לילי ודורי. ראש בהיר ליד כהה. תלתלים וצמות. אדום מעורב בחום. ארבע עיניים צרות. כמעט סיניות. לבכורה שם של בת ולאחותה שם שנותנים לבנים. בבית קראו להן גדולה וקטנה, היד הפשוטה לפנים סימנה את גובהה של הגדולה מביניהן ואחר את גובהה של אחותה. תמיד זו ביחס לזו, גם כשהיו בנפרד. מול העולם עוד לא היו קטנה וגדולה. הן היו שתיים בעלות מום. היו להן רגליים שזופות, עקוצות מיתושים בקיץ. בחורף לבשו מכנסיים קצרים כמו של בנים, בלי חן, בלי מתק הפרי, בלי מה שמגן על עצמותיהם הרכות של ילדים, לאו דווקא הבשר אלא התמימות המשונה, הנעימה. לא היה להן את זה. לרוב חבשו כובעי קש גדולים מדי, מבוגרים מכפי גילן, שתיים כמו שני בורות שחורים.
השיער נפל על העיניים, אבל מה הן כבר ראו, כתם שמן על החולצה, שפשוף על הברך. הן דיברו ללא מלים שנהגו בקול, אבל בהחלט דיברו. היו להן המון מלים. היתה שפה. עץ תפוח עמד בחצר וכל פירותיו מתולעים. כי כמו באגדה, ובניגוד לכל בקרה אקלימית, צמח שם עץ של תפוחים. את התפוחים השליכו. את העלים זרקו זו על זו כאילו היו תחת חופה ירוקה, שתי בנות יער שמתחתנות אחת עם השנייה. לילי היתה אמיצה ודורי פחדנית אבל הן טיפסו לענפים הכי גבוהים. ישבו על ענף מלבלב וצעקו לירח ולכוכבים. זה לא היה נעים לשמיעה. די מחריד, אם תשאלו, כמו שועלים מוכי כלבת. השכנים צעקו עד שהתייאשו, כי לשם מה לקרוע את הגרון אם החירשות של אקרמן ממילא לא שומעות. השכנים למדו והחרישו. הן יידו תפוחים קשים וקטנים בחתולים שבחצר. אף פעם לא פגעו.
למען האמת, העץ היה רכושו של הבניין כולו, שמונה דירות שבכולן נדלקים האורות לעת ערב, אבל לילי ודורי היו היחידות שטיפסו עליו. מלבד הצעקות, כמעט לא הציקו להן. אולי הניחו להן מרחמים. אולי מתוך ייאוש. אולי היבול החמוץ של התפוחים גרם לשכנים לוותר. אבל אף ילד לא התקרב אליהן והן לא ידעו שזה משונה.
מבחינתן של לילי ודורי, העץ בחצר היה הדבר היחיד שהפך את הדירה הקטנה שלהם לנסבלת. תקרות נמוכות. רצפות עקומות. חדר בלי חלון, טרטורי תוף מכונת הכביסה ורעד מכונת התפירה שהורגש בכפות הרגליים. כמה דחוס היה שם. רק על עץ התפוח היה להן בסדר גמור. שתי בנות יער. שני שדונים. חירשות. חצי מפגרות. אנאלפבתיות. הניחו להן לנפשן.
כשאבא שלהן נקש על גזע העץ הן חשו בוויברציות העולות ומטפסות בגוון ומיהרו הביתה. לפעמים זה קרה כשראו את האור בדירה נכבה ונדלק קצובות. זה הספיק. המגדלור נדלק. לשתיהן היה מפתח מאז שהיו קטנות מאוד, מלופף בשרוך סביב צווארן. אתן צריכות להיות אחראיות, אמר להן העולם כולו, אתן לא מתוקות ורגילות דייכן לסמוך על מישהו שידאג לכן. בכניסה לדירה הן בדקו זו את הופעתה של זו. זה היה אבוד. הצווארון של לילי היה קרוע בשני מקומות, הגרביים של דורי היו שמוטים והצמה שלה נראתה כמו זנב של עכבר. לילי היתה הגדולה. כשעמדו מול הדלת זה חזר להיות ברור ומובחן מאוד אפילו אם לא היו מכנים אותה כך בבית. הגדולה החליקה באצבע רטובה מרוק על הגבות של הקטנה, ניקתה בכוח כתם ירוק־שחור מעל הלחי. זה לא עזר. שתיהן ניסו להחליק את קפלי החצאיות. איפה נשמע דבר כזה, לטפס עם חצאיות. אבל זה מה שהן לבשו באותו יום מעל למכנסיים כי שני הדודים, האחים של אביהן, היו אמורים להגיע לביקור. אבא שלהן התייחס לביקור כרע הכרחי (ודורי דמיינה את המלים האלה נכתבות מעל ראשי הדודים לקראת כל ביקור), אבל הבנות נדרשו להיראות כמו בנות תרבות. לפחות הפעם.
ודאי שיכלו לפתוח את הדלת, הרי היה להן מפתח, אבל הן חיכו. לבסוף עמדה אמן על המפתן בהבעה מחוקה והן נכנסו אחריה. שני האחים של אביהן ישבו שם. אי־הנוחות שלהם ניתזה בגלים עד דורי, שראתה ארבע ידיים שלא מצאו עיסוק ראוי. נוח שילב את שלו ואז הרפה. הידיים של ארי נחו מתות על ברכיו. דוד נוח אהב להכין מכשירים קטנים, מחוכמים, אפילו שזה בכלל לא היה תחום העיסוק שלו. פעם התקין לה ציפור זעירה בכלוב, שקפצה מתוכו ופערה מקור. היא הביטה בהתפעלות בנוצות הצבועות שהודבקו אחת־אחת לגופה הקטן. דורי אף פעם לא ידעה מתי הציפור צפויה לצאת מהכלוב, ואף שניסתה לנחש, זה לא הלך. אבל התחביב העיקרי שלו היה ילדים, כי נוח בנה עשרות ילדי גבס זעירים שישנו בקופסאות סיגריות ובקופסאות גפרורים. אחרי כל ביקור שלו, במשך ימים, היו מוצאים קופסאות כאלה ברחבי הדירה הקטנה.
ויש לשער כי רק בגלל הדודים למדו לילי ודורי לקרוא את המלים. אותן מלים ששפתי הדג של הדודים צָרו. דורי מהר יותר מלילי, נכון, אבל שתיהן ידעו והבינו, אם רק היה די אור והן ראו בבירור את הפיות הנפתחים ונסגרים, את הלשון עולה אל החך וניתקת, את שורות השיניים. כמה מכוער זה היה, רעדו לא פעם מגועל ואימה מן המראה, מין קבס שהתערב בו גם תענוג, כמו לשבת בפי המפלצת בלי להיבלע. נוח וארי, מצדם, התאמצו לקלוט משהו בשפה, הם ביקשו יותר מפעם אחת שהבנות ילַמדו אותן, אבל הלימוד אף פעם לא התקדם. פעם אחר פעם ביקש אלכס בתוקף שיניחו להן, אחרי הכול הן ילדות ולא כלבי קרקס.
לפעמים היה נדמה לדורי שבעוד הוריה יפים ותמירים וחסרי גיל, הדודים עצמם זקנים ללא שיעור. הם היו כמו דגים שנאכלו ונותרו על הצלחת בדמות אדרות מבהיקות. אחרי אחד הביקורים האלה, שהפכו נדירים יותר ויותר, הן מצאו שני דגים כחולים ובעלי כנפיים תקועים בין כרכים מ' וס' של אנציקלופדיה משולבת לגיל הנעורים. הדגים היו בדיוק בגודל כפות הידיים שלהם, עשויים מתכת קלה. את הציפוי הכחול אפשר היה לגרד בציפורן, אבל הניסיון הורה שלא כדאי. הכנפיים שלהם הבריקו כאילו משחו אותן בלכה.
לרגע חשבו בבהלה שנוח יודע שככה הן קוראות להם, לשניהם, הדודים הדגים. ״הצעצועים שלו עצובים מדי,״ פסקה לילי, כשהיד יורדת פתוחה מול פניה והבעתה מביעה עצב עמוק ואז, כהרף עין, שתי הידיים נעו, באצבעות קמוצות ובתנועת תזזית לפני החזה, לפנים ולאחור. לבסוף הצביעה על הדוד. אבל דורי ידעה שעל אף פסקנותה, לילי שומרת את הקופסאות עם הילדים הישנים בירכתי הארונית שלה, אפילו את הדג שמרה (היא, למרות כל המאמצים, איבדה אותו). כי ככה הן היו אז, כמו שני ספרים פתוחים שכתוב בהם כמעט אותו דבר.
אם בנוח היה בכל זאת משהו מיוחד, ידיים טובות, בכל אופן, האח השני של אביהן, ארי, היה קטן וכמוש. תמיד היה כזה, מזדנב ואיטי, מהנדס של מכונות שאין בו טיפה אחת של רוח, הודיע להן אביהן בעבר. ״הדג החי והדג המת,״ גיחכה לילי כשקצת גדלו ודורי הצטרפה לגיחוך ההוא, פוערת פה כמו כלב שלומד מבעליו לחייך בלי לתפוס את הבדיחה. אבל בכל זאת ריחמה עליו. עכשיו, כשהתרווח על הכיסא המרופד והמשובץ, היא לא ריחמה כלל.
על השולחן הונחה המחברת הגדולה והאחים כתבו בה לפי תור, לאחים היו עטים חד־פעמיים, מהסוג שנשבר במהירות, ולאביהן עט כבד ומסורבל שרק הוא הצליח להפיק ממנו דיו ואותיות. כל אחד הוסיף את המלים שלו, ובסופן קבע נקודה או סימן שאלה. יותר סימני שאלה, במקרה של נוח וארי. נקודות (אבל לעולם לא סימני קריאה) שקבע אביהן. ואחריהן, שתיקה. מי שהיה מביט מהצד היה טועה ואומר: ״שלושה אחים כתבו שם,״ אבל היה ברור שהמחברת היא רכושו של אביהן, אלכס אקרמן, הבכור. השניים האחרים היו רק טרמפיסטים. לא היה בהם דבר מהכוח הנפילי, נורא ההוד, של אבא שלהן. דורי ניסתה לדמיין אותם בתור ילדים ועדיין ראתה רק ענק ושני גמדים, דייג ודגים. שניהם נולדו הרבה אחריו. הם לא עברו את מה שהוא עבר, ידעו שתיהן במעורפל, בלי לדעת מה טיבם של הגאיות שחצה והנהרות שצלח. הידיים של אבא נחו במרכז המחברת כמו ספינה בים שכולו נייר. אחרי רגע כבר לחץ את העט אל הדף וכתב בתנועות מהירות. אחיו קראו במהופך את מה שכתב. דורי ולילי ידעו שאסור להן להפריע. מהמבט המצומצם שאביהן שלח בהן הבינו שההופעה שלהן מקוממת.
בעיניו של נוח זיהתה דורי סימן של שעשוע והיא ידעה שגם לילי רואה את זה. אבל דווקא ארי היה זה שפנה אליהן בשמן, עד שאבא שלהן ביטל את המלים של אחיו בהנפת זרוע אחת, ניצחת, והן הלכו אל החדר שלהן, שנצבע בגוונים של כתום אחרי ששתיהן הסכימו ששום דבר בעולם לא יפה כמו שקיעה. דורי הספיקה להתחרט על זה יותר מפעם. היא תמשיך ותתחרט, אבל אף פעם לא יצבעו את החדר בצבע אחר.
אמא שלהן חיכתה להן שם, ישובה על המיטה המסודרת של לילי, עם הכיסוי המתוח ועם הדובי שלילי אף פעם לא חיבקה. הדובי ישב והביט בהן בעיני זכוכית. על המיטה של דורי היו שש בובות, צבעים וספר חשבון, ליבה של תפוח וחידודים של עיפרון ואלוהים יודע מה עוד. כל זה התרחש לפני שדורי למדה להתנהג כמו בן אדם, כשהמיטה שלה היתה השטח החופשי האחרון. אז דורי התיישבה על המיטה שלה בין הדברים ולילי נותרה לעמוד ואמא שלהן לא זעה. הן הבינו שהיא מתכוננת לנזוף בהן ואז לבכות. זה היה המראה הקבוע שלה. האף שלה היה תמיד אדום בקצהו. היא בכל זאת היתה אישה יפה שפעם היתה יפהפייה אמיתית. יותר יפה משתיהן ביחד, אחרת אבא שלהן לא היה מתחתן איתה. אבל במקום לבכות היא אמרה להן בשפה שיש לה מתנה בשבילן. היא היתה מגושמת בשפה. הידיים שלה היו יפות אבל כבדות ואיטיות כשנדרשו לסמן.
ובאמת ניתנה להן מתנה. מעיל כחול ללילי ולדורי אדום. כמעט אף פעם לא היה להם כסף לבגדים חדשים. הם היו עניים, אבל. לא. לא בדיוק עניים. פשוט כשהיה כסף השקיעו אותו בדברים חשובים יותר, במטרות ארוכות טווח. לאמא שלהן היתה מכונת תפירה וידיים סבירות, לרוב זה הספיק.
״מה פתאום?״ שאלה לילי בהפתעה, אבל דורי לא רצתה לראות את התשובה. היא היתה מאושרת. אמא שלה חייכה. מלפנים החיוך היה שלם אבל דורי ידעה שמאחור, בצד שמאל, חסרה לה שן תחתונה. אלף שנים יחלפו עד שתתקן אותה. זה היה החיוך שדורי הכי אהבה בעולם כולו. היא רמזה לה, כמעט בלי כעס, לא ללבוש את המעיל כשהיא מלוכלכת כל כך. בצער השאירה אותו בעטיפת נייר המשי על המיטה. הן הלכו לשטוף ידיים. לילי שתתה מים מהכוס של המברשות כי היא התעקשה תמיד שזה טעים לה ודורי צחקה נורא עד שיצאו לה מים מהאף. אחר כך הן עזרו לאמא שלהן לאפות עוגיות של שיבולת שועל. עבודה של שתי דקות, הודיעה להן אמא שלהן בשמחה. הן הגישו עוגיות לאבא שלהן כי האחים שלו כבר היו בדרכם החוצה. לילי חצתה את המרחק ושמה לנוח עוגיות בכיסים. עוגייה אחת, מתפוררת, נתנה גם בכף היד של ארי. דורי ידעה שאבא שלהן ראה, הוא ראה הכול, אבל הוא לא אמר מילה. אחרי שנוח וארי עזבו הם ישבו ארבעתם וכירסמו עוגיות בריאות. ״שתי דקות זה לקח,״ חזרה שוב אמא שלהן באושר והידיים שלה נראו לרגע כמרקדות. זה היה אחד הימים הטובים. הטובים ביותר.
באותו לילה הן שכבו במיטות שלהן ועשו צלליות על הקיר. הן דיברו ככה המון לילות, בצלליות, עד שתפסו אותן. דורי ביקשה מלילי שתספר לה על התינוקת שהיתה. בכל פעם לילי התנגדה קצת ואז סיפרה על התינוקת הכי יפה שנולדה בעולם. ״היית כל כך קטנה, מצאנו אותך בתוך חבילה של סוכר,״ אמרה לילי ודורי צחקה. בפעם הקודמת זאת היה חבילה של צמר גפן. זה הסיפור שלילי התחילה לספר לה מזמן, קצת אחרי שאמא שלהן נזכרה בכל זאת במשהו מהילדות שלה ואמרה להן שכשהיא היתה ילדה חשבה שתינוקות נולדים מתוך כרוב. זאת אומרת, שמוצאים אותם בתוך חלקה של כרוב, מקופלים בין העלים. שתיהן הבינו, כי לא תמיד היו קשות תפיסה כמו שאמרו, שכנראה גידלו כרוב במקום שהיא באה ממנו. ודורי דמיינה שדות מלאים בראשי כרוב ומתוך כל ראש מציצות רגליים של תינוק.
לילי צחקה על אמא שלהן, אבל לפעמים דורי קצת האמינה לה. לפעמים היא חשבה שבאמת נולדה בעצמה כמו הילדים האלה שעשה נוח, שגם אותה מצאו בקופסת סיגריות או בצנצנת של תרופה, אבל היא, לעומת כל הילדים האלה, פקחה עיניים. לילי המשיכה לספר, הצלליות שעשתה באצבעות מהירות רצו על הקיר. היא מסמנת יותר מהר אפילו מאבא, חשבה דורי. היא הסתכלה בצלליות על הקיר עד שכאבו לה העיניים, אבל לא התכוונה להחמיץ כלום. ״את היית התינוקת הכי יפה שמישהו אי־פעם ראה. היו לך עיניים בצבע כמעט סגול. אף כמו נקודה. אהבתי אותך כל כך והאמנתי שאת שלי. כמה רבתי על זה עם אמא, את לא מאמינה. מי ידע שתצא ממך מכשפונת כזאת.״ המילה תינוקת סומנה כתנועת ערסול ואצבע תפסה בתנוך כמסמנת עגיל והמכשפונת סומנה כאף מתעקל בדיוני ואחריו שפשוף מהיר של האף הממשי. היא ידעה שלילי לא מתכוונת למה שאמרה, לא באמת, אבל עכשיו העיניים שלה היו חומות לא סגולות, ולא נשאר בה כלום מהתינוקת המתוקה שהיתה לפני תשע שנים, התינוקת שמישהו ודאי עירסל באמת, התינוקת שהיא שכחה, אבל לילי זכרה בשבילה. דורי חיבקה את הקופסה שהשאיר לה נוח. היה בפנים ילד עם שיער בצבע חול. היא נרדמה.
אז לא דיברו אצלכם בבית? אנטון שאל.
דורי הסתכלה עליו. הוא עצמו נראה כמו נער החול, ראשו היפה נח על כתפיו כמו בעוד רגע יוסר מעליו. בטח שדיברו, כבר אמרתי לך. אתה לא מקשיב?
הוא ישב על אדן החלון בבית הישן של אמו, שנצבע לבן. היא לא באמת נזפה בו, איך יכלה.
דיברנו בשפה, אתה מבין?
הוא לא הבין או עשה עצמו כמי שאינו מבין.
עם הידיים, את מתכוונת?
דורי התגלגלה מצחוק. כן, מפגר, עם הידיים. מה חשבת, שאותתנו במורס?
