מאהבה של ליידי צ'טרלי

פרק ראשון

תקופתנו טרגית מיסודה, לכן אנחנו מסרבים לתפוס אותה בדרך טרגית. הפורענות התחוללה, אנחנו בין החורבות, אנחנו מתחילים לבנות לנו מעונות קטנים חדשים, לטפח תקוות קטנות חדשות. זה נעשה בדֵי עמל; אין עכשיו דרך בלי מעקשים אל העתיד; אבל אנחנו עוקפים את אבני הנגף או מטפסים מעליהן. אנחנו מוכרחים לחיות, יהיו הרקיעים שנפלו רבים ככל שיהיו.
זאת היתה פחות או יותר עמדתה של קוֹנסטנס צ'טרלי. המלחמה מוטטה את הגג על ראשה. והיא הבינה שחייבים לחיות וללמוד.
היא נישאה לקליפורד צ'טרלי ב 1917, כשבא הביתה לחופשה של חודש ימים. ירח הדבש שלהם נמשך חודש. אחר כך הוא חזר לפלנדריה; משם נשלח בחזרה לאנגליה כעבור שישה חודשים, פחות או יותר מרוסק לחתיכות. קונסטנס אשתו היתה אז בת עשרים ושלוש, והוא בן עשרים ותשע.
יצר החיים שלו היה מופלא. קליפורד לא מת, והחתיכות שָבו והתאחו. שנתיים היה בהשגחת הרופא. אחר כך נקבע שהחלים והוא יכול לשוב לחיים כשהמחצית התחתונה של גופו, מאגן הירכיים ומטה, משותקת לצמיתות.
השנה היתה 1920. קליפורד וקונסטנס חזרו לביתו, רַגבי הוֹל, אחוזת המשפחה. אביו כבר היה בין המתים, ותואר הבָּרוֹנֶט עבר עכשיו אל קליפורד, סֶר קליפורד, וקונסטנס היתה ליידי צ'טרלי. הם באו לאחוזה להתחיל לנהל משק בית וחיי נישואים, במבנה דֵי עזוב השייך למשפחת צ'טרלי, ועמדה לרשותם הכנסה דֵי זעומה. לקליפורד היתה אחות, אבל היא עזבה את המקום. חוץ ממנה לא היו בני משפחה קרובים. האח הבכור מת במלחמה. קליפורד הנכה לצמיתות, שידע כי לעולם לא יוכל להוליד צאצאים, חזר הביתה לַמידלֶנדס האפוף עשן כדי לשמור על קיומו של השם צ'טרלי כל עוד הוא יכול.
הוא לא היה מדוכדך ממש. לנוע ממקום למקום היה יכול בכיסא גלגלים, והיה לו אמבט גלגלים מופעל במנוע קטן, וכך היה יכול להסיע את עצמו לאט בגינה ואל הפארק הנאה והנוגה שעליו היתה גאוותו באמת, אם כי העמיד פנים שהוא מזלזל בו.
בגלל הסבל הרב שהיה מנת חלקו, נטשה אותו במידה כלשהי היכולת לסבול. הוא נשאר מוזר, מאיר פנים ושמח, ואפשר לומר כמעט חוגג, בפניו בעלי העור האדמדם והמראה הרענן, ובעיני התכלת הפיקחיות והמאתגרות. כתפיו היו רחבות וחזקות, ידיו חזקות מאוד. הוא לבש בגדים יקרים ועניבותיו היפות נקנו בבּוֹנד סטריט. עם זאת נשקפה מפניו דריכות, הריקות הקלושה של נָכה.
הוא כמעט קיפח את חייו, לכן מה שנשאר היה יקר לו להפליא. בצלילות עיניו הלהוטות ניכר גודל גאוותו להיות בחיים אחרי ההלם העז. אבל הפגיעה היתה חמורה כל כך עד שמשהו בתוכו נכחד, חלק מרגשותיו אבד. נוצרה נביבות חסרת תחושה.
אשתו קונסטנס היתה בחורה בעלת גון פנים אדמדם ומראה כפרי, שיער חום רך וגוף חסון, תנועות איטיות ושֶפע של אנרגיה מיוחדת במינה. היו לה עיניים גדולות ומשתאות, קול חרישי ונעים, ונדמה כאילו זה עתה באה מכפר הולדתה. אך לא כך היה. אביה המפורסם, סר מלקולם ריד הקשיש, היה חבר האקדמיה המלכותית לאמנויות. אימה היתה אחת מהפביאנים המשכילים בימי השגשוג של האסכולה הפרי רפאלית באמנות ובספרות. באווירה המושפעת מאמנים מזה ומסוציאליסטים משכילים מזה, היה חינוכן של קונסטנס ואחותה הִילדה משולל מוסכמות מהבחינה האסתטית. לקחו אותן לפריז, לפירנצה ולרומא להתבשם מאמנות, ולקחו אותן גם לכיוון האחר, להאג ולברלין, לוועידות הסוציאליסטיות המהוללות, שהנואמים בהן דיברו בכל לשון מתורבתת ואיש לא יצא נכלם.
לפיכך לא הרתיעו כלל את שתי הבנות מצעירותן האמנות ואידיאלים מדיניים. זאת היתה האווירה הטבעית שלהן. הן היו בד בבד קוסמופוליטיות וקרתניות - קרתנות קוסמופוליטית של האמנות המצטרפת לאידיאלים חברתיים צרופים.
הבנות נשלחו לדרזדן בגיל חמש עשרה, בין השאר למען המוזיקה. והן בילו שם בנעימים. חיו בחופש גמור בחברת הסטודנטים, התפלמסו עם הבחורים בנושאים פילוסופיים, סוציולוגיים ואמנותיים, ולא נפלו מהגברים בוויכוח; הן עלו עליהם, כיוון שהיו נשים. והן יצאו לשוטט ביערות עם צעירים חסונים מצוידים בגיטרות, טואנג טואנג! שרו את שירי ה"ונדֶרפוֹגל" והיו חופשיות לנפשן. חופש! זאת היתה המילה הנהדרת. בחוץ בעולם הפתוח, בחוץ ביערות הבוקר, בחברת בחורים תאוותנים ומיטיבי שיר, חופשיות לעשות כטוב בעיניהן - ובראש ובראשונה - לומר את הטוב בעיניהן. הדיבורים היו בראש מעייניהן; חילופי הדברים הלוהטים. האהבה לא היתה אלא תוספת משנית.
שתיהן, הִילדה וקונסטנס, התנסו בפרשיות אהבים ארעיות לפני שמלאו להן שמונה עשרה. הבחורים שהן ניהלו איתם שיחות בלהט רב ושרו בשקיקה רבה והתמקמו איתם באוהלים מתחת לעצים בחופשיות רבה, חשקו כמובן ביחסי אהבה. הבנות חככו בדעתן, אבל הרי על זה דיברו בלי הפוגה, טענו שזה חשוב מאוד. והבחורים היו כנועים וכמהים. למה לא יכולה בחורה להתנהג כמלכה ולהעניק את עצמה?
על כן הן העניקו את עצמן, כל אחת מהן לצעיר שניהלה איתו ויכוחים הכי מתוחכמים ואינטימיים. הוויכוחים, הפולמוסים, היו הדבר הנהדר; ההתעלסות ויחסי המין היו מעין נסיגה פרימיטיבית וקצת ציפיות שנכזבו. לאחר מעשה פחתה האהבה לבחור, ולפעמים התעוררה מעט שנאה כלפיו, כאילו פלש לרשות היחיד ולחופש הפנימי. מפני שכל כבודה העצמי ומשמעות חייה של בחורה היו מושתתים כמובן על השגת חופש מוחלט, מושלם, טהור ואצילי. איזו משמעות אחרת היתה לחיי בחורה? הרי משמעותם התנערות מהיחסים ומהשעבודים הישנים והנקלים.
גם אם נוקטים גישה רגשנית, העניין הזה של הסקס היה מסוג היחסים המשעבדים העתיקים והנקלים ביותר. המשוררים שהיללו אותו היו רובם גברים. נשים ידעו תמיד שיש משהו טוב יותר, נעלה יותר. ועכשיו הן ידעו זאת בבירור יותר מאי פעם. החופש הטהור והיפהפה של אישה, נפלא לאין שיעור מכל אהבה מינית. הבעיה המצערת היחידה היתה שהגברים פיגרו מאוד אחרי הנשים בעניין הזה. הגברים תבעו את הסקס כמו כלבים.
ואישה נאלצה להיכנע. גבר דמה לילד ברעבתנותו. אישה נאלצה להיעתר לרצונו שמא, כמו ילד, קרוב לוודאי שייעשה רע וחסר סבלנות ויסתלק, ויהרוס את היחסים שהיו נעימים מאוד. אבל אישה יכולה להיעתר לגבר גם בלי לוותר על עצמיותה הפנימית החופשית. והמשוררים והמדברים על סקס ככל הנראה לא הביאו זאת בחשבון. אישה יכולה לקחת גבר בלי להתמסר לו באמת. והיא בוודאי יכולה לקחת אותו בלי לקבל את מרותו. למעשה היא יכולה לנצל את עניין הסקס כדי לשלוט בו. מפני שהיא צריכה רק לעצור בעצמה בשעת המשגל, להניח לו לגמור ולהתיש את כוחו בלי שהיא עצמה תגיע לשיא; ואחר כך היא יכולה להמשיך את המגע המיני ולקבל את האורגזמה והשיא שלה בזמן שהוא משמש לה מכשיר בלבד.
שתי האחיות כבר התנסו באהבה לפני שפרצה המלחמה, והן נקראו לשוב הביתה בחיפזון. מעולם לא התאהבה אחת מהן בבחור אלא אם כן שררה ביניהם קרבה מילולית עמוקה; כלומר, אלא אם כן היו שניהם מעוניינים מאוד לדבר זה עם זה. ההתפעמות המדהימה, העמוקה, שלא תיאמן, שנבעה מדיבור בלהיטות עם בחור נבון באמת שעות על שעות, ולחזור ולדבר יום אחרי יום חודשים רבים... זאת לא תיארו לעצמן מעולם, עד שזה קרה! ההבטחה הגן עדנית: היה יהיו לך גברים לדבר אליהם! - מעולם לא נשמעה. היא התגשמה לפני שהן ידעו איזו הבטחה זאת.
ואם בעקבות התעוררות האינטימיות בדיונים הערניים ומרחיבי אופקי הנפש, נעשה העניין של הסקס פחות או יותר בלתי נמנע, יהי כך. הוא ציין סיום של פרק. היתה בו גם התפעמות משלו; התפעמות גופנית רוטטת ומוזרה, פרכוס סופי של אסרטיביות, כמו מילה אחרונה, מסעירה ודומה מאוד לשורת כוכביות שאפשר לסמן בהן את סופה של פִּסקה ושינוי הנושא.
בשובן של הבנות לחופשת הקיץ ב 1913, כשהִילדה היתה בת עשרים וקוני בת שמונֶה עשרה, היה יכול אביהן לראות בבירור שכבר התנסו באהבה.
האהבה כבר עברה שם, כמו שניסח זאת מישהו. אבל אביהן היה גבר מנוסה בעצמו והניח לחיים לזרום בנתיבם. ואילו האם, הנָכה והעצבנית בחודשי חייה האחרונים, רצתה רק שבנותיה תהיינה "חופשיות" ו"תממשנה את עצמן". לה מעולם לא התאפשר להיות היא עצמה כליל; הדבר הזה נשלל ממנה. רק אלוהים יודע למה, שהרי היתה אישה בעלת הכנסה משלה ואורח חיים משלה. היא נהגה להאשים את בעלה. אבל למען האמת, נבצר ממנה להיפטר מאיזה חותם נושן של סמכותיות שהיה טבוע במוחה או בנפשה. דבר שלא היה לו כל קשר לסר מלקוֹלם שהניח לאשתו, שהיתה מלאת חיים ועוינת בעצבנות, למשול בביתה בזמן שהוא עצמו ניהל אורח חיים עצמאי.
ובכן, הבנות היו "חופשיות" וחזרו לדרזדן ולמוזיקה שלהן, ולאוניברסיטה, ולבחורים. כל אחת מהן אהבה את הבחור שלה, והבחורים שלהן אהבו אותן במלוא הלהיטות של המשיכה הרוחנית. כל הדברים הנפלאים שהבחורים חשבו והביעו וכתבו, הם חשבו והביעו וכתבו למען הנשים הצעירות. הבחור של קוני היה מוזיקלי, הבחור של הילדה - טכנולוגי. אבל הם חיו אך ורק למען הבחורות שלהם. כלומר, בנפשם ובהתרגשותם הרוחנית. בתחומים אחרים הם היו קצת מסורבים, אף על פי שלא ידעו זאת.
גם בהם ניכר שהאהבה עברה שם; כלומר, החוויה הגופנית. כמה מוזר הוא השינוי המהותי המסתורי אך המובהק שהיא מחוללת, בגופם של גברים ונשים כאחד; האישה פורחת יותר, מעוגלת ומעודנת יותר, הזוויתיות הצעירה שלה מתרככת, והבעתה נעשית חרדה או שופעת ניצחון; הגבר שקט יותר, מופנם יותר, צורת כתפיו וישבניו אסרטיבית פחות, מהוססת יותר.
ברטט הסקס עצמו בגוף, כמעט שנכנעו האחיות לכוח הזכרי המוזר. אבל הן התאוששו עד מהרה ושייכו את התרשמותן ממנו לסוג התחושות הגופניות, וחירותן נשארה בעינה. ואילו הגברים, בהכרת תודה לאישה על החוויה המינית, נִשמתם יצאה אליה. אלא שלאחר מעשה הם נראו כאילו איבדו שילינג ומצאו מטבע של שישה פני. הגבר של קוני יכול להיראות קצת נרגז, ושל הילדה - קצת מלגלג. אבל כאלה הם הגברים! כפויי טובה, ולעולם אינם שבעי רצון. כשהאישה מסרבת להם, הם שונאים אותה; וכשהיא נענית להם, הם שוב שונאים אותה מאיזו סיבה אחרת. או בלי כל סיבה, חוץ מזאת שהם ילדים לא מרוצים ואי אפשר להשביע את רצונם בשום דבר שהם מקבלים, ותעשה אישה מה שתעשה.
והנה באה המלחמה, ושוב הזעיקו את הילדה וקוני הביתה אחרי שכבר היו בבית בחודש מאי, בגלל ההלוויה של אמן. לפני חג המולד בשנת 1914, שני הבחורים הגרמנים שלהן כבר היו בין המתים; התוצאה היתה שהאחיות בכו ואהבו את הבחורים ברגשות נסערים, אבל מתחת לפני השטח שכחו אותם. הם כבר לא היו קיימים.
שתי האחיות התגוררו בבית אביהן, שהיה למעשה בית אמן, בקנזינגטון. ובילו בחברת קבוצת הצעירים מקיימברידג', הקבוצה שדגלה ב"חופש" ובמכנסי פלנל וחולצות פלנל פתוחות בצוואר, וכן דגלה במן אנרכיה רגשית תרבותית ובמן קול מלחשש וממלמל, ובמן הליכות שהצטיינו ברגישות יתר. אולם הילדה נישאה פתאום לגבר מבוגר ממנה בעשר שנים, חבר קשיש בקבוצת קיימברידג', שהיה ברשותו סכום כסף ניכר והיתה לו משרה ממשלתית נוחה בזכות קשרי משפחה; הוא גם חיבר מסות פילוסופיות. היא חייתה איתו בבית לא גדול בווסטמינסטר, והיתה מעורה בחברה מהסוג הטוב בממשל שאינם סוג אל"ף אבל הם כיום או יהיו בעתיד העוצמה האינטליגנטית האמיתית של האומה; בני אדם שיודעים מה הם מדברים, או מדברים כאילו הם יודעים.
קוני השתתפה במאמץ המלחמתי בפעילות מתונה, והתחברה עם החבורה הלבושה פלנל הבלתי מתפשרת מקיימברידג', שלגלגה בנועם על כל דבר, עד אז. ה"חבר" שלה היה קליפורד צ'טרלי, בחור בן עשרים ושתיים, שנחפז לשוב הביתה מבּוֹן מהשתלמות בשיטות טכניות לכריית פחם. לפני כן למד שנתיים בקיימברידג'. עכשיו, לבוש מדים, במעמד של סֶגן בגדוד יוקרתי, היה יכול ללגלג בדרך הולמת יותר על כל דבר.
קליפורד צ'טרלי נמנה עם מעמד גבוה יותר ממעמדה של קוני. קוני השתייכה לאינטליגנציה האמידה, אבל הוא היה מהאריסטוקרטיה. לא מנושאי תוארי האצולה הנכבדים, אבל בכל זאת תואר. אביו היה בָּרוֹנֶט ואימו בתו של וַייקוֹנט.
אבל קליפורד, חרף הייחוס הרם יותר וההשתייכות לחברה הגבוהה יותר, היה קרתני מקוני וחיישן ממנה. נוח היה לו ב"עולם הגדול" המצומצם, כלומר, בחברת האצולה של בעלי האחוזות, אבל הוא היה ביישן ועצבני ביחסו כלפי שאר העולם הגדול של המוני המעמד הבינוני והנמוך, וזרים. למען האמת יש לומר שפחד קצת מבני המעמד הבינוני והנמוך ומפני זרים שאינם בני מעמדו. הרגשת שיתוק התלוותה לתודעה שהוא חסר הגנה, על אף כל ההגנות שנבעו מזכויות היתר שלו. תופעה מוזרה, אבל אופיינית לימינו.
לכן קסם לו הביטחון העצמי המרוכך והמיוחד של בחורה כמו קונסטנס ריד. היא שלטה בעצמה פי כמה בעולם החיצוני הזה של תוהו ובוהו, יותר מששלט קליפורד בעצמו.
אף על פי כן היה גם הוא מורד, שמרד אפילו במעמדו. אולי המילה מורד מופרזת - מופרזת מדי. בעצם הוא רק נתפס לרתיעה הכללית והרווחת של הצעירים מן המוסכמות ומכל סוג של מרות ממשית. אבות היו נלעגים; ראש וראשון להם אביו העקשן. וממשלות היו נלעגות; ועולה על כולן ממשלתו המחכה לראות איך ייפול דבר. וצבאות היו נלעגים, וגנרלים זקנים ושחצנים ובראשם קיצ'נר סמוק הפרצוף. אפילו המלחמה היתה נלעגת, חרף החללים הרבים שהפילה.
למעשה כל דבר היה נלעג קצת או נלעג מאוד; ובוודאי כל מה שקשור להטלת מרות, הצבא, הממשלה, האוניברסיטאות, כולם היו נלעגים במידה ניכרת. ובה במידה שהמעמד השליט התיימר לשלוט - גם הוא היה נלעג. סר גֶ'פרי, אביו של קליפורד, היה נלעג לעילא כשכרת את העצים שלו ועקר את אנשיו ממכרה הפחם שלו כדי לדחוף אותם למלחמה, בשעה שהוא עצמו היה מוגן ופטריוטי מאוד; אבל גם בזבז לטובת מולדתו יותר כסף ממה שהיה לו.
מיס צ'טרלי - אֶמה - באה בזמן המלחמה ללונדון מהמידלנדס לתפקד כאחות, והתבטאה בלשון שנונה ושקטה כשדיברה על סר ג'פרי ועל הפטריוטיות הנחושה שלו. הרברט, האח הבכור והיורש, צחק בגלוי, אף על פי שהעצים שלו הם שנפלו כדי לשמש תומכות בחפירות. ואילו קליפורד רק חייך במבוכה קלה. הכול נלעג, וזאת האמת. אבל כשהדברים נעשים קרובים מדי וגם אתה עצמך נעשה נלעג...? בני אדם ממעמד אחר, כמו קוני, לפחות התייחסו ברצינות למשהו. הם האמינו במשהו.
ליתר דיוק הם התייחסו ברצינות לטוראים, לאיום הגיוס, למחסור בסוכר ובסוכריות טופי לילדים. בכל הדברים האלה היו כמובן השלטונות הנלעגים אשמים. אבל קליפורד לא יכול להתרגש מזה. בעיניו היו השלטונות נלעגים מלכתחילה, בלי קשר לטופי או לטוראים.
והשלטונות הרגישו שהם נלעגים והתנהגותם נלעגת, וזאת היתה מסיבת תה של כובען מטורף שנמשכה זמן מה. עד שחלה שם התפתחות, ולויד ג'ורג' בא להציל את המצב. וזה חרג מגבולות הנלעג, והצעירים קלי הדעת לא צחקו עוד.
ב 1916 נהרג הרברט צ'טרלי, וכך נעשה קליפורד ליורש. ואפילו זה עורר בו אימה. חשיבותו כבנו של סר ג'פרי וכילד של רגבי היתה טבועה בו כל כך עד שמעולם לא יכול להתחמק מזה. ולמרות הכול ידע שגם זה נלעג בעיני העולם הרחב והרוגש. עכשיו הוא היורש של רגבי והאחראי לה. האין זה איום ונורא? וגם נפלא ובעת ובעונה אחת. אולי גם זה אבסורדי לגמרי?
האבסורדיות לא השפיעה על סר ג'פרי כמלוא הנימה. חיוור ומעוצבן, מכונס בעצמו, התעקש בנחישות להציל את מולדתו ואת עמדתו שלו בידי לויד ג'ורג' או כל מי שיהיה המציל. הוא היה תלוש ומנותק מאנגליה כמו שהיתה באמת, וחסר כישורים כל כך עד שאפילו חשב טובות על הוֹרֵיישוֹ בּוֹטוֹמלי. סר ג'פרי צידד באנגליה ובלויד ג'ורג' כמו שצידדו אבות אבותיו באנגליה ובג'ורג' הקדוש; לא עלה בדעתו כלל שיש הבדל. לפיכך גדע סר ג'פרי עצים לקורות, וצידד בלויד ג'ורג' ואנגליה, אנגליה ולויד ג'ורג'.
והוא רצה שקליפורד יתחתן ויעמיד יורש. קליפורד הרגיש שאביו עבר זמנו ואפסה תקנתו. אבל במה היה מתקדם ממנו חוץ מבהרגשת הסלידה מהנלעגות של הכול, והנלעגות הכבירה שבתפקידו? את תואר הברונט ואת רגבי קיבל באין בררה בשארית רצינותו.
ההתרגשות העליזה מהמלחמה דעכה... מתה. יותר מדי מוות וזוועה. גבר היה זקוק לתמיכה ולנחמה. גבר היה זקוק לעוגן בעולם הבטוח. גבר היה זקוק לאישה.
ילדי צ'טרלי, שני אחים ואחות, חיו בבידוד משונה, מסוגרים ברגבי זה עם זה חרף כל הקשרים שלהם. הרגשת הבידוד העצימה את הזיקה המשפחתית, את הרגשת החולשה שבמצבם, את ההרגשה שהם חסרי הגנה, וזאת למרות התואר והאחוזה, או בגללם. הם היו מנותקים מהמידלנדס המתועש, חבל הארץ שחיו בו. והיו מנותקים מבני מעמדם בגלל אופיו הקודר, העיקש והמסתגר של אביהם סר ג'פרי, שהם נהגו ללגלג עליו אבל התחשבו בו מאוד.
שלושתם אמרו שיחיו תמיד יחד. אבל הרברט כבר לא היה בחיים, וסר ג'פרי רצה שקליפורד יתחתן. סר ג'פרי מיעט לדבר על הנושא; מטבעו קימץ במילים. אבל כנגד תביעתו הדוממת והקודרת שכך יהיה התקשה קליפורד לעמוד.
אבל אֶמה אמרה לא! היא היתה מבוגרת מקליפורד בעשר שנים, והרגישה שנישואיו יהיו עריקה ובגידה בכל הערכים של צעירי המשפחה.
אף על פי כן התחתן קליפורד עם קוני, ובילה איתה חודש אחד בירח הדבש. הדבר היה בשנת 1917 הנוראה, ושררה ביניהם אינטימיות כמו בין שני בני אדם העומדים יחד על אונייה טובעת. הוא היה בתול כשהתחתן; להיבט המיני לא היתה חשיבות רבה בעיניו. חוץ ממנו היתה ביניהם, בינו לבינה, קרבה למכביר. וקוני הרגישה קצת קורת רוח מן האינטימיות הזאת, שלא היתה תלויה בסקס ולא ב"סיפוק" של גבר. בלאו הכי לא היה קליפורד להוט לקבל "סיפוק", וזאת בניגוד לנטייתם של הרבה גברים אחרים. לא, האינטימיות היתה עמוקה יותר, אישית יותר מזה. והסקס לא היה אלא מקרה, או נספח, אחד התהליכים המוזרים הארכאיים האורגניים שהוסיפו להתקיים בצורתם המסורבלת, אך לא היו נחוצים באמת. אם כי קוני רצתה בילדים, ולו רק כדי לבצר את מעמדה כנגד גיסתה אֶמה.
אבל בתחילת 1918 נשלח קליפורד הביתה באונייה מרוסק לגמרי, וילד לא היה. וסר ג'פרי מת מצער.