הקרב האחרון

יום ראשון, י"ג ניסן תש"ג, 18 באפריל 1943

"מה סיכויינו אם תיערך אקציה?"

ביום ראשון אחר הצהריים, יממה לפני חג הפסח, יצא חיים פרימר, חבר הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), מהדירה בגטו המרכזי בוורשה שבה התגורר בחודשים האחרונים עם חבריו לפלוגה, והלך הביתה. זו היתה חופשה שגרתית, לשעות אחדות, שנועדה לכביסה, למנוחה, לשיחה עם אחותו האהובה קרישה שחיכתה עדיין להצבה באחת מיחידות הלוחמים, וגם כדי להראות לאביו שהוא עדיין בחיים. אלא שהפעם היתה החופשה חטופה מהרגיל. כאשר הגיע חיים הביתה, אביו עוד לא שב מעבודתו, ובבית היו קרישה וחברתה הטובה האלה. עוד בטרם הספיק להחליף בגדים נכנסה בסערה הקשרית לילקה זיאמק, שהורתה לו לחזור מיד לדירת הלחימה. חיים נפרד מקרישה ולא שיער ששוב לא יראה אותה לעולם.
מאז שעות הבוקר שררה בגטו אווירת חרדה. דומה היה שהשמש האביבית, אשר האירה את רחובות ורשה ה"ארית", לא הצליחה לחצות את חומת הלבנים החומות אדומות המקיפה את הגטו ולהגיע לבתיו הקדורניים, הארוכים, מרובי הקומות והדירות של מה שהיה רובע עוני והפך למקום כליאתם של יהודי ורשה והסביבה. מפה לאוזן נפוצו שמועות על אקציה גדולה המתוכננת למחר ואנשים יכלו לראות בעיני רוחם את מה שזכרו מנסיון העבר המר: שוב תימלא כיכר השילוחים - האומשלגפלאץ, שבקצֶיהָ שלוחה של מסילת ברזל - בהמוני אומללים שייכלאו בבית החולים הנטוש עד שיגיעו הרכבות שיוליכו אותם למותם, תחת פיקוחו של מטה הס"ס בבניין שממול.
אלא שיושבי הגטו ידעו גם שזו לא תהיה פעולת הגליה "רגילה". הפעם היה הגטו ערוך להתנגדות. הפעם היו בו כמה מאות לוחמים חמושים - אם גם בעליבות ובצמצום - והמוני אזרחים שלקחו את גורלם בידיהם והעדיפו להסתתר ולהתבצר במאות בונקרים ומקומות מסתור. גם הגרמנים ידעו, כי הגטו של אפריל 1943 איננו מה שהיה, ושוב אינם יכולים להיכנס אליו ללא כוחות צבאיים, אם כי היו רחוקים מלשער עד כמה השתנה הגטו.
מאז ינואר 1943 היתה לכוחות הגרמניים דריסת רגל מועטה בלבד בגטו. בלילה לא העזו כלל להיכנס אליו. בינם לבין עצמם הם כינו אותו "מקסיקו", על שם מדינת פורעי החוק שראו במערבונים. ל"כנופיות", הארגונים הלוחמים, הם הדביקו כינויים כגון בנדיטים, פושעים ובריונים. הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), קואליציה של מרבית הארגונים היהודיים בפיקודו של מרדכי אנילביץ, הפך לשליט הבלתי מוכתר של הגטו, לאחר הוצאה להורג בעלת משמעות סמלית אדירה של מפקד המשטרה היהודית, יעקב לייקין, ושל פעיל היודנרט ישראל פירסט, שקיים קשרים הדוקים עם הגרמנים. לצדו פעל הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) הבית"רי, ולאחרונה הושג ביניהם הסכם על תיאום ושיתוף פעולה. נוסף להם התארגנו קבוצות פועלים, עגלונים, סבלים ואחרים שזכו לכינוי "פראיים" - כלומר, לא שייכים לאף אחד מהארגונים - והתחמשו באופן פרטי.
ידיעות מוצקות על גורלם של המגורשים באקציות הקודמות, על טרבלינקה ועל תעשיית ההשמדה, כבר הבהירו שאין להתפתות ולהאמין לתעמולה הגרמנית, הטוענת כי בסוף מסילות הרכבת שוכנים מפעלים נוחים ומוגנים מרע. לא היו כל אשליות בנוגע לגורל שציפה למי ששרדו את שלוש וחצי שנות הכיבוש. בהפשטה ניתן היה לומר: יהודי בוורשה של אפריל 1943 לא יכול היה לבחור בין לחיות ובין למות; הוא יכול היה רק לבחור לו את סוג מותו. אנילביץ עצמו, כמו רבים אחרים, ידע היטב, כי איש מהלוחמים לא ישרוד, ואם כבר למות - עדיף מוות בכבוד. אולם יחד עם זאת עמדו באוויר הידיעות על המפלה שנחל הצבא הגרמני בסטלינגרד ארבעה חודשים קודם לכן. הן עוררו תקוות מה: אם נצליח להחזיק מעמד רק עוד כמה חודשים הרחק ממחנות ההשמדה והמוות, יתהפך גורלנו. כשם שהגרמנים שטפו במהירות מסחררת על פני ערבות אוקראינה ומרחבי רוסיה, כעת יעשו הסובייטים אותו הדבר בכיוון מערב. זה היה הלך הרוח שבו תפסו את תושבי הגטו השמועות על האקציה הקרבה ובאה.
ימים אחדים לפני כן דווקא ידע הגטו המעונה רגיעת מה. שבוע קודם הודיעו השלטונות הגרמניים, אולי כתמרון הסחה שנועד להרדים את העירנות, שמותר לאפות מצות לפסח ואפילו חילקו מעט קמח ומצרכי מזון לכבוד החג הקרב. הייאוש והדאגה המתמדת התחלפו לימים אחדים של חסד באווירה חגיגית יחסית של הכנות לחג. אנשים התייעצו ברבניהם אם מותר לאפות מצות מקמח כהה, היחיד שהיה בגטו, וקיבלו אישור. "ברחובות נראו אז אנשים הולכים לעבודה עם ציפיות לבנות, לוקחים מצות מן המאפיות. כולם עשו הכנות לסדר פסח", נזכר אהרון כרמי.
את כל אלו קטע זרם השמועות שהחל בשעות הבוקר. הידיעות הגיעו ממקורות שונים: מהמשטרה הפולנית, מתצפיות שהשקיפו אל מעבר לחומה, משמועות, משיחות טלפון, מתוך פגישות סגורות. רבים מתושבי הגטו החלו מעבירים חפצים אישיים מעטים ומצרכי מזון למאות המקלטים, מקומות המסתור והבונקרים אשר הוקמו בכל רחבי הגטו מאז ינואר. באותו יום רב חשיבות במהלך הגירוש השני מהגטו, 18 בינואר, הסתננה קבוצת לוחמים חמושים באקדחים, בפיקודו של אנילביץ, לתוך שיירת המגורשים שהובלה לאומשלגפלאץ וניהלה את קרב הרחוב הראשון נגד שוטרים גרמנים ואנשי ס"ס. רוב לוחמי הקבוצה נהרגו, אבל זה היה הרגע המכונן שממנו ואילך שוב לא יתייצבו אנשים מרצונם לגירוש. מיעוטם, בארגוני המחתרת ובקבוצות ה"פראיות", יאחזו בנשק. הרוב ימרדו לא בהתנגדות פעילה, אלא בסירוב להתייצב ובהסתתרות.
באותם חודשים דמה הגטו לאתר בנייה ענקי. ברחובות נראו אנשים הנושאים על גבם שקים מלאי חול, לבנים וסיד. את האדמה שהוציאו בחפירות החביאו בדירות ריקות ובכוכים. עבודות הבנייה התקיימו בעיקר בלילות, אבל גם בימים, לעין כל. קבוצות של שכנים וידידים התארגנו להקמת מחבוא. חלק ממקומות המקלט היו לא הרבה יותר מאשר כוך שנחפר באמצעים דלים, בעוד אחרים היו פרי תכנון מפורט והוצאה כספית ניכרת. רבים לא הסתפקו בשימוש במרתפים קיימים, שקל לגלותם באמצעות תוכניות הבתים השמורות בעירייה, אלא חפרו מקומות חדשים. כמו עיר נמלים, נחפרו מנהרות שחיברו בונקרים זה לזה והוכנו כניסות נסתרות למקומות המקלט. ידיהם של בעלי מקצוע היו מלאות עבודה בתכנון עבודות הסוואה, בחפירת בורות מים ובחיבורים פיראטיים לזרם החשמל. גם האופים עבדו ללא הפסקה, כיוון שהתושבים קנו כמויות גדולות של לחם והכינו ממנו צנימים. נשים לשו בצק, רידדו אותו, גזרו אותו לפסים והכינו אטריות. אספו כל סוג של מזון שאפשר לשומרו לזמן ארוך, שמתאים למצור ממושך של חודשים ארוכים.
ההיערכות בבונקרים שרטטה קו חד ואכזרי בין מי שהפרוטה מצויה בידיהם ובין מי שנותרו חסרי כל לאחר שנות דיכוי, הרעבה, החרמת רכוש וגזילת מקורות פרנסה. בנייתם של הבונקרים המצוידים היטב עלתה הון ולצד החפירות התפתח מסחר במקומות בבונקרים קיימים. "אמא השיגה בשביל כולנו מקום בבונקר ברחוב מילא 3, שילמה בשביל זה בדולרים", סיפרה הלינה בירנבאום.
על אף אירועי ינואר ואף על פי שהגטו רחש לא רק לוחמים ואזרחים מתבצרים ומתחמשים אלא גם סוכני גסטפו, שוטרים יהודים ומשתפי פעולה, וחרף זאת שחלק מהסוכנים הללו העבירו ידיעות על מיקומם של אחדים מהבונקרים - למרות כל אלו, היקפן של ההכנות הצבאיות ובוודאי ההתבצרות האזרחית המסיבית לא היו ידועים למודיעין הגרמני. השאננות הזאת תעלה לפרדיננד פון זאמרן פארקנג, מפקד הס"ס והמשטרה בוורשה, במשרתו.
אחד מעקרונות היסוד של הגרמנים ברדיפת היהודים בכל רחבי אירופה היה ההפתעה. האקציות באו ללא כל התרעה, החלו תמיד בשעת בוקר מוקדמת ונוהלו באינטנסיביות שנועדה להמם את הקורבנות ולמנוע התנגדות. אך כעת התהפכו היוצרות: ההכנות הגרמניות היו ידועות לתושבי הגטו והם אלו שעמדו להפתיע.
גם לבית החולים היהודי ברחוב גנשה מגיעות מאז הבוקר השמועות על 400 ז'נדרמים, שוטרים פולנים, שגויסו כדי להוות חלק מהכוח הצבאי הנדרש לבצע אקציה בגטו. אולם ד"ר פוליסיוק וכמה מחבריו הרופאים מתייחסים אליהן בספקנות מסוימת. זה חודשים אחדים נשמעות בגטו שמועות כאלה והן הפכו לשגרת חיים. פוליסיוק עצמו העביר זה מכבר את אשתו למקום מסתור בצד הארי של העיר, ואילו הוא עצמו נשאר בגטו כדי להמשיך לעבוד בבית החולים. היה לו ברור שהאקציה הבאה בוא תבוא והוא, כמו רבים מתושבי הגטו, היה מוכן.
בחודשים האחרונים הקימו עובדי בית החולים שישה מחבואים מתחת לאדמה, שכונו "מקלטים" והיה בהם מקום ל 400 איש, עובדי בית החולים, בני משפחותיהם ומכרים. ביניהם היו רעייתו ובנו של המנהיג היהודי שמואל זיגלבוים, ששהה בלונדון. לכל מקלט מונה מנהל שהיה אחראי על הקמתו ועל תפעולו. המקלט שאליו השתייך ד"ר פוליסיוק שכן מתחת להריסות בית שנחרב בהפצצות הגרמניות ב 1939, ברחוב גנשה 3, ממש מתחת לחומה שהפרידה בין הגטו המרכזי המיושב לבין החלק "הפראי" שהתרוקן מתושביו בעת הגירוש הגדול ביולי-ספטמבר אשתקד. מנהלו ומקימו של המקלט היה מר גורביץ, מנהל מחסן הזריקות של בית החולים. כדי להקימו חפרו בחשאי, כתף אל כתף, רופאים בכירים ועובדי ניקיון ותחזוקה, במשך שלוש יממות, בעיקר בלילות. בחפירותיהם הצליחו לחשוף 16 מרתפים שקרסו בעת שהבית נחרב. הם היו מסודרים כמעין מסדרון, וכך יצרו את אחד המתקדמים והמאובזרים שבמקומות המקלט בגטו. כל אחד מהמרתפים הכיל מיטות בשתי קומות לעשרה אנשים, מחסן אוכל ותרופות, מטבח, שני בתי שימוש ובהם מים זורמים, מקלט רדיו בעל ארבע מנורות ושני כלי ירייה. חשמל, גז ומים הושגו בחיבור לצינורות הראשיים שעברו מתחת לכביש הסמוך. למקלט היו שתי כניסות - האחת מהמרתף שבחזית הבית מס' 6 ברחוב גנשה, והשנייה היתה למעשה פתח מילוט ויצאה לחצר בית ברחוב נלווקי 27.
באותו יום לפני הצהריים זימן פון זאמרן פגישת מטה דחופה של אנשיו בפיקוד המשטרה. נכחו בה, מלבד ראשי המטה שלו, גם ראש משטרת הביטחון, שטורמבאנפירר ס"ס האן, מפקדי היחידות של הוואפן ס"ס בוורשה, מפקדי יחידות המילואים של הפרשים והרגלים, מפקדים של משטרת הסדר (אופר"ו) ומפקדים של "משטרת המגן" (שופ"ו) שעסקה בפינוי גטאות, לחימה בפרטיזנים ורצח אזרחים. פון זאמרן הודיע לשומעיו, כי למחרת ב 5 בבוקר יתחיל מבצע פינוי סופי של הגטו מהיהודים ששרדו בו.
אחד המשתתפים בדיון היה קצין הס"ס ולטר בלווידט והוא תיאר אותו לאחר המלחמה. פון זאמרן אמר לנוכחים שהגטו הפך למקור של חוסר ביטחון מן המדרגה הראשונה ושהפיקוח על הנעשה בו אבד לחלוטין. אפילו לא ידוע כמה תושבים יש בו: 30 אלף, 50 אלף ואולי 70 אלף. לטענת פון זאמרן, בגטו מתגוררים לא רק יהודים, אלא גם עריקים גרמנים, לוחמי מחתרת פולנים, סוחרים בשוק השחור ופושעים. לכן הוחלט לנקות לחלוטין את הגטו ולהעביר את כל יושביו ללובלין. כבר באותה ישיבה התלונן פון זאמרן, כי אין לו כוחות מספיקים לפינוי, שלדבריו הפקודה לביצועו "הגיעה מגבוה". עם זאת, עורך הדין האוסטרי בן ה 46 שעמד בראש הגירוש הגדול היה בטוח שיוכל לסיים את המבצע הנוכחי בתוך שלושה ימים.
בשעות האחרונות של יום ראשון נערכו הכנות מקדימות למבצע. בשעה 2 אחר הצהריים הועמדו כוחות הס"ס והמשטרה הגרמנית בכוננות. ב 6 בערב נשלחו שוטרים פולנים להקיף את הגטו. משמרות אחרים נשלחו לבודד מפעלים שהיו מחוץ לשטחים המאוישים של הגטו ואת "הגטו הקטן" ברחוב פרוסטה. הכוח העיקרי של יחידות הוואפן ס"ס והמשטרה, כ 1,500 איש, חולק לפלוגות מחץ שעמדו לפעול לפי תוכנית מפורטת של תוואי הכניסה לגטו והוצאת יהודים מדירותיהם. כמו כן גויסה לפעולה שריונית ישנה מדגם רנו מימי מלחמת העולם הראשונה.
יום קודם לכן התייצב מפקד משטרת מחוז גליציה, בריגדירפירר יירגן שטרופ, בפני מפקד המשטרה והס"ס בגנרלגוברנמן (פולין הכבושה), גנרל ס"ס פרידריך וילהלם קריגר, במשרדו שבקרקוב. רייכספירר הס"ס היינריך הימלר וממשל הכיבוש לא היו שבעי רצון מביצועיו של פון זאמרן במחוז ורשה. הם לא שכחו לו את העובדה שנתפס לא מוכן להתנגדות המזוינת בגטו בינואר ולא בטחו בו שיוכל לנהל את פעולת החיסול של גטו ורשה. שטרופ בן ה 48, לעומת זאת, היה שועל קרבות ותיק, מנוסה ומוערך, שלחם כקצין כבר במלחמת העולם הראשונה והיה איש ס"ס מאז 1932. במאי 1941 הוא אף החליף את שמו יוזף, שנשמע לו יהודי מדי, ליירגן - שם גרמני למהדרין. לאחר פציעתו בחזית בברית המועצות, הועבר שטרופ לתפקידי משטרה בשטחים הכבושים, שם התמחה בדיכוי תסיסות ומרידות בקרב האוכלוסייה וצבר הצלחות בקרבות נגד הפרטיזנים הפולנים במחוזות קירובגרד, ניקולאיוו וגליציה.
בהוראת הימלר, פקד קריגר על שטרופ לנסוע לוורשה מיד, להחליף את פון זאמרן ולנהל את חיסול הגטו. במוצאי שבת הגיע שטרופ לוורשה, אולם פון זאמרן קיבל את ההודעה בדבר הדחתו רק ביום ראשון, בעיצומה של הישיבה שכינס. שטרופ נכנס לפתע והודיע, כי הוא עומד לקחת את המושכות לידיו, אולם בשלב זה הורה לפון זאמרן לעמוד בראש הפעולה כמתוכנן. לקריגר הסביר שטרופ, כי מן הראוי הוא שמי שהכין את הפעולה, יבצע אותה. ייתכן שכבר אז הבין שהפעולה עלולה להטיל על הכוחות הגרמניים צל מביך של מי ש"כמה בנדיטים עם אקדחים" מצליחים לעמוד בדרכם ולשבש את פעולותיהם, והעדיף להותיר את המבוכה הראשונית לקודמו, ולהגיע כמי שבא לפתור את התסבוכת שהותיר.

נערכים ללחימה
היערכותו של הגטו ללחימה החלה לאחר הגירוש הגדול, ביולי-ספטמבר 1942. למעלה מ 300 אלף איש ואישה, ילדים וזקנים, הועלו לרכבות ונרצחו בטרבלינקה כמעט עד האחרון שבהם. בגטו נותרו בעיקר צעירים וצעירות שיכלו לעבוד במפעלים בגטו, ה"שופים", וכ 20 אלף "פראיים", אנשים שחמקו מהרישומים ולא היו קיימים מבחינה רשמית. ועדת התיאום של הארגון היהודי הלוחם בחרה במרדכי אנילביץ, איש השומר הצעיר, למפקד הארגון. במבט ראשון, אנילביץ בן ה 25 לא נראה אב טיפוס של מנהיג לוחמת גרילה. כמעט להפך. ד"ר עמנואל רינגלבלום, היסטוריון הגטו, שממנו נהג אנילביץ לשאול ספרים בהיסטוריה ובכלכלה, תיאר אותו כ"ממוצע קומה, פניו צרים, חיוורים ומחודדים, שערו שחור, חזות פניו סימפטית... מי היה מעלה בדעתו שבחור צנוע חביב ושקט זה, יגדל ויתפתח וכעבור שלוש שנים יהיה לחשוב שבין אנשי הגטו, אשר שמו יינשא בהערצה בפי אלה ובאימה ופחד בפי אחרים". בראש אצ"י עמדו פאוול פרנקל בן ה 23 והעיתונאי ליאון (אריה לייב) רודאל שהיה אז כבן 30.
אנילביץ היה בן לבעלי חנות מכולת עניים בשכונת פודוישלה, שבה היו בין היהודים היחידים. הוריו העניקו לו חינוך ציוני בגימנסיה "לאור", שם היה תלמיד מצטיין ובזכות זאת קיבל מלגת לימודים מלאה. הוא נטה תחילה לבית"ר, אך בגיל 15-14 הצטרף לתנועת השומר הצעיר. בגיל 18 היה אנילביץ לראש גדוד "תל עמל" וחבר בהנהגת קן התנועה בוורשה. הקן שכן ברחוב רימרסקה שבמרכז העיר וחבריו היו יוצאים מדי פעם לשכונה היהודית הסמוכה ומפליאים את מכותיהם בפולנים אנטישמים שהתפרעו בשכונה.
בתחילת המלחמה נשלח אנילביץ לנסות למצוא דרכי הימלטות לרומניה, נאסר בידי הסובייטים וחזר לוורשה לאחר נפילתה בידי הגרמנים. לצד פעילותו ההולכת וגוברת בהשומר הצעיר בוורשה, נשלח אנילביץ גם לווילנה, לשלזיה ולצ'נסטוכובה. כל הפעולות הללו בוצעו כמובן במחתרת והיו כרוכות בסיכון עצמי גבוה. הגירוש הגדול של יולי-ספטמבר 1943 מצא אותו מחוץ לוורשה, אך הוא חזר מיד העירה. דווקא העובדה שלא שהה בעיר בימים איומים אלה, מעריך גוטמן, היא שאפשרה לו להתבונן על החורבן בעיניים מפוכחות וסללה את דרכו לראשות אי"ל. בינואר 1943 עמד בראש הקבוצה שהתערבה בין המגורשים והתקיפה את הגרמנים באומשלגפלאץ וכמעט נהרג.
פרנקל הצטרף לבית"ר בגיל 18 והיה אחד ממפקדי התאים החשאיים שהקימו בוורשה שליחי האצ"ל (ארגון צבאי לוחם) שהגיעו מארץ ישראל. במרס 1940 החל להקים את הארגון המחתרתי, שיהפוך לימים לאצ"י, בלא אישורם ואף בלא ידיעתם של ראשי בית"ר בעיר. התנאי שהציב בפני המצטרפים היה: עליכם לעזוב את בתיכם ולעבור לגור עם חבריכם. מאוחר יותר התמזגו שלושה ארגוני ימין שפעלו במחתרת בוורשה ויצרו את אצ"י, ופרנקל הועמד בראשו. הלוחמים אורגנו ביחידות בנות שמונה אנשים, לרוב בעלי מכנה משותף - רעיוני או מקצועי. ב 6 במרס 1943 עמד פרנקל בראש לוחמי אצ"י שהציתו את מחסני הס"ס ברחוב נלווקי.
ליאון רודאל היה בן למשפחה עשירה של חסידי גור מהעיר קילצה, אך בגיל צעיר הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והפך גם לעיתונאי. הוא הקים שבועון, קעלצער לעבן, וכתב בשורה של כתבי עת אחרים. לצד עבודתו היה רודאל פעיל מאוד בתנועה הרוויזיוניסטית ובגטו ורשה היה בין הראשונים שהפיצו את רעיון המרד.



כמה חודשים קודם לכן הצטוו גם לוחמי אי"ל לעזוב את בתיהם ולעבור להתגורר בדירות בקרבת העמדות הקרביות. כך התרגלו למשמעת ולנשיאת נשק. חלק מהיום הוקדש לאימונים. מטווחים היו בלתי אפשריים, הלימוד היה תיאורטי בעיקרו והלוחמים פירקו והרכיבו את הנשק שוב ושוב. הארוחות היו פשוטות: בבוקר ובערב אכלו לחם עם ריבה ותה מומתק בסכרין. מרבית הכסף הוצא על רכישת נשק.
ההצטיידות בנשק תחת שלטון הכיבוש, לאחר שלוש וחצי שנים של כליאה בין חומות הגטו, הרעבה, מחלות והחרמת רכוש, לא היתה פשוטה כלל ועיקר. חלק מהנשק, וגם מעט הדרכה בהפעלתו, הושגו מארגוני המחתרת הפולניים, בעיקר ארמיה קריובה ("צבא המולדת") הכפופה לממשלה הפולנית הגולה. אולם כמות הנשק שהושגה בדרך זו היתה מעטה ורחוקה מאוד מלהספיק. את שאר הנשק נאלצו להשיג ממקורות אחרים, תוך חשש מתמיד ממלשינים, ובדרך כלל במחירים מפולפלים - פי שניים-שלושה מהמחיר הרגיל. המוכרים היו פולנים שהחזיקו בנשק או גנבו אותו ממאגרי נשק ומפעלי חימוש, או חיילים גרמנים שעברו בעיר בדרך מהחזית המזרחית וחיפשו כסף לבילויים. את הנשק הבריחו מבעד לחומה במגוון שיטות שונות ומשונות.
יום קודם לכן, ב 17 באפריל, הצליח איש הבונד מיכאל קלפפיש לקנות אקדח. קלפפיש היה בעל ידע טכני ניכר ואף עבד זמן מה כמהנדס במפעל מטוסים סובייטי. אי"ל מיהר לנצל את כישוריו והוא היה ממארגני ייצור הנשק בגטו ועסק בייצור רימונים, פצצות ומוקשים. בימים האחרונים שלפני המרד שהה קלפפיש בחשאי בצד הארי כחלק מהמאמץ לרכוש נשק ולהבריחו לתוך הגטו. היה זה יום הולדתו ה 30 וגם יום הולדתה השני של בתו, והוא הרגיש כאילו קיבל מתנה. קשרית הבונד פייגל פלטל ("ולאדקה"), אשר באה לבקרו, ראתה אותו זורח ומאושר. "לעולם לא אשכח את שמחתו הגדולה של מיכאל בשעה זו. כילד ליטף את הכלי, הצמידו אל פניו", נזכרה. ולאדקה וחבריה הציעו לקלפפיש שייתן להם את האקדח והם יבריחוהו לגטו, אבל הוא סירב: הוא קנה את האקדח ולכן הוא יביא אותו לגטו. עוד באותו יום עבר את החומה, בידיו האקדח שהפך לנשקו האישי, וסירב לחזור לצד הארי.
אך למרות כל מאמצי ההצטיידות היה הנשק מועט ובעיקר לא מהסוג הנכון. למרבית הלוחמים היו אקדחים, אשר תועלתם עתידה להתברר עד מהרה כמועטה. לכל אחד מאנשי אי"ל היו בממוצע 15-10 כדורים וארבעה-חמישה רימונים, וכן היו ברשותם 2,000 בקבוקי תבערה, עשרה רובים ותת מקלע בודד. בידי אצ"י היו יותר רובים ותתי מקלעים וגם מכונת ירייה אחת, שהושגו בעיקר מסוחרים פולנים מפוקפקים.
לאחר הניסיון של ינואר היה ברור, כי אין טעם לצאת חמושים באקדחים ללוחמת רחוב מול הגרמנים, העדיפים הן בכוח אדם והן בנשק. עדיף היה להתבצר בעמדות אסטרטגיות החולשות על הרחובות הראשיים, צירי התנועה במקרה של כניסה גרמנית לגטו. מה גם שהכוחות החמושים לא היו רבים: אי"ל מנה כ 350 לוחמים ועוד למעלה ממאה "תומכי לחימה" - אנשי מטה, ממונים על מחלקות, שליחים ומקשרים בצד הארי. באצ"י היו כ 200 לוחמים ועוד כמאה תומכי לחימה. רבים פנו וביקשו בתקופה הזאת להצטרף לאי"ל. אולם הארגון, על אף מיעוט לוחמיו, דחה את רובם בשל מגבלות החימוש - אין טעם לגייס אנשים שאי אפשר לציידם לפחות באקדח - אבל אולי גם בגלל סלקטיביות מעט אליטיסטית וחשש מההתרחבות שתטשטש את זהות הארגון, שכל חבריו עברו בכור המצרף של תנועות הנוער היהודיות המחתרתיות. וכמובן, הרחבת השורות באורח בלתי מבוקר גם היתה מגבירה את החשש מפני הסגרה אפשרית.
הגטו חולק לשלושה איזורי לוחמה עיקריים: הגטו המרכזי, שטח המברשתנים הצמוד אליו ושטח השופים של טבנס ושולץ, המפעלים שבהם הועסקו רבים מתושבי הגטו. על ההגנה על "הגטו הקטן", השופים של טבנס מסביב לרחוב פרוסטה, ויתרו בשל ריחוקו וקשיי הגישה אליו.
בגטו המרכזי הוצב הכוח החזק ביותר: תשע קבוצות קרביות של אי"ל בפיקודו של ישראל קאנאל, וקבוצה אחת של אצ"י בפיקודו של רודאל. צורתו של הגטו המרכזי היתה מעין מלבן, שצלע אחת שלו היא הצד הלא זוגי של רחוב גנשה שבמרכזו החומה, ושני צירי תנועה מרכזיים - רחובות נלווקי וזמנהוף - חוצים אותו לרוחבו. הכוחות היו קטנים מכדי לפורסם בכל ה 1.5 קמ"ר של הגטו המרכזי. מאחר שמניסיון העבר הניחו הלוחמים, כי הגרמנים יפרצו לגטו מכיוון דרום ודרך הרחובות הללו, הציבו את העמדות בהתאם. אפשרות אחרת שהתכוננו אליה היתה שהגרמנים ייכנסו דווקא מהצד השני, מצפון, מכיוון כיכר מורנוב ורחוב מורנובסקה, ועל האיזור הזה הגנה קבוצה של אצ"י.
קאנאל היה למעשה סגנו של אנילביץ, אם כי איש באי"ל לא קיבל בצורה רשמית תואר זה. אביו היה סוחר ציוני עשיר והוא עצמו היה חבר בתנועת עקיבא. עם פרוץ המלחמה הגיע לוורשה, וגם בה פעל בתנועתו והיה בין הראשונים שטענו שעל היהודים להתגונן בנשק. לפי הוראת התנועה, הצטרף קאנאל למשטרה היהודית בגטו, אך עזב אותה כאשר החלה לשרת את הגרמנים בביצוע הגירוש הגדול. המדים שנותרו ברשותו אפשרו לו להגיע באוגוסט 1942 בהוראת אי"ל אל מפקד המשטרה, יוזף שרינסקי, ולפצוע אותו בנסיון התנקשות. לפני המרד עסק קאנאל בהדרכת חבריו בשימוש בנשק, ואילו בהתקוממות של ינואר עמד בראש פלוגה שנלחמה בשטח בתי המלאכה.
כמה ימים קודם לכן הסתובב ישראל גוטמן, צעיר בן 20 שכינויו "יורק", איש השומר הצעיר וחבר אי"ל, מודאג. גוטמן היה היחיד שנותר בחיים ממשפחתו הקרובה. אביו בנימין ואחותו רגינה נפטרו עוד לפני הקמת הגטו. אמו שרה נדבקה במגיפת הטיפוס שהשתוללה בגטו ונפטרה גם היא. לאחר מותה הכניס גוטמן את אחותו הצעירה, גניה, לבית היתומים של יאנוש קורצ'ק; וביולי 1942 גורשה לטרבלינקה עם שאר היתומים והמחנך אשר סירב לעוזבם.
בימים האחרונים היתה לגוטמן תחושה רעה. השקט נראה לו מזויף וממושך מדי, ומנסיון העבר ידע, כי בתום שקט כזה באה סערה. הוא חש שכש"סימני שיכחה ראשונים נמרחים על הפצעים הפעורים - באה המהלומה". ואכן, בשש בערב קרא לו ידידו יולק (שמואל) וינטר לדירתו. יולק היה מבוגר מיורק בשנים רבות, בן 52. לפני המלחמה התגורר בוולוצלאבאק ועמד בראש חברה גדולה לייצוא זרעים, "נאשנוא ולוצלאבאק דנציג", עסק בענייני הציבור היהודי ואת שעות הפנאי הקדיש לחקר ולאיסוף פולקלור יהודי. עם פרוץ המלחמה עבר לוורשה ורתם את קשרי המסחר שלו עם הפולנים להשגת מזון עבור מוסדות העזרה העצמית של היהודים. גוטמן הצעיר, שחסר את הוריו, דבק בו והשניים נהגו להרחיב בשיחות אינטלקטואליות.
מיד עם בואו לדירה סיפר וינטר לגוטמן, כי זה עתה קיבל שיחת טלפון מהצד הארי ובה סופר על תנועות צבא מוגברות ועל פקודת כוננות שקיבלה המשטרה הפולנית. לא היה ברור אם התכונה הזאת מכוונת לעבר הגטו או לפעולה באיזור אחר של ורשה, אבל השניים החליטו שחייבים להביא את המידע למטה אי"ל. גוטמן יצא אל הדירה שברחוב מילא 29 פינת זמנהוף כדי למסור את הידיעה לאנילביץ, אולם בבואו הסתבר לו שהבשורה כבר הגיעה אל המטה.
כאשר הגיע פרימר למטה, לאחר שהוזעק לשם באמצע חופשתו, נכנס לחדרו של קאנאל ושאל מדוע נקרא בדחיפות. קאנאל לא היה פנוי להרבות בהסברים. הוא פקד על פרימר לבדוק את מחסן הנעליים והקסדות. לפחות חלק מהציוד הזה נזקף לזכותו של פרימר עצמו, שהצליח לגנוב אותו בשיטתיות מבית מלאכה לציוד צבאי ברחוב נלווקי 36. הוא בדק את הציוד, ארגן אותו בחבילות ומינה אנשים שיעבירו אותן לעמדות.
לחדר נכנס מפקד כיתתו של פרימר, ברל ברוידא. הוא היה חבר בפרייהייט, החלוץ הצעיר ודרור, אשר הגיע לוורשה לאחר שלא ניתן היה להמשיך ולקיים את הקיבוץ החלוצי בלודז' הכבושה. בעיר הבירה פעל במחתרת בתחום החינוך וההדרכה, ומדי פעם יצא מהגטו לפעילות דומה בערים אחרות. ברוידא ידע היטב מה זאת אקציה. בגירוש הקודם, בינואר, הוא וכמה מחבריו לתנועה כבר היו על הרכבת לטרבלינקה, וכאשר כמעט הגיעו אל היעד הצליח לקפוץ מהרכבת ולחזור לוורשה, וקצת אחרי שובו מונה למפקד הפלוגה הלוחמת של דרור בתוך אי"ל. עכשיו פקד על פרימר לבדוק את תקינות הנשק ולחלק לאנשים תחמושת. סלים מלאים בבקבוקי תבערה, שכונו "מולוטוב" על שמו של שר החוץ הסובייטי, הועברו לעמדות. לוחמים מקבוצות אחרות באו כדי להצטייד במזון - צנימים, סוכר, גריסים. כמה אנשים, בעיקר אלה שתפקידיהם היו כרוכים בשיטוט מחוץ לגטו, קיבלו רעל ציאנקלי, למקרה שייתפסו ויעונו על ידי הגרמנים. אנילביץ וקאנאל עברו בין החדרים והדירות וקבעו היכן להציב את העמדות.
בערב הוכרזה כוננות וניתנה ססמה אחת לכל הלוחמים בכל הקבוצות, "יאן ורשה". לוחמי העמדות החלו לבצר אותן. בזמנהוף פינת מילא הפכו עגלה וחסמו בעזרתה את שער החצר, הוציאו ארונות ורהיטים כבדים והטילו גם אותם בפתח השער, ואת החלונות ביצרו בשקי חול.
כמה רחובות מזרחה משם הגיע הפסיכיאטר ד"ר דוד וודובינסקי, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית בפולין, לבלוק הנושא את המספרים 9-7 ברחוב מורנובסקה. וודובינסקי, יליד 1895, כבר היה מנוסה בהגנה עצמית יהודית. ב 1918 היה ממארגני ההתגוננות בפני הפרעות שנערכו ביהודי לבוב ואף נדון למוות על כך, אך נחון והשלים את לימודיו. ב 1923 מונה לראש התנועה הרוויזיוניסטית בפולין ובשנות השלושים עסק בארגון העפלה לארץ ישראל.
יעדו כעת היה בניין עזוב שהתפנה מיהודים בעת הגירוש הגדול והפך למטה של אצ"י. מנהרה תת קרקעית חיברה את הבניין אל הצד הארי ושימשה להברחת נשק, מזון וסחורות. בקומתו הראשונה היתה המפקדה: דירת שבעה חדרים שבאולמותיה היו תלויים על קולבים תת מקלעים, אקדחים, רובים, רימוני יד, שקי תחמושת ומדים גרמניים. בחדר המרכזי היה מכשיר רדיו משוכלל; וודובינסקי וכמה מהלוחמים הצעירים הקשיבו לשידורי ה BBC. הם היו רגילים להקשיב בדריכות, לחפש סימנים לתקווה, לנתח כל מילה, ושוב להתאכזב. אבל באותו היום, "הנה הבקיע אלינו קול צלול להפליא, מלונדון הרחוקה, הקורא לנו להיות אמיצים, להתאזר באורך רוח, לקוות. הסבל לא יימשך עוד ימים רבים, אמר אותו קול. השחרור ממשמש ובא ועד מהרה נהא כולנו בני חורין".

שטח טבנס שולץ
באותו ערב הבחין שמחה קורנגולד, שנטל חלק בהגנת ורשה ב 1939 וכעת היה מפקד פלוגת אצ"י ברחוב כרמליצקה 5 שבשטח טבנס שולץ, בסימן מבשר רעות: שני אנשי גסטפו גרמנים, בלשר וקלטרמייר, הגיעו לשטח בית החרושת של פריץ שולץ. עוד בבוקר שמעו קורנגולד ואנשיו שמועה שהביאו עמם הפועלים הנוצרים בבית החרושת לעץ לבוד: הגטו וכל בתי החרושת עומדים בפני חיסול. אווירת הנכאים שהשתררה במפעל דבקה בכולם. "אפילו הגרמנים הנמצאים בשטח בית בשטח בית החרושת נתפסים למצב הרוח העגום", כתב קורנגולד ביומנו. לקראת הלילה הגבירו לוחמיו את השמירה וחיכו.
מאז הקמת הגטו בסוף 1940 פעלו בו תעשיינים גרמנים, אשר ניצלו את גדיעת מקורות הפרנסה של יושביו והעסיקו פועלים בשכר זעום - 5-3 זלוטי ליום עבודה בן 13-12 שעות, בערך רבע מהשכר המקובל. החשוב שבהם היה הסוחר הגרמני ולטר טבנס. בעבר היה זבן בחנות בעיר ברמן והצטרף למפלגה הנאצית במאי 1937, כפי הנראה לא מתוך להט אידיאולוגי, אלא משום שכסוחר טוב הריח לאן נושבת הרוח ומאין יבואו הרווחים. במהלך השנים קנה חנויות ועסקים שהוחרמו מיהודים והפך אט אט לבעל אימפריה בתחום הטקסטיל והכביסה. בסתיו 1941 הגיע טבנס לגטו ורשה וקיבל לידיו מפעלים שייצרו מכל הבא ליד. על רקע המדיניות הגרמנית שניסתה מאז ינואר לרוקן את הגטו, ניסה טבנס לשכנע את פועליו להסכים לעבור עם המפעלים למחנות שהוא עצמו כבר הפעיל בעיירה פוניאטוב ליד לובלין ולמחנה העבודה טרווניקי, שם פעל שולץ. כך התפתחה מלחמת כרוזים בינו לבין אי"ל, כאשר הארגון מזהיר מפני היענות להצעה, ואילו טבנס עונה בכרוזים שבהם הוא קורא לעובדים לא להאמין למחתרת, שלדבריו מוליכה אותם שולל. ידו של טבנס היתה על התחתונה ורק מעטים מהפועלים התייצבו מרצונם להעברה.
הלוחמים בשטח טבנס שולץ מוקמו בנקודות אסטרטגיות המאפשרות תצפית טובה לעבר צירי תנועה מרכזיים. מגבולו הדרומי, רחוב לשנו, אפשר יהיה לראות כוחות גרמניים שיתקדמו אל הגטו המרכזי ולהזהיר את הלוחמים שם. ממערב עבר גבולו של השטח ברחוב סמוצ'ה ובמזרח - ברחוב כרמליצקה, ובמרכזו עבר רחוב אחד גדול, נובוליפיה. העמדות, שמונה של אי"ל ואחת של אצ"י, היו ממוקמות ברחובות הללו.
מפקד אי"ל בשטח היה אליעזר גלר ("אנדק"), איש "גורדוניה". גלר בן ה 24 היה בחור נמרץ, בעל יוזמה, אומץ לב וכריזמה, ששוטט לא מעט בחלק הארי למשימות שונות כשהוא מתחזה לפולני, נעזר בקלסתר פניו ה"ארי". חבריו כינו אותו בדרך לצון "שמאלוצבניק", בשל דמיונו לסחטנים הפולנים שנהגו לגבות דמי חסות מהיהודים כדי לא להסגירם לגסטפו, וטענו שהוא מתלבש "כמו שייגעץ פולני שחצן", בעניבות אדומות ובחולצות צבעוניות. אולם מאחורי החזות הגנדרנית והתסרוקת הפרועה הסתתר ציוני נלהב ולוחם נחוש.
גלר היה אחד מן הבודדים במפקדי אי"ל שנהנו מניסיון צבאי, כחייל בצבא הפולני בקרבות נגד הגרמנים. הוא נפל בשבי, שוחרר ונכנס לפעילות רחבת היקף בתנועת גורדוניה. גלר נטל על עצמו שליחויות מסוכנות, רכש נשק, ניסה להשיג עזרה מכל מקור אפשרי והריץ מכתבים לכל כתובת שעלתה על דעתו בניסיון להזעיק את דעת הקהל למתרחש בפולין. בינואר 1943, ימים אחדים לפני שעמד בראש פלוגה בהתקוממות הראשונה, כתב על עצמו: "הוא ממשיך לתנות אהבים עם מות'צקה ומי יודע אם לא יישא אותה לאישה".
כמה מפקודיו של גלר, אהרון כרמי וחבריו לעמדת השמירה בשטח טבנס שולץ, החלו את הערב כמו בימים הקודמים - בניקוי הנשק. בשל הניתוק הפיזי מן הגטו המרכזי לא היה ללוחמים בטבנס שולץ קשר סדיר עם מפקדת אי"ל, ועל כן השמועות עוד לא הגיעו אליהם. המשימה של כרמי לאותו הלילה היתה לשמור על יהודי בשם אופוליון, שהוחזק כעציר לאחר שלא שילם את ה"מס" שהטיל עליו הארגון. אופוליון היה עציר קודר וזועף שלא נטה לשוחח עם השומרים עליו, וכרמי ציפה ללילה משעמם ושגרתי.
כדי לממן את ההצטיידות היקרה בנשק ובציוד צבאי הנהיגו שני הארגונים בחודשים האחרונים מערכת של היטלים בכפייה על בעלי אמצעים בגטו. ההיטלים הללו כונו אקסים - קיצור של אקספרופריאציות, הפקעות - והתנהלו לעתים כמבצע צבאי לכל דבר: לוחמים חמושים משתלטים על בית ה"חייב", ואם הוא מסרב לתשלום שהושת עליו, הוא מוצא עצמו לעתים קרובות בבית מעצר מאולתר. בדרך זאת הושגו כ 10 מיליון זלוטי בתוך שלושה חודשים. לאחר תקרית מביכה שבה "גובים" של שני הארגונים הלוחמים נפגשו באותו בית, הוסכם על יידוע הדדי וחלוקת טריטוריות.
הערב היה קר, כרמי התעטף במעילו הארוך ובמגפיים החדשים שקיבל במסגרת ההצטיידות לקרב ויצא להחליף את קודמו במשמרת, אדק. העיר הנתונה בעוצר מדי ערב, בתוך החומה ומחוצה לה, היתה שרויה בדרך כלל בדממה שהופרעה רק בצפירת פטרולים ומדי פעם בירייה בודדת מרחוק. אבל הערב היה שונה. מעבר לשער הגטו נשמעו טרטור של מכוניות, מגפיים נוקשים של אנשים רבים עוברים בסך. "משהו עתיד להתרחש", אמר כרמי בלבו. הוא הסתקרן, הסיט את השמיכה שסוככה על החלון והביט אל הרחוב. אופוליון ראה את שומרו נדרך ושאל אותו: "מה קרה שם?" כרמי נזכר: "שאלתו כמו הפיגה בבת אחת את דריכותי ועניתי בדרך היתול: באים כנראה לחסל את הגטו, ואני משער כי עכשיו כבר תסכים לתת את המוטל עליך".
כאשר שב כרמי ממשימת השמירה הוכרזה כבר כוננות והלילה הפך לליל שימורים. מדי פעם נשלח מישהו לעליית הגג לתצפית. בשל העייפות, כמה לוחמים התנמנמו מדי פעם למרות המתח. בחוץ הלכה והתבררה התמונה: גרמנים עברו לאורך החומה והציבו משמרות, מכונית נעצרה מדי פעם, כל 50 מטר בערך, הורידה כמה חיילים ונסעה הלאה. כרמי וחבריו ישבו, חיכו ודאגו. "הטרידונו ההרהורים והניחושים: מה סיכויינו אם תיערך אקציה, כיצד נעמוד בה? ידענו כי מערכה של ממש אינה לפי כוחנו".