שיעור הדיג
חבשתי כובע ונסעתי לאסוף את תומר ממגרש הטניס. הוא בדיוק סיים את האימון ונפרד מהמאמן.
"לאן נוסעים?" שאל.
"ניסע לאזור חוף הדולפינריום, אני זוכר שפעם היו שם דגים."
הכרתי היטב את האזור הזה מפני שבילדותי גרתי בבניין ברחוב הכובשים ליד מסגד חסן-בק, מאוד קרוב לחוף שאז עוד לא נקרא חוף הדולפינריום.
הים היה רגוע, דייגים אחדים ישבו על מדרגת סלע והביטו בריכוז רב במים. הרטבנו את החלה במי הים ומוללנו נחשי בצק לפיתיונות. נעצנו פיסה נדיבה של נחש בצק על הקרס והתיישבנו סמוך לדייגים. תומר השליך את החכה אל הים והמתין.
"סבא, תראה!" הפנה תומר את תשומת לבי, "הוא הצליח לדוג!" אמר והצביע על איש אחד שהעלה את חכתו מעל המים, ודג כסוף היה תלוי עליה ורקד כמשוגע.
חלפו כמה דקות, והחכה שבידי תומר נרעדה. עזרתי לו לאחוז במוט, ויחד הרמנו את החכה. המים קיפצו והתיזו רסיסים לכל עבר. דג כסוף היה אחוז בקרס, קשקשיו זהרו מול עיניי, ואחרי רגע קצר הוא ביצע קפיצת ראש וחזר אל המים. הקרס שעלה מהמערבולת נגלה במערומיו, ללא פיתיון וללא דג.
"מה זה היה?" שאל תומר.
"תפסת דג לוליין," אמרתי.
שנינו פרצנו בצחוק. וכמו להכעיס הרים שוב שכננו הדייג את חכתו באוויר והחליק דג נוסף אל תוך הדלי שלצדו.
"צריך סבלנות," אמרתי.
קמתי ונעמדתי בפישוק רחב על הסלע, העמדתי את תומר לפניי, אחזתי בכתפיו ואמרתי, "עכשיו תניף את החכה גבוה ותשקיע את כל החוט עם הפיתיון במים. תישאר כך ותתרכז בנקודת החיבור של החוט עם המים."
הבטנו בגלים הקטנים המתנפצים אל הסלעים המכוסים באזוב ירקרק.
"קדימה ילד, תחזיק את החכה יציב! הדגים לא יוותרו על ארוחת הבוקר שאתה מציע להם."
החכה נרעדה ונעה קלות שמאלה וימינה, תומר ואני אחזנו בה יחד. עכשיו החכמה היא לא לאבד את העשתונות, ולמשוך את הדג לאט ובסבלנות, בלי לאבד אותו רגע לפני שהוא מפרפר בידיים.
בזהירות סובבתי את ידית הגלגלת אחורה. החכה עלתה וירדה בעדינות בתוך המים. התחלתי לשחרר את החוט המלופף בגלגלת. החוט התארך והתארך, ואז בבת אחת בתנועה מהירה הרמתי את החכה, ודג שמנמן נראה תלוי בין הים לשמים.
"תומר, צריך לאסוף בתנועות עדינות את החוט בחזרה ולהשאיר רק קצה חוט עד שתופסים את הדג."
הכנסנו את הדג המפרפר לשקית ניילון. הבטתי בסיפוק בתומר המאושר וטפחתי על כתפו, "כל הכבוד ילד. זה בורי, נדוג עוד אחד או שניים ונחזור הביתה," אמרתי. אחרי כשעתיים היו לנו שלושה דגים בשקית.
