דיפלומט

פרק 1 

נער תל-אביבי

 

נולדתי פעמיים: לראשונה בדנציג (היום גדנסק), בשנת 1930, ובפעם השנייה ב-1938, בתל-אביב.

יודעי היסטוריה זוכרים את דנציג בתור המקום שממנו פרצה מלחמת-העולם השנייה, הקטלנית ביותר בתולדות המין האנושי, והנוראה ביותר בתולדות העם היהודי. למזלי, כבר לא הייתי שם בעת פרוץ המלחמה. אבי חזה את מה שעתיד לקרות, וחילץ אותנו מן התופת זמן קצר בטרם החלה הבעֵרה הגדולה.

במושגים אירופיים, דנציג היא עיר עתיקה. היא נוסדה בשנת 997. מיקומה הנוח על חוף הים הבלטי הפך אותה לנמל הגדול ביותר באזור. על השליטה בה התנהלו במשך מאות שנים קרבות בין מלכי פולין לבין האבירים הטבטוניים. מלכוּת פולין התמוטטה בסוף המאה ה-18, ושטחיה חולקו בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. דנציג נפלה בידי הפרוסים. בתקופת שלטונו של נפוליאון בפולין (1807-1815) היא הוכרזה כ״עיר חופשית״, ועם תבוסתו חזרה לידי פרוסיה.

כמעט במהלך כל ההיסטוריה שלה, רוב תושבי דנציג היו גרמנים. השפה השלטת בעיר היתה גרמנית, וכן גם התרבות, אך באזור הסמוך אליה התגוררו גם שבטים סלאביים כמו הקאשובים המוזכרים בספרו של גינטר גראס ״תוף הפח״.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה, כאשר פולין חידשה את עצמאותה, היא תבעה לקרוע את דנציג מגרמניה המנוצחת ולמסור אותה לידיה. לדרישה היה היגיון כלכלי - דנציג שימשה זה כמאה שנה בתור הנמל המסחרי הגדול והחשוב ביותר באזור הפולני - אך לא היגיון דמוגרפי: הרוב המכריע של האוכלוסייה היה גרמני. חוזה השלום של ורסאי קבע פשרה, שכמו רוב הפשרות באותו חוזה היתה גרועה: דנציג שוב הוכרזה כ״עיר חופשית״, בעלת ריבונות חלקית, מוּנה לה נציב עליון שווייצי מטעם חבר הלאומים, והיא אף קיבלה את הזכות להוציא מטבעות ובולים באופן עצמאי. עניין זה היה לצנינים בעיני השלטונות הפולניים, שניסו להחניק את הסחר בנמל דנציג על-ידי פיתוח אינטנסיבי של נמל סמוך, גדיניה. הגרמנים, מצִדם, ראו בפשרה גזֵלה, וחלמו על היום בו תחזור דנציג לידי גרמניה גדולה ומנצחת.

בשנת 1938, בעקבות הסכם מינכן, הצליח אדולף היטלר להשתלט בשלבים על צ'כוסלובקיה, בין היתר על-ידי שימוש מתוחכם במיעוט הגרמני הגדול שחי בארץ זו. שנה לאחר מכן הוא ניסה לחקות את ההצלחה בפולין. דנציג נבחרה להיות קרש הקפיצה במאמץ הגרמני להגדיל את ה-Lebensraum, ״מרחב המחיה״, מונח משמעותי ביותר באידיאולוגיה הנאצית, שבאופן מעשי ייצג שאיפה לכבוש שטחים נרחבים במזרח אירופה ולהפוך את תושביהם הסלאבים לעבדים ל״גזע האדונים״ הגרמני. לשם כך עורר היטלר משבר מלאכותי סביב דנציג. בניגוד למה שקרה כשנה וחצי קודם לכן, צרפת ובריטניה - שהיה להן הסכם הגנה עם פולין - סירבו להיכנע לתביעותיו של הרודן הנאצי, והודיעו כי אם יֵצא למלחמה בפולין, הן יקיימו את התחייבותן להילחם לצד פולין. כך פרצה מלחמת-העולם השנייה, שכמובן מחתה לחלוטין את מה שנשאר מהקהילה היהודית של דנציג.

סוחרים יהודים עשו עסקים בדנציג כבר במאה ה-15, אך רק במאה ה-19 החלה הקהילה היהודית במקום לגדול. עם זאת, יחסית לערים אחרות, הקהילה של דנציג היתה קטנה: ב-1910 נמנו בה רק 2,390 יהודים. המצב השתנה לאחר שדנציג הוכרזה ל״עיר חופשית״. יהודים רבים ממקומות שונים במזרח אירופה נמשכו לעיר בגלל הגֵאות והחופש הכלכלי, וכבר בשנת 1924 נמנו בה כ-9,200 יהודים. אפשר היה להרגיש בהבדלים בין המהגרים החדשים מהמזרח, ה״אוֹסט-יוּדן״, שמשפחתי נמנתה עליהם, לבין הוותיקים, המעטים יותר, שראו עצמם גרמנים שורשיים וגאים, שמתוכם יצא בין היתר נשיאו החמישי של בית-המשפט העליון, משה לנדוי. גם הנשיא השביעי של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, הוא יליד דנציג, אך משפחת שטרנברג שממנה בא היתה בין המהגרים מן המזרח. אבל למרות ההבדלים, זו היתה קהילה מאוחדת. באותן שנים שלפני השואה, זו היתה קהילה שבלטה בציוניוּת שלה, וזו אחת משתי הסיבות לכך ששיעור יהודי דנציג שלא נִספו בשואה גבוה משמעותית מאשר ברוב הקהילות של פולין. הסיבה השנייה היתה המצב הכלכלי הטוב של רוב יהודי דנציג, והעובדה שבגלל מעמדה המיוחד של העיר, ניתן היה להוציא משם כסף ורכוש בקלות יחסית, ממש עד זמן קצר בטרם פרצה המלחמה, על אף שהתנהלה בה פעילות נאצית אינטנסיבית. ואכן, רבים מיהודי העיר ניצלו את ההזדמנות והיגרו לארץ-ישראל או לארצות-הברית. כמה מאות שרצו לעלות ארצה אך לא הצליחו להשיג ״סרטיפיקטים״ - אישורים לעלייה משלטונות המנדט - היו בין המעפילים הראשונים, שהניסיון להעלאתם ארצה אורגן על-ידי התנועה הרביזיוניסטית. הצי הבריטי עצר אותם בלב ים והִגלה אותם לאי הנידח מאוריציוס, בדרום-מערב האוקיאנוס ההודי, ורבים מהם מתו שם כתוצאה ממחלות שונות. אלה ששׂרדו הגיעו ארצה עם תום מלחמת-העולם. רוב יהודי דנציג שלא רצו, או שלא הצליחו, לעזוב את העיר, נעקרו מבתיהם ונרצחו במחנה-הריכוז שטוטהוף הסמוך.

האופי המיוחד של דנציג מבחינה יהודית התבטא גם בצורות אחרות. כך, למשל, לקח אותי אבי למשחק כדורגל בין קבוצה יהודית לקבוצה גרמנית, שבתחילתו נוגן ה״המנון״ היהודי: ״שיר המעלות״, לפי מנגינת ״התקווה״...

אבי, שאול פינקלשטיין, היה אחד מבניו של זלמן פינקלשטיין, סוחר עשיר מליבאוּ (כיום ליפאיה) שבלטביה, שמשפחתו הגיעה לשם מפוניבז' שבליטא. שמה המקורי של משפחתי, כך סיפר לי אבי, היה קאסל, אך סבו החליט לתת לכל אחד מבניו שם-משפחה שונה, כדי להתחמק מחובת הגיוס לצבא הרוסי. על-פי החוק, בנים יחידים לא גויסו. הסבא-רבא שלי הפך, באופן זה, לפינקלשטיין. בעזרת בניו פיתח זלמן פינקלשטיין רשת מסחרית בינלאומית סיטונאית לדגים מלוחים: הבנים הוצבו בכמה ממרכזי המסחר בצפון אירופה - לונדון, ארכנגלסק או מורמאנסק שברוסיה, והצעיר שבחבורה, אבי, הוצב אחרי המלחמה בדנציג. ממקומות אלה הובלו החביות בקרונות רכבת אל כל רחבי אירופה.

אִמי, אולגה לבית רבינוביץ, נולדה בעיר סובלקי שעברה פעמים רבות מיד ליד - פעם רוסיה, אחר כך פולין, יותר מאוחר בלארוס, וכיום שוב פולין. מבחינה יהודית, היא היתה חלק מהריכוז הגדול של ליטא, רוסיה הלבנה ומזרח פולין. ברבות מהעיירות שם, כולל סובלקי, היוו היהודים רוב, או מיעוט גדול למדי.

סובלקי אינה עתיקה במיוחד. היא הוקמה כנראה על-ידי סוחרים מאזור וילנה הסמוכה, וגם יהודֶיה היו ״ליטאים״. לסובלקי שמור מקום נכבד בהיסטוריה שלנו: שם הוקמה אחת האגודות הראשונות של תנועת ״חיבת ציון״, ושם נולדו בין היתר אברהם (״יאיר״) שטרן, מייסד לח״י, שאִמו היתה המינקת של אִמי, וכן פנחס ספיר (קוזלובסקי), שאמו היתה דודנית של סבתי.

סבי מצד אִמי, רוקח במקצועו, נפטר בגיל צעיר. כשמשפחתי ואני ביקרנו בסובלקי לפני שנים אחדות, בית המרקחת שלו עדיין עמד במקומו, אך בעליו הפולניים הכחישו, כמובן, כל זכר לבעלוּת הקודמת. סבתי, אישה בעלת תושייה רבה, גידלה את אמי, אחיה ואחותה הצעירה אֶלזָה, ובו בזמן פתחה את בית הקולנוע הראשון בסובלקי, וכך פירנסה את המשפחה.

אבי פגש את אִמי, שעד יום מותה היתה אישה יפהפייה, בדנציג. עד היום אינני יודע איך ומדוע הגיעה לשם. אולי מפני שזו היתה העיר המערבית הגדולה והחשובה ביותר, ואולי היה זה שידוך. מכל מקום, ב-1924 נערכה שם חתונתם ברוב פאר והדר, והצילומים מהאירוע מראים את סבי זלמן, את סבתי, חלק מאחיו ואחיותיו של אבי, את משפחת אִמי שהגיעה מסובלקי - כולם לבושי ״סמוקינג״ (חליפת ערב רשמית לגברים) ושמלות אלגנטיות בהתאם לאופנת שנות ה-20 - ורבים מעובדי המשרד. איש מהאורחים בחתונה לא העלה על דעתו מה יהיה גורלו כעבור שנים ספורות. כל משפחתה של אמי נרצחה באושוויץ ובבירקנאו, וגם משפחת אבי, למעט סבי וסבתי שמתו קודם לכן, ואלה שעברו עוד לפני השואה לאנגליה ולארץ ישראל, עליהם נמנה גם אהרון רבינוביץ, העתיד להתפרסם כאלוף אהרון יריב. פלג אחד היה משפחת בורוכוב, מוותיקי באר-טוביה, ואחרים התגוררו במקומות שונים בארץ.

מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, פלשה ברית-המועצות לארצות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה), בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שרי החוץ של ברית-המועצות הסטאליניסטית וגרמניה הנאצית. אחדים ממשפחת אבי, שהתגוררו בליטא, הוגלו על-ידי הסובייטים לסיביר. היה זה מזלם, שכן הגליה זו הצילה אותם מן ההשמדה הכמעט טוטאלית שהיתה מנת חלקם של יהודי הארצות האלה, כאשר גרמניה פתחה במלחמה נגד ברית-המועצות, בקיץ 1941. לדודי ליאופולד, אחיו הצעיר של אבי, שלמד רפואה בבלגיה, לא היה מזל כזה: הוא חזר לליבאו, עיר מולדתו, ונרצח על-ידי הנאצים או על-ידי הלטבים כשהצבא האדום נסוג משם. במשך כל השנים שמר אבי על קשר עם קרוביו, שהתגוררו באירקוטסק ובנובוסיבירסק, שתיים מן הערים הגדולות בסיביר. אחרי מותו המשכתי לשמור על הקשר, ואף התחלתי לפעול למען עלייתם ארצה. היה זה יום מאושר לכולנו, כשקיבלתי את פני הדודנים שלי ומשפחותיהם בנמל התעופה בן-גוריון.

אחותי אדית נולדה ב-1925, ואני חמש שנים יותר מאוחר.

גרנו בקומה העליונה של בית-דירות מודרני בן ארבע או חמש קומות בהאנזה-פלאץ 7 א', באחד הרובעים היותר חדשים של העיר, מצד אחד לא רחוק מהמספנות ששׂיחקו אחר כך תפקיד כה חשוב בתקופה הקומוניסטית, ומצד שני סמוך לשרשרת גנים ופארקים שהשתרעו על שטח של עשרות קילומטרים, עד בואך לעיירה לנגפור שבבית היולדות שלה נולדתי (ושעדיין היה קיים בזמן שערכנו שם ״ביקור שורשים״ בשנת 2006). כל דיירי הבניין היו יהודים וגם בבתים השכנים גרו בעיקר יהודים, אף שלא היתה זו כלל שכונה יהודית טיפוסית (היתה גם כזאת, ליד בית-הכנסת החרדי). אדרבא, לא רחוק מהבניין עמדה הגימנסיה ״סנט-פטרי״, בניין רחב ממדים, בנוי כולו לבֵנים אדומות. יהודים לא למדו בגימנסיה הזו. היתה בעיר גם גימנסיה יהודית, בניהולה של הגברת רוזנבאום, שעלתה ארצה לפני המלחמה והמשיכה את פעילותה החינוכית בחיפה. בגימנסיה זו הספיקו ללמוד אחותי וגם מאיר שמגר. דירתנו כללה חדר שינה להורים, חדר אוכל גדול שמצִדו האחד נשקף הנוף מבעד לחלון שתפס כמעט את כל הקיר, ומצִדו האחר הוביל לסלון שבו עמד פסנתר ״בכשטיין״ שעליו למדה אחותי לנגן, כנראה לא בהצלחה רבה, כי כשעלינו ארצה החליטו הוריי לוותר על הפסנתר, והוא לא בא איתנו. לימים אחותי דווקא הפכה לנגנית אקורדיון מיומנת, אולי ברוח הזמן אז בארץ-ישראל.

ביתנו לא היה ״בית מוסיקלי״ במובן שהמוסיקה היתה חזות הכול, אבל כמו במשפחות יהודיות רבות יוצאות רוסיה, המוסיקה היתה חלק מהווייתנו. עם זאת, היו גבולות ברורים: מוסיקה, בעיני הוריי, פירושה היה בעיקר אופרה ואולי שופן, אך הרבה פחות יצירותיהם של המלחינים המרכז-אירופיים הידועים. אִמי היתה שרה לי, ברוסית כמובן, את האַרְיָה הידועה של קאניו מ״הליצנים״ של לאונקאבאלו. בדנציג נהגו הוריי לבקר לעתים בשני בתי האופרה המקומיים, האחד בעיר עצמה והשני ביער ליד עיירת הנופש צופוט. מובן שהיה לנו גם פטיפון גדול בדמות רהיט של ממש, ועליו השמיעה אִמי מדי פעם אַרְיות, אך גם אוֹפֶּרטות ולהיטים קלילים למיניהם.

בצד הסלון היה טרקלין נוסף שכונה ״חדר האדונים״. בניגוד לסלון האחר, הוא רוהט ברהיטי עור ״גבריים״. לאחותי ולי היו שני חדרים - אחד גדול, למשחקים (ובו גם ישנה המטפלת שלנו), ואחד קטן שבו יָשַנּוּ.

בנוסף היה חדר קטן לעוזרת-מבשלת והול כניסה שרוהט בסגנון פסבדו-סיני. כל העובדים בדירה, כמו גם העובדים במשרדו של אבי, היו גויים. את המטפלת הראשונה שלי, ״שְוֶוסְטֶר״ אֶלזָה, אני זוכר בעיקר מצילומים, אך אני יודע שהיא החליטה להעניק לי את השם פטר (שדבק בי, עד שהתקוממתי נגדו), מפני שהשם זלמן, או זלומון כפי שנכתב בתעודת הלידה שלי, פשוט לא הסתדר לה עם עיניי התכולות ושׂערותי הבלונדיניות. אחריה באה סדרה של מטפלות שאף לא אחת מהן החזיקה מעמד זמן רב - עד שהגיעה הֶרטָה, שאהבתיה אהבת נפש. בימי החופש שלה היתה הרטה לוקחת אותי לפעמים בחשמלית לבית הוריה באחד מפרברי העיר, שכמו יתר הבתים באותה שכונה היה מקושט בדגלים נאציים גדולים. באותו זמן זה לא הפריע לי, כפי שלהם לא הפריעה עובדת היותי יהודי.

פעמיים בשנה, בראש השנה וביום הכיפורים, הלכה כל המשפחה לבית-הכנסת הגדול של דנציג, אחד המפוארים במרחב הגרמני כולו, ושם הקשבנו לשירת החזן והמקהלה, שכללה גם נשים, ולדרשת הרב גרין, שנשא את השם הפרטי המאוד לא יהודי - איוואן. הגברים חבשו רובם כובעי צילינדר והנשים היו לבושות במיטב בגדיהן. רוב המתפללים הגיעו במוניות או במכוניותיהם הפרטיות, ואף שבית-הכנסת לא הוגדר כרפורמי, והנשים ישבו בנפרד מהגברים, האווירה בו דמתה לזו שאותה חוויתי אחרי שנים רבות בבתי-הכנסת הקונסרבטיביים בוושינגטון. מובן שהיו גם ״קְלוּבּים״ (מועדונים) יהודיים למיניהם, בין אם חברתיים ובין אם פוליטיים. גם לשמאל וגם לרביזיוניסטים היתה פעילות רבה בדנציג. אחד מראשי הרביזיוניסטים בעיר היה ידידם של הוריי, צבי הרמן סגל, שעלה ארצה ב-1938, והיה אחר כך בין גולי אריתריאה. בשובו נבחר על-ידי התנועה הרביזיוניסטית לכהן כנציגהּ ב״מועצת העם״ (הפרלמנט הזמני), וזכה להיות אחד מחותמי מגילת העצמאות.

הוויכוחים הפוליטיים מילאו תפקיד חשוב בחיים החברתיים של יהודי דנציג, וגם אני, אז בן חמש או שש, עקבתי אחריהם בעניין, אם כי קשה לומר שהבנתי על מה הם נְסַבים. זכורני שכאשר שמעתי על הוויכוח המר בין ויצמן וז'בוטינסקי, החלטתי שאני תומך בוויצמן, משום שחשבתי ששמו נובע מהמילה ״וייס״, לבן...

״ניצן״ אחר של התבטאות מודעות פוליטית התגלה אצלי באותו גיל של חמש או שש, כאשר ציירתי שתי קריקטורות - האחת של אדולף היטלר, והשנייה שהראתה שני בריונים, אחד נאצי והשני קומוניסט, מכים זה את זה. הוריי המבוהלים, שחששו שהעוזרת הגרמנייה עלולה להלשין עלינו, קרעו לחתיכות קטנות את שתי ״היצירות״ שלי, לפני שמישהו יכול היה לראותן. שנים רבות לאחר מכן, בהיותי חבר-כנסת, ציירתי מדי פעם קריקטורות של עמיתיי. התפלאתי כשיום אחד ראיתי כמה מהן מתפרסמות ב״מעריב״. התברר שח״כ עקיבא נוף, איש השירה והאמנות, אסף אותן משולחני ומסר אותן למערכת העיתון.

כל קיץ שכרו הוריי אותו בית בעיירת-הקיט הסמוכה, צופוט (כיום סופוט). אבי אמנם המשיך ללכת למשרד, אך בסופי השבוע היה מצטרף אלינו. צופוט היתה אלגנטית מאוד ולחופה שכנו מלונות מפוארים וכן קזינו גדול, בתי-קפה וגני שעשועים. בשעות אחר הצהריים ״החברה הגבוהה״ התאספה ל״פַייב-אוֹקלוֹק טִי״ ולריקודים סלוניים. גם שם היוו היהודים אחוז גדול מהקהל.

אחותה הצעירה של אִמי, אלזה, נהגה לבקר אותנו בצופוט מדי קיץ. היא התחתנה יותר מאוחר עם תעשיין טכסטיל אמיד מביאליסטוק בשם פוטשבוצקי ועברה לגור שם. לאחר פלישת הגרמנים בעלה ברח אל מעבר לגבול, הצטרף לצבא האדום ונפצע באחד הקרבות. אלזה ושני ילדיהם הרכים נותרו בביאליסטוק ונעלמו אחר-כך במחנה ההשמדה בירקנאו. אני זוכר עדיין את המכתבים שאמי שלחה לאחותה לפני המלחמה מתל-אביב, ובהם הפצירה בה לעלות ארצה, וכמובן את התשובה, שיִקשה על בעלה לחסל את עסקיו...

ב-1935, בהיותי בן חמש, נשלחתי לטיפול רפואי בשווייץ ולמדתי כמה חודשים בבית-ספר יהודי בעיר צלרינה. בשובי לדנציג, הוריי רשמו אותי לבית-ספר גרמני פרטי. אינני זוכר אם מלבדי היו עוד ילדים יהודים אחרים, אך גם אם הייתי היהודי היחיד איש לא התנכל לי. אדרבא, המורה התנהגה אליי, עד כמה שזכור לי, בנחמדות גמורה. רק שלא הבנתי בדיוק מדוע לצד הדגל הדנציגאי תלוי על הקיר גם דגל צלב הקרס... כשסיפרתי על כך להוריי הסתיים הפרק הקצר הזה. הוריי שכרו מורה פרטית - יהודייה - שלימדה אותי בבית. כעבור חודשים אחדים נשלחתי שוב לבית-הספר היהודי בצלרינה, ושם למדתי כמה חודשים, עד תום שנת הלימודים בקיץ 1936.

אבי חש את האסון המתקרב כבר שנים אחדות לפני שפרצה המלחמה. ב-1934 ביקר לראשונה בארץ, רכש - כהשקעה - בית ברחוב גורדון 80 בתל-אביב, סמוך לגן הדסה, והחל להכין את היסודות לעלייתנו. בין היתר הוא שׂכר בשבילנו מורה לעברית (הוא עצמו ידע עברית מה״חדר״ שבו למד בפוניבז'). אדית, אחותי, שלמדה בגימנסיה היהודית בדנציג, הצטרפה ל״בר כוכבא״, תנועת-נוער ציונית, ובבית נהגנו לשיר את ״שיר העמק״, של אלתרמן וסמבורסקי. אני, כפי שסיפרתי קודם לכן, למדתי באותו זמן בבית-ספר יהודי בצלרינה שבשווייץ. בתום שנת הלימודים נסעתי, בליווי מטפלת, למראנו, במחוז דרום טירול שבאיטליה, שם פגשתי את אִמי, אחותי וכמה ידידים דנציגאים, והפלגנו ארצה באונייה איטלקית בשם ״רוֹדי״.

בדרך ארצה עגנה האונייה בנמל אלכסנדריה שבמצרים, שבו ראינו אוניות מלחמה בריטיות רבות, כנראה כחלק מההיערכות למלחמה נגד כוחות ״הציר״ גרמניה-איטליה. היה זה חודשים ספורים לאחר ה״אַנשְלוּס״, סיפוחה בכוח של אוסטריה לגרמניה, ובעיצומו של משבר חבל הסודטים, שהסתיים אמנם בסוף ספטמבר 1938, אך רבים - בראשם ווינסטון צ'רצ'יל - התריעו וניבאו כי תאבונו של היטלר רחוק מלהיות מושׂבע, והוא ימשיך להעלות תביעות נוספות, שסופן להביא למלחמת-עולם שנייה. בעוד אנו צופים באוניות אלה, התקבצו על המזח שלנו כמה עשרות סווארים מצרִים, שרקדו במעגל והשמיעו כלפינו צעקות בשפה הערבית. איש מנוסעי האונייה לא ידע ערבית, אך יש לזכור שהיו אלה הימים האחרונים של ״המאורעות״ בארץ, וייתכן שהיתה זו הפגנה פוליטית מול אונייה שכל נוסעיה היו ״ציונים״, עולים לארץ-ישראל. היתה זו פגישתי הבלתי-אמצעית הראשונה עם ערבים, ואודה שנחרדתי ממראה עיניי.

מאלכסנדריה שטנו צפונה והגענו לנמל תל-אביב החדש, שבנייתו החלה ב-1936, במטרה לשבור את החרם שהטילו הערבים ששלטו בנמל יפו עם פרוץ ״המאורעות״. הובאנו למזח באסדה גדולה, ראיתי את הבתים הלבנים בסוף רחוב דיזנגוף, ומשום מה חשתי מיד שזה ביתי, הרבה יותר מאשר בכל המקומות האחרים שבהם הייתי עד אז. התאהבתי בתל-אביב ממבט ראשון, והרומן שלי עם העיר לא נפסק מעולם.

אבא כבר היה בתל-אביב, והמתין לנו בדירה ברחוב גורדון, לא רחוק מפינת רחוב הירקון, קרוב מאוד לחוף הים. בדירה חיכתה לנו צלחת ענבים, ענבים שכמותם יש רק בארץ-ישראל - וההתאהבות היתה מושלמת.

השתלבותי בחברה שמסביבי היתה קלה ומהירה ביותר. היום קוראים לזה ״תהליך קליטה״. אז, איש לא ״קלט״ את העולים החדשים. בעצם, כל הסביבה של הצפון הישן של תל-אביב שבה גרנו היתה עלייה חדשה, ברובה מארצות דוברות גרמנית. אבל לילדים היה תהליך של הסתגלות, והוא היה מהיר ויעיל ביותר. כשאני מסתכל על כך היום, יותר משבעים וחמש שנה לאחר מכן, קשה לי להסביר איך תוך זמן קצר הפכתי מעולה חדש לילד שאי-אפשר היה להבדיל בינו לבין הצברים, לא בשפה, לא במבטא, לא בהתנהגות ולא בלבוש. אני מניח שחלק מהתודה על כך מגיע למורתי, גב' לוינסקי, רעייתו של הסופר יום-טוב לוינסקי, שהשיטות ה״מיושנות״ שלה היו כנראה יותר יעילות מן השיטות החדישות המקובלות בימינו.

חלק גדול מזמני ביליתי ברחוב, כמו רוב הילדים בארץ, באותם ימים שבהם לא היתה טלוויזיה. אגב, גם רדיו לא היה לנו מיד. למיטב זיכרוני, אני הייתי זה שביקש מאבי לקנות רדיו לביתנו, שכן עוד כילד התעניינותי בחדשות הפוליטיות היתה גדולה בהרבה מזו שלו. אבל הרדיו עמד סמוך למיטתי ולא בחדר המשפחה. אבי פשוט רצה שקט - ואף סירב להתקנת טלפון בבית, לפחות עד שהוא ואִמי חלו. תנועת המכוניות ברחובות היתה מעטה, ויכולנו לשחק כדורגל ומשחקים אחרים בכביש כמעט ללא הפרעה.

רחוב בן-יהודה ורחובות סמוכים לו, מרחוב שלום עליכם בדרום ועד לארלוזורוב בצפון היו מעין מובלעת לשונית ותרבותית: השפה הרווחת, ה-Lingua Franca היתה גרמנית. הספריות השאילו ומכרו ספרים בעיקר בגרמנית, בתי-הקפה היו גרמניים, והעיתון היומי שרוב המשפחות היו מנויות עליו היה ״ידיעות חדשות״ שהיה ידוע גם בשם ״בלומנטלס נויסטה נאכריכטן״. מובן שלא כל מי שגר או עבד באזור היו ״יֶקים״ אמיתיים, היו גם ״יקים מתחזים״, כלומר יוצאי מזרח-אירופה שעברו דרך גרמניה, או שבאזורים במזרח-אירופה שמהם באו, דיברו גרמנית. עברית דיברו כמעט רק הילדים - אך רק בינם לבין עצמם, ולא עם הוריהם שממילא לא היו מבינים מה הם מדברים.

בעת בואנו ארצה, בקיץ 1938, ההתקוממות הערבית נגד השלטון הבריטי ונגד ההתיישבות הציונית, שהערבים כינוה ״המרד הערבי״, וההנהגה הציונית כינתה בשם ה״צימחוני״ משהו ״המאורעות״, עדיין לא שככה. אבל אנחנו בצפון תל-אביב לא הרגשנו בכך, וממילא עובדה זו כנראה גם לא היתה מרתיעה את העולים הרבים באותה עת, שהברירה המעשית שעמדה בפניהם היתה בין האִיום הגובר באירופה לבין איום שנראה להם הרבה פחות ישיר.

אך מעבר לאיום הפיזי, התברר תוך זמן קצר שמתרגש על ״היישוב״, ובעצם על המפעל הציוני כולו, איום מדיני חסר תקדים: ממשלת בריטניה, שחששה בעקבות ״המאורעות״ לאבד את תמיכת הגורמים הערביים במזרח-התיכון כולו, פירסמה ״ספר לבן״ - מסמך המתווה מדיניות ממשלתית - שלמעשה סתם את הגולל על חזון המדינה היהודית, הגביל למינימום עלוב את העלייה (שעוד קודם לכן היתה מוגבלת מאוד), וחזר בו מההצעות הבריטיות הקודמות לחלוקת הארץ בין יהודים לערבים. מיד לאחר מכן פורסם ״חוק הקרקעות״, שמנע מיהודים לרכוש קרקעות נוספות ברחבי הארץ.

היישוב היהודי היה בהלם. רבים גם הבינו שאיסור העלייה מהווה למעשה גזר-דין מוות ליהודים רבים שרצו לברוח מהאיום הנאצי. ברחבי הארץ התארגנו הפגנות ענק נגד הגזֵרה של הבריטים. הגדולה ביניהן נערכה בתל-אביב, כשאלפי אנשים צעדו לאורך רחוב בן-יהודה, לכיוון הנמל, כששלטים בידיהם המגנים את בגידת הבריטים בהצהרת בלפור, שבה הובטח בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. לצִדי הרחוב עמדו אזרחים שהגישו כוסות מים לצועדים, ואני, בן התשע, ביניהם. אינני בטוח שהבנתי בדיוק את משמעות הגזֵרה שהוטלה על היישוב, אך בהחלט היה ברור לי שמעתה האנגלים הם אויבים.

למחרת, או יומיים לאחר מכן, הכריזה ממשלת המנדט עוצר על תל-אביב ועל מקומות רבים אחרים בארץ. אבי, שהיה ההפך הגמור מאיש מדון וגם לא איבד את אמונו באנגלים, הזדעזע עד עומק נשמתו כשנוכח לדעת שבנו בן התשע הכין שׂק של אבנים כדי להשליכן מהמרפסת לעבר השוטרים והחיילים הבריטים שסיירו ברחוב...

זה היה העוצר הראשון שהבריטים הכריזו, ובעקבותיו באו עוצרים רבים אחרים, אחרי פעולה כזאת או אחרת של ״היישוב המאורגן״ או של גורמים אחרים. בשלב מסוים, אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה וחֵילות מכל רחבי האימפריה הבריטית הגיעו לארץ, גייסה הממשלה גם יחידות מהדוֹמיניוֹנים (מדינות עצמאיות החברות בחבר העמים הבריטי, כמו קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד ואחרות) השונים שחנו באזור לפיקוח על העוצר, אך המפקדים הבריטים נואשו די מהר מהניסיון הזה, כשהתברר להם שהחיילים האוסטרלים שישבו על המדרכות ושתו בירה הזדהו הרבה יותר עם היהודים מאשר עם האנגלים, ולא היתה להם שום כוונה לאכוף את העוצר.

למדתי ב״גימנסיה בן-יהודה״, מוסד פרטי ברחוב שאז נקרא רחוב הגליל, וכיום רחוב מאפו. היו בו כל הכיתות, מ-א' עד י״ב. רוב תלמידיו היו עולים חדשים. כמה מן המורים בבית-הספר לא יכלו לקבל משרות ברשת החינוך הכללית, בשל דעותיהם הפוליטיות. ביניהם היו המחנך שלי, המשורר שלמה סקולסקי, ד״ר שאול ״סאלי״ לוין, לימים מנהל מחלקת החינוך בעיריית תל-אביב, וישראל שייב (אלדד), שלימד אותי תנ״ך, והיה מורה מעולה. לא ידענו אז שנוסף על עיסוקו כמורה, הוא היה חבר שלישיית הפיקוד בלח״י (לוחמי חירות ישראל), ארגון המחתרת שנאבק בשלטון המנדט גם במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד השיעורים נכנס המנהל, ד״ר לוינזון, לכיתה ולחש משהו על אוזנו של שייב. מבלי להגיד מילה לתלמידים יצא שייב מהכיתה בריצה מבוהלת. השוטרים הבריטים, שהמתינו לו בכניסה לבית-הספר, פתחו במרדף אחריו. שייב הגיע לרחוב פרישמן ונכנס לבית מס' 6. שמועות שנפוצו אחר-כך סיפרו שהוא קפץ מגג הבניין ושבר את גבו. לאמיתו של דבר נפל כשניסה לרדת מהקומה הרביעית, והמרזב שבו נאחז התפרק. שמועה אחרת סיפרה שתלמידים מבית-ספר ״תיכון חדש״ הסמוך, שהיה ידוע בנטייתו שמאלה, סייעו לשוטרים לאתרו. שייב נכלא במחנה המעצר לטרון - ושוחרר על-ידי לוחמי לח״י שהתחפשו לסניטארים שקיבלו הוראה להביאו לבדיקה רפואית בבית-חולים.

מחנך הכיתה, המשורר שלמה סקולסקי, עסק גם בתרגום ספרים, בעיקר לבני נוער. הוא היה הראשון שתרגם לעברית את ״הלב״ של אדמונדו דה אמיצ'יס ואת ״היידי בת ההרים״ של יוהנה ספירי. באחד הימים הטיל עלינו משימה - לכתוב חיבור ״חופשי״, כלומר על נושא כלשהו לפי בחירתנו. כתבתי חיבור ארוך ומפורט על מסע לאורך גבולותיה של המדינה היהודית, שלא היה לי ספק שקום תקום. החיבור תיאר בפרוטרוט את התחנות שעברנו בגולן, בגלעד, בבשן ובסיני - אזורים שכולם עמדו, כמובן, להיות חלק מהמדינה היהודית. סקולסקי, הבית״רי הוותיק, כה רווה נחת, עד שאסף את כל תלמידי הכיתות הגבוהות בגימנסיה כדי שאקרא את חיבורי בפניהם. היתה זו הופעתי הפוליטית הציבורית הראשונה, ואני בן ארבע-עשרה. זמן קצר לאחר מכן הוא נעצר על-ידי הבריטים, וכמו שייב - נכלא בלטרון. בניגוד לשייב, איש לא בא לשחררו, והוא היה עצור שם למעלה משנה.

מלבד היסטוריה וגיאוגרפיה (״כתיבת הארץ״, בלשון הימים ההם), המקצוע האהוב עליי ביותר היה ציור, ונתמזל מזלי ששניים ממוריי היו הצייר יחזקאל שטרייכמן והפסל משה שטרנשוס, שניהם מנותני הטון העיקריים באמנות הארצישראלית. יותר מאוחר גם לקחתי שיעורים פרטיים בציור אצל הצייר לודוויג שוורין, תלמידו של הרמן שטרוק. המקצוע הפחות חביב עליי היה מתמטיקה. לא שיערתי בנפשי שיום אחד אעסוק בבנקאות, מקצוע המחייב ידע של ממש במתמטיקה...

באחד הלילות בקעו צפירות אימים את הדממה. היו אלה צפירות ״אס-או-אס״ (S.O.S) של ספינת המעפילים ״פריטה״, שעלתה על שׂרטון מול חוף בוגרשוב. חלק מנוסעיה הצליחו להגיע לחוף ולהיעלם עוד לפני שחיילי הצבא הבריטי הגיעו למקום. האחרים עוכבו והובלו באוטובוסים למחנה המעצר הזמני בסַרַפנד (צריפין), וכעבור זמן לא רב שוחררו. לא חלפו שבועיים, ושוב הגיעה ספינת מעפילים - הפעם היתה זו ״טַייגֶר היל״, שניסתה תחילה - ללא הצלחה - להוריד את נוסעיה בצפון הארץ, ואחר כך הנחית אותה הקברניט בתל-אביב, ליד המקום בו נמצא היום מלון הילטון. גם נוסעיה, ובהם אנשי-רוח ואמנים מארצות שונות, כמדומני בעיקר מצ'כוסלובקיה, ביניהם המנצח גיאורג זינגר, שוחררו כעבור ימים אחדים. שתי הספינות נותרו עוד שנים רבות תקועות לא הרחק מהחוף, מתפוררות אט-אט כתוצאה מהגלים שחבטו בהן והחלודה שנגסה בהן, והפכו למטרות פופולאריות לתחרויות שחייה של הרוחצים בהם, ואני ביניהם (מה שגרם כמעט לטביעתי במצולות, בגיל אחת-עשרה. ניצלתי רק בזכות חייל אוסטרלי ובחור תימני, שגררו אותי לחוף).

אם הרצל קרא לספרו על המדינה העתידה לקום ״אלטנוילנד: ארץ עתיקה-חדשה (Altneuland)״, וסוקולוב קרא לה בתרגומו לעברית ״תל-אביב״, הרי שתל-אביב של שנות המנדט היתה מעין מדינה עברית שבדרך. החינוך היה בידי העירייה או בידיים פרטיות, הבריאות היתה ברובה באחריות העירייה וקופות החולים או הרפואה הפרטית; לחיי התרבות בוודאי לא היה כל קשר עם השלטונות הבריטיים (פרט להופעות מזדמנות של תזמורות צבאיות). ואפילו השוטרים היהודים, לצד סמלי המשטרה המנדטורית, ענדו על כובעיהם סמלים של העיר תל-אביב. בתי המשפט היו, כמובן, של הממשלה, וגם מי שהיו זקוקים לרשיונות למיניהם, כולל בענייני מסחר, נאלצו לכתת רגליהם למשרדי הממשלה. בניגוד לתדמיתם הרטרוספקטיבית, שררה בין הפקידים - הבריטים והמקומיים כאחד - מידה לא קטנה של שחיתות ולקיחת שוחד.

תל-אביב היתה עיר גדולה-קטנה. חרף מספר תושביה הקטן יחסית - כ-150 אלף בשנת 1939, כמאתיים אלף בשנת 1948 - היו לה מאפיינים של מטרופולין גדול הרבה יותר. היא מעולם לא היתה פרובינציאלית, אולי בזכות אוכלוסייתה המגוונת. אפילו בשנות ה-20, כך מספרים, התנהלו העיר והאליטות שלה כאילו חיו בברלין, בוורשה, במוסקבה - ולפעמים אפילו בניו-יורק.

ערבים כמעט ולא ראינו - ובוודאי לא הִכרנו - פרט לצלאח, שכרמוֹ רחב הידיים השתרע מסוף רחוב פרישמן, קרוב לשטח בו נמצאת היום כיכר רבין, ועד לשכונת קריית מאיר שמדרום לה (רחובות צייטלין, מאנה ודובנוב כיום), שבינה לבין העיר עצמה היה שביל עשוי קרשים. צלאח זה נרצח יותר מאוחר בידי ערבים לאומנים, מפני שמכר את אדמתו ליהודים. חוץ מזה היו בשטח העיר כמה כפרים ערביים קטנים - סומייל (היום בין הרחובות ארלוזורוב, ז'בוטינסקי - שאז נקרא קיבוץ גלויות - ואבן-גבירול) במערב, ג'מוסין ושייח' מוניס בצפון-מזרחה של העיר, משני צִדי נחל הירקון. אך גם את תושביהם לא ראינו. עם יפו השכנה כמעט שלא היה כל קשר.

מקום המפגש הפופולארי ביותר, בעיקר בשבתות, היה הטיילת שלחוף הים, ובערבים - ליד השעון בכיכר מוגרבי. (איש לא קרא לכיכר בשמה הרשמי, ״כיכר ב' בנובמבר״, היום בשנת 1917 בו ניתנה הצהרת בלפור.) במרכזה ניצבו תמיד מוכרי נקניקיות, חבושי כובע טבחים ולבושי סינר לבן ומבהיק, שדיברו במבטא ״יֶקי״ מודגש, וכשלא היו לקוחות לשרתם, קראו משירי היינה, בגרמנית כמובן. אחד מהם, לפי סיפור שאינני יודע אם הוא נכון, היה לפני עלייתו ארצה זמר באופרה של וינה.

היום נוהגים להתלונן על אפליה גזענית בין העדות השונות, אף שאפליה זו קיימת יותר במוחם של פוליטיקאים מסוימים ואנשי אקדמיה, שהפכו את העניין לקרדום לחפור בו. אבל בתקופה ההיא אכן היו תחומים ברורים בין העדות השונות. הרוסים היו עם הרוסים, הפולנים עם הפולנים, הרומנים עם הרומנים, וה״יֶקים״ בכלל היו שמורת טבע נפרדת, מעט תימהונים בעיני האחרים. עם הספרדים, ״פרֶנקים״ כפי שכינו אותם בטעות (ה״פרנקים״ הם בעצם צאצאי יהודי אשכנז, שחיו לפני אלף שנים בצפון צרפת ובדרום גרמניה, כמו רש״י למשל), היו קשרים בעיקר בתחום העסקי או בשוק. תימנים, אף שהיו ביניהם גם סוחרים ואנשי-כספים חשובים, עסקו בעיקר בשירותים שונים ובסבלוּת, או מכרו פלאפל.

בין ילדי העדות השונות, ההפרדות האלה כמעט שלא היו קיימות, לא בבתי הספר ולא בתנועות הנוער. אבל הן בהחלט הורגשו אצל המבוגרים יותר. כמעט כל הידידים של הוריי היו יוצאי הארצות הבלטיות, בעיקר לטביה. הם דיברו ביניהם רק רוסית, מה שהיה טבעי לגבי הוריי ששניהם קיבלו בילדותם חינוך רוסי. אמנם אבי גם הלך בשחר ילדותו ל״חדר״ מסורתי, ואחרי שסיים את הגימנסיה הרוסית (עם מדליית זהב), למד באוניברסיטאות של לייפציג בגרמניה וציריך שבשווייץ, אף שלא סיים את הלימודים בקבלת תואר.

תל-אביב בשנות ה-30 וה-40, בעיקר אחרי העלייה מגרמניה, היתה עיר מאוד קוסמופוליטית. תוך זמן קצר הגיעו אליה אנשים כישרוניים ביותר, חלקם באופן חוקי, מצוידים ב״סֶרטיפיקָטים״ (כינוי לרשיונות עלייה), וחלקם בעלייה בלתי-לגאלית, באמצעות ״המוסד לעלייה ב'״ ותנועת בית״ר. העולים רצו לשעתק במהירות את כל מה שהיה להם באירופה, וכך קמו בעיר שני בתי אופרה; תיאטרונים - ״הבימה״, ״האוהל״, כבר היו קיימים בעיר, ויותר מאוחר נולד ״הקאמרי״, לא פחות משלושה תיאטרונים סאטיריים - ״לי-לה-לו״, ״הקומקום״, ״המטאטא״. - וקבארט בשם ״אף-על-פי״. בעיר פרחו מוסיקה ברמה גבוהה וארכיטקטורה מצוינת, שלימים תביא לכך שתל-אביב נחשבת לאחת הערים שבהן השתמר היטב סגנון ה״באוהאוס״ הידוע, שמקורו בגרמניה.

תל-אביב גם הצטיינה בשורה ארוכה של בתי-קפה - חלקם אכסניות לבוהמה המקומית, כגון ״כסית״ ו״פינתי״, ואחרים שימשו מקומות מפגש אלגנטיים לחברה הגבוהה, כמו ״פילץ״, ״גינתי״ ו״נוגה״.

אִמי תיעבה את המראה של אנשים חשופים-למחצה או לבושי פיג'מות שעברו על פני ביתנו בדרכם לים, ואבי נכנע לדרישתה ושכר דירה אחרת, ברחוב הירקון, אך ללא מרפסת הפונה לים. בעקבות הפצצת תל-אביב על-ידי מטוסים איטלקיים, ב-1940, עברנו לירושלים, אך חזרנו כעבור חודשים אחדים. בעת המלחמה בסוריה הופצצה תל-אביב פעם נוספת, הפעם על-ידי הצרפתים של משטר וישי. שתי ההפצצות האלה הפילו מספר ניכר של קורבנות, אך מתל-אביב נחסכו פעולות איבה נוספות. (צוללת איטלקית עוד הפגיזה את תחנת הכוח 'רידינג', אך לא גרמה נזק כלשהו.) ייתכן שגם לגרמנים היו כוונות להתקיף את העיר העברית מהשחקים, אך משום מה נמנעו מכך, על אף שיכלו לעשות זאת ללא קושי, לאחר שכבשו את יוון ואִיֶיָה. סוּפַּר אז - אינני יודע אם יש לכך יסוד - שערב המלחמה הצניח מטוס גרמני מסיכות גז לתושבים הגרמנים של שֹרונה, המושבה הטמפלרית בלב תל-אביב, ״הקריה״ של היום.

אבי, שעסק במסחר בדנציג, נכנס בארץ לשותפות עם משפחת אברמוב-אברהמי, ואחר כך גם עם משה שלוּש, בתחום המחסנאות. המלחמה, כידוע, יצרה ״פרוספריטי״ (שפע, רווחה) בארץ-ישראל, ולא מעט תעשיינים וסוחרים התעשרו. הארץ הפכה מקור אספקה חשוב לצבא הבריטי במזרח התיכון. נמצאו קונים לכל התוצרת החקלאית והתעשייתית, הבריטים הקימו מחנות צבאיים גדולים, ואפילו האמריקנים תרמו (תל-השומר הוקם כמחנה נופש לחיילים אמריקנים).

כאמור, בגבול הצפון ניטשה מלחמה בין הבריטים לבין כוחות צרפת של וישי, ובעיראק התחולל בסיוע הגרמנים המרד של ראשיד עלי אל-כילאני נגד משפחת המלוכה והבריטים, אך כל זה נראה רחוק למדי. רק ב-1942, בתקופה שלפני קרב אל-עלמיין, שׂררה בארץ, בפרט אצל המבוגרים, תחושת חרדה. ה״אפריקה קורפס״ של רוֹמֶל הגיע לגבול לוב-מצרים, וחלק מן הכוחות שלו כבר לא היו רחוקים מנמל אלכסנדריה. כפסע היה בינינו לבין פלישת כוחות נאציים לכאן. כפי שנודע לאחר מכן, האמריקנים אפילו המליצו לבריטים, בנימוקים של אסטרטגיה כוללת, כי ינטשו את עמדותיהם במזרח התיכון, כולל בארץ-ישראל. למזלנו, צ'רצ'יל לא קיבל את העצה הזאת.

אני זוכר את השמועות שהגיעו אלינו, בהתלחשויות מפה לאוזן, שב״הגנה״ הקימו יחידות של דוברי גרמנית ותיכננו ״קרב אחרון״ נגד הגרמנים, מעין ״תמות נפשי עם פלשתים״, בהרי הכרמל. אבל אותנו, כילדים, כל זה יותר ריתק מאשר הדאיג.

באשר לנוף החברתי והכלכלי של תל-אביב, מובן שגם אז היו עניים, בעיקר אלה שהתגוררו בשכונות הצריפים בכל חלקי העיר - ממחלול ונורדיה בצפון, ועד מונטיפיורי, התקווה ושפירא בדרום, אבל גם ילדי השכונות האלה היו חלק מהמִרקם האינטגרטיבי של בני הנוער בתל-אביב. ההרכב העדתי בשכונות אלה לא היה אחיד, והתגוררו בהן אשכנזים יחד עם בני עדות אחרות.

בתל-אביב לא היו כנופיות רחוב נוסח ניו-יורק, אך היו חבורות שכונתיות שנפגשו ביניהן למשחקי כדורגל, בדרך כלל ביום הכיפורים, באחד המגרשים הפנויים הגדולים באזור כיכר דיזנגוף, שעליו הוקמו אחר כך קולנוע ״חן״ ו״המשביר לצרכן״. למעשה, תל-אביב כולה היתה ״שטח מחיה״ ומרחב משחקים בשבילנו. הִכרתי בה כל רחוב וכמעט כל בית וחצר. בימי העוצר שהבריטים הטילו על העיר לעתים מזומנות, לא היה לי כל קושי להגיע מצפון העיר, שם התגוררתי, לדרומה, שם גר אחד מחבריי, בדרכים ״סודיות״ מחצר לחצר.

אחת מאהבותיי הגדולות, אהבה שנשארתי נאמן לה עד היום, היתה הקולנוע (טלוויזיה, כמובן, עוד לא היתה - אפילו לא בדמיוננו). בתי-הקולנוע העיקריים מבחינתנו היו ״מוגרבי״, ששכן בכיכר שבקרן הרחובות בן-יהודה ואלנבי, ״מגדלור״, ממש מולו, ״אלנבי״, ליד שוק הכרמל, ״אופיר״ ברחוב גרוזנברג, ו״דיזנגוף״ (לימים ״אסתר״). בשניים מאולמות אלה גם הותקנה ההמצאה החדשה - מיזוג אוויר, ובאולמות אחרים פשוט פתחו את הגג הנגרר. אבל לא נמנענו מללכת בקיץ גם לקולנוע ״גן-רינה״, בפינת הרחובות בן-יהודה ושלום עליכם, שהיה פתוח וכשהִבטת למעלה ראית את השמים זרועי הכוכבים, או ל״בית העם״, ממש מולו, בדרך כלל עם כרטיס, אבל ידעתי לזהות מיהם הסדרנים שמעיניהם אפשר להתחמק ולהיכנס בלי לשלם. ב״גן רינה״ לא רק הוצגו סרטים, אלא גם נערכו מופעים מסוגים שונים - קרבות אגרוף, או מפגני כוח של שרירנים מפורסמים, כמו שמעון רודי ואמיל קורוצ'נקו. לרוב הלכתי לסרטים עם חברי הטוב, דוד, לפעמים לבדי, ופעמים אחרות עם חברה שאותה הרכבתי על ה״רמה״ של אופני הספורט שלי. בגיל זה כבר התלווה ל״הרכבת״ נערה עוד בונוס: חיבוק ״מקרי״ בין הרוכב והנוסעת... הסרטים הפופולאריים היו מערבונים וסרטי הרפתקאות למיניהם, ובראשם סדרת המדע הבדיוני ״פלאש גורדון״, בכיכובו של השחיין האמריקני באסטר קראב. לא התלהבנו מסרטים רומנטיים. כשהגיבור היה מנשק את אהובתו, הקהל - כאיש אחד - היה פוצח בצעקות ״סאברס״... זכורה לי רק פעם אחת שבה הלכנו ביחד, כל המשפחה - כשב״אופיר״ הועלה הסרט ״הדיקטטור הגדול״ של צ'ארלי צ'פלין.

מדי יום, לפנות ערב, הייתי הולך - בדרך כלל יחף ולבוש מכנסי התעמלות - למאפייה של אפשטיין בקרן הרחובות בן-יהודה ומנדלי, כדי לקנות כיכר לחם חמה שהגברת אפשטיין הוציאה ישר מהתנור. עד שהלחם הגיע הביתה, כעבור פחות מחמש דקות, הוא כבר איבד את ה״נשיקה״ באחד מקצותיו... ממול, בצִדו השני של הרחוב, יהודי עטור זקן, בעל מבטא הונגרי, מכר קציצות פלאפל, אותן משום מה עיצב בצורה מלבנית במקום הכדורים הרגילים, אולי כדי להפגין שהפלאפל הוא מזון הממזג גלויות. לא ידוע מה היתה דעתו של הסַבל התימני, שנהג לחכות ללקוחות מעבר לרחוב עם התלת-אופניים שלו, על הפלאפל ההונגרי הזה.

בכלל, גם אם אפריד מהזיכרונות את שִכבת הנוסטלגיה, הילדוּת והנעורים בתל-אביב של אז, ובארץ-ישראל בכלל, היו חוויה בלתי-רגילה. החיים שלנו נסבו על הפעילויות שלנו בתנועות הנוער, בארגוני הספורט, בבתי הספר (לפי הסדר הזה) - ועל המאבק הלאומי נגד ממשלת המנדט, שבתוצאותיו המוצלחות לא היה לנו ספק. אם היום מדברים על ״מדינת תל-אביב״ או ״בועת תל-אביב״, הרי שבעֵת ההיא הגדרות אלה היו קולעות במיוחד - הן בהשוואה למה שהתרחש בעולם, ובפרט בעולם היהודי, והן בהשוואה למקומות אחרים בארץ, שבהם נראו החיים בעייתיים וקשים הרבה יותר. ובאותו זמן שאני הלכתי לים ושיחקתי עם בני גילי, והייתי נטול כל דאגה, הדודים ובני הדודים שלי הושמדו באירופה.

אבל השמועות על מה שקורה באירופה החלו להתגנב רק בתקופה מאוחרת. ידענו שרע ליהודים שם, והמבוגרים בינינו דאגו לקרוביהם, אבל הממדים הזוועתיים של הרצח לא עלו על דעת איש. לנו, ילדי תל-אביב, היו עיסוקים אחרים לחלוטין. היה זה גן-עדן מדומה, גן-עדן של שוטים. לא רק בגלל הסכנה המתקרבת מצבאות הנאצים, אלא גם בגלל העיוורון שלנו, בחלקו אמיתי ובחלקו מלאכותי, נוכח מה שקרה אותה עת באירופה. גם לבעייתיות של הנושא הערבי לא היינו מודעים באמת, למרות ״המאורעות״ שזה עתה הסתיימו, כך שאת האויב האמיתי ראינו בבריטים ולא בשכנינו הערבים.

ליד רחוב גורדון, שבו התגוררנו, היתה חורשה. יום אחד ראיתי נערים ונערות לבושים חולצות כחולות ועליהן שרוכים אדומים מתאספים בחורשה, מקימים אוהלים, שרים ורוקדים. היו אלה חברי ״הנוער העובד״ או ״גורדוניה״. התלהבתי וביקשתי מאבי להצטרף לחבר'ה האלה. אבא לא שׂבע נחת: הוא היה בורגני טוב, ולא רצה שבנו יצטרף לארגון סוציאליסטי. לכן, עוד באותו יום רשם אותי ל״מכבי צפון״, אבל לא החזקתי מעמד זמן רב ב״מכבי״, שכל הפעילות בו התמקדה בהתעמלות, שמעולם לא נמנתה על העיסוקים החביבים עליי. כל זה התרחש בשנים 1941-1942, ואני רק ילד בן אחת-עשרה או שתים-עשרה, אבל כבר אז נמשכתי לפוליטיקה, ורציתי להשתייך לתנועה שיש בה יותר תוכן מתרגילי התעמלות. מבוקשי התמלא כעבור זמן לא רב.

באותה תקופה, אחרי כיתה ז', עזבתי את ״גימנסיה בן-יהודה״ והלכתי ללמוד בבית-הספר התיכוני למסחר, ששכן ברחוב גאולה, סמוך לחלקו הצפוני-מערבי של רחוב אלנבי, ולמרות שמו היה בעצם גימנסיה כללית לכל דבר. שאול ריגר ניהל אותו ביד רמה, והיו בו מורים מעולים, כמו הסופר נתן גורן, שלימד עברית ותנ״ך, ד״ר אוורבוך שלימד מתמטיקה וקודם לכן ניהל את בית-הספר, מדריך החג״מ (חינוך גופני מורחב - שיעורים קדם-צבאיים, משהו בדומה לגדנ״ע), שלימים התפרסם כאלוף רפאל ורדי, דב אלדובי שהיה המורה להתעמלות, ולאחר מכן קצין החינוך הגופני הראשי של צה״ל, המורה למדעים ברש, בנו של הסופר אשר ברש, המורה לב-טוב ועוד ועוד. רמת הלימודים היתה גבוהה מאוד. בבית-הספר הורגשה השפעה מסוימת של אצ״ל ולח״י, וכמה תלמידים אף נעצרו ונחקרו.

עוד טרם שעזבתי את ״בן-יהודה״ הוקמה בתל-אביב תנועה חדשה, ״שבטי הבונים״, שפרשו מהצופים ״הקשישים״ שמועדונם היה במגדל-המים שברחוב מזא״ה. מייסדיה היו ״סאלי״ לוין שכבר הזכרתי, המורה הפופולארי מ״גימנסיה בן-יהודה״ ולצִדו יוחנן סמואל, מחנך וספורטאי. שניהם הושפעו, כנראה, ממסורת ה״וואנדרפוגל״ בגרמניה. ״שבטי הבונים״ היתה תנועת צופים, אבל עם צביון פוליטי. היא היתה בראייתה ״אקטיביסטית״, כלומר לא ראתה עין בעין עם המדיניות המתונה של הנהגת היישוב היהודי, אבל עם זאת התנגדה לפרישה מן ״היישוב המאורגן״. היתה זו תנועה מעניינת, שהשקיעה הרבה בחינוך, במובן הרחב של מונח זה. היא השתדלה להקנות לחניכיה מושגי יסוד בפוליטיקה, בהיסטוריה, במוסיקה ועוד. היה שם גם חינוך לספורט, ואפילו חינוך מיני. היום אני יודע שחלק גדול מרעיונותיה ושיטות החינוך שלה נלקחו, כאמור, מתנועות דומות שפעלו באירופה, אך בניגוד להן, ב״הבונים״ היו בנים ובנות במשותף.

בחופשות הקיץ יצאנו למחנות עבודה באחד הקיבוצים, וכך יצא שבצרנו ענבים בגבעת השלושה, קטפנו עגבניות בכפר המכבי (וגם שמענו שם פארודיה על ״ההולנדי המעופף״ של ואגנר מפי חברי הקיבוץ, רובם ״יֶקים״), וחפרנו תפוחי אדמה בליווי עכברי שדה בנגבה. התנועה גם דגלה בהתיישבות, ואף שלא הקימה קיבוץ משלה, שיגרה גרעין לקיבוץ מצובה. כמה מהמבוגרים יותר התגייסו למשטרת היישובים ולפלמ״ח. לאחד מבכירי התנועה, ״שייקה״ קמחי, יצא שם כזורק הרימונים הטוב ביותר ב״הגנה״.

חצינו את הארץ לאורכה ולרוחבה, בדרך כלל ברגל, לפעמים במשאיות שכורות. אחד המסעות הרגליים האלה, מנגבה דרך ניצנים לחוף הים, במקום שהיום נמצאת אשדוד, ומשם לכפר הערבי מג'דל (אשקלון), זכור לי במיוחד, מפני שחבורת צעירים ערבים, סכינים שלופים בידיהם, ניסתה להתנפל עלינו, והרפתה רק כשהרמנו עליהם את מקלות הקפא״פ (קרב פנים-אל-פנים) שלנו. בכך לא הסתיים העניין: כשהגענו למג'דל התקרב אלינו קהל מאיים גדול יותר, אבל למזלנו היינו בקרבת מִתחם המשטרה במקום. משם, הדרך חזרה לנגבה כבר היתה פשוטה, משום ששוטרים בריטים ליוו עד קצה הכפר את הפלטפורמה והטרקטור שבאו מנגבה לחלצנו.

בשלב יותר מאוחר התפתחה התנועה לגוף פוליטי בשם ״תנועת העם״, שבראשה עמד ד״ר בנימין לובוצקי (אליאב), איש התנועה הרביזיוניסטית לשעבר, שאחרי קום המדינה הצטרף למפא״י וסיים בה את דרכו הפוליטית. לובוצקי היה נואם מחונן ומלהיב, ולאסיפות העם הרבות בהן נאם נקבץ קהל רב מאוד, אך כשהתמודדה התנועה בבחירות לאסיפה הלאומית, הישגיה היו צנועים למדי. אחד החברים בתנועה זו, שבשנים שלאחר מכן הייתי עתיד לשתף עִמו פעולה במסגרות שונות, היה משה (״מוש״) חביב, מירושלים. יותר מאוחר, בשנת 1945 או 1946, פרצה מחלוקת בין החברים בתנועה בשאלה אם יש לשתף-פעולה עם האצ״ל והלח״י. באותה עת גם הצטרפו לתנועה אנשים חדשים, בהם אחד מפלגי ״מכבי״ וגם יוצאי תנועת העבודה, בעיקר מתנועת המושבים, וביניהם גם יגאל הורביץ, בן נהלל ובן-דוד של משה דיין, שזה עתה השתחרר משירותו ב״בריגדה״, החטיבה היהודית הלוחמת בצבא הבריטי. חלק מהם היו פעילים ב״עם לוחם״, פלג של ״ההגנה״ שצידד בשיתוף פעולה עם ארגוני ״הפורשים״.

למרות נטיותיי ה״אקטיביסטיות״ לא רציתי ש״ניבלע״ באצ״ל או בלח״י, אבל הרוב בתנועה כן נטה לכך.

באותה תקופה גם גויסתי, יחד עם כמה מחבריי, ל״הגנה״. כמקובל, הגיוס נערך בשעת לילה, בחדר חשוך בבית-ספר ברחוב לוינסקי, כאשר המגויסים אינם רואים את פניהם של מפקדיהם. זו היתה תקופת ״תנועת המרי״, כלומר תקופת שיתוף-הפעולה המבצעי בין ההגנה, אצ״ל ולח״י, שכללה גם את פיצוץ מלון ״המלך דוד״ בירושלים, ששימש אז כמִפקדתו העליונה של השלטון הבריטי בארץ. ״תנועת המרי״ שימשה כמעין ארגון-גג רופף של כל המחתרות, שפעל כמה חודשים, עד שהתפרק בעקבות ״השבת השחורה״, ה-29 ביוני 1946, שבמהלכה ערכו השלטונות סדרה של פעולות נגד היישוב, שכללו את מעצרם של רבים ממנהיגיו. (בן-גוריון לא נעצר, משום שהיה בארצות-הברית באותם ימים.) על כל הערים היהודיות הוטל עוצר שארך קרוב לשבוע. אך עוד לפני ״השבת השחורה״ היו לחצים חיצוניים וסכסוכים בלתי-נמנעים בין שלושת הגופים שהרכיבו את ״תנועת המרי״. באחת הפגישות קמתי ואמרתי, ״לא התגייסתי ל'הגנה' כי אם לתנועת המרי,״ - ויותר לא הוזמנתי לפעולות. זה לא הטריד אותי יותר מדי, היו לי מספיק עיסוקים ותחומי התעניינות.

ערב אחד, אחרי פעולה בתנועה, הלכו כמה מאיתנו, בנים ובנות, לבריכת השחייה היחידה שהיתה אז בתל-אביב - הבריכה הישנה ב״גן הדסה״, במקום שבו נמצא כיום קניון ״גן העיר״, סמוך לבניין העירייה. מקום זה גם שימש למפגשים רומנטיים לזוגות תל-אביביים שלא יכלו להתבודד בדירה או חדר משלהם. הבריכה היתה סגורה בשעות הערב, אך זה לא מנע מאיתנו - הבנים בלבד - לטפס על הגדר. פשטנו את בגדינו וקפצנו למים הקרים. הבנות נותרו בחוץ, והגניבו מבטים - בהנאה, יש להניח - מבעד לגדר הרשת שהקיפה את הבריכה.

משיכתי למוסיקה, שהתגלתה עוד בדנציג, גדלה והתפתחה בארץ. מיד לאחר עלייתנו רכשה אִמי כרטיסים לקונצרטים של התזמורת הארץ-ישראלית, כפי שכונתה אז הפילהרמונית, שניגנה באחד ההנגארים הגדולים בנמל תל-אביב החדש. החינוך המוסיקלי בבתי הספר תפס אז מקום נכבד למדי, ובנוסף לכך, חבריי ואני אִרְגַּנּוּ קונצרטים של מוסיקה קלאסית, שבעצם היו האזנה לתקליטים, במסגרת פעילותנו בתנועת הנוער (כן, אז חבר'ה צעירים התעניינו גם בדברים כאלה). הלכתי - לפעמים על חשבון שעות הלימודים בבית-הספר - לקונצרטים של תקליטים בקפה ״אמנות״ בכיכר דיזנגוף או בקפה ״הוברמן״ שבטיילת התל-אביבית.

הייתי, לפחות עד שקולי התחלף, חבר במקהלת ״קרן היסוד״ בניהולו של דניאל סמבורסקי, ולעתים קרובות באתי להרצאות המאלפות ולהדגמות המוסיקליות שערך באופן קבוע המוסיקולוג מנשה רבינא. בזכות הרצאות אלה זכיתי להתוודע ליצירותיו של גוסטב מאהלר שבאותה עת היו כמעט בלתי מוכרות. בכלל, הטעם המוסיקלי שלנו היה עדיין שמרני למדי, ומלחינים כמו שוסטקוביץ' ופרוקופייב נחשבו בעינינו לאולטרה-מודרניים ונועזים באופן מוגזם (מבחינה זו, נראה שהזדהינו עם הטעם המוסיקלי של סטאלין...).

בתקופה מסוימת גיליתי את ״בוריס גודונוב״ של מוסורגסקי, אך אבי, השמרני יותר ממני, סירב לשמוע את קטעי האופרה שהשמעתי על הפטיפון שלנו. בזמן מלחמת-העולם התזמורת ניגנה לעתים ללא מנצח, בלית ברירה (״התזמורת מנצחת על עצמה״ קראו לזה), אך לעומת זאת הגיעו אז ארצה כמה וכמה אמנים יהודים שהצליחו להימלט מאירופה; חלקם התיישבו בה, חלקם עברו בה בדרכם למקומות אחרים. לרבים מהמופעים האלה רכשה עבורי אִמי כרטיסים, ואילו במסגרת בית הספר רכשתי, במסגרת הסִדרה לתלמידים, מנוי לתזמורת. הייתי אז כבן אחת-עשרה - ואני מנוי של התזמורת הפילהרמונית עד עצם היום הזה.

רוב הציבור הישראלי, כולל שוחרי האופרה, אינם מודעים לכך שאופרות הועלו בארץ ישראל כמעט מראשית המפעל הציוני. ״לה טְרַוויאטָה״ ו״קַוולֶריה רוּסטיקָנָה״ הועלו (בעברית!) באולם קולנוע ״עדן״ בתל-אביב כבר בראשית שנות ה-20, ובמרוצת השנים נערכו מופעים מזדמנים באולמות שונים, כשהרוח החיה בהעלאתם היו מנצח מקהלות ותיק, עם השם המוזר פורדהאוז בן-ציסי, ומרדכי גולינקין, שפרש מקריירה מוסיקלית פורייה ברוסיה כדי להחיות את החיים המוסיקליים בארץ ישראל, בפרט בתחום האופראי.

בין ה״יֶקים״ שהגיעו ארצה לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 היה מי שנחשב בראשית המאה ה-20 לאחד מגדולי זמרי האופרה בעולם, זמר החצר הרשמי של הקייזר וילהלם השני, הרמן ידלובקר. הוא החל ללמד זמרי אופרה מתחילים מבני הארץ, אך פרנסה רבה לא היתה לו בכך, והוא חי בתנאי דלות ונאלץ להשלים את הכנסתו כחזן בימים הנוראים. אבי ואני, שבאנו לשמוע אותו ב״כל נדרי״ באולם קולנוע ״אסתר״ ששימש כבית כנסת זמני, לא התקשינו לזהות בתפילתו יותר פוצ'יני מאשר הניגונים המסורתיים.

עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה התקבצה בארץ שורה ארוכה של זמרי אופרה שנמלטו מארצותיהם, בעיקר ממדינות מרכז אירופיות כמו הונגריה ורומניה. כך נוצר הבסיס להקמת אופרה ארץ-ישראלית, שהופיעה באולם התחתון של קולנוע מוגרבי (שגם שימש אכסניה ל״הבימה״ ולתיאטרון ״הקאמרי״, כשהוקם כמה שנים מאוחר יותר, עם סיום המלחמה). אִמי לקחה אותי למופעים, שכללו את מיטב הרפרטואר האיטלקי, ולפעמים הצרפתי. כפי שקורה אצלנו לעתים, היו בצוות האופרה סכסוכים פנימיים, ויום אחד התפלגה האופרה לשתיים, כך שבערבים הופיעו לסירוגין שני צוותים שונים באותה אופרה. מצבן הכספי של שתי הלהקות הללו הידרדר, ועם תום המלחמה גם עזבו את הארץ כמה מזמריה הבולטים. אך בדיוק אז הגיעה ארצה מאמריקה זמרת אופרה, ידועה למדי, בעלת כושר ארגוני בלתי-מבוטל בשם אדיס דה-פיליפ, נערה יהודייה טובה מרובע ברונקס בניו-יורק, שהצליחה להפיח חיים חדשים ולהקים מסגרת אופראית חדשה. בשנים שלאחר קום המדינה היא העלתה מדי ערב מגוון רחב של אופרות באולם קולנוע ״קסם״ ששימש לפני כן כבניין הכנסת, על חוף ימה של תל-אביב. אבי היה חסיד נלהב של האופרה והלך באדיקות לכל הופעותיה. יום אחד, כבר בראשית שנות ה-60, סיפר לי בהתלהבות על זמר צעיר, ״עם קול יוצא מן הכלל, בשם פלאסידו דומינגו״. ואכן, הטנור המפורסם החל את דרכו לתהילה אצל אדיס דה-פיליפ, והפך אחר כך לאחד מגדולי הכוכבים של האופרה העולמית.

במרוצת השנים, למרבה הצער, הגיעה גם האופרה בניהולה של דה-פיליפ לסוף דרכה מסיבות תקציביות. אמנם מפעם לפעם הפיקו גורמים שונים, בהם התיאטראות, גם מופעי אופרה מיוחדים, כמו למשל האופרה ״דוד המלך״, פרי עטו של המלחין היהודי-צרפתי דאריוס מיו, שהועלתה בנגינת בכורה בנוכחות המלחין בקולנוע ״אדיסון״ בירושלים, אך אוהבי האופרה נאלצו להמתין שנים רבות עד ששוב החלה אופרה ישראלית להופיע באופן סדיר בתל-אביב.

מיד בתום מלחמת העולם נפתח אולם ״הבימה״ (שאגב מאז שופץ ונפתח מחדש לפחות עוד שלוש פעמים), ולכבוד האירוע נערך בו קונצרט חגיגי של התזמורת הארץ-ישראלית בניצוחו של המנצח האיטלקי הידוע ברנרדינו מולינארי. אִמי קנתה לי - אך לא לעצמה - כרטיס והקונצרט וכל מה שאפף אותו השאירו עליי רושם עצום.

היו גם פכים קטנים, משעשעים, הקשורים באהבתי למוסיקה. כסף לכרטיסים לא היה תמיד מצוי בידי ובידי חבריי, אך לא ויתרנו. פעם היתה זו ידידתי אוֹלי שוקן, חברה לספסל הלימודים ובִתה של זמרת קלאסית ידועה בשם יוספה שוקן, שהבריחה אותי ועוד חבר דרך המדרגות האחוריות לאולם בית ארלוזורוב שבו ניגנה התזמורת. ליד הבמה היו סלים גדולים, ובהם תלבושות של האמנים, וכמו בסצֶנה מפורסמת מתוך ״פלסטף״ של שייקספיר, אנחנו ישבנו בתוך הסלים האלה, עד שהיא לחשה לנו שאפשר לצאת מהם... אוֹלי שירתה לאחר מכן בצה״ל בלהקה צבאית, למדה זמרה בלונדון, חזרה ארצה ופיתחה קריירה כזמרת ושחקנית, ולצערי מתה ממחלה והיא רק בת 39. פעם אחרת טיפסתי דרך חלון השירותים באולם ״אוהל שם״, כדי להאזין לנגינתו של לאונרד ברנשטיין בביקורו הראשון בארץ.