קטעים מתוך חומר החיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קטעים מתוך חומר החיים
מכר
מאות
עותקים
קטעים מתוך חומר החיים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קטעים מתוך חומר החיים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יצחק לבני

כתיבתו הספרותית של יצחק לבני (1934-2017) הבשילה בסתר במשך שנים רבות, ויצירת המופת שלו, ״חומר החיים״, יצאה לאור רק לאחר מותו. 
בחייו נודע לבני כאחד החשובים והמחוננים באנשי התקשורת והתרבות בישראל. במהלך קריירה מזהירה, שהחלה עוד בהיותו תלמיד תיכון (אז ערך את מדור התשבצים בשבועון השערוריות הפוליטי ״העולם הזה״ של אורי אבנרי), מילא לבני שורה של תפקידי הנהגה מרכזיים בשני תחומי העניין שלו - תקשורת ותרבות. בשירותו הצבאי היה כתב, ואז עורך, הירחון ״במחנה הנח״ל״, ולאחר מכן עורך שבועון צה״ל ״במחנה״ ומפקד גלי צה״ל, אותה הפך לתחנה יצירתית וחדשנית המשדרת 24 שעות ביממה ומובילה את התקשורת הישראלית כולה - כלי התקשורת המואזן ביותר בארץ. 
בהמשך כיהן לבני כמנכ״ל רשות השידור, כראש צוות ההיגוי להקמת ערוץ 2 וכיו״ר חברת החדשות של הערוץ, ובמקביל גם ערך והגיש במשך שנים רבות את תוכנית הראיונות הוותיקה ביותר ברדיו, שנהנתה מפופולריות רבה וקהל מאזינים נאמן, ״בין שישי לשבת - שיחה בשניים עם יצחק לבני״.
בצעירותו, היה לבני חבר בקבוצה הספרותית "לקראת" שהצמיחה את נתן זך, יהודה עמיחי, דוד אבידן ואחרים מחשובי היוצרים של ״דור המדינה״, ובין תפקידיו במהלך השנים היו ראש המדור לספרות במועצה לתרבות ואמנות, יו"ר חבר השופטים של פרס ספיר, יו"ר המכון לתרגום ספרות עברית לשפות זרות ויו"ר "מילים ודמויות", פרויקט התיעוד של ראיונות וידיאו עם גדולי הסופרים היהודים בני זמננו, שנועדו להפקדה ושימור בספרייה הלאומית. 

תקציר

"האירוע הספרותי של השנה" – הגדיר מוסף "הארץ" את "קטעים מתוך חומר החיים", ספרו החדש של יצחק לבני. זהו רומן קצר יוצא דופן, המזכיר רצף פוסטים-בהמשכים בבלוג אישי. 29 פרקיו, שכל אחד מהם הוא טקסט ספרותי שלם ובשל העומד בזכות עצמו, מתארים בלשון מדויקת, עניינית ולא מסולסלת ועם זה עשירה וחושנית, רגעי יומיום קטנים ומפלחי לב של שמחה ועצב, אהבה ואבדן, אכזריות וחסד, זיכרון וחלום, ומזקקים מתוכם את תמצית הגעגוע והפאתוס שבחוויית הקיום האנושי. עולם החולין לובש אצלו חגיגיות וקסם, נספג בתחושת פלא חרישי. החיים בתנועותיהם הזעירות, הפתעותיהם הקטנות, כיעורם המצמרר ויפעתם היומיומית, שוברת הלב, הופכים כבמגע אלכימאי לספרות משוכללת, רבת עוצמה ויופי. הקטעים נבחרו ונערכו בידי אלאונורה לב, המתארת באחרית דבר מרתקת את תולדות כתיבתו של הספר ומבהירה את ייחודו על מפת הספרות העברית. פרופ' יגאל שוורץ תיאר אותו כ"זך, חם וחכם ובמידת אנוש – במובן הכי נאצל של הצירוף הזה."  דורי מנור כתב: "קראתי בהתפעמות גדולה ובהתרגשות. כתיבה נדירה ויפהפייה כזאת לא קראתי בעברית כבר שנים". המבקר עמרי הרצוג קרא לו "ספר מרהיב, באופן שאמנות פלסטית יכולה להיות מרהיבה". אייל מגד הגדיר אותו "נס ספרותי. יצירת מופת... סיפורים כמו שתקראו בספרו של יצחק לבני יכול לכתוב רק סופר גדול. לבני מצליח לטלטל את קוראו, ולפעמים תוך כדי קריאה אתה חושב: אין עוד דבר כזה... ספר נהדר".
 
 
 

פרק ראשון

1
 
חמור שכב לצד הכביש
 
 
חמור שכב לצד הכביש בגב שבור, כנראה מפגיעת אוטו, או בגלל עודף משא. זה היה בקינג ג'ורג', על־יד הבית שלנו, ביום חמסין בחופש הגדול בצהריים. החנויות היו סגורות ותנועת המכוניות מעטה. גמרנו לאכול את ארוחת הצהריים ואבא ואמא הלכו לישון. ירדתי למטה לשבת על גדר הבטון בצל הבית מול הרחוב הלוהט, מנדנד את הרגליים במכנסיים הקצרים על הבטון המוצל, המחוספס, מניח לנשיבות החמסין לייבש במגעים חלקים את הזיעה על פנַי ממש ברגע דגדוג יציאתה, נהנה מנעימוּת נקודת המפגש בין החלקות והדגדוג ומהגירוד הנעים של הבטון ברגליים, מרים סדקי עיניים לרחוב, נותן למכות האור הבהירות לחדור בהן. ואז ראיתי את החמור.
הוא רבץ בשמש, קרוב לצל של השיקמים. אפשר היה לראות את העצם הלבנה של עמוד השדרה שלו מגבו, קרוב לצוואר. הבעלים שלו השאיר אותו והסתלק עם שׂקי המשא והמרדעת.
החמור רבץ על צידו, צווארו וראשו נחים בתנוחה מוזרה על האספלט המוכתם בג'וּמס דביקים שנשרו ונבקעו בחום עם ריח מתקתק, כרסו מתנשמת, עם זבובים בפסי החיכוך והפציעה של המרדעת ועל אשכיו הגדולים.
הוא התנער לקום על רגליו, עושה בראשו תנועות קימה, אבל גופו וצווארו לא זזו ורק ראשו התרומם מהאספלט, השתרבב קדימה, נשאר כך משורבב בכל כוחו, ושב לנוח, צד פניו שוכב על הכביש, מבריח מעיניו זבובים בריטוט עור לחיו.
הוא אסף כוח ושוב גרר את ראשו, שיניו חורשות ומרטיבות את האספלט, והחזיק אותו באוויר, אוזניו זקופות, עורפו מתעקם אחורה, שיניו חשופות. הראש נחלש, התנודד ושוב התאמץ קדימה באוויר, אחַר שב לנוח, לחיו על הכביש, ממצמץ בעינו.
החמור הזה הוא לא אני. הוא קריאה: לא! אַל נא! ביד נזרקת להגן לי על הפנים. הוא לא משל על תבוסה. הנמשל מסרב שהמשל ימשול בו.
הוא בקשה. אנא. על־ידי כתיבתו כאן אני מפיג אותו. אני מוציא אותו מהצללים שלי, מדלל אותו באור ומצנן אותו באוויר. אבל אני לא יכול לבטל אותו. הוא נשאר כקונטורה שקופה, בעלת חומריות מיתית, שוכבת מולי בחדר, כמין ספינקס, בגב שבור, ראשה על הארץ, לֶחיָהּ החמורית נחה כמו על כר, שיניה החמוריות חשופות, מביטה אלי למעלה במבט מתעמעם, נשבר, ואני אליה. מנסֶה לחייך באומץ.
לעתים היא מתנדנדת שקופה מול שולחן העבודה שלי (חותמת מים באוויר בדמות חמור), מוטה רוטטת בזווית כְּשל גופי היושב, מטילה על חזי וידי ריקמה חיוורת זעה. ואז בתנועה אווירית היא נכנסה בי, קוויה תואמים את שלי, בטנה בבטני, גם קצות אוזניה מדגדגים מבפנים את קצות אוזנַי, גופי מלא בכובד ריקותה.
כשאני מכין את עצמי לישון היא מתמהמהת, דעתה מוסחת, אי שם בחלל החדר, אוויר רועד בדמות חמור, מטילה כמין תנועה על הקיר והספרים. כשאני מתנמנם היא נספגת אלי ונעשית לחום השינה שלי. כשאני ישן היא מקבלת את צורתו של החלום.
לפנות ערב יש והיא שוכבת בפינת החדר, קוויה מאפירים, מכבידים בתוך הצללים, נבלעים בתוך התכהות של עצב נורא. שעות חולפות. הלילה יורד. היא זוחלת על גחונה, רוחשת אלי, מבטה מתחטא מן הארץ, נשכבת ליד הכיסא שלי, מתכנסת בהיסוס אל רגלי. צווארה השוכב מתמתח בציפייה אל מתחת לידי, מתקער מתשוקה לליטוף. אני יורד על ברכַּי, רוכן אליה, מדמה ללטף אותה, מחבק אלי את צווארה וגם אותי אליה. קוויה נרגעים ויש בהם פינוק ונמנום. עיניה הגדולות נפקחות־נעצמות בשלוות־אוֹמֵן.
ויש שהיא מפילה אותי ורובצת עלי. אני על הריצפה, מקופל על ארבעותי, בכל כובדה הנורא עלי. ואז היא חמור בעל בשר וכרס ושערות וריח חמורים וזיעת גסיסה.
אני מספר על החמור כדי שתכחישו אותי.

יצחק לבני

כתיבתו הספרותית של יצחק לבני (1934-2017) הבשילה בסתר במשך שנים רבות, ויצירת המופת שלו, ״חומר החיים״, יצאה לאור רק לאחר מותו. 
בחייו נודע לבני כאחד החשובים והמחוננים באנשי התקשורת והתרבות בישראל. במהלך קריירה מזהירה, שהחלה עוד בהיותו תלמיד תיכון (אז ערך את מדור התשבצים בשבועון השערוריות הפוליטי ״העולם הזה״ של אורי אבנרי), מילא לבני שורה של תפקידי הנהגה מרכזיים בשני תחומי העניין שלו - תקשורת ותרבות. בשירותו הצבאי היה כתב, ואז עורך, הירחון ״במחנה הנח״ל״, ולאחר מכן עורך שבועון צה״ל ״במחנה״ ומפקד גלי צה״ל, אותה הפך לתחנה יצירתית וחדשנית המשדרת 24 שעות ביממה ומובילה את התקשורת הישראלית כולה - כלי התקשורת המואזן ביותר בארץ. 
בהמשך כיהן לבני כמנכ״ל רשות השידור, כראש צוות ההיגוי להקמת ערוץ 2 וכיו״ר חברת החדשות של הערוץ, ובמקביל גם ערך והגיש במשך שנים רבות את תוכנית הראיונות הוותיקה ביותר ברדיו, שנהנתה מפופולריות רבה וקהל מאזינים נאמן, ״בין שישי לשבת - שיחה בשניים עם יצחק לבני״.
בצעירותו, היה לבני חבר בקבוצה הספרותית "לקראת" שהצמיחה את נתן זך, יהודה עמיחי, דוד אבידן ואחרים מחשובי היוצרים של ״דור המדינה״, ובין תפקידיו במהלך השנים היו ראש המדור לספרות במועצה לתרבות ואמנות, יו"ר חבר השופטים של פרס ספיר, יו"ר המכון לתרגום ספרות עברית לשפות זרות ויו"ר "מילים ודמויות", פרויקט התיעוד של ראיונות וידיאו עם גדולי הסופרים היהודים בני זמננו, שנועדו להפקדה ושימור בספרייה הלאומית. 

סקירות וביקורות

ללא תחילה וסוף ניצה בן–דב מקור ראשון 13/05/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
"קטעים מתוך חומר החיים" הוא ספר מרהיב עמרי הרצוג הארץ 25/02/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
"קטעים מתוך חומר החיים" הוא ספר מרהיב עמרי הרצוג הארץ ספרים 25/02/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
"קטעים מתוך חומר החיים" הוא נס ספרותי איל מגד הארץ 31/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ללא תחילה וסוף ניצה בן–דב מקור ראשון 13/05/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
"קטעים מתוך חומר החיים" הוא ספר מרהיב עמרי הרצוג הארץ 25/02/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
"קטעים מתוך חומר החיים" הוא ספר מרהיב עמרי הרצוג הארץ ספרים 25/02/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
"קטעים מתוך חומר החיים" הוא נס ספרותי איל מגד הארץ 31/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
קטעים מתוך חומר החיים יצחק לבני
1
 
חמור שכב לצד הכביש
 
 
חמור שכב לצד הכביש בגב שבור, כנראה מפגיעת אוטו, או בגלל עודף משא. זה היה בקינג ג'ורג', על־יד הבית שלנו, ביום חמסין בחופש הגדול בצהריים. החנויות היו סגורות ותנועת המכוניות מעטה. גמרנו לאכול את ארוחת הצהריים ואבא ואמא הלכו לישון. ירדתי למטה לשבת על גדר הבטון בצל הבית מול הרחוב הלוהט, מנדנד את הרגליים במכנסיים הקצרים על הבטון המוצל, המחוספס, מניח לנשיבות החמסין לייבש במגעים חלקים את הזיעה על פנַי ממש ברגע דגדוג יציאתה, נהנה מנעימוּת נקודת המפגש בין החלקות והדגדוג ומהגירוד הנעים של הבטון ברגליים, מרים סדקי עיניים לרחוב, נותן למכות האור הבהירות לחדור בהן. ואז ראיתי את החמור.
הוא רבץ בשמש, קרוב לצל של השיקמים. אפשר היה לראות את העצם הלבנה של עמוד השדרה שלו מגבו, קרוב לצוואר. הבעלים שלו השאיר אותו והסתלק עם שׂקי המשא והמרדעת.
החמור רבץ על צידו, צווארו וראשו נחים בתנוחה מוזרה על האספלט המוכתם בג'וּמס דביקים שנשרו ונבקעו בחום עם ריח מתקתק, כרסו מתנשמת, עם זבובים בפסי החיכוך והפציעה של המרדעת ועל אשכיו הגדולים.
הוא התנער לקום על רגליו, עושה בראשו תנועות קימה, אבל גופו וצווארו לא זזו ורק ראשו התרומם מהאספלט, השתרבב קדימה, נשאר כך משורבב בכל כוחו, ושב לנוח, צד פניו שוכב על הכביש, מבריח מעיניו זבובים בריטוט עור לחיו.
הוא אסף כוח ושוב גרר את ראשו, שיניו חורשות ומרטיבות את האספלט, והחזיק אותו באוויר, אוזניו זקופות, עורפו מתעקם אחורה, שיניו חשופות. הראש נחלש, התנודד ושוב התאמץ קדימה באוויר, אחַר שב לנוח, לחיו על הכביש, ממצמץ בעינו.
החמור הזה הוא לא אני. הוא קריאה: לא! אַל נא! ביד נזרקת להגן לי על הפנים. הוא לא משל על תבוסה. הנמשל מסרב שהמשל ימשול בו.
הוא בקשה. אנא. על־ידי כתיבתו כאן אני מפיג אותו. אני מוציא אותו מהצללים שלי, מדלל אותו באור ומצנן אותו באוויר. אבל אני לא יכול לבטל אותו. הוא נשאר כקונטורה שקופה, בעלת חומריות מיתית, שוכבת מולי בחדר, כמין ספינקס, בגב שבור, ראשה על הארץ, לֶחיָהּ החמורית נחה כמו על כר, שיניה החמוריות חשופות, מביטה אלי למעלה במבט מתעמעם, נשבר, ואני אליה. מנסֶה לחייך באומץ.
לעתים היא מתנדנדת שקופה מול שולחן העבודה שלי (חותמת מים באוויר בדמות חמור), מוטה רוטטת בזווית כְּשל גופי היושב, מטילה על חזי וידי ריקמה חיוורת זעה. ואז בתנועה אווירית היא נכנסה בי, קוויה תואמים את שלי, בטנה בבטני, גם קצות אוזניה מדגדגים מבפנים את קצות אוזנַי, גופי מלא בכובד ריקותה.
כשאני מכין את עצמי לישון היא מתמהמהת, דעתה מוסחת, אי שם בחלל החדר, אוויר רועד בדמות חמור, מטילה כמין תנועה על הקיר והספרים. כשאני מתנמנם היא נספגת אלי ונעשית לחום השינה שלי. כשאני ישן היא מקבלת את צורתו של החלום.
לפנות ערב יש והיא שוכבת בפינת החדר, קוויה מאפירים, מכבידים בתוך הצללים, נבלעים בתוך התכהות של עצב נורא. שעות חולפות. הלילה יורד. היא זוחלת על גחונה, רוחשת אלי, מבטה מתחטא מן הארץ, נשכבת ליד הכיסא שלי, מתכנסת בהיסוס אל רגלי. צווארה השוכב מתמתח בציפייה אל מתחת לידי, מתקער מתשוקה לליטוף. אני יורד על ברכַּי, רוכן אליה, מדמה ללטף אותה, מחבק אלי את צווארה וגם אותי אליה. קוויה נרגעים ויש בהם פינוק ונמנום. עיניה הגדולות נפקחות־נעצמות בשלוות־אוֹמֵן.
ויש שהיא מפילה אותי ורובצת עלי. אני על הריצפה, מקופל על ארבעותי, בכל כובדה הנורא עלי. ואז היא חמור בעל בשר וכרס ושערות וריח חמורים וזיעת גסיסה.
אני מספר על החמור כדי שתכחישו אותי.