חיכיתי יותר משעתיים בכלוב העץ עם מאתיים העבדים האחרים. התברר לי שאני לא מכיר את הנמל, אבל עם זאת היה בו גם משהו מוכר; רציתי לשאול את האיש שלידי מה שמו של האי, אבל הוא נראָה מעולף. הסתובבתי וראיתי שיש שם לא מעט מעולפים. פתאום פתחו את הכלוב, ואלו מאתנו שהיו בסדר יצאו החוצה לעמוד על המדרגות. אותי לקחו מיד, כי הייתי בריא וכי נראיתי מסודר במיוחד — ככה אמר לי הקונה שלי, גבר בשנות החמישים לחייו, קירח, סימפטי, לא ממש גבוה וקצת שמן, חניבעל שמו. נכנסנו למכונית שלו והוא הביא אותי אל הבית שלו, טירה שנבנתה על שטח אדמה מוגבה. מהחלון שבחדר שלי היה אפשר לראות את הנמל כמו מיניאטורה; בערב העברתי שעות בהתבוננות בו, ובאכילה ובשתייה של מה שמשרתת כפופה וזקנה מאוד השיגה בשבילי מפעם לפעם. בעקבות הודעה מחניבעל שכבתי לישון מוקדם: הוא אמר שמצפה לנו יום עבודה די ארוך.
כשהתעוררתי, ארוחת הבוקר הייתה לצדי: תה עם צנימים וגבינה. שתיתי את התה ואכלתי את הצנימים עם הגבינה; אחר כך הסתכלתי בשמים דרך החלון וראיתי שכבר כמעט צהריים. הייתי בתחתונים, ופתאום נכנסה משרתת צעירה ודי יפה. היא הסמיקה כשראתה אותי, ולא הרימה את מבטה מהרצפה כשאמרה שאדון חניבעל מחכה לי בפתח הבית עם הכלבים וכלי הנשק. "טוב," עניתי לה, סקרן וקצת מבויש על כך שאני עירום. "אתה צריך משהו?" שאלה אותי. "כן, משהו ללבוש." "אה, בטח, סליחה, שכחתי," היא ענתה, ונתנה לי חבילה שהחזיקה בידיה ושלא ראיתי עד לאותו רגע. "ומה עם הבגדים הישנים שלי?" שאלתי, רק כדי לומר משהו. "אה, היה צריך לזרוק אותם. הם היו ממש מלוכלכים ומסריחים." "ברור, אני מתאר לעצמי." "אני יכולה ללכת?" שאלה, ואמרתי שכן ובעצם חשבתי שלא, שהייתי שמח אם היא הייתה נשארת אתי והיינו מבלים את כל אחר הצהריים במיטה, כי חוץ מתקרית די פראית ולא נעימה שקרתה בכלוב האסירים, לא היה שום מין בחיי כבר כמה חודשים, שלא לדבר על אהבה ורוך. והמשרתת הזאת, שלפני שהלכה אמרה לי ששמה נינווה, נראתה מלאת חיבה. בזמן שהתלבשתי דמיינתי לעצמי חיים עם נינווה בבית צנוע אבל נוח למרגלות הר; כל זה נקטע בצעקה שצעק חניבעל מהכניסה לטירה — באותו רגע הבחנתי שהכניסה נמצאת ממש מתחת לחלון שלי — "קדימה, קדימה, הכלבים כבר עצבניים!" הצצתי מהחלון, צעקתי לו שאני כבר יורד, והופתעתי מאוד מכמות הכלבים; היו שם חמישים בערך.
מיד כשיצאתי, חניבעל חיבק אותי ואמר שאני נראה מסודר עוד יותר מאתמול, ושאבחר בבקשה רובה. לו כבר היה אחד. היו חמישה רובים, מונחים על הארץ; לקחתי כל אחד מהם ובחנתי את הכוונת ואת המנגנון; כולם היו טובים, אבל מסיבה כלשהי מצא חן בעיניי יותר מכולם אחד שהיה צבוע באדום. "זה מוצא חן בעיניך?" שאל אותי חניבעל. "כן, נראה לי שכן." "אה, בוא נראה..." אמר ולקח אותו ממני. הוא בחן כמוני את הכוונת ואת המנגנון; אחר כך תלה אותו על הכתף, אמר "בסדר גמור" ונתן לי את שלו: "עם זה אתה תסתדר, אני אשאר עם האדום." "טוב, אין בעיה." "ברור שאין בעיה," ענה לי בחיוך. הרובה של חניבעל היה הרבה יותר טוב מהאדום שאני בחרתי, אבל לא אמרתי מילה. "מה התוכנית?" שאלתי אחר כך. "לא יודע, נלך לצוד. מה דעתך?" "הממ...." "מה? מה יש?" "לא יודע, תמיד אני מרגיש קצת רע כשאני הורג חיות בלי צורך." "כן, זה נכון... אבל יש לך משהו יותר טוב לעשות?" חשבתי קצת: "לא, האמת שלא." "טוב, אז בוא נלך. אם לא נהרוג שום דבר, לא נורא, זה בשביל הספורט." "כן, ברור." "למעשה," המשיך, "עדיף שלא נירה בשביל להרוג." "טוב, עדיף ככה." כל אחד מאתנו עלה על סוס. יצאנו לדרך והכלבים אחרינו. רציתי לשלוח נשיקה לנינווה, שהסתכלה בי מהחלון של החדר שלי, אבל לא העזתי, וחשבתי שגבר אחר עם אופי אחר כן היה עושה את זה, ושזה היה יכול בקלות לסמל התחלה של משהו.
ברגע שהגענו ליער, חניבעל עצר את הסוס, ובלי לרדת ממנו הוא התחיל לירות בצורה מגוחכת לכל הכיוונים, ואפילו עצם קצת את העיניים פה ושם. אפשר היה לחשוב עליו כעל מישהו ש... חשבתי שהוא יפסיק תוך זמן קצר, אבל הוא המשיך בזה כמה דקות, טען מחדש את הכדורים מדי פעם, ונעצר רק כשנראה שהתנשמות כבדה מתישה אותו. הוא ירד מהסוס, שמט את הרובה על הקרקע, ונשאר זמן מה מכופף, כשידיו נתמכות בברכיים. אחר כך הביט סביבו, אמר "איזה כושר צליפה גרוע" והתחיל לצחוק בקול רם; הוא צעד כמה צעדים והרים שלוש ציפורים קטנות מתות; אחר כך, עדיין תוך כדי התנשמות כבדה, סימן לי ואמר: "עכשיו אתה!" "מה?" "עכשיו תורך!" "תורי מה?" "לירות, אלא מה?" השתתקתי. "מה יש לך?" שאל אותי, קצת מרוגז. "לא, שום דבר." "טוב, אז תירה, בשביל זה באנו." התעצבנתי והצלחתי לומר רק: "אבל לא באנו בשביל לצוד?" "כן, בטח, אני צדתי שלוש ציפורים, עכשיו תורך." "אבל אני מעדיף לירות לאט־לאט, בזהירות." "לא! תירה עכשיו!" "אבל החיות נבהלו..." "לא, ממש לא!" "כן, אבל זה יהיה בזבוז תחמושת." "אני פה משלם על התחמושת! תירה!" יריתי שלוש יריות באוויר, והסתכלתי עליו. "זה שום דבר! תירה באמת! ארבעים יריות ברצף!" "לא, בוא נצעד קצת ונירה תוך כדי, נכוון על החיות." חניבעל עלה על הסוס שלו, כיוון אליי את הרובה וצחק: "לא אמרת שאתה לא רוצה להרוג חיות...? תירה!" אז התחלתי לירות בזהירות, באיטיות רבה, אבל כשראיתי את הפרצוף של חניבעל קלטתי שכדאי לי לעשות את זה כמו שצריך. אז התחלתי לקפוץ באוכף ולירות באוויר, וכעבור רגע שמתי לב שאני עושה את זה בהתלהבות. לכן המשכתי וטענתי מחדש את הרובה כמה פעמים, ופתאום נדבקתי בפרצי הצחוק של חניבעל. אין לי מושג כמה זמן הייתי ככה, אבל הייתי יכול להמשיך הרבה יותר אם חניבעל לא היה עוצר אותי. "מה קרה? מה קרה?" שאלתי אותו, בהתרגשות. "כלום, זהו, תירגע. תראה, הלך לך טוב." ישבתי על הסוס והשקפתי סביבי. היו שם קופים קטנים, ציפורים, כמה עופות גדולים יותר, ואפילו חיה עם קרניים. כולם מתים. "מה קרה?" שאלתי. "כלום, הכול בסדר גמור. בוא נאסוף את הבלגן הזה." "לא, לא..." "רד ותעזור לי." ירדתי; חשבתי שכשאני אאסוף את החיות אני אחוש גועל ואשמה, אבל זה בכלל לא מה שהיה: עשינו את העבודה תוך כדי צחוק ודיבורים על כל מיני דברים. חניבעל סיפר לי שהוא אלמן, ושיש לו בן ובת. הבת, שהיא יפה מאוד, התחתנה ועברה למקום רחוק מאוד, לאי אחר, כנראה כדי להתרחק ממנו כי הוא גונן עליה יותר מדי; הבן גר באיזו טירה, בערך חמישים קילומטר משם, והוא מבקר אותו מדי פעם. אני סיפרתי לו כמה דברים עליי. כשסיימנו הסתכלנו על ערימת החיות. נוסף לקופים ולעופות הענקיים, היו שם כמה חתוליים קטנים מאוד, ומין סוס קטן עם שלוש קרניים. "איזה יופי, אה! איזה יופי זה עם הקרניים!" אמר חניבעל, ובירך אותי תוך כדי טפיחה על השכם. אחר כך באו שתי משרתות, אחת צעירה ואחת זקנה, עם מריצה, וחניבעל נתן להן הוראות שלא הצלחתי לשמוע, לגבי מה לעשות עם החיות המתות. חזרנו שנינו לטירה, ונפרדנו זה מזה כדי להיפגש שוב בשעת ארוחת הערב.
הוצאתי את הראש מחלון החדר שלי וראיתי את הערב היורד. הפעילות בנמל פסקה. איש אחד שטף בצינור כלוב עבדים כמעט ריק. ברגע הראשון חשבתי שזה אותו הכלוב שהביא אותי, אבל אחר כך הבנתי שלא. חשבתי על העבדים המעטים שנשארו שם. אם אף אחד עדיין לא קנה אותם, הם כנראה כבר לא יימכרו. חשבתי על העבדים האלה שנדחו על ידי כל הקונים, וחשבתי על הסיבות האפשריות לכך. באופק, בגבול שבין השמים לים, הצי אימן את מלחיו ביריית תותח.
הייתי עייף מאוד, לכן נשכבתי על המיטה לשנת הצהריים, וכשכבר התחלתי להירדם דפקו על הדלת. "כן?" אמרתי. "זאת אני." הקול היה קול של אישה. "מי?" "נינווה, אלא מי?" הופתעתי, הסתדרתי במיטה, תפסתי ספר שהיה על השידה ואמרתי לה להיכנס. "שלום." "שלום." הייתה שתיקה, ואז היא דיברה ראשונה: "מה אתה קורא?" "אה, שום דבר, ספר." "כן, ברור, את זה אני רואה, אבל על מה הספר?" הצצתי בכריכה והסמקתי. היא ניגשה במהירות אל המיטה, שלפה לי את הספר מהיד וקראה בקול ובחיוך: "תנוחות מיניות מיוחדות לביצוע בין גברים." "זה היה כאן," אמרתי במבוכה. "כן, בטח." "באמת." "כן?" "כן." "ואתה נמשך לגברים?" "לא, לא." "ולנשים?" "כן, אני נמשך לנשים." "אה." שתקנו; אחר כך היא שאלה אותי: "ואליי אתה נמשך?" ויצאה בריצה לפני שהספקתי לענות, תוך כדי צחוק רם וקצת גברי.
נשכבתי שוב על המיטה והצלחתי להירדם; כשהתעוררתי, היה כבר חושך. החלון היה פתוח. נראָה כאילו כבר כמעט חצות, לכן הנחתי שפספסתי את ארוחת הערב. על השידה שעליה נח הספר על מין בין גברים היה מגש ועליו מכסה מתכת בצורת פעמון; על המכסה הודבק פתק: "אדון חניבעל חיכה לך, ולא ירדת!!!!!" הרמתי את המכסה וחשבתי על כתב היד הנשי שעל הפתק: היו שם סטייק ופירה, חמימים עדיין. הבטתי שוב בפתק. כתב היד היה גדול מאוד ועליז, ללא ספק של אישה, קצת גס, ובאותו רגע הוא נראה לי גם ילדותי. לא היה לי שום ספק שזהו כתב ידה של נינווה. אכלתי את הסטייק, שהיה מצוין, וקצת מהפירה. אחר כך נהייתי צמא, ומאחר שלא היו לי מים יצאתי להביא לי מים מחדר האמבטיה שבמסדרון. ניצלתי את ההזדמנות כדי לעשות פיפי, וכשראיתי שיש שם מגבות, התחשק לי לעשות מקלחת. כשסיימתי התנגבתי, ומאחר שלא היה קר בכלל, כרכתי את המגבת מסביב למותניים, תפסתי את ערימת הבגדים שלי ויצאתי לכיוון החדר. כשעמדתי להיכנס שמעתי צעקות של אישה. ברגע הראשון החלטתי להתעלם מהן. נכנסתי, התלבשתי, והתיישבתי להביט בספר ללא סקרנות. אבל הצעקות נמשכו, לכן החלטתי לצאת ולחפש את המקום שהן באו ממנו. צעדתי במסדרון שהופיע מצד שמאל. המסדרון התעקל, וככל שהתקדמתי שמתי לב שהצעקות הולכות ונחלשות. לכן חזרתי אחורה כמה צעדים ופניתי למסדרון שיצא מאמצע המסדרון המעוקל. שם הצעקות שוב היו ברורות יותר. אלה היו צעקות של אישה ושל גבר; הגבר היה חניבעל, לא היה לי ספק בכך; האישה הייתה או שלא הייתה נינווה. המשכתי לצעוד ושמעתי טוב יותר: נראה שחניבעל הכה את האישה, והאישה בכתה וביקשה שיפסיק, אבל חניבעל צחק והמשיך. התקדמתי עוד כמה צעדים ושמעתי שהוא מטיל על האישה את האחריות לכך שתיבה עם זהב נעלמה, והאישה נשבעה שזו לא היא, ושהיא בכלל לא ידעה על התיבה הזאת. לפתע שמעתי דלת נפתחת ואת הצחוק של חניבעל; רצתי ונכנסתי אל המסדרון המתעקל, פניתי והגעתי לחדר שלי. נשכבתי במיטה והייתי מוטרד מאוד, ומאחר שלא הצלחתי להירדם, לא הייתה לי שום אפשרות אחרת מלבד לחזור ולקחת את הספר על התנוחות ההומוסקסואליות, שלא מצא חן בעיניי, בעיקר בגלל האיורים.
