הכיתה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכיתה
הוספה למועדפים
4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רובין מלום

רובין מלום היתה מורה בחטיבת הביניים ועכשיו היא כותבת על התלמידים שלה. (כל דמיון בין הדמויות הספרותיות לתלמידיה בעבר הוא מקרי בהחלט. כנראה). היא חיה עם בעלה והבן שלהם בחופי קליפורניה שבארצות־הברית. בואו להכיר אותה טוב יותר ב-www.robinmellom.com ובחשבון הטוויטר שלה (robinmellom@)

נושאים

תקציר

תארו לעצמכם שביום הראשון לתחילת שנת הלימודים מגיע צוות צילום ומתעד כל דבר שאתם והחברים שלכם עושים. לא תאמינו אילו דברים תגלו! 
 
טרבור ג’ונס הרוס. היום הוא היום הראשון ללימודים בחטיבת הביניים, וליבי, החברה הכי טובה שלו מאז שהם נולדו, פתאום לא מוכנה לדבר איתו, לשבת איתו בהסעה ולהסביר לו מי נגד מי. איך הוא אמור להסתדר בלעדיה? 
 
בואו לפגוש את הטיפוסים הכי הזויים בעולם: סינדי - הרכלנית של השכבה, קורי - שחושב שהוא מלך, אבל אם חלילה מזיזים לו את הפוני הוא מתמוטט, מולי - המסתורית שיש לה פסים כחולים בשיער וסודות אפלים, ועוד רבים אחרים.
גם המבוגרים בחטיבה המטורללת הזאת לא מאכזבים: למשל, מורה למדעים שמאמין בחינוך באמצעות סוכריות צבעוניות וסגן–מנהל שבטוח שילדים צריכים לאכול דברים מוזרים שעשויים מארטישוק. 
אז קדימה, היום הראשון ללימודים עומד להתחיל. לא להידחף אל המיקרופון, בסרט הזה כל אחד מקבל את רשות הדיבור.
 
רובין מלום היתה מורה בחטיבת הביניים עד שהחליטה שיותר מעניין לכתוב על התלמידים שלה מאשר ללמד אותם.
 
סטיבן גילפין החליט שיום אחד יהיה צייר. ואז, יום אחד, גילה שאייר כבר שלושים ספרי ילדים. 
 
 
“רובין מלום מביאה לקוראים פיסה מצחיקה ומלאת כנות של המציאות בחטיבת הביניים, שלאף תוכנית ריאליטי אין סיכוי להשתוות אליה.” גורדון קורמן, ממחברי סדרת '39 רמזים'

פרק ראשון

ברור, הלך לי מצוין ביסודי. אף פעם לא הסתבכתי בצרות, קיבלתי ציונים מעולים, ואוסף קלפי הבייסבול שלי היה האוסף הכי שווה בסביבה. מישהו ראה פעם קלף של ג'וֹני בֶּנְץ' משנת 1973? מה שאתם שומעים. שמרתי אותו בשקית ניילון. קראתי לו ״קלף המזל שלי״. אבל אני לא זקוק לו.
אני עושה הרבה שינויים. אני אפילו לא צריך יותר את עט המזל שלי. ממש לא. אני לא מתכוון לצייר או לשרבט כמו בשנה שעברה. אפילו לא במקרה חירום. אפילו לא אם יהיה לי משעמם. הכול שונה עכשיו. אנחנו לא בביתֿֿֿ–ספר יסודי יותר - זה כבר לא משחק ילדים. למעשה, אפילו לא יהיה לנו זמן לעמוד בתור למים בסוף ההפסקה. למעשה, בכלל לא יהיו לנו הפסקות!
[תופס את הבטן שלו]
אתם שואלים אם אני לחוץ בגלל היום הראשון בחטיבת הביניים? אין סיכוי. אני מתכוון לעשות הכול כמו שצריך. בלי לחשוב יותר מדי. אני מתכוון להיות רגוע ולא להקדיש לעניין הזה שום מחשבה. למעשה, אפילו לא חשבתי מה אני הולך ללבוש - פשוט לקחתי את הבגד הראשון שנפל לי ליד.
ונראה לי שאם לא ישימו לי רגל במסדרון או יכניסו לי מכות או יכסחו לי את הצורה הכול יהיה בסדר. נכון?
[קופץ מרגל לרגל - אולי קר לו, אולי לא]
זה יכול לקרות.
אז... אני חייב להתחיל לזוז אם אני רוצה להגיע לאוטובוס בזמן.
תשכחו מזה. גם הנסיעה באוטובוס לא מזיזה לי. אלא אם כן יהיו בסביבה ילדים מכיתה ח'. שמעתי עליהם כל מיני סיפורים. ילדים מכיתה ח' מלחיצים אותי. ואם נהג האוטובוס יהיה שתקן. גם נהגי אוטובוס שתקנים מלחיצים אותי. נהגי אוטובוס שתקנים מלחיצים אותי אפילו יותר מילדים מכיתה ח'. כלומר, למה הם לא מדברים? כמו שאמרתי, מלחיץ. ואני ממש לא רוצה להיכנס לעניין הרצפה הדביקה באוטובוס. או לשאלות למה אין חגורות בטיחות, או איך כלי תחבורה עתיק כל כך יכול לתפקד בלי שהמנוע יתחמם יותר מדי.
אבל טוב, די, די לחשוב יותר מדי. זה היה הקטע של השנה שעברה.
מבחינתי, הכול השתנה. גמרתי עם קלפי הבייסבול. גמרתי עם עט המזל. גמרתי עם השרבוטים. אפילו לא כשאני לחוץ. ואני לגמרי לא לחוץ.
יהיה בסדר.
לגמרי.

רובין מלום

רובין מלום היתה מורה בחטיבת הביניים ועכשיו היא כותבת על התלמידים שלה. (כל דמיון בין הדמויות הספרותיות לתלמידיה בעבר הוא מקרי בהחלט. כנראה). היא חיה עם בעלה והבן שלהם בחופי קליפורניה שבארצות־הברית. בואו להכיר אותה טוב יותר ב-www.robinmellom.com ובחשבון הטוויטר שלה (robinmellom@)

עוד על הספר

נושאים

הכיתה רובין מלום, סטפן גילפין
ברור, הלך לי מצוין ביסודי. אף פעם לא הסתבכתי בצרות, קיבלתי ציונים מעולים, ואוסף קלפי הבייסבול שלי היה האוסף הכי שווה בסביבה. מישהו ראה פעם קלף של ג'וֹני בֶּנְץ' משנת 1973? מה שאתם שומעים. שמרתי אותו בשקית ניילון. קראתי לו ״קלף המזל שלי״. אבל אני לא זקוק לו.
אני עושה הרבה שינויים. אני אפילו לא צריך יותר את עט המזל שלי. ממש לא. אני לא מתכוון לצייר או לשרבט כמו בשנה שעברה. אפילו לא במקרה חירום. אפילו לא אם יהיה לי משעמם. הכול שונה עכשיו. אנחנו לא בביתֿֿֿ–ספר יסודי יותר - זה כבר לא משחק ילדים. למעשה, אפילו לא יהיה לנו זמן לעמוד בתור למים בסוף ההפסקה. למעשה, בכלל לא יהיו לנו הפסקות!
[תופס את הבטן שלו]
אתם שואלים אם אני לחוץ בגלל היום הראשון בחטיבת הביניים? אין סיכוי. אני מתכוון לעשות הכול כמו שצריך. בלי לחשוב יותר מדי. אני מתכוון להיות רגוע ולא להקדיש לעניין הזה שום מחשבה. למעשה, אפילו לא חשבתי מה אני הולך ללבוש - פשוט לקחתי את הבגד הראשון שנפל לי ליד.
ונראה לי שאם לא ישימו לי רגל במסדרון או יכניסו לי מכות או יכסחו לי את הצורה הכול יהיה בסדר. נכון?
[קופץ מרגל לרגל - אולי קר לו, אולי לא]
זה יכול לקרות.
אז... אני חייב להתחיל לזוז אם אני רוצה להגיע לאוטובוס בזמן.
תשכחו מזה. גם הנסיעה באוטובוס לא מזיזה לי. אלא אם כן יהיו בסביבה ילדים מכיתה ח'. שמעתי עליהם כל מיני סיפורים. ילדים מכיתה ח' מלחיצים אותי. ואם נהג האוטובוס יהיה שתקן. גם נהגי אוטובוס שתקנים מלחיצים אותי. נהגי אוטובוס שתקנים מלחיצים אותי אפילו יותר מילדים מכיתה ח'. כלומר, למה הם לא מדברים? כמו שאמרתי, מלחיץ. ואני ממש לא רוצה להיכנס לעניין הרצפה הדביקה באוטובוס. או לשאלות למה אין חגורות בטיחות, או איך כלי תחבורה עתיק כל כך יכול לתפקד בלי שהמנוע יתחמם יותר מדי.
אבל טוב, די, די לחשוב יותר מדי. זה היה הקטע של השנה שעברה.
מבחינתי, הכול השתנה. גמרתי עם קלפי הבייסבול. גמרתי עם עט המזל. גמרתי עם השרבוטים. אפילו לא כשאני לחוץ. ואני לגמרי לא לחוץ.
יהיה בסדר.
לגמרי.