מטרופולין תת–קרקעית
האם נבנתה ירושלים כאן,
בין טחנות השטן האפלות האלה?
— ויליאם בלייק
אור כתום־צהבהב האיר את הערבה השטוחה כשיצאה מכוניתי משערי התופת. אוויר החורף היה צונן ויבש. צלליות מגדלי קידוח התבלטו בכחול על רקע הזריחה. כשישים קילומטרים מיוהנסבורג ירדתי מן הכביש הראשי ופניתי אל מכרה מְפּוֹנֶנג, הבור העמוק ביותר בקרקע מעשה ידי אדם, כבשן מחניק ורחב ידיים של בני אדם עמלים: אלפי בני אדם עובדים קילומטרים מתחת לפני הקרקע, מפוצצים סלעים וגורפים עפר, והכול כדי למצוא את המתכת שכישפה את האדם ורודפת אותו זה ששת אלפים שנה. זהב, כמובן.
תארו לכם את האי מנהטן מבותר לשניים במותניו, וחלקו העליון מוגבה ומוצב על קצהו. מכרה מפוננג היה ממלא את השתי־וערב שמרחוב 59 עד רחוב 110, מנהרותיו ופיריו חשופים כמו מושבת נמלים ענקית.1 הרחובות המוארים למחצה היו מתנשאים אל תוך השמים לנגד עיניכם, גוש בתים אחרי גוש בתים, כמעט עד גובה של חמישה קילומטרים. ברווח שבין תחתית המכרה לפני הקרקע היה אפשר להעמיד עשרה גורדי שחקים כמו ״אמפייר סטייט בילדינג״ זה על גבי זה. תל הנמלים המפלצתי הזה צורך חשמל כמו עיר של 400,000 תושבים. נהרות מים פועמים בתוך הצנרת שלו. במבוך המעברים נשמעת יבבת מנועי האוורור. מנהרות באורך 380 קילומטרים מנקבות את הסלע ככברה — ארבעים ושמונה קילומטרים יותר ממערכת הרכבת התחתית של ניו יורק. מדי בוקר בבוקר נבלעים ארבעת אלפים בני אדם ברשת התת־קרקעית הזאת של פירים, מחילות עפרה ומנהרות הסעה, ובמדרגות הכרייה הצרות שבהן הכורים כורעים בתוך החום המעיק וקודחים כדי לכרות זהב.
מטרתם היא רצועת עפרה שעובייה שבעים ושישה סנטימטרים. חוט דקיק כשערה לעומת גודלו העצום של המכרה. אבל בבוקר ההוא ביולי 2012, כשירדתי אל תוך מכרה מפוננג, עמד מחיר הזהב על 1,581 דולר לאונקיה.1 נימת הסלע הזאת הניבה אפוא זהב בשווי 948 מיליון דולר בשנה.2
1 משקל אונקיית זהב (״אונקיית טרוֹי״) הוא 31.103 גרם, לעומת אונקיה רגילה שמשקלה 28.35 גרם. (הערות השוליים הן של המתרגם, אלא אם כן צוין אחרת.)
העולם מוצף בזהב.3 מעולם לא הוצע זהב רב כל כך למכירה ומעולם לא היה המסחר בו קדחתני כל כך. אנו קונים ומוכרים זהב וחוזרים וקונים אותו. בשנת 2011 חישבו ומצאו בשוק מטילי הזהב של לונדון, שבתוך שלושה חודשים נסחר בו זהב בכמות שווה לכל הזהב שנכרה בעולם בכל תולדותיו. אנחנו מצויים בעיצומה של הילולת הזהב הגדולה ביותר שהייתה אי פעם. הבהלה לזהב נובעת ממחיר מפתה, מפשטות הקנייה של מטיל זהב בהקשה אחת על העכבר ומן ההרגשה שעומדת להתרגש עלינו שואה עולמית, כגון זו שחלפה בסערה בשווקים הפיננסיים בעת משבר הבנקים ושילחה בני אדם למצוא מפלט בזהב.
ככל שהאמיר מחיר הזהב נמשכו אליו מיליארדרים שהיו לאגדה. לג'ורג' סוֹרוֹס היו 663 מיליון דולר בקרן אחת. על ג'ון פּוֹלסון, אשף קרנות הגידור, דווח שהרוויח כמעט 5 מיליארד דולר בהימורי הזהב שלו.4 הפחד דחף את המחירים כלפי מעלה. בנקים התנודדו בחוסר יציבות וערכם של מטבעות צנח, ובשלוש השנים שלאחר קריסת ״ליהמַן בּרַדֶרס״ עלה מחיר הזהב ב־1,000 דולר.5 עליית המחירים דחפה מחפשי אוצרות לסרוק את כדור הארץ כולו, בבהלה הגדולה ביותר לזהב שהייתה אי פעם. בתחתית מכרה מפוננג, במרחב הצר עד להחריד, שם העפרה צוללת בתלילות לתוך שכבת הסלע שמתחת למפלס הנמוך ביותר, הם רודפים אחריו במקדחיהם. אין ספק שהם יגיעו אליו וישיגו אותו.
הצטרפתי לקבוצה קטנה שעמדה לרדת אל מעמקי המכרה. נפגשנו באולם מכוסה בגג קש. על שולחן גדול נערכה ארוחת בוקר — מאפים מתוקים, צנצנות קטנות של יוגורט ומגש מהביל של בּוּרֶווֹרס, נקניקיות כפריות ריחניות וחריפות שהדרום־אפריקנים מהללים אבל לא תמיד אוכלים. כמה גברים חסונים מהנהלת החלק התת־קרקעי של המכרה עמדו והחליפו נהימות בינם לבינם והסתכלו בנו בהנאה, כאילו היינו נוצרים שלדעתם האריות ישמחו לטעום מבשרם. הם הושיבו אותנו על כיסאות מתקפלים והחלו להסביר לנו את סכנותיו של העולם שאנו עומדים להיכנס לתוכו.
כרייה לעומק רב מערערת את יציבות הסלע. שש מאות פעמים בחודש, אמרו המסבירים, מהדהד ברחבי המכרה ״אירוע סֵיסמי״. לפעמים, הרעידות גורמות ל״התפרצויות סלע״, כשסלעים מתפוצצים בחלל כרייה ומרססים את העובדים ברסס קטלני של חלוקים משוננים.6 יש שרעידה מחוללת ״נפילת קרקע״ — לשון נקייה להתמוטטות. כמה מהתפרצויות הסלעים היו עזות כל כך עד שמדינות אחרות, שקלטו את החתימה הסיסמית, חשדו שדרום אפריקה עושה ניסויים גרעיניים.7 ״קרוב לוודאי שתחושו ברעד קל כשתרדו לשם,״ אמר לנו רַנדֶל רַדֶמַן, המנהל הכללי של המכרה, בקול רועם ובאנגלית במבטא הולנדי חצצי. רדמן היה בעל קומת ענקים; הוא לבש חולצת צמר משובצת, ידיו דמו לאתי חפירה וזקנו נראה כאילו הוא מסוגל לחרוץ זכוכית.
אחרי הרצאתו של רדמן הראה לנו קצין ביטחון אחד איך להשתמש בהתקן ההצלה העצמית מסוג ״דרֶגֶר אוֹקסיבּוֹקס״, תיבת אלומיניום שבירה למראה. הצלה עצמית לא הייתה נושא שנתתי עליו את הדעת, ועכשיו שנאלצתי לעשות זאת, הוא לא מצא חן בעיני כלל. במקרה חירום אתה אמור לפתוח את התיבה הקטנה, לנשוף לתוך שקית הגומי שבתוכה ולנפח אותה, ואחר כך לעטות אותה על פניך כמין מסכת גז. ההתקן אמור לסנן גזים רעילים ולשמור על חייך שלושים דקות.
לבשנו סרבלים לבנים ומגפי גומי עם חרטומי פלדה וחגרנו חגורות כבדות. חילקו לנו גם פנסים וקסדות כורים. תליתי את סוללת הפנס הכבדה על חגורתי, ענדתי את האוקסיבוקס וירדתי בצעד כושל במעבר צר כשל בהמות, אל הכלוב.
כל כלוב או תא מעלית יכול להכיל מאה ועשרים בני אדם בשלושה מפלסים. כשהמפלס התחתון מתמלא בארבעים כורים הכלוב יורד שלושה מטרים ונעצר, והמפלס הבא מתמלא בעוד ארבעים איש.
מנגנון ההרמה של כלוב המסיע בני אדם ולא סלעים נקרא ״מניף אדם״, ויש שהוא מניף בני אדם אל מותם. ב־11 במאי 1995, במכרה הזהב ״ואל רֶפְס״, כ־145 קילומטרים מדרום למפוננג, ניתק מנוע של רכבת תת־קרקעית ממקומו וצנח לתוך פיר שעומקו 2,130 מטרים, גרר אחריו את הקרונות והרג מאה וחמישה עובדים שהיו בדרכם בחזרה אל פני השטח בסיום משמרתם. ב־1 במאי 2008 נהרגו תשעה כורים בפיר משני במכרה ״סאוּת' דיפּ״ של חברת ״גולד פילדס״, כשכבל ה״מניף״ נקרע והכלוב נפל לעומק 60 מטרים.8
כשהתמלא הכלוב שלנו שיגר המשלח אות באמצעות פעמונים חשמליים.9 לאט, לאט מאוד בתחילה, החל הכלוב לרדת. המנהרה המוארת נעלמה, האור דעך והסלע השחור סגר עלינו מסביב. כמעט בלי משים גברה המהירות, עד שלבסוף שחרר המפעיל את כל הבלמים — הוא שלט בכלוב מחדר מרוחק בבניין נפרד — והצניח אותנו במורד הפיר, במהירות של ארבעה־עשר מטרים בשנייה.
הרגשתי כאילו קיבתי מטפסת ועולה אל צלעותי. אוזני נסתמו. האוויר שרק ברשת הברזל. הכלוב חרק ושקשק בשעה שצנח במורד הפיר. מים נקוו על שלד המתכת וטפטפו על ראשינו. שררה חשכה גמורה; התאורה היחידה הייתה מפנס שהחזיק מישהו בידיו, ולאורו ראיתי מים נופלים כמו גשם קל. מפעם לפעם חלפנו בחטף ליד מנהרה מוארת.
ככל שצנח הכלוב במורד הפיר הלך וגדל משקל התלוי. הכלוב עצמו שוקל למעלה מתשעה טונות, וכשהוא מלא בני אדם משקלו כפול מזה. עוד יש להביא בחשבון את משקל כבל הפלדה שהכלוב משתלשל ממנו. עוביו של הכבל הזה 6.35 סנטימטרים ומשקלו 17.7 קילוגרמים למטר, ומכאן שבכל 340 מטרים של ירידה הוסיף הכבל כשישה טונות למשקל שהוא נושא — טון נוסף בכל 3.6 שניות. דמיינתי לי את כבל הפלדה משתחרר מליפופיו במהירות מסחררת ומעמיס טונות של פלדה על המעלית היורדת שלנו.
בתוך ארבע דקות עברנו 2,576 מטרים, והגענו אל אזור שבו כבר היו הסלעים מתנועעים. משקלים אדירים לאין שיעור התנועעו ושילחו לכל עבר עוויתות שהכורים חשים בהן כרעידות בסלע. נעצרנו בתוך מנהרה גדולה, מוארת ומסוידת לבן, ועברנו אל כלוב אחר.
העומק שמערכת הנפה יחידה יכולה להגיע אליו מוגבל, בשל מבנה המנגנון. בבניין הגבוה ביותר בעולם, מגדל בּוּרג' חַ'ליפה שבדובּאי, פועלות חמישים ושבע מעליות שמסיעות בני אדם אל כל קומות המגדל, לא פעם בכמה שלבים ובאמצעות מעליות נפרדות לקומות העליונות, שמכונות ״מבואות שמים״. אנחנו עברנו מרחק גדול פי חמישה מאורכו של בורג' חליפה, ועשינו זאת בשלב אחד. עשינו את דרכנו אל הכלוב הבא, שיוריד אותנו אל עומקים גדולים יותר, אל רבדי הכרייה הפעילים עצמם, עמוק מתחתינו. נכנסנו אל הכלוב ובתוך שתי דקות צנחנו עוד 1,600 מטרים, אל כבשן הסלע.
בשל תופעה ששמה ״מפל גיאותֶרמי״ הטמפרטורה של כדור הארץ עולה ככל שמעמיקים אל מעבה האדמה. יצאנו מן הכלוב לתוך מנהרה שבה הייתה טמפרטורת הסלע 60 מעלות צלסיוס ולחות האוויר 95 אחוז. בתוך מרחץ האדים האפלולי הזה נשטפנו זיעה בן רגע. הזיעה ניגרה על פני כל גופי עד שאפילו גרבי היו ספוגים במים בתוך מגפי והסרבל דבק לגופי. הכלוב הוריד אותנו עמוק ככל האפשר — 3.7 קילומטרים. מכאן ואילך, כדי להגיע אל שכבות עמוקות יותר, הכורים נוסעים בכלי רכב פתוחים ופעמים רבות הולכים ברגל. המסע מפני השטח ועד המנהרות העמוקות ביותר נמשך כשעה, ורוב הזמן הזה נדרש לנו כדי לעבור את הקילומטר האחרון. טיפסתי ועליתי על אחוריה של משאית טויוטה ויצאנו לדרך במורד ארוך, מחניק וקודר.
בעיר המעמקים הזאת אין נופים. הצצתי מבעד לתא הנהג כדי לראות לאן אנחנו נוסעים. לא ראיתי אלא דרך משופעת אינסופית, קירות סלע וכבלים עבים רתוקים אל הגרניט ומתפתלים עד שהם נעלמים כליל במקום שם אובדים אורות המשאית באוויר האפל.
תקרת המנהרה חלפה קרוב מעל ראשינו. האירו אותה נורות שנקבעו בה במרחקים גדולים, קבועים. כשהגענו לבסוף אל עיקול בדרך ופנינו הרגשתי פרץ של הקלה על שהנה אנו עומדים לצאת מן המנהרה המחניקה; אבל לא היה מוצא מן המנהרה, כמובן. עם כל עיקול העמקנו לחדור אל תוך הסלע, הרחק מן הכלוב, קרוב יותר ויותר אל עורק העפרה ואל מחילות הכרייה העמוקות. בחלל ענקי, דמוי מערה, התקבצה חבורה של עובדים סביב כלי רכב זחלילי גדול. הם הסתכלו בנו כשחלפנו על פניהם. עברנו עוד עיקול אחד ונכנסנו אל מחילה חמה ואפלה נוספת, שנורות חשמל משתלשלות מתקרתה וכבלים מהודקים אל דופנותיה, והמשכנו בדרכנו למטה.
בעלת המכרה, חברת ״אַנגלוֹ־גולד אַשַנטי״, בוחרת את הכורים לעבודה במפלסים העמוקים ביותר לפי יכולתם לעמוד בחום. בתא מיוחד לדבר עושים המועמדים לתפקיד תרגילי התעמלות מפרכים בשעה שטכנאים בודקים אותם. בתא הבדיקה שוררת טמפרטורה של 28 מעלות צלסיוס, אבל בגלל הלחות הגבוהה עומס החום שקול ל־35.5 מעלות. ״אנחנו מנסים לאלץ את מערכת ויסות החום של הגוף להיכנס לפעולה,״ אמר זַהאן אֶלוֹף, רופא תעסוקה. ״אם הגוף שלך מקרר את עצמו ביעילות, אתה יכול לרדת בביטחון אל מתחת לפני הקרקע, לתקופת ניסוי של ארבעה־עשר יום, ואם תעמוד בזה תהיה כשיר לעבודה.״
תהיתי באיזו מידה יכולה שיטת סינון כלשהי לחזות את היכולת לעבוד במחילה המחניקה ההיא. שום יצור חי אינו שוכן מטבעו במעמקי המכרה, חוץ מבקטריה ממין מסוים, שמסוגלת להתקיים בלי פוטוסינתזה של אור השמש; היא מפיקה את האנרגיה שלה מן הרדיואקטיביות הסביבתית.
דרושים ששת אלפים טונות של קרח כדי לקרר את השכבות העמוקות של מכרה מפוננג לטמפרטורה סבירה של 28.3 מעלות צלסיוס. הקרח מיוצר במפעל שנמצא על פני הקרקע, ואחר כך מערבבים אותו במלח ויוצרים תערובת בוצית שאפשר לדחוס אותה בצינורות אל מאגרים תת־קרקעיים. שם סובבים מאווררי ענק מעל לנוזל הקירור ומזרימים את האוויר כלפי מטה, אל תוך מנהרות הכרייה. האוויר הצונן יוצא לדרכו בטמפרטורה של 2.8 מעלות, מתחמם עם מגעו בסלעים וחוזר בטמפרטורה של 30 מעלות. עברתי ליד אחד המוליכים האלה של אוויר חוזר חם — מנהרה נוהמת שפלטה אוויר מצחין ממעמקי המכרה.
מכרה עמוק הוא שביתת נשק שתופר תמיד. הכרייה בעומק רב מערערת את הסלע. מדי יום ביומו מפוצצים במכרה מפוננג חומרי נפץ במשקל 2,250 קילוגרמים ומסלקים 6,400 טונות של סלע. לפי חוקי הדחיסה, הסלע ״ינסה״ לסתום את החללים שנוצרו עקב הכרייה. כדי למנוע זאת, המהנדסים שבים וממלאים את מדרגות הכרייה בסלעים ובבטון. כדי להפחית את לחץ הסלע באתרי הכרייה ״מרככים״ אותו קודם שמפוצצים אותו, על ידי קידוח חורים במתכונת מורכבת סביב בורות הפיצוץ. במכרה עמוק אחד ״משטים בסלע״ על ידי קידוח חריצים אופקיים של 182 סנטימטרים מעל מדרגות הכרייה. מאחר שהלחץ מתפשט בתוך הסלע אבל לא בחלל האוויר, החריצים האלה בולמים את התפשטות הלחץ.
במנהרות נעזרים בבריחי סלע באורך מטר, כדי לעגן את הסלע הלא־יציב שבתקרת המנהרה אל הפנים היציב יותר של מסת הסלע. אגודות של בריחי סלע בכל מיני צורות אמורות ״לתפור״ את הסלע לגוש אחד. רשתות ברזל ורסס בטון מייצבים את דופנות המנהרות. חיישנים סיסמיים ברחבי המכרה חשים ברעידות ברגע שהן מתחילות ואזהרה מועברת לעובדים להתרחק מפני הסלע. אבל במכרות הזהב של דרום אפריקה פועלים כוחות מערערים שאין למהנדסים שליטה עליהם. דומה שלאיש אין שליטה עליהם — צבא ענק, פולשני, אלים ונואש של גנבים.
המון גדול ומיומן של גברים ונשים אביונים פושט על המכרות ויונק מהם עפרה בשווי מאות מיליוני דולרים בשנה.10 בעידודן ובסיוען של כנופיות פשע הם משתלטים על מנהרות כרייה נטושות, לפעמים גם בתוך מכרות זהב פעילים. מאחר שחברות הכרייה הגדולות של דרום אפריקה מפעילות אמצעי ביטחון רבים, הפולשים אינם יכולים להיכנס ולצאת כרצונם, וכשהם חודרים לתוך מכרה הם נשארים בתוכו חודשים תמימים. בהיעדר אור יום עורם מאפיר. הנשים והזונות ששוהות בחברת הגברים הפולשים מאפירות גם הן. בדרום אפריקה הם מכונים ״כּוֹרי רפאים״. הם מאכלסים מטרופולין תת־קרקעי שבכמה אזורי כרייה עשוי להשתרע על פני שישים קילומטרים ויותר, מבוך מחניק שהברק היחיד המהבהב בו הוא חלום הזהב.
ועד כמה שונה החלום הזה ממה שהיה בעבר. היו ימים שלזהב נלוותה הילה של קדושה, כמו למלך המשוח שענד אותו על ראשו. גולגולתו של הקיסר קרל הגדול טמונה בתוך תיבת חפצי קדושה עשויה זהב בקתדרלה של אַכֶן, שאותה הקים במאה השמינית. צלב של זהב מתנוסס על כתר אדוארד הקדוש בטָאוּאֶר של לונדון, והוא מעיד שהמלך מולך בחסד אלוהים.11 זהב הוא המתכת שהביעה את תהילת האל. עיטור המזבח המוזהב בקתדרלה של סביליה, עשרים מטרים גובהו ושמונה־עשר מטרים רוחבו, מגולל את סיפור חייו של ישו בעשרים ושמונה לוחות שלמעלה משמונים שנה נדרשו כדי להכינם.
עוצמת הקדושה התגלגלה מאז והייתה לסוג אחר של עוצמה, העוצמה הכאוטית של מחיר משתנה מדי שנייה, שאינו מעיד אלא על עושר. הזהב משקף את החברה שמשתמשת בו. בימי קדם ייצג הזהב סדר חברתי שבו התרכז הכוח כולו בידי המלך והכנסייה, והם שהיו בעלי המונופול על האלימות ועל הסמכות הקדושה. בימינו הכוח מרוכז בידיה של עילית מסחרית, והזהב מייצג את העוצמה המסחרית הזאת. באוגוסט 2011 פרצו ״מהומות בּלֶקבֶּרי״ — על שם הטלפונים הניידים שסייעו למתפרעים להתכנס ולהתחמק מן המשטרה — ובמהלכן יצאו רבבות בני אדם אל רחובות לונדון ובזזו חנויות.12 אחד מיעדיהם של הפורעים היה ענף הבנקאות, שנתפס כסמל למשטר המושחת. בשעה שהמתפרעים ניפצו בנקומטים האמיר מחיר הזהב לגבהים חדשים. בדרום אפריקה, שם הזהב הוא החומר שעליו נבנתה המדינה, דומה היה שכל הרעות החולות של העולם נפגשות בשעריו של מכרה הזהב: שחיתות, פשע מאורגן, אלימות, עוני, ייאוש.
אפשר לראות כאן מין תחרות אפוקליפטית. מצד אחד, בני אדם שאינם חביבי ההיסטוריה: מהגרים בזויים פליטי העוני והמלחמות בארצות השכנות; כורים לשעבר שנפלטו מעבודתם בשל הצטמצמות הענף; המוני עלובי חיים משכונות העוני. ומן הצד השני בני אדם שבבעלותם חומר שמחירו ממריא לגבהים פנטסטיים בשל הבריחה מן האסון הכלכלי שכמה מהם סייעו ביצירתו. וכשאלה היריבים המתנגשים זה עם זה, לא קשה לנחש מי עתיד למות.
• • •
ביוהנסבורג נפגשתי עם רוצח ברישיון שכינויו ״בּאד בּראד״ (״בראד הרע״). בראד הואשם ברציחת ארבעה כורים, אבל לא הורשע. הוא היה בן שלושים ושבע, ממדי גופו כשל תא טלפון עירוני, שערו בלונדיני כהה ועיניו ירוקות. לחצנו ידיים ואחר כך הלכתי בעקבותיו אל מגרש חנייה, שם עמד ג'יפ גראנד צ'ירוֹקי, צבוע בשחור מאט במרקם ויניל שהעניק לו מראה קטלני, משביע רצון. על המושב האחורי היו מוטלים אפודי מגן מתוצרת ״קֶוולאר״ ושקית פלסטיק שקופה ובה תחמושת לרובה בקוטר 5.56 מילימטרים. בראד הרכיב משקפי טייסים ואנחנו יצאנו לדרך בתוך התנועה הדלילה של יום ראשון. נסענו להעיף מבט על המקום שבו נהרגו ארבעה כורים, שניים אחרים נפצעו והשאר נסו על נפשם אל תוך המחילות האפלות.
בראד ווּד לא היה פושע אלא שכיר חרב, שנשכר מפעם לפעם כדי להשליט סדר במערב הפרוע השורר בחלק גדול מדרום אפריקה. הסדר שהשליט עלה במחיר גופות אדם. בשש־עשרה שנותיו בתור אקדח להשכיר הרג בראד בירייה, לפי מניינו שלו, ארבעים ושניים בני אדם. בזכות יכולתו לעשות זאת, ומן הסתם גם בזכות המוניטין שלו בתור מי שעשה זאת, נודע לו ערך רב לאנשים בעלי עוצמה שמנהלים מכרה זהב.
נסענו בכביש המהיר N12 מערבה, אל העיר סְפּרינגס. בּאד בראד הראה לי את האבזרים המיוחדים בלוח המחוונים שלו — צופר ואורות מהבהבים. הג'יפ השחור היה רשום בתור רכב חירום ולכן הורשה לנסוע במהירות גדולה פי 1.5 מן המהירות המותרת הרגילה. הפלגנו אפוא במהירות המרעננת הזאת, ואני שאלתי את ווד איך נעשה רוצח.
בשנת 1995, כשהיה בן עשרים ואחת, התגייס ווד ליחידה מיוחדת של משטרת דרום אפריקה, ואת הכשרתו לתפקיד קנה לו במלחמות שבין כנופיות נהגי המוניות של דֶרבֶּן. בדרבן שלחוף האוקיינוס ההודי חיים 3.5 מיליון בני אדם, והיא נמל הים הגדול ביותר של דרום אפריקה והעיר השלישית בגודלה במדינה. כמו בערים אחרות במדינה, המוניות הפרטיות הן כלי תעבורה חשוב מן העיירות שבסביבה אל מרכז העיר. אנשי עסקים מתחרים על מסלולי הנסיעה של המוניות, ולא פעם התחרות גולשת לרצח של נהגי החברה המתחרה. בראד שימש איש ביטחון והיה נוסע בעקבות המוניות ויורה בתוקפיהן.
בינואר 1997, לאחר שחברו הטוב ביותר נהרג במהלך עבודתו, פרש בראד מן המשטרה ונעשה עובד עצמאי. לקוחו הראשון היה מַנדְלָה גְקאבּה, אחיינו של ג'ייקובּ זוּמה.13 זומה הוא עכשיו נשיא דרום אפריקה, אבל אז היה סגן ראש המפלגה השלטת, ״הקונגרס הלאומי האפריקני״. שתים־עשרה שנים היו עתידות לעבור עד שיתמנה זומה לתפקיד הרם ביותר במדינה, אבל כבר אז היה איש בעל עוצמה רבה, וקרוב משפחתו הצעיר היה איש עסקים מקושר היטב. ״אחיינו של זומה פנה אלי וביקש ממני להיות שומר הראש הראשי שלו,״ אמר באד בראד. ״מישהו ירה בו בקלשניקוב. יש לו צלקת גדולה ומכוערת על הצוואר. הקליע חדר לגבו ויצא מצווארו. הוא היה נשיא חברת המוניות לנסיעות ארוכות ואני הייתי שומר הראש שלו.״
אז עדיין לא כינו אותו ״באד בראד״, והוא לא זכה בכינוי בדרך שאתם משערים מן הסתם, כלומר מפני שירה באנשים. הוא זכה בו כשהשתתף בתוכנית הריאליטי ״האח הגדול״ בגרסת דרום אפריקה, בשנת 2001, תוכנית שבה מכנסים צעירים נאים יחד באתר קטן וסגור עד שמתברר להם, כמו שאכן מתברר לכולם, שבעצם כולם רעים. ״החזקתי מעמד שישה שבועות,״ אמר בראד. ״גידפתי וקיללתי, ניסיתי לפרוץ החוצה, שברתי מצלמות. נהניתי קצת. וכשסיימתי עזבתי, ובזה נגמר העניין.״
בזה אכן נגמר העניין, אבל עכשיו הוא כבר היה מפורסם. העיתונים החלו לכנותו ״באד בראד״ והכינוי דבק בו. שמו הרע לא הזיק לעסקיו ולא לקשריו עם חוגי העילית. וכשהתברר לבעלי מכרה הזהב אוֹרוֹרה שרכושם שורץ כורים לא חוקיים שכרו אותו לעמוד בראש כוח האבטחה שלהם.
מעסיקיו החדשים של בראד היו מקושרים היטב. ג'ייקובּ זומה כבר היה נשיא דרום אפריקה זה כשנה. בראד היה שומר ראשו של אחד מאחייניו במלחמות המוניות, ועכשיו, במכרה הזהב, עבד בשביל אחיין אחר של זומה ובשביל אחד מנכדיו של נלסון מַנדֶלה.14 האחיין האחר של זומה, חוּלוּבּוּזֶה זומה, ונכדו של מנדלה, זוֹנדְוָוה מנדלה, היו בין בעלי חברת ״אורורה אֶמפּאוֶורמֶנט סיסטֶמס״, שקנתה את מכרה אורורה מבעליו הקודמים אחרי שאלה פשטו את הרגל. בדרום אפריקה המונח ״אמפאוורמנט״ (empowerment, הסמכה) מרמז על העברת הון בעלים — לא פעם בחברות כרייה — מבעלי מניות לבנים לשחורים, במסגרת התוכנית לתיקון העוול של ימי האפרטהייד.
העיר ספרינגס שוכנת בוויטווֹטֶרסראנד, שדה הזהב העשיר ביותר בהיסטוריה, חצי סהר באורך 480 קילומטרים שמקיף את יוהנסבורג ברצועה רחבה של מרבצי זהב.15 40 אחוזים מן הזהב שנכרה בעולם אי פעם באו מן התצורה הגיאולוגית האחת הזאת.16 חלק גדול מוויטווטרסראנד, חוץ מן המכרות העמוקים כדוגמת מפוננג, כבר נכרה. מכרה אורורה הוא דוגמה טובה. הוא משתרע על 328,000 דונם, ובשטח הזה פועלים שלושה מכרות.17 בימי הזוהר שלו נחפרו מאה וחמישים פירים אנכיים ומהם נחצבו מאות קילומטרים של מנהרות שהגיעו אל ״העורק השחור״ האגדי — גוש העפרה הפחמני, הדומה לפחם, של המרבץ. כשקנתה אורורה אמפאוורמנט את האתר נותרו בו שמונה פירים בלבד מן המאה וחמישים שהיו בו במקור. מפעל קטן עיבד את התפוקה המעטה ובניין משרדים רעוע אכלס את אנשי המנהל. אבל מתחת לפני הקרקע היה מכרה אורורה שונה בתכלית.18 תשתית המנהרות של המכרה נשארה כשהייתה. עיר תת־קרקעית סמויה מן העין, של פירים ומנהרות, השתרעה סביב העורק כחלת דבש. זאת ועוד, הקרקע הייתה עשירה בזהב. בכל מקום בעיר הקטקומבות הזאת היו כוכים וחפירות ובהם חומר נושא זהב. המילה ״עפרה״ בתחום הכרייה פירושה סלע שאפשר להפיק ממנו מחצבים בדרך רווחית. הבעלים הקודמים השאירו מאחור סלע שבזמנם לא היה עשיר די הצורך להיחשב עפרה, אבל עכשיו שמחיר הזהב שבר שיאים, החומר הזה עמד בהחלט בהגדרה, והבעלים החדשים רצו בו. הם ביקשו מבאד בראד ללוות צוות כורים שירד אל מתחת לפני הקרקע כדי לאמוד את הנזקים שגרמו גנבים וכורים לא חוקיים.
אנשי הצוות נפגשו ליד אחד הפירים בספרינגס, ביום שני, 9 באוגוסט 2010, בשעה 9:30 בבוקר. היה זה יום חג רשמי. הם היו חמישה, יחד עם ווד: הֶרבּי טְרוּ, מנהל כרייה גבוה ורזה, מעשן בשרשרת, שנשא בראשו מפה של המבוך התת־קרקעי שלתוכו עמדו לרדת; וילי קוּצֶר, ״קפטן״ או מנהל עבודה, כורה ותיק ומנוסה, שמנמן, טוב לב, אפור שיער; ועוד שני אנשי ביטחון. קוּצֶר נשא איתו אקדח ספֶּשל, 38 אינץ', ״רק למען הגנתי האישית״; ווד הביא איתו אקדח גלוֹק ורובה דֶשפּרוֹד 223 אינץ', נשק חצי־אוטומטי קומפקטי שמיוצר ביוהנסבורג ונועד ל״היתקלויות מטווח קצר״. הנשק הנוסף היחיד היה אקדח פלפל JPX שנשא אחד מהמאבטחים.
לא הייתה אף מעלית תקינה. הם ירדו לאט־לאט בסולם ברזל שרותק לדופן הפיר. אחרי כתשעים מטרים הגיעו אל מפלס הכרייה הראשון. טרוּ וקוּצר היו היחידים שהכירו את מבנה המכרה. ״האחרים היו אנשי ביטחון, ו[זו הייתה] הפעם הראשונה בחייהם שירדו אל מתחת לפני הקרקע,״ סיפר טרו, ״ולכן היו עצבניים במקצת.״
באותו הזמן, כמה קילומטרים מצפון־מזרח לשם, ירדה אל המכרה קבוצה של כורים לא־חוקיים. הם השתמשו בפיר שחפרו בעצמם. שני הפירים הוליכו אל אותו מבוך. שני כוחות מנוגדים הלכו והתכנסו בתוך המכרה, ואף־על־פי שקילומטרים של מנהרות מפותלות הפרידו ביניהם היה להם עניין משותף, שהיה עתיד למשוך אותם אלה לאלה: העפרה העשירה ביותר בעולם.
דרך אחת למנוע התמוטטות מנהרות היא להשאיר בהן פה ושם שטחים מייצבים של סלע שלא נחצב, שידועים בשם ״עמודים״. באורורה היה גובה העמודים האלה 1.8 מטרים ועוביים שלושה מטרים. כל עמוד הכיל 50 טון עפרה. שלושה מן העמודים היו עשירים מאוד — כ־6.5 אונקיות זהב לטון. באוגוסט 2010 היה מחירו הממוצע של הזהב 1,230 דולר לאונקיה, ומכאן ששלושת העמודים האלה לבדם היו שווים יותר מ־1.2 מיליון דולר.
כריית העמודים לא הייתה גורמת בהכרח לקריסת המנהרה, אבל יש בה משום סיכון שבני אדם נואשים מוכנים לקבל עליהם; אם לא ימותו הם יתעשרו.
״האזור הזה היה ערוץ ממדרגה ראשונה שכרינו בו לפני כמה שנים,״ סיפר לי טרוּ, ״קצת כמו ערוץ נחל עתיק שזהב שקע בו לפני שנים רבות. רוחבו היה כמעט שלושים מטרים, אורכו אולי 180 מטרים וגובהו 1.80 מטר. לפי אומדן סביר, השארנו בערך מאה קילוגרם זהב בעמודים האלה ופוצצנו חומר שלא נוקה כמו שצריך, וחוץ מזה השארנו הרבה מאחור בגלל סדקים במבנה הסלע.״
מדובר אפוא בלמעלה משלושת אלפים אונקיות זהב, שערכן עמד אז על כ־5 מיליון דולר, בקטע האחד הזה של המכרה הישן והמוזנח. לאחר שבדקו את תחנות המשנה החשמליות שליד הפיר, שהגנבים הסירו מהן את כל חיווט הנחושת, יצאה החבורה לכיוון העפרה העשירה ביותר.
זו נמצאה במנהרות שמתחת לפיר נטוש. כמו שמקובל במרבצים הקרובים לפני השטח נעשתה הכרייה תחילה בפיר פתוח. וכשהגיעו הכורים בשעתם אל הרובד העמוק ביותר שאפשר להגיע בו בפיר פתוח ועדיין מצאו עפרת זהב, הם החלו לחצוב פנימה, מתחת לפני הקרקע. כשבאו הכורים הלא־חוקיים לנצל את המרבץ בחרו בתחתית הפיר בתור המקום הקרוב ביותר למנהרות שמתחת וקדחו שם את הפיר שלהם. בעגת הזולו בדרום אפריקה כורה לא חוקי נקרא זאמה־זאמה, שפירושו ״נסה את מזלך״. אבל מזל לא היה המרכיב העיקרי בהצלחתם. רבים מהם היו כורים מנוסים שאיבדו את מקום עבודתם, או טירונים שעבדו בהנחייתם של ותיקים שכאלה. הם ידעו איפה נמצאת העפרה העשירה או מצאו אותה עד מהרה. ומאחר שגם בעלי המכרה החדשים רצו לנצל את העפרה העשירה ביותר נגזר על שתי הקבוצות ששהו מתחת לפני הקרקע באותו היום להיתקל זו בזו.
חבורתו של ווד ירדה אל מתחת לפני השטח בשעה 9:30. כשעה נדרשה להם לבדוק את המנהרות שליד הפיר, וב־10:30 יצאו אל האזור שבו עבדו הזאמה־זאמה. הם צעדו כשעתיים וחצי ועברו כארבעה קילומטרים. זו הייתה עבודה אִטית וקשה. רצפת המעבר לא הייתה ישרה, המנהרות עלו וירדו והאוויר היה מחניק בגלל חומו הטבעי של הסלע.
מאחר שידעו שהם עלולים להיתקל בכורים לא־חוקיים, ואלה עלולים להיות חמושים, לבשו טרוּ וקוּצר מכנסי ג'ינס וחולצות טי ולא סרבלי כורים רגילים. על סרבלי העבודה תפורים סרטים מחזירי אור, ואלה עלולים להיות מטרה קלה לאדם חמוש ברובה ובפנס. באד בראד והמאבטחים לבשו סרבלים כחולים פשוטים. בשעה 1:00 אחר הצהריים נתקלו שתי הקבוצות זו בזו.
״הגענו למקום שבו החלה המנהרה לעלות,״ סיפר ווד. ״הלכתי אל קצה העלייה, וכשהגעתי לשם ראיתי שהאזור שלפנינו מלא אורות. פניתי כדי למצוא אחיזה טובה יותר לרגלי ואז איבדתי את שיווי המשקל והתחלתי להחליק כלפי מטה, אל האנשים, ועשיתי המון רעש. כשנפלתי ראיתי הבזק של רובה, ומיד אחר כך גם שמעתי אותו. חשבתי — לעזאזל, ויריתי בחזרה.״
בתוך חילופי האש, סיפר ווד, הוא צעק לחבורה שלו להסתלק, והם פנו לאחור ופתחו בריצה לאורך המנהרה. על רצפת המנהרה מאחוריהם היו מוטלים לפחות ארבעה פולשים הרוגים ושניים פצועים.19 לפי אחד התיאורים, אפשר ששלושה־עשר כורים נהרגו בחילופי האש. ווד וכל אחד מן האחרים הואשמו בארבעה מעשי רצח ובחמישה ניסיונות רצח. המשפט נמשך שבועיים והתביעה ניסתה להוכיח שהצוות של אורורה נכנס למכרה בכוונה תחילה כדי לגרש את הזאמה־זאמה, ולטענתה נכנס ווד לעימות כשרובהו ירק אש. אבל השופט לא השתכנע. הוא קיבל את הטענה שווד הוא היחיד מבני חבורתו שירה — בין שבעה לשלושים כדורים — אבל הוא עשה זאת מתוך הגנה עצמית. איש אינו יודע כמה כורים לא־חוקיים היו במקום באותו היום, אבל כשפשטה המשטרה על מכרה אורורה ארבעה חודשים לאחר מכן, עצרה למעלה ממאתיים איש. בפשיטה קודמת על מכרה זהב במחוז פְרי סטֵייט תקפו כורים לא־חוקיים את המשטרה באבנים. בתקרית הזאת נהרג אחד הכורים ו־426 נעצרו.
ביום שנסענו, באד בראד ואני, למכרה אורורה עמדו בשער המכרה שני שומרים מדוכדכים למראה. שלושה מטרים מעמדת השמירה הייתה גדר הרשת שרועה על הקרקע, במקום שמישהו דרס אותה במכונית. בנייני הלבנים היו חרבים, חלונותיהם מנופצים, דלתותיהם עקורות וקירותיהם מנוקבים. תושבי המקום נראו מוזנחים ועלובים כששוטטו בין מעונות הכורים חסרי הגגות. הגגות נגנבו. בני אדם חפרו וחיפשו זהב לנגד עינינו. הם אספו את העפר במריצות והסיעו אותו למקום מרכזי, שם שטפו אותו בתעלה מוגבהת כדי לחלץ ממנו כל גרגר זהב שנותר בו. דודג' צהובה חבוטה עמוסה צעירים עברה על פנינו בדהרה כשיצאנו משטח המכרה. ווד אמר שאלה מבריחים שבאו לאסוף תמציות זהב. כמה קילומטרים משם טיפסנו על סוללה והצצנו אל תוך הפיר. ראינו כנופיה של גנבי עפרה שעשו את מלאכתם לאור היום.
הפיר היה הפתח אל אזור של עפרה באיכות גבוהה ששכן מתחת, ונקודת איסוף למי שעסקו בגנבתה. מתחת לרצפת הפיר נמתחו מנהרות אורורה. ראינו כורים מטפסים ויוצאים מתוך בור באדמה. שקי עפרה היו מונחים בשורה וסבלים גררו אותם במעלה שביל שהוליך אל שורה של מכוניות מסחריות.
גנבת עפרה ממכרות זהב בדרום אפריקה היא מפעל עצום. מדי שנה בשנה נגנבת עפרה בשווי מיליארד דולר, ואולי כפליים מזה. הפער שבין שני האומדנים מלמד כמה מעט יודעים השלטונות על התופעה. גנבת זהב ממכרות היא נושא שמרבים לדוש בו בדרום אפריקה, ורבים חושדים שהמשטרה מעלימה עין. ימים אחדים לאחר ביקורי בספרינגס עליתי על רכבת בין־עירונית מהירה בתחנת רוזבֶּנק ביוהנסבורג ונסעתי לפּרֶטוריה, בירתה המנהלית של דרום אפריקה, כדי להיפגש עם שוטר שהסכים לדבר על פשעי המכרות וזיקתם לבעלי השררה.
ברובע הֶטפילד אספה אותי מכונית משטרה, ולאחר עשר דקות נסיעה הגענו אל קמפוס רחב ידיים, מוקף גדר, ובו בנייני לבנים חד־קומתיים — מטה ה״נצים״, יחידת העילית של משטרת דרום אפריקה. עברנו על פני ביתן השמירה ונסענו בין הבניינים עד שנעצרנו לפני ביתן קטן, נפרד מן האחרים. היו לו שני חניונים מקורים וצמד מכוניות פולקסוואגן GTI בוהקות עמדו על שביל הכניסה הסלול. עם השביל המרוצף המוליך אליו והגדר החיה הגזומה היטב שבחזיתו דמה הביתן לבית משפחה צנוע בפּאלו אַלטו. נכנסנו וישבנו בחדר המתנה קטן. שמש החורף חדרה מבעד לחרכי תריס הרפפות.
הקולונל מֶקינטוש פּוֹלֶלה, דוברם הרשמי של הנצים, היה איש מטופח ואופנתי. הוא לבש חולצת פסים אפורה ששני כפתוריה העליונים לא נרכסו, מכנסיו היו מגוהצים למשעי ונעליו מצוחצחות עד ברק. ראשו היה מגולח. לפני שקיבל עליו את התפקיד להיות פרצופם הציבורי של הנצים היה כתב טלוויזיה. הבעתו הייתה חמורה ורצינית בשעה שפתח יומן עבה בכריכה קשה, שעמודיו גדושים עד שוליהם בכתב יד צפוף ומסודר, והחל לקרוא מתוכו. בעזרת רישומי היומן סקר באוזנַי את מגפת האלימות והגנבה של הכרייה הלא־חוקית בדרום אפריקה.
בשל הייאוש והעוני ומחירו הגבוה של הזהב, הכורים הלא־חוקיים משתלטים על מכרות זהב נטושים ועל חלקים ריקים של מכרות פעילים ומפיקים מהם שטף של זהב לא חוקי. מבחינת דרום אפריקה הבעיה אינה גנבה בלבד אלא ערעור יסודות החברה. רבים מן הכורים האלה, אמר פוללה, הם גם מהגרים לא חוקיים, מזימבַּבּוּאֶה, מלֶסוֹטוֹ, ממוזַמבּיק, ממַלאווי ומנַמיבּיה. בואם מעורר זעם בקרב עניי דרום אפריקה, שגם הם נתונים במצוקה תמידית, ויש מי שנוטלים את החוק לידיהם ונוקטים אמצעים עקובים מדם נגד המהגרים.
עוד קושי שעומד בפני המשטרה, לדברי פוללה, הוא העובדה שהשוטרים אינם יכולים לרדוף אחרי כורים לא חוקיים מתחת לפני האדמה. לא זו בלבד שאין להם הכשרה לעבודה במכרות אלא שחברות הביטוח מסרבות לבטח אותם אם יעשו זאת. ״בפרשת הירי באורורה, למשל,״ אמר פוללה, ״אילו היו שוטרים נפגעים בירי לא היה להם כיסוי ביטוחי.״ מאחר שהמשטרה אינה יכולה לרדוף אחרי פושעים מתחת לפני הקרקע, אלא מתוך סיכון שכולו מוטל על השוטרים, הצליחו הכורים הלא־חוקיים להתבצר באמצעים אלימים במקומות שלמשטרה אין גישה אליהם, מעל ומתחת לפני הקרקע. ואין מדובר בארבעים או חמישים כורים כמו באורורה. בוֶולקוֹם שבמחוז פְרי סטֵייט עבדו למעלה מ־1,500 כורים לא חוקיים מעל פני הקרקע ומאתיים ושבעים מתחתיהם. ״במכרה פעיל,״ אמר פוללה, ״הם יוצרים 'כיסים' משלהם, לפעמים בעזרתם של כורים חוקיים.״
הם בוזזים את המכרות מבפנים, והם עושים זאת כבר שנים. דוח משנת 2001 מטעם ״המכון למחקרי ביטחון״ של דרום אפריקה, שחובר למען ענף הכרייה במדינה, קובע שקבוצות מצוידות היטב ובהן עד עשרים וחמישה כורים בכל פעם, חודרות למכרות לאחר שהן משחדות את אנשי הביטחון.20 אנשיהן עושים פיצוצים משלהם מתחת לפני הקרקע באמצעות חומרי נפץ גנובים, מקימים מפעלי זיקוק קטנים ומתבססים במנהרות נטושות. יש להם מפות מפורטות של המכרות והם יודעים לנווט בלי קושי במבוכים התת־קרקעיים.
יש שכורים לא חוקיים איימו על מפקחי כרייה שגילו אותם ואפילו תקפו אותם. במנהרות המהדהדות יכולים הגנבים לשמוע בעוד מועד את קול צעדיהם המתקרבים של אנשי הביטחון של המכרה, להתכונן לקראתם ולהטמין להם מארבים. לכן אנשי הביטחון חוששים לרדת אל מעמקי המכרות. אין לדעת בכמה כורים לא חוקיים הם עלולים להיתקל. לא פעם נכנסו כורי זהב אל מעבה האדמה במכרה אחד ועברו ממנו אל מכרה שני ושלישי, במנהרות שחיברו ביניהם. את החומר הנושא זהב שהם כורים הם מאחסנים בפירים שיצאו מכלל שימוש ומוציאים אותו משם אט־אט, לדברי הדוח, ״לא פעם מתוך קנוניה עם עובדי המכרה. משם העפרה מועברת אל אחד ממאה ושבעים בתי זיקוק [שפועלים בתוך מעונות הכורים] או למקומות אחרים בשדות הזהב של פְרי סטֵייט.״
מסקנתו של הכותב היא שארגוני גנבים, כורים ומבריחים גנבו שלושים וחמישה טונות של זהב בשנה. במחיר ממוצע של 350 דולר לאונקיה בשנים שנבדקו, 1998-1994, זהב בשווי של כ־400 מיליון דולר הוצא מן המדינה מדי שנה בשנה.
הכורים החוקיים מרוויחים כסף רב מקנוניות עם הגנבים. לפי דוח שהתפרסם באחד העיתונים, כיכר לחם מוברחת שמחירה 48 סנט עשויה להניב 12 דולר מתחת לפני הקרקע. ויש עוד דרכים להרוויח כסף מן הזאמה־זאמה: ״יש להם [לכורים] קשרים עם המשטרה,״ סיפר לי הקולונל פוללה. ״אנחנו חייבים להודות שאנשים שהיו אמורים להילחם בכרייה הלא־חוקית בעצם משתתפים בה.״
בדברים האלה הביע פוללה סברה נפוצה בדרום אפריקה, שהממשלה נגועה בשחיתות. המשטרה מסייעת בבזיזת המכרות, ומאחורי המשטרה עומדים הגופים ששולטים בה. פוללה רואה זיקה בין עשירים לבעלי שררה, בין פוליטיקאים לפושעים, שכולם עושים יד אחת לשדוד את המכרות. הזהב הגנוב עובר דרך ידיהם של ארגוני פשע בדרום אפריקה ומגיע אל לקוחות במפרץ הפרסי, בהודו וברוסיה, שם הוא מולבן באמצעות חברות קש ונמכר בשוק המטילים החוקי. לדברי פוללה, הגנבות מן המכרות מאיימות על יציבותה של דרום אפריקה מפני שהן פוגעות פגיעה קשה באמון המשקיעים. עלויות הביטחון בכרייה ״הרקיעו שחקים״, הוא אומר, והנזק לאינטרסים של חברות הכרייה גדול כל כך עד שדרום אפריקה פנתה אל האומות המאוחדות וביקשה סיוע במלחמה נגד הסחר הבינלאומי בזהב גנוב.
אבל, איזו דרום אפריקה ביקשה את העזרה הזאת? בוודאי לא הגנבים. פוללה אינו המומחה היחיד שחושד במעורבותם של מי שהוא מכנה ״שחקנים גדולים בחברה של דרום אפריקה״. פיטר גַסטרו, שחיבר את המחקר של 2001 לפי הזמנת תעשיית הכרייה, הגיע לאותה מסקנה — שמאחורי שוד המכרות עומדים חוגי עילית מחוסנים מפני כל פגיעה.
כשפגשתי אותו בניו יורק ב־2012 היה פיטר גסטרו, משפטן דרום־אפריקני, חבר בכיר ב״מכון הבינלאומי לשלום״ ומנהל התוכניות של הארגון. עיסוקו העיקרי היה פשע בינלאומי. הוא היה מנהל המכון למחקרי ביטחון בקֵיפּטָאוּן, תובע ממשלתי של דרום אפריקה ומומחה בפשע מאורגן. ״הרושם שלי הוא ש[המרדף אחר גנבי זהב בדרום אפריקה] נעשה מוגבל הרבה יותר מסיבות פוליטיות,״ אמר לי. ״תאר לך שאתה שוטר רגיל. האנשים שמעורבים בכך הם בעלי עוצמה. זאת סביבה מפחידה, ולא רק בגלל המנוולים אלא גם בגלל בעלי העוצמה האלה.״
לדברי גסטרו נראה לו שהוא חשף בחקירותיו את ״קצה הקרחון״ בלבד. ״היה לי הרושם שאני מגרד את פני השטח. גם חברות הכרייה מרגישות כך. עזבתי את תפקידי שם בהרגשה שזו [הגנבה ממכרות] עומדת להיות תעשייה ענקית בעתיד. אנשים בעלי עוצמה מעורבים בכך. דיברתי עם נציגי חברות כרייה, והם מודאגים מאוד.״
ויש להם סיבה טובה לדאוג. במכרה בַּרבֶּרטוֹן שבמחוז מְפּוּמַלַנגָה, למשל, היה מספר גונבי הזהב מחוץ למכרה שווה למספר הכורים החוקיים שמועסקים בידי הבעלים.21 כדי לפרוץ את טבעת החנק הזאת הגדילה בעלת המכרה, חברת ״פּאן אפריקן ריסוֹרסֶס״, את תקציב הביטחון שלה לחצי מיליון דולר בחודש — עלייה של 237 אחוז בתוך שנה אחת. מסוק סייר באוויר בלי הרף. ב־2010 עצרה המשטרה את ראשיהם של שישה או שבעה ארגוני פשע בחשד שהם מעורבים בביזת מכרה ברברטון, והחברה הכריזה על ניצחון במאבק נגד הגנבים. אבל זו הייתה טענה מפוקפקת. אפילו השוטרים שהתמחו בגנבת זהב, כך דיווח גסטרו, לא הגיעו לכלל הסכמה על מספר ארגוני הפשע שגונבים מן המכרה.
אפשר להסיק מסקנה אחת משתיים על כמה אנשי משטרה לפחות: או שהם ידעו בדיוק כמה זהב נגנב, מפני שהם מסייעים בגנבתו, או שהם לא ידעו כמה זהב נגנב אף־על־פי שהם מסייעים בגנבתו. אני תומך באפשרות השנייה. האמת היא שאיש אינו יודע, אבל ברור שמדובר בזהב רב.
וילי יאקובְּז, סגן נשיא בכיר בחברת ״גולד פילדס״, אחת מחברות הכרייה הגדולות ביותר בדרום אפריקה, אמר לי שהענף מפסיד כ־10 אחוזים מן העפרה בגלל גנבות. ננסח את האמירה הזאת אחרת: במכרה סַאוּת' דיפּ, אחד מן המכרות שלה, הפיקה החברה 273,000 אונקיות זהב בשנת 2011.22 במחיר ממוצע זהיר של 1,600 דולר לאונקיה פירוש הדבר זהב בשווי של 436,800,000 דולר. לפי הערכתו של יאקובּז, גנבים גוזלים יותר מ־43 מיליון דולר מכספי החברה מתחת לאפה. העובדה הזאת ממחישה גם את מחירו המטורף של הזהב. כמה חברות יכולות לטעון שרווחיהן עלו ב־27 אחוז ברבעון אחד, כמו שהצהירה גולד פילדס ברבעון האחרון של 2011, ועוד בשעה ש־10 אחוזים מרווחיה נמחקים בגלל גנבות?23 אבל הנתונים פנטסטיים עוד יותר. מנהל חברת כרייה שמכיר היטב את זירת הזהב בדרום אפריקה סיפר לי, שלא לציטוט, ששיעור הגנבות כנראה גבוה עוד יותר, ואפילו גבוה כפליים. יועץ ביטחון ששכרה מועצת החברה דיווח שבאחד המכרות המתקדמים ביותר שלהם הם מאבדים 20 אחוז מן הזהב. מהחשבון הזה עולה שעפרות בשווי גדול מ־80 מיליון דולר נחטפות מתוך מכרה זהב בסדר הגודל של סאות' דיפ.
שאלתי כמה אנליסטים של מניות בתחום הכרייה אם ידוע להם על היקף הגנבות הזה. הם סיפרו לי שחברות הכרייה אינן מדווחות על הפסדיהן בגלוי, ומוסרות לבורסה נתונים ״בניכוי גנבות״. ואף־על־פי־כן, ברור לכול שהיקף הגנבות ״גדול היום יותר מאי פעם בתולדות הארץ״, אמר לאון אֶסטֶרהוּיזן, ראש מחלקת מכרות ומתכות בבנק CIBC שמרכזו בלונדון, ואנליסט ותיק של מכרות הזהב בדרום אפריקה. אסטרהויזן רואה תעשייה שנשדדת מרצונה בידי ״פושעים עשירים ומוכשרים ביותר, שאין להם שום קושי להציע לאנשי מפתח סכומי כסף גדולים פי כמה ממשכורותיהם רק כדי שיעלימו עין.״ גם הוא, כמו פוללה וגסטרו, סבור שלגנבים יש ״קשרים עמוקים בתוך המשטרה ובקרב הפוליטיקאים״.
בדרום אפריקה קמה אפוא קלֶפּטוֹקרטיה שניזונה משוקת של זהב. הזהב בנה את הארץ, ועכשיו הוא משחית אותה. מתכת פיתתה מדינה.
חובבי הזהב אוהבים לומר שבני אדם חשבו תמיד שהזהב רב־ערך, שערכו נובע מביטחון עולמי. אבל איננו יודעים מה חשבו בני האדם תמיד. כורי הזהב הראשונים חיו לפני המצאת הכתב ולא השאירו לנו עדויות בכתב על מחשבותיהם. סביר לשער שהם אהבו זהב, מפני שהם שמרו עליו.
יש לי קטלוג קטן ששמו Thracian Treasures (״אוצרות תֶראקיה״) ממוזיאון וַרנה שבבולגריה.24 בעולם העתיק יצאו לתראקיה מוניטין בזכות מכרות הזהב שלה. כמה מן החפצים המוצגים בקטלוג הם בני ששת אלפים שנה. זהו אוצר חפצי הזהב העתיק בעולם, והוא התגלה באקראי בשנת 1972, כשמפעיל מחפר חשף קבר מן התקופה הניאוליתית המאוחרת, בוורנה שלחוף הים השחור. בקבר נמצאו צמידים וחרוזים, מסמר עשוי זהב מִקשה שקצהו הושחת, לוחית שריון קטנה של עשרה סנטימטרים רבועים וסרט זהב מסולסל, דק כנייר, שמשקלו עשירית האונקיה. למה יכול החפץ הזה לשמש מלבד הנאת בעליו?
לחפצים מתראקיה לא היה שום שימוש מעשי. הם היו יפים ותו לא. אנו יכולים לצייר לנו מה משך את לבם של האמנים שיצרו אותם — ברק המתכת, קלות העיבוד שלה ועמידותה בפני שיתוּך. בעולמם של בני תמותה הזהב נשאר זוהר ויפה לנצח. כיום, רשימת הנכסים שלנו ארוכה לאין שיעור יותר משהייתה בימי התראקים, ואף־על־פי־כן הזהב תופס בה מקום גבוה, והכול בזכות יוזמה מהפכנית שמקורה בארץ לוּד שבאסיה הקטנה, בשנת 635 לפני הספירה — המצאת מטבע הזהב.25
המטבעות הלוּדיים התפשטו בארצות הים התיכון ונודעה להם השפעה עצומה על מקומו של הזהב בחיים הציבוריים. למדינות נעשה הזהב הכרח. ועם זה במאה הארבע־עשרה, אלפיים שנה לאחר מכן, היה כל זהב העולם ממלא קובייה שצלעה 180 סנטימטרים בלבד.26 המדינות רעבו לזהב; באירופה נסגרו מִטבּעות. לדברי היסטוריון הכספים פיטר בֶּרנסטיין שרר בתקופה הזאת ״צמא קדוש״ לזהב. הצמא הזה הוא שהזין את הבהלה הראשונה לזהב — הרפתקה רצחנית, אכזרית, משכרת ואלימה, שבלעה תרבות שלמה וחזרה וירקה אותה בדמות מטבעות.
