ואמיץ לב, חזק ויפה-תואר. וצבאותיו, שנתברכו בגבורה ובעורמת הקרב, הרחיקו לכל רוחות השמיים ועד לחופי האוקיינוס הגדול הגיעו, ותבונתו השיגה את מעמקי כל התורות כולן, עד כי רק דבר אחד ויחיד נותר כמוס ממנו: אשה, ואהבת אשה.
שכן המלך סוּרִיַאקַנְטָה היה התגלמותה של רוח שנאת הנשים. ומאחר שכה נהדר היה למראה, צרב תמיד את לִבותיהן הנואשים של כל הנשים היפות שזכו להעיף בו עין, בעוד הוא עצמו נותר צונן כשלג לנוכח מבטיהן הממיסים.
ובַחלוף הזמן, נמלאו השׂרים שלו בדאגה לעתיד הממלכה, שכן אמרו: לַמלך אין בנים, ואם ימות, יֹאבד הכל באין יורש.
לפיכך טיכסו עצה, ובחפשם בכל מקום שבו יימצאו כאלה, השליכו על דרכו פיתויים בדמות נשים יפות, שהומטרו עליו כגשם של תמצית כל היופי הנשי שבעולם. אך כל זה היה לשווא: כי חינן השמיימי של הגברות הללו, באלפי הצורות אשר לבש, לא הרשים את המלך יותר מעלה הנושר על גבו של פיל ביער.
לנוכח כישלונם שקעו השׂרים בייאוש וקראו: אכן, גם מעלה טובה שמגזימים בה עלולה להפוך למגרעת. יאה לו לְמלך להימנע מפיתויי העורמה של נשים - אבל אבוי למלך שונא-נשים זה! הממלכה תֹאבד תחתיו.
והם שבו וטיכסו עצה, והגישו למלך עצומות, ודיברו על לִבו לבוא בברית הנישואים. אך הוא אטם את אוזניו ולא הסכים לשמוע מפיהם דבר.
לבסוף, מרוב מבוכה ואובדן עצות, הפיצו השרים שמועה ללא ידיעת המלך, באמצעות שליחיהם ומרגליהם, כי יעניקו עשרה מיליון מטבעות זהב לכל מי שיצליח לשנות את דעתו של המלך, ולעורר בלבו את הנטייה להינשא.
אולם אף כי נוכלים רבים הציגו את עצמם לפני המלך, וביצעו כישופים ושאר המצאות ותחבולות, לא נמצא איש שיוכיח כי ביכולתו להביא לידי השגת המטרה הנכספת. אדרבה, איבת המלך למין השני כה גדלה והתעצמה, עד כי העניש כל אשה שנקלעה למטחווי מבטו בגירוש מיידי מן הממלכה. ומרוב חששם פן תישאר הממלכה קירחת מכל נשותיה, נאלצו השרים להציב מרגלים מסביב למלך, אשר התרוצצו לפניו בכל אשר יילך, וסילקו את כל הנשים מעל דרכו. ומשימה זו היתה קשה ממש כעמידה על קצה חודה של חרב, שכן כל הנשים בממלכה נמשכו לחזות בזיו פניו כבכבלי קסם, כאילו היה הוא אבן-שואבת ואילו הן רק פיסות ברזל לרוב.
וביום מן הימים בא אל עיר הבירה צייר אחד. והצייר, מרגע שהגיע, החל לחקור ולדרוש מה הם הדברים המופלאים שכדאי לראות בעיר הזאת.
וכך אמרו לו האנשים: הפלא הגדול ביותר בעירנו הוא מלכנו סוּרִיַאקַנְטָה עצמו. כי אף שהוא מלך, דבר לא יגרום לו ליצור קשר עם אשה, אותו טווס שמיופיו הוא נמלט כמו מפני נחש. והרי הוא עצמו יפה כאל האהבה, והנה לפניך המופלא מכל: כי האיש, שמראהו נוצר בידי האלים להמיס את לבבות המין הנשי מטבע ברייתו, לא יחוש ולוּ שמץ סקרנות להפעיל את כוחו זה. האם תוכל השמש לסרב לחמם, או הרוח לסרב לנשוב?
אך כאשר שמע זאת הצייר, הוא צחק ואמר: יש לי קמע שיפעל עליו כמו תנור על פיסת קרח.
ואחד ממרגלי השׂרים שמע אותו, והלך וסיפר לשרים על הזר המתרברב. והם שלחו להביא אליהם את הצייר תכף ומיד, וחקרו אותו, וכמובן הציגו לפניו את כל סיפור המעשה, והבטיחו לו את הפרס אם רק יצליח לקיים את דבריו.
והצייר אמר: השפיעו בתחבולות על המלך שישלח לקרוא לי, ואת כל השאר הניחו לי.
הלכו השרים ואמרו למלך: הוד מלכותך, הנה הגיע לעיר בירתך צייר, שכישרונו גדול יותר מכל שניתן למצוא בעולמנו.
וכאשר שמע זאת המלך שמח מאוד, שכן הוא עצמו היה מומחה באמנות הציור ובכל האמנויות האחרות; והוא שלח להביא את הצייר אל ארמונו.
אבל הצייר, בבואו, נדהם לנוכח יופיו הבלתי מצוי של המלך, והוא קרא:
הו אדוני המלך, אכן היה כדאי להיוולד לעולם הזה, ולוּ כדי לזכות בחסד המופלא, לחזות ביפי תוארך שאין דומה לו. וכעת נותר רק דבר אחד: מפציר אני בהוד מלכותך כי ירשה לי ליצור העתק של יופיו, כדי שבעתיד לעולם לא אהיה בלעדיו. שהרי השמש מחממת גם כשהיא משתקפת בְּמַרְאָה דלה.
אז אמר המלך: ראשית, הראה לי דוגמאות מיצירותיך. אבל הישמר לך פן תראה לי נשים, אחרת רע ומר יהיה סופך.
והצייר הראה לו אוסף של תמונות מכל ארצות העולם, אך ביניהן הניח בחשאי דיוקן של אשה. ובעוד המלך מעלעל בתמונות בזו אחר זו, נתקל לפתע בדיוקן ההוא. אבל ברגע שהביט בו, נפל ארצה והתעלף.
אז צחק הצייר, ואמר לשׂרים: התרופה פעלה את פעולתה; שלמו לרופא את שכרו.
אבל הם ענו: ראשית עלינו להיות בטוחים שהחולה אכן נרפא.
והצייר השיב: עוד מעט תגלו זאת. טַפְּלוּ במלך, וחַזקו אותו, וראו מה יאמר כשישוב לאיתנו וייווכח שאינני כאן. כי בינתיים אצא מן החדר.
אז קראו השרים לעוזרים, שהשיבו רוח על המלך בכפות תמרים, והתיזו עליו מי בושם בניחוח עץ האלמוג.
והמלך התאושש, ובִן-רגע התבונן סביבו וקרא: הצייר! הצייר!
אמרו השרים: הוד מלכותך, הוא הלך.
אבל כאשר שמע זאת המלך, הוא החליף צבעים, וקולו רעד, והוא אמר: אם הרשיתם לו לחמוק, אצווה לשסות בכם עדר פילים שידרסו את כולכם למוות עוד לפני שקיעת השמש.
יצאו אם כן השרים בחיפזון ומצאו את הצייר, והביאו אותו שוב לפני המלך.
והצייר השתטח לרגלי המלך וקרא: לוּ רק יסלח לי אדוני המלך! אללי! מזלי הרע הוא שערבב כנראה את דיוקנה של אותה גברת בין תמונותי האחרות, כדי להמיט עלי אסון.
אבל המלך אמר:
הו צייר נערץ מכל הציירים, דע כי טובה גדולה עשית לי כשהצגת בפני את הדיוקן הזה, טובה שעליה לא אוכל לגמול לך גם במחיר ממלכתי כולה. ואין כל ספק, אותה גברת היתה בוודאי רעייתי בגלגול אחר, כי רגשות כה חזקים סימן ברור הם לקשר בחיים קודמים. ספר לי, אם כן, על איזו ארץ מוֹלך אביה? כי אין לי ספק שדיוקן אמיתי הוא, שהרי יופי כמו שלה לא ייתכן שנוצר במוח בן-תמותה. רק הבורא לבדו היה יכול לעצב אשה שכזאת.
אז חייך הצייר ואמר: הו אדוני המלך, שמע לעצתי. סלק את הגברת מראשך, ואל תשוב להרהר בה, אחרת תהפוך רשלנותי להיות הסיבה לחורבנך.
אבל המלך אמר: צייר, די לפטפוטים. בחר כעת אם לספר לי מי היא, ולצאת עמוס בזהב - ואם לאו, ואז אעמיס עליך שלשלאות, ואכלא אותך בבור כלא מתועב, בלי מזון ובלי מים, עד שתספר לי.
והצייר אמר:
אדוני המלך, כיוון שדבר לא יועיל כאן, וגורלך הוא שבחר עבורך בדרך זו, דע לך כי זהו דיוקנה של אַנַנְגָרָאגָה, בת אחד מאחיו של מלך בני הנאגאס - יצורים דמויי אדם שטבעם כשל נחש ארסי, ונשותיהם חינניות להדהים. לבדה היא מתגוררת בְּארמון אשר ביער, מהלך חודשיים ימים מכאן. ומהי מידת יופיה, זאת הבנת באופן חלקי מן ההשפעה שהשפיעה עליך אפילו באמצעות תמונה: אולם איזו תמונה תִּשווה לַמציאות? שכן כל רואיה מתאהבים בה בן-רגע, ורבים מתעלפים, כפי שקרה לך, ויש כאלה שאפילו נפחו את נשמתם.
ובכל זאת הבורא, כאשר העניק לה יופי כה מרהיב שאין דומה לו, הניח בתוכה לב קשה כצור, כה קשה, שהוא לועג לכל חִציו של אל האהבה המתאמצים לנקב אותו. שהרי מחזרים לאין-ספור ביקשו את ידה, מכל קצוות תבל, והיא מקבלת את כולם באדישות שופעת בוז, ועם זאת מארחת אותם לתפארת במשך עשרים ואחד יום, בתנאי אחד: שכל יום ישאלו אותה חידה. ואם יצליח מחזר כלשהו לשאול אותה דבר שלא תוכל להשיב עליו, תהיה היא עצמה הפרס שבו יזכה; אך אם נכשל בתום הזמן הקצוב, יהפוך הוא לעבדה הנרצע, שממנו תיפטר כראות עיניה.
ואיש מעולם לא הצליח לשאול אותה דבר שלא תוכל להשיב עליו; שכן ניחנה בְּבִינָה על-אנושית, והיא בקיאה בכל המדעים. ומכל אין-ספור המחזרים שניסו ונכשלו, אחדים שילחה מעל פניה, ואחרים היא מחזיקה בקרבתה כעבדים, הנידונים ללא רחם לחזות מדי יום ביומו באותו יופי מופלא שלעולם לא יזכו בו, כך שגורלם גרוע בהרבה מגורל בהמה.
ולכן, הו אדוני המלך, הזהרתיך, פן יקרה אותו הדבר גם לך. הו, הֱיֵה חכם והתרחק ממנה, בטרם תאחר את המועד. שכן סבורני כי אין גורל עלוב משל אלה שנגזרה עליהם חרטה נצחית, על שאיבדו את מה שעיניהם מוסיפות לראות ללא הרף, כאילו היה בהישג ידם.
אז צחק המלך סוּרִיַאקַנְטָה בקול רם, ואמר:
צייר, כוח שיפוטך איננו משתווה למומחיותך באמנות. שהרי יש גורל אומלל לאין שיעור: זה של אדם שכל חייו עוברים עליו בחרטה, בגלל דבר שיכול היה להשיגו באמצעות העזה ונחישות. מוטב לי להינמק, אומלל לָנצח, אל מול יופי שכזה, מאשר לנטוש מתוך חולשה את ההזדמנות שנפלה בחלקי ליהנות ממנו.
אחר נתן המלך לאותו צייר שלושים מיליון פיסות זהב, תמורת דיוקן הנסיכה אשר לקח ממנו; ולאחר שהרשה לו לצייר את דיוקנו שלו, שילח אותו לדרכו.
ולשׂריו אמר: הכינו הכל; כי עוד הלילה אצא לבקש אחר הנסיכה אַנַנְגָרָאגָה.
התייעצו שריו יחדיו ודנו בדבר, ואמרו איש לרעהו: ברור כשמש, כי אם ייכשל המלך במשימתו ולא ישוב לעולם, תחרב הממלכה. אולם אותו הדבר יקרה אם יישאר כאן, ובתיעובו לכל הנשים האחרות, לא יזכה לעולם לְבֵן שימלוך תחתיו. על כן מוטב כך. שהרי מבין שני אסונות, הרע במיעוטו הוא טוב. יתר על כן, מי יודע, אולי עשוי הוא להצליח.
וכך, עוד באותו הלילה, בוער כאֵש מקוצר-רוח, העביר המלך את עול ממשלתו אל כתפי שריו ועמד לצאת לדרך, עם דיוקן אהובתו, כדי לזכות בה או לאבדה. והוא לא חשב לקחת איש עמו.
אבל בעודו מתכונן לצאת, אמר לו בן-לווייתו העליז והפיקח, רוּסָאקוֹש: הוד מלכותך, האם תלך לבדך?
והמלך אמר: ידידי, אני עלול להיכשל, ולעולם לא לשוב עוד. למה לי לגרור אחרים איתי אל התהום? אלך לבדי.
אז אמר רוּסָאקוֹש:
מלכי, מה אתה סח? הרי את עצמך תשאיר מאחור, אם תשאיר אותי. אותה מחצית ממך השוכנת בגופך שלך עברה כולה לנסיכה, וכולה מרוכזת רק בה, עד כי אינה מסוגלת עוד לחשוב על דבר מלבדה; כיצד אם כן תתעתע בנסיכה בלי אותה מחצית אחרת שלך, השוכנת בגופי, ואשר נכונה תמיד לשירותך? ומה אעשה אני ללא מחציתי הטובה-יותר? וגם אם אכן תיכשל, מה תעשה בלעדַי? שהרי אפילו לעושר אין טעם ללא ידיד; לא כל שכן לאסון!
והמלך אמר: טוב, יהא כך. הבה נצא לדרך.
אבל רוּסָאקוֹש אמר:
האם לא אמרתי לך שדעתך פזורה עליך? האמנם תצא להרפתקה כה מסוכנת, מבלי להבטיח קודם את עזרתו של גָאנֶש, אל המכשולים וההצלחה? האם אי פעם שיחק המזל לאדם אשר זנח אותו?
והמלך אמר: אמת דיברת. ברוב להיטותי כמעט שכחתי אותו. על כן בירך את גָאנֶש, באומרו:
השלום עליך, הו אל בעל פני הַפִּיל, שחדקו מונף אל-על בַּמָחוֹל! השלום עליך, זה שבפניו נמוגים מכשולים כערפילי הלַיִל בפני שמש הבוקר! השלום עליך, זה אשר בעזרתו אף החלש ינצח את החזק! השלום עליך, זה שבלעדיו כל תבונה תהא לשווא, וכל חוכמה - איוולת! השלום, הו אתה, שאוזניך דמויות הַסַל מתנופפות כדגלי ניצחון ברוח!
אחר יצאו למסעם.
והם נדדו יומם וליל במעבה היער, המלא בחיות טרף, בקופים ושבטים פראיים, כפי שהים מלא באבנים טובות; אולם המלך, השקוע בהרהוריו, לא דיבר ולא אכל ולא שתה דבר, כי אם ניזון רק מאוויר ומדיוקנה של הנסיכה, אשר בלע בעיניו לילות כימים.
והנה יום אחד, כאשר נחו לעת צהריים תחת צִלו העבות של עץ קַדַאמְבָּה שפריחתו כתומה וריחנית, התבונן המלך שעה ארוכה בדיוקנה של גבִרתו. ולפתע הפר את הדממה ואמר:
רוּסָאקוֹש, זוהי אשה. ואם יש דבר אחד שאינני יודע עליו מאומה, הריהו אשה. אמור לי, מה טבען של נשים?
אז חייך רוּסָאקוֹש ואמר:
מלכי, הרי זו שאלה שמוטב לך לשמור בשביל הנסיכה; כי שאלה קשה היא עד מאוד. אכן יצור איום ונורא היא האשה, יצור המורכב מיסודות מוזרים. דרך אגב, אספר לך סיפור: הקשב.
בראשית, כאשר הגיע האל החרָש-אמן, טְווָאשְׁטְרִי הכל-יכול, לבריאת האשה, גילה כי השתמש בכל חומריו כשיצר את האדם, וכי לא נותרו עוד יסודות מוצקים בעולם. לאחר מחשבה עמוקה, עשה האל טְווָאשְׁטְרִי כדלקמן:
הוא נטל את עגלגלות הירח, ואת חיטובי הזוחלים, ואת לפיתת הקנוקנות, ואת רטט העשב, ואת דקיקות קני הסוף, ואת לבלוב הפרחים, ואת קלילות העלים, ואת התחדדותו של חדק הפיל, ואת מבטיו החטופים של הצבי, ואת התלכדות האשכולות של נחילי דבורים, ואת עליצותן המתרוננת של קרני השמש, ואת בכי העננים, ואת חמקמקות הרוח, ואת חרדתו של הארנב, ואת יהירותו של הטווס, ואת רכות חזהו של התוכי, ואת קשיחות הצור, ואת מֶתֶק הדבש, ואת אכזריות הנמר, ואת זוהר האש החמים, ואת צינת השלג, ואת פטפוט העורבנים, ואת המיית הקוקייה, ואת צביעותו של העגור, ואת נאמנותה של הזאבָה; ומכל אלה יחדיו ברא אשה, והעניק אותה לָאָדָם.
אך כעבור שבוע בא אליו האדם ואמר:
אֵלִי, יצור זה שהענקת לי מְמָרֵר את חיי. היא מפטפטת ללא הרף, ומתגרה בי מעבר לכוח סבלי, בלי להניח לי לרגע: והיא דורשת תשומת לב בלתי-פוסקת, ומבזבזת את כל זמני, ובוכה ללא סיבה, ותמיד מתבטלת; ועל כן באתי להחזיר אותה אליך, כי אינני יכול לחיות איתה.
אמר האל טְווָאשְׁטְרִי: יהי כן; ולקח אותה בחזרה.
והנה, כעבור שבוע נוסף חזר אליו האדם ואמר:
אלי, אני רואה שחיי נעשו גלמודים מאוד מאז שהחזרתי לך את היצור ההוא. אני זוכר איך היתה רוקדת ושרה לי, ומציצה בי מזווית עינה, ומשחקת איתי, ונצמדת אלי; וצחוקה היה שיר, והיא היתה יפה למראה, ורכה למגע; על כן השב לי אותה בחזרה.
אז אמר האל טְווָאשְׁטְרִי: יהי כן; והשיב לו אותה בחזרה.
והנה, כעבור שלושה ימים בלבד, שב האדם וחזר אליו ואמר:
אלי, אינני יודע איך זה; אבל אחרי הכל, הגעתי למסקנה שהיא מביאה לי יותר צרות מתענוג; על כן אנא קח אותה שוב בחזרה.
אבל האל טְווָאשְׁטְרִי אמר: הסתלק מכאן! לֵךְ לְךָ! נמאסת עלי. תצטרך להסתדר בעצמך.
אז אמר האדם: אבל אינני יכול לחיות איתה.
ענה האל: וגם לא בלעדיה.
והוא הפנה את גבו לאדם, והמשיך במלאכתו.
אז אמר האדם: אין מה לעשות, כי אינני יכול לחיות איתה ואין לי חיים בלעדיה.
ורוּסָאקוֹש חדל מדיבורו, והביט במלך. אך המלך נותר דוֹמֵם, שקוע כולו בדיוקן הנסיכה.
וכך המשיכו במסעם, יום אחר יום, דרך היער, עד שלבסוף התקרבו אל ארמונה של הנסיכה אַנַנְגָרָאגָה.

פרנסיס ויליאם בֵּיין (1863-1940) פרופסור וסופר אנגלי, חי רוב שנותיו בהודו, בימי השלטון הקולוניאלי הבריטי שם. בין השאר שימש כמרצה להיסטוריה במכללת מחוז דֶקאן (המכללה פועלת עד היום, כחלק מאוניברסיטת פּוּנה, אחת האוניברסיטאות החשובות בהודו). חלקיק של הירח – סיפור אהבה הודי היה ספרו הראשון של בֵּיין, שיצא לאור ב-1898 וזכה להצלחה עצומה. ונדפס במהדורות רבות. 

עוד על הספר

חלקיק של הירח פרנסיס ויליאם ביין
מבוא, והסיפור על בריאתה של האשה
 
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חי מלך ושמו סוּרִיַאקַנְטָה. והמלך זכה בכל המעלות שבן-אנוש יוכל לשאוף אליהן: חכם היה ואמיץ לב, חזק ויפה-תואר. וצבאותיו, שנתברכו בגבורה ובעורמת הקרב, הרחיקו לכל רוחות השמיים ועד לחופי האוקיינוס הגדול הגיעו, ותבונתו השיגה את מעמקי כל התורות כולן, עד כי רק דבר אחד ויחיד נותר כמוס ממנו: אשה, ואהבת אשה.
שכן המלך סוּרִיַאקַנְטָה היה התגלמותה של רוח שנאת הנשים. ומאחר שכה נהדר היה למראה, צרב תמיד את לִבותיהן הנואשים של כל הנשים היפות שזכו להעיף בו עין, בעוד הוא עצמו נותר צונן כשלג לנוכח מבטיהן הממיסים.
ובַחלוף הזמן, נמלאו השׂרים שלו בדאגה לעתיד הממלכה, שכן אמרו: לַמלך אין בנים, ואם ימות, יֹאבד הכל באין יורש.
לפיכך טיכסו עצה, ובחפשם בכל מקום שבו יימצאו כאלה, השליכו על דרכו פיתויים בדמות נשים יפות, שהומטרו עליו כגשם של תמצית כל היופי הנשי שבעולם. אך כל זה היה לשווא: כי חינן השמיימי של הגברות הללו, באלפי הצורות אשר לבש, לא הרשים את המלך יותר מעלה הנושר על גבו של פיל ביער.
לנוכח כישלונם שקעו השׂרים בייאוש וקראו: אכן, גם מעלה טובה שמגזימים בה עלולה להפוך למגרעת. יאה לו לְמלך להימנע מפיתויי העורמה של נשים - אבל אבוי למלך שונא-נשים זה! הממלכה תֹאבד תחתיו.
והם שבו וטיכסו עצה, והגישו למלך עצומות, ודיברו על לִבו לבוא בברית הנישואים. אך הוא אטם את אוזניו ולא הסכים לשמוע מפיהם דבר.
לבסוף, מרוב מבוכה ואובדן עצות, הפיצו השרים שמועה ללא ידיעת המלך, באמצעות שליחיהם ומרגליהם, כי יעניקו עשרה מיליון מטבעות זהב לכל מי שיצליח לשנות את דעתו של המלך, ולעורר בלבו את הנטייה להינשא.
אולם אף כי נוכלים רבים הציגו את עצמם לפני המלך, וביצעו כישופים ושאר המצאות ותחבולות, לא נמצא איש שיוכיח כי ביכולתו להביא לידי השגת המטרה הנכספת. אדרבה, איבת המלך למין השני כה גדלה והתעצמה, עד כי העניש כל אשה שנקלעה למטחווי מבטו בגירוש מיידי מן הממלכה. ומרוב חששם פן תישאר הממלכה קירחת מכל נשותיה, נאלצו השרים להציב מרגלים מסביב למלך, אשר התרוצצו לפניו בכל אשר יילך, וסילקו את כל הנשים מעל דרכו. ומשימה זו היתה קשה ממש כעמידה על קצה חודה של חרב, שכן כל הנשים בממלכה נמשכו לחזות בזיו פניו כבכבלי קסם, כאילו היה הוא אבן-שואבת ואילו הן רק פיסות ברזל לרוב.
וביום מן הימים בא אל עיר הבירה צייר אחד. והצייר, מרגע שהגיע, החל לחקור ולדרוש מה הם הדברים המופלאים שכדאי לראות בעיר הזאת.
וכך אמרו לו האנשים: הפלא הגדול ביותר בעירנו הוא מלכנו סוּרִיַאקַנְטָה עצמו. כי אף שהוא מלך, דבר לא יגרום לו ליצור קשר עם אשה, אותו טווס שמיופיו הוא נמלט כמו מפני נחש. והרי הוא עצמו יפה כאל האהבה, והנה לפניך המופלא מכל: כי האיש, שמראהו נוצר בידי האלים להמיס את לבבות המין הנשי מטבע ברייתו, לא יחוש ולוּ שמץ סקרנות להפעיל את כוחו זה. האם תוכל השמש לסרב לחמם, או הרוח לסרב לנשוב?
אך כאשר שמע זאת הצייר, הוא צחק ואמר: יש לי קמע שיפעל עליו כמו תנור על פיסת קרח.
ואחד ממרגלי השׂרים שמע אותו, והלך וסיפר לשרים על הזר המתרברב. והם שלחו להביא אליהם את הצייר תכף ומיד, וחקרו אותו, וכמובן הציגו לפניו את כל סיפור המעשה, והבטיחו לו את הפרס אם רק יצליח לקיים את דבריו.
והצייר אמר: השפיעו בתחבולות על המלך שישלח לקרוא לי, ואת כל השאר הניחו לי.
הלכו השרים ואמרו למלך: הוד מלכותך, הנה הגיע לעיר בירתך צייר, שכישרונו גדול יותר מכל שניתן למצוא בעולמנו.
וכאשר שמע זאת המלך שמח מאוד, שכן הוא עצמו היה מומחה באמנות הציור ובכל האמנויות האחרות; והוא שלח להביא את הצייר אל ארמונו.
אבל הצייר, בבואו, נדהם לנוכח יופיו הבלתי מצוי של המלך, והוא קרא:
הו אדוני המלך, אכן היה כדאי להיוולד לעולם הזה, ולוּ כדי לזכות בחסד המופלא, לחזות ביפי תוארך שאין דומה לו. וכעת נותר רק דבר אחד: מפציר אני בהוד מלכותך כי ירשה לי ליצור העתק של יופיו, כדי שבעתיד לעולם לא אהיה בלעדיו. שהרי השמש מחממת גם כשהיא משתקפת בְּמַרְאָה דלה.
אז אמר המלך: ראשית, הראה לי דוגמאות מיצירותיך. אבל הישמר לך פן תראה לי נשים, אחרת רע ומר יהיה סופך.
והצייר הראה לו אוסף של תמונות מכל ארצות העולם, אך ביניהן הניח בחשאי דיוקן של אשה. ובעוד המלך מעלעל בתמונות בזו אחר זו, נתקל לפתע בדיוקן ההוא. אבל ברגע שהביט בו, נפל ארצה והתעלף.
אז צחק הצייר, ואמר לשׂרים: התרופה פעלה את פעולתה; שלמו לרופא את שכרו.
אבל הם ענו: ראשית עלינו להיות בטוחים שהחולה אכן נרפא.
והצייר השיב: עוד מעט תגלו זאת. טַפְּלוּ במלך, וחַזקו אותו, וראו מה יאמר כשישוב לאיתנו וייווכח שאינני כאן. כי בינתיים אצא מן החדר.
אז קראו השרים לעוזרים, שהשיבו רוח על המלך בכפות תמרים, והתיזו עליו מי בושם בניחוח עץ האלמוג.
והמלך התאושש, ובִן-רגע התבונן סביבו וקרא: הצייר! הצייר!
אמרו השרים: הוד מלכותך, הוא הלך.
אבל כאשר שמע זאת המלך, הוא החליף צבעים, וקולו רעד, והוא אמר: אם הרשיתם לו לחמוק, אצווה לשסות בכם עדר פילים שידרסו את כולכם למוות עוד לפני שקיעת השמש.
יצאו אם כן השרים בחיפזון ומצאו את הצייר, והביאו אותו שוב לפני המלך.
והצייר השתטח לרגלי המלך וקרא: לוּ רק יסלח לי אדוני המלך! אללי! מזלי הרע הוא שערבב כנראה את דיוקנה של אותה גברת בין תמונותי האחרות, כדי להמיט עלי אסון.
אבל המלך אמר:
הו צייר נערץ מכל הציירים, דע כי טובה גדולה עשית לי כשהצגת בפני את הדיוקן הזה, טובה שעליה לא אוכל לגמול לך גם במחיר ממלכתי כולה. ואין כל ספק, אותה גברת היתה בוודאי רעייתי בגלגול אחר, כי רגשות כה חזקים סימן ברור הם לקשר בחיים קודמים. ספר לי, אם כן, על איזו ארץ מוֹלך אביה? כי אין לי ספק שדיוקן אמיתי הוא, שהרי יופי כמו שלה לא ייתכן שנוצר במוח בן-תמותה. רק הבורא לבדו היה יכול לעצב אשה שכזאת.
אז חייך הצייר ואמר: הו אדוני המלך, שמע לעצתי. סלק את הגברת מראשך, ואל תשוב להרהר בה, אחרת תהפוך רשלנותי להיות הסיבה לחורבנך.
אבל המלך אמר: צייר, די לפטפוטים. בחר כעת אם לספר לי מי היא, ולצאת עמוס בזהב - ואם לאו, ואז אעמיס עליך שלשלאות, ואכלא אותך בבור כלא מתועב, בלי מזון ובלי מים, עד שתספר לי.
והצייר אמר:
אדוני המלך, כיוון שדבר לא יועיל כאן, וגורלך הוא שבחר עבורך בדרך זו, דע לך כי זהו דיוקנה של אַנַנְגָרָאגָה, בת אחד מאחיו של מלך בני הנאגאס - יצורים דמויי אדם שטבעם כשל נחש ארסי, ונשותיהם חינניות להדהים. לבדה היא מתגוררת בְּארמון אשר ביער, מהלך חודשיים ימים מכאן. ומהי מידת יופיה, זאת הבנת באופן חלקי מן ההשפעה שהשפיעה עליך אפילו באמצעות תמונה: אולם איזו תמונה תִּשווה לַמציאות? שכן כל רואיה מתאהבים בה בן-רגע, ורבים מתעלפים, כפי שקרה לך, ויש כאלה שאפילו נפחו את נשמתם.
ובכל זאת הבורא, כאשר העניק לה יופי כה מרהיב שאין דומה לו, הניח בתוכה לב קשה כצור, כה קשה, שהוא לועג לכל חִציו של אל האהבה המתאמצים לנקב אותו. שהרי מחזרים לאין-ספור ביקשו את ידה, מכל קצוות תבל, והיא מקבלת את כולם באדישות שופעת בוז, ועם זאת מארחת אותם לתפארת במשך עשרים ואחד יום, בתנאי אחד: שכל יום ישאלו אותה חידה. ואם יצליח מחזר כלשהו לשאול אותה דבר שלא תוכל להשיב עליו, תהיה היא עצמה הפרס שבו יזכה; אך אם נכשל בתום הזמן הקצוב, יהפוך הוא לעבדה הנרצע, שממנו תיפטר כראות עיניה.
ואיש מעולם לא הצליח לשאול אותה דבר שלא תוכל להשיב עליו; שכן ניחנה בְּבִינָה על-אנושית, והיא בקיאה בכל המדעים. ומכל אין-ספור המחזרים שניסו ונכשלו, אחדים שילחה מעל פניה, ואחרים היא מחזיקה בקרבתה כעבדים, הנידונים ללא רחם לחזות מדי יום ביומו באותו יופי מופלא שלעולם לא יזכו בו, כך שגורלם גרוע בהרבה מגורל בהמה.
ולכן, הו אדוני המלך, הזהרתיך, פן יקרה אותו הדבר גם לך. הו, הֱיֵה חכם והתרחק ממנה, בטרם תאחר את המועד. שכן סבורני כי אין גורל עלוב משל אלה שנגזרה עליהם חרטה נצחית, על שאיבדו את מה שעיניהם מוסיפות לראות ללא הרף, כאילו היה בהישג ידם.
אז צחק המלך סוּרִיַאקַנְטָה בקול רם, ואמר:
צייר, כוח שיפוטך איננו משתווה למומחיותך באמנות. שהרי יש גורל אומלל לאין שיעור: זה של אדם שכל חייו עוברים עליו בחרטה, בגלל דבר שיכול היה להשיגו באמצעות העזה ונחישות. מוטב לי להינמק, אומלל לָנצח, אל מול יופי שכזה, מאשר לנטוש מתוך חולשה את ההזדמנות שנפלה בחלקי ליהנות ממנו.
אחר נתן המלך לאותו צייר שלושים מיליון פיסות זהב, תמורת דיוקן הנסיכה אשר לקח ממנו; ולאחר שהרשה לו לצייר את דיוקנו שלו, שילח אותו לדרכו.
ולשׂריו אמר: הכינו הכל; כי עוד הלילה אצא לבקש אחר הנסיכה אַנַנְגָרָאגָה.
התייעצו שריו יחדיו ודנו בדבר, ואמרו איש לרעהו: ברור כשמש, כי אם ייכשל המלך במשימתו ולא ישוב לעולם, תחרב הממלכה. אולם אותו הדבר יקרה אם יישאר כאן, ובתיעובו לכל הנשים האחרות, לא יזכה לעולם לְבֵן שימלוך תחתיו. על כן מוטב כך. שהרי מבין שני אסונות, הרע במיעוטו הוא טוב. יתר על כן, מי יודע, אולי עשוי הוא להצליח.
וכך, עוד באותו הלילה, בוער כאֵש מקוצר-רוח, העביר המלך את עול ממשלתו אל כתפי שריו ועמד לצאת לדרך, עם דיוקן אהובתו, כדי לזכות בה או לאבדה. והוא לא חשב לקחת איש עמו.
אבל בעודו מתכונן לצאת, אמר לו בן-לווייתו העליז והפיקח, רוּסָאקוֹש: הוד מלכותך, האם תלך לבדך?
והמלך אמר: ידידי, אני עלול להיכשל, ולעולם לא לשוב עוד. למה לי לגרור אחרים איתי אל התהום? אלך לבדי.
אז אמר רוּסָאקוֹש:
מלכי, מה אתה סח? הרי את עצמך תשאיר מאחור, אם תשאיר אותי. אותה מחצית ממך השוכנת בגופך שלך עברה כולה לנסיכה, וכולה מרוכזת רק בה, עד כי אינה מסוגלת עוד לחשוב על דבר מלבדה; כיצד אם כן תתעתע בנסיכה בלי אותה מחצית אחרת שלך, השוכנת בגופי, ואשר נכונה תמיד לשירותך? ומה אעשה אני ללא מחציתי הטובה-יותר? וגם אם אכן תיכשל, מה תעשה בלעדַי? שהרי אפילו לעושר אין טעם ללא ידיד; לא כל שכן לאסון!
והמלך אמר: טוב, יהא כך. הבה נצא לדרך.
אבל רוּסָאקוֹש אמר:
האם לא אמרתי לך שדעתך פזורה עליך? האמנם תצא להרפתקה כה מסוכנת, מבלי להבטיח קודם את עזרתו של גָאנֶש, אל המכשולים וההצלחה? האם אי פעם שיחק המזל לאדם אשר זנח אותו?
והמלך אמר: אמת דיברת. ברוב להיטותי כמעט שכחתי אותו. על כן בירך את גָאנֶש, באומרו:
השלום עליך, הו אל בעל פני הַפִּיל, שחדקו מונף אל-על בַּמָחוֹל! השלום עליך, זה שבפניו נמוגים מכשולים כערפילי הלַיִל בפני שמש הבוקר! השלום עליך, זה אשר בעזרתו אף החלש ינצח את החזק! השלום עליך, זה שבלעדיו כל תבונה תהא לשווא, וכל חוכמה - איוולת! השלום, הו אתה, שאוזניך דמויות הַסַל מתנופפות כדגלי ניצחון ברוח!
אחר יצאו למסעם.
והם נדדו יומם וליל במעבה היער, המלא בחיות טרף, בקופים ושבטים פראיים, כפי שהים מלא באבנים טובות; אולם המלך, השקוע בהרהוריו, לא דיבר ולא אכל ולא שתה דבר, כי אם ניזון רק מאוויר ומדיוקנה של הנסיכה, אשר בלע בעיניו לילות כימים.
והנה יום אחד, כאשר נחו לעת צהריים תחת צִלו העבות של עץ קַדַאמְבָּה שפריחתו כתומה וריחנית, התבונן המלך שעה ארוכה בדיוקנה של גבִרתו. ולפתע הפר את הדממה ואמר:
רוּסָאקוֹש, זוהי אשה. ואם יש דבר אחד שאינני יודע עליו מאומה, הריהו אשה. אמור לי, מה טבען של נשים?
אז חייך רוּסָאקוֹש ואמר:
מלכי, הרי זו שאלה שמוטב לך לשמור בשביל הנסיכה; כי שאלה קשה היא עד מאוד. אכן יצור איום ונורא היא האשה, יצור המורכב מיסודות מוזרים. דרך אגב, אספר לך סיפור: הקשב.
בראשית, כאשר הגיע האל החרָש-אמן, טְווָאשְׁטְרִי הכל-יכול, לבריאת האשה, גילה כי השתמש בכל חומריו כשיצר את האדם, וכי לא נותרו עוד יסודות מוצקים בעולם. לאחר מחשבה עמוקה, עשה האל טְווָאשְׁטְרִי כדלקמן:
הוא נטל את עגלגלות הירח, ואת חיטובי הזוחלים, ואת לפיתת הקנוקנות, ואת רטט העשב, ואת דקיקות קני הסוף, ואת לבלוב הפרחים, ואת קלילות העלים, ואת התחדדותו של חדק הפיל, ואת מבטיו החטופים של הצבי, ואת התלכדות האשכולות של נחילי דבורים, ואת עליצותן המתרוננת של קרני השמש, ואת בכי העננים, ואת חמקמקות הרוח, ואת חרדתו של הארנב, ואת יהירותו של הטווס, ואת רכות חזהו של התוכי, ואת קשיחות הצור, ואת מֶתֶק הדבש, ואת אכזריות הנמר, ואת זוהר האש החמים, ואת צינת השלג, ואת פטפוט העורבנים, ואת המיית הקוקייה, ואת צביעותו של העגור, ואת נאמנותה של הזאבָה; ומכל אלה יחדיו ברא אשה, והעניק אותה לָאָדָם.
אך כעבור שבוע בא אליו האדם ואמר:
אֵלִי, יצור זה שהענקת לי מְמָרֵר את חיי. היא מפטפטת ללא הרף, ומתגרה בי מעבר לכוח סבלי, בלי להניח לי לרגע: והיא דורשת תשומת לב בלתי-פוסקת, ומבזבזת את כל זמני, ובוכה ללא סיבה, ותמיד מתבטלת; ועל כן באתי להחזיר אותה אליך, כי אינני יכול לחיות איתה.
אמר האל טְווָאשְׁטְרִי: יהי כן; ולקח אותה בחזרה.
והנה, כעבור שבוע נוסף חזר אליו האדם ואמר:
אלי, אני רואה שחיי נעשו גלמודים מאוד מאז שהחזרתי לך את היצור ההוא. אני זוכר איך היתה רוקדת ושרה לי, ומציצה בי מזווית עינה, ומשחקת איתי, ונצמדת אלי; וצחוקה היה שיר, והיא היתה יפה למראה, ורכה למגע; על כן השב לי אותה בחזרה.
אז אמר האל טְווָאשְׁטְרִי: יהי כן; והשיב לו אותה בחזרה.
והנה, כעבור שלושה ימים בלבד, שב האדם וחזר אליו ואמר:
אלי, אינני יודע איך זה; אבל אחרי הכל, הגעתי למסקנה שהיא מביאה לי יותר צרות מתענוג; על כן אנא קח אותה שוב בחזרה.
אבל האל טְווָאשְׁטְרִי אמר: הסתלק מכאן! לֵךְ לְךָ! נמאסת עלי. תצטרך להסתדר בעצמך.
אז אמר האדם: אבל אינני יכול לחיות איתה.
ענה האל: וגם לא בלעדיה.
והוא הפנה את גבו לאדם, והמשיך במלאכתו.
אז אמר האדם: אין מה לעשות, כי אינני יכול לחיות איתה ואין לי חיים בלעדיה.
ורוּסָאקוֹש חדל מדיבורו, והביט במלך. אך המלך נותר דוֹמֵם, שקוע כולו בדיוקן הנסיכה.
וכך המשיכו במסעם, יום אחר יום, דרך היער, עד שלבסוף התקרבו אל ארמונה של הנסיכה אַנַנְגָרָאגָה.