ז'וזפין

פתח דבר

 

1 בדצמבר 1804.

זה היה הלילה החשוב ביותר בחייה של ז'וזפין.

פריזאים וגברים ונשים מכל רחבי צרפת התקבצו בחשכה ותפסו את מקומותיהם לאורך הנתיב, נכבדים מכל העולם הגיעו, מרכבות הזהב הוכנו והגלימות הקיסריות היו תלויות מוכנות לגיבור העליון. למחרת נועדה הכתרתו של נפוליאון לקיסר צרפת וכל הטריטוריות שלה. החייל הקורסיקני הקטן יהיה ״הוד קיסרותו״.

כל צרפת חשבה שז'וזפין לא תדע את נפשה מרוב אושר, אך בתוככי ארמון טיולרי המפואר היא היתה שרויה בפחד. היא עמדה להוציא אל הפועל את התוכנית הנועזת בחייה.

הכול היה תלוי בהתנהגותה במהלכו של מה שהיה עתיד להיות המבחן החשוב ביותר בחייה עד כה. אם תצליח היא תוכתר לקיסרית, לאישה הראשונה בעולם ולבת הלוויה של האיש הדגול ביותר שהמאה הזאת ראתה אי־פעם. אבל אם תיכשל יהיה דינה קלון, השפלה ודלות. היא בת ארבעים, אשתו של נפוליאון זה שמונה שנים, והוא מדבר על ביטול נישואיהם.

נפוליאון היה פעם שבוי בקסמיה של ״הקריאולית הקטנה״ שלו. אך הוא קונן על היעדר יורש, ועתה, משהיה השליט, כל אישה בקיסרות הציעה לו את עצמה. כשז'וזפין נתקפה בהתפרצויות זעם של קנאה, הטילו עליו דמעותיה שיעמום והוא יצא מהחדר. הוא ידע שסילוקה לא יהיה קשה במיוחד, כי הוא נשא אותה לאישה בטקס אזרחי.

הוד קיסרותו, ההחלטי כל כך בכל דבר ועניין, היסס כשהדבר נגע לקיסרית. משפחתו לחשה באוזנו שנישואים עם נסיכה זרה יקדמו את גדולתו ויולידו יורש. ולמרות זאת, ז'וזפין הייתה חביבה על העם הצרפתי, ונפוליאון ראה בה את קמע המזל שלו. הוא היה גם אדם נאמן מאוד. ״איך אוכל להניח בצד אישה מצוינת רק מפני שאני זוכה לגדולה?״ שאל במבוכה. אולי, חשב, ימתין עד אחרי הכתרתו.

אחר כך הוא עשה טעות גורלית אחת. הוא שיתף את ז'וזפין בחששותיו. היא השיבה בשלווה. ואחרי כן רקמה תוכנית. האפיפיור פיוס ה־7 ופמלייתו היו בביקור, ונפוליאון ביקש מז'וזפין שתהיה המארחת. היא הייתה דיפלומטית מהוללת, והוא היה גאה בהליכותיה האציליות ובקסמה. היא שמחה להזדמנות לגייס את האפיפיור לצדה.

ב־1 בדצמבר, ערב לפני ההכתרה, הייתה ז'וזפין מוכנה לעשות את המעשה. היא הפצירה באפיפיור שיקבל אותה לריאיון פרטי, והפגינה את ההתנהגות המלבבת והמעודנת ביותר שלה. היא שפכה לפניו את מר לבה וגילתה לו שהיא מוטרדת מאוד, חרדה ביותר לנשמתה, ורק הוא יוכל לעזור לה. היא פשוט חייבת לגלות לו את סודה: הנישואים תקפים רק מכוח טקס אזרחי, ומכאן שבעיני אלוהים הם חיים בחטא. היא פוחדת, אמרה לו, פוחדת עד מוות, שהקיסר נידון להישלח לגיהינום.

נוכח דמעותיה ודאגותיה המלוחשות ברכות נחלץ פַּיוס לפעולה. הוא פנה מיד לקיסר והודיע לו בתקיפות שהוא מסרב להכתיר חוטא. בטענה נחרצת שהוא מזועזע מכך שהוד מעלתו הקיסר לא הודה בפניו באמת, קבע האפיפיור שעליו להינשא מיד בטקס דתי. נפוליאון הפציר ואיים, אך פַּיוס לא ויתר. את הזוג הקיסרי חייב כומר להשיא, ולא — הוא יסרב לנהל את טקס ההכתרה.

ז'וזפין ישבה בשקט והמתינה להצלחת תוכניתה. היא השהתה את הפנייה לפיוס עד לרגע האחרון, כדי שלנפוליאון לא יהיה די זמן לשכנע את האפיפיור להסכים לפשרה. הקיסר ירום הודו נדחק לפינה. עליו להסכים להתחתן או שההכתרה תידחה. לבסוף הוא נכנע, באי־רצון. מזבח מאולתר הוקם בחדר עבודתו והזוג הושא בחשאי באותו ערב, בידי אחד הקרדינלים של פיוס. נפוליאון השתולל מכעס, ואילו ז'וזפין חייכה.

היא ניצחה. עתה הייתה אשתו של נפוליאון לפני אלוהים. ניסיון להדיחה יהיה עכשיו כמעט בלתי־אפשרי. היא, ״הקריאולית הקטנה״, תהיה קיסרית צרפת.

באותו לילה התענגה ז'וזפין על ניצחונה. היא ניצחה את כולם — את משפחתו המרושעת של נפוליאון, את הפוליטיקאים שליחשו נגדה ואת כל השחקניות והדוכסיות שניסו לתפוס את מקומה. כולם יצטרכו עכשיו לצפות בהכתרתה.

בעשר בבוקר, ב־2 בדצמבר, יצאה המרכבה הקיסרית מארמון טיולרי לכנסיית נוטרדאם. המרכבה הייתה דייסה ענקית של ציפויי זהב בוהקים, רתומה לשמונה סוסים לבנים מרהיבים ועליה כתר מפואר נישא על ארבעה פסלי עיטים. נפוליאון וז'וזפין ישבו זוהרים שניהם, בגלימות ההכתרה המפוארות ונראים בקושי מבעד לחלונות הזכוכית המאורכים. המונים התגודדו לאורך הנתיב, על המדרכות שנדמו כאילו זהב הומטר עליהן.

ז'וזפין נראתה יפה יותר משנראתה אי־פעם. היא לבשה שמלת סטן ארוכה, לבנה ורקומה בצפיפות, ותלתליה הבוהקים היו מסודרים סביב כתר מרהיב ביופיו של עלים עשויים מאלף יהלומים ומקושטים בפנינים. הענק שלצווארה והעגילים שלאוזניה היו אזמרגדים במסגרת של יהלומים מלוטשים ועל אצבעה ענדה אבן אודם — סמל האושר ו״המחשה מושלמת כל כך של הידור ומלכותיות״.

בנוטרדאם קיבל נפוליאון את הכתר מהאפיפיור. הוא הניחו על ראשו ואז המתין כשז'וזפין התקדמה לעברו. היא כרעה לפניו והצמידה את ידיה כמו בתפילה אליו. נפוליאון קרב אליה והניח את כתרו על ראשה, בעדינות כדי לא להזיז את העטרה היקרה מפז שלה.

ז'וזפין — קריאולית מרוששת, אלמנה, קורטיזנה למחצה ופילגש — הייתה עכשיו לקיסרית של צרפת כולה. היא ניצחה.

או שכך דימתה.

מארי־ז'וזף־רוז דֶה טאשֶר דֶה לָה פּאזֶ'רי גדלה כילדה חסרת דאגות במרטיניק, הייתה לפילגש מוחזקת בפריז וסיימה את דרכה כאישה המשפיעה ביותר בצרפת. היא לא הייתה יפהפייה גדולה, שיניה היו שחורות, והיא הייתה מבוגרת מבעלה בשש שנים, אבל תנודה קלה של חצאיתה יכלה לכשף לכדי עבדות את האיש שהטיל את חִתתו על אירופה. היא הייתה לבת הלוויה המושלמת, ידעה לשאת חן בעיני ההמונים ובה בעת לקרוא את מצבי רוחו של נפוליאון. היא הייתה כוח רך לצד כוחו הנוקשה: היא הצטיינה בכל תפקידי הפטרונות, הדיפלומטיות וכללי ההתנהגות המקובלים שהוא התקשה למלא. כגיבורה של תקופת הטרור וכמי שנמנתה עם האצולה, היא הכשירה את חוקיותו בעיני העם כמגן הרפובליקה, וטוב לבה והתנהלותה הנעימה השכיחו מלב הבריות את אכזריותו וגסותו.

היא העמידה פנים שאין לה שום תאווה לכוח. בענווה מעושה נהגה לומר שהיא ״לא נולדה לגדולה שכזאת״. אך לאמיתו של דבר היא שאפה לעליונות על כל אלה שזלזלו בה.

הוכחות לניצחונה של ז'וזפין היו נכסיה המדהימים: המלתחה המפוארת, יצירות האמנות ותיבת התכשיטים שהיהלומים שגלשו מתוכה היו רבים מאלה של מארי־אנטואנט. ביתה, ״מאלמֶזון״, היה יצירת אמנות. לבית היו שאלֶה אלפיני שווייצי וחממה, ובגניו צמחו מאות סוגים של פרחים שכמותם לא ידעה צרפת עד אז. את הבית פיארו ציורים ופסלים שלא יסולאו בפז, פריטים שנפוליאון גנב למענה בכל רחבי העולם. ז'וזפין נמנתה עם אספני האמנות החשובים והנמרצים בהיסטוריה. היא הייתה יקטרינה הגדולה השנייה, והשתמשה באמנות כאמצעי לחיזוק שלטונה ולבניית כוח. היא הייתה פילגש, קורטיזנה, גיבורה מהפכנית, אספנית, פטרונית וקיסרית, וכפי שנאמר בחוג ידידיה, ״שחקנית שיכולה למלא את כל התפקידים״.

כדי לנצח הייתה ז'וזפין מוכנה לעשות הכול — לזנוח ידידים, לחתור תחת אויביה ולהלשין על יריביה, ואפילו להקריב את בתה.