עשר דקות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עשר דקות
מכר
מאות
עותקים
עשר דקות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עשר דקות

4.6 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יערית טאובר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 204 עמ' מודפסים

קיארה גמברלה

קיַארָה גַמבֶּרַלֶה, ילידת 1977, מתגוררת ברומא.

תקציר

עשר דקות ביום.
כל יום.
במשך חודש.
עשר דקות שבהן היא עושה משהו חדש שמעולם לא עשתה.
עשר דקות ששולפות אותה מכל ההרגלים הישנים שלה.
כי לפעמים, קיארה חושבת לעצמה, הכול נעלם. לפעמים הבעל שלך עוזב אותך, ואת חייבת לצאת מהבית שבו גדלת, והעבודה שאהבת כל כך ניתנת למישהי אחרת. ועכשיו? עכשיו אין לך מה להפסיד. 
אז במשך עשר דקות מדי יום היא עושה משהו חדש: רוקדת היפ-הופ, מכינה פנקייק, מקשיבה לצרות של אמא שלה. דקה אחר דקה קיארה מגלה ששינויים אמנם מפחידים, אבל הכרחיים, והם אלה שעוזרים לה להתחבר מחדש לחיים. 
עשר דקות הוא רומן יפהפה ושובה לב שהופך את הזמן החולף מיריב לחבר, ומפנה את המבט אל הכיוון הכי חשוב: קדימה. 
 
קיַארָה גַמבֶּרַלֶה, ילידת 1977, מתגוררת ברומא. ספרה הקודם, "האורות בבתים של אחרים", ראה אור בהוצאת כתר.

פרק ראשון

מאז ומעולם התגוררתי באותו בית בכפר, בשערי רומא, בהתחלה עם הורי, אחר כך עם שותפים אחדים, ולאחר מכן עם הגבר שיהפוך להיות בעלי. הייתי נשואה עשר שנים, שמונה מתוכן כתבתי את ״ארוחות צהריים של יום ראשון״, טור בשבועון ששלח אותי במשך שבוע — מראשון עד ראשון — לאכול ארוחת צהריים עם המשפחה הכי רגילה שאפשר למצוא או עם משפחה מגוחכת, ובכל מקרה משפחה שדומה אך ורק לעצמה, ולספר עליה.
בתקופה של פחות משנה, מאוקטובר 2011 ועד ספטמבר 2012, עברנו לגור בעיר משום שבעלי התעקש על כך, ואז הוא נסע לכתוב את עבודת המאסטר שלו בדבלין, ויום לפני שהיה אמור לחזור הוא צלצל אלי ואמר לי שלא, הוא לא חוזר, אבל כן, טוב לו, ושאם לא אשמע ממנו זמן מה שלא אדאג: להפך, יכול להיות שהוא גילה שדווקא טוב לו יותר בלעדי. בקיצור, הוא צריך להתרחק מהעבודה שלו ומהנישואים שלנו, ולחשוב. לבד. באירלנד.
במקביל, עורך השבועון לא היה מתחשב כמוהו ובלי לומר לי מילה החליף את הטור שלי בטור ״מכתבים מהלב״ של אחת, טַניָה מֶלוֹדיָה, חביבת הקהל בעונה האחרונה של ״האח הגדול״.
בשעה שהכול התמוטט סביבי ובתוכי, אבא שלי, אמא שלי, אחי וחברַי נותרו איתנים במקומם, ישנו אצלי לפי תור בתקופה הראשונה, גררו אותי לקולנוע, לפארק, לקריוקי, לאצטדיון, לחופשה, ולא נרתעו משיחות הטלפון הארוכות שנעדרו מהן המילה ״את/ה״ (מה שלומך? על מה אתה חושב? מה את עושה? את בכלל מרשה לעצמך להתקיים, בינתיים?) והיו מלאות רק ב״אני״ (אני כבר לא קיימת, רע לי, אני רוצה למות, מה אני אעשה עכשיו?) שהטרדתי אותם בהן.
אבל האמת היא שברגע שהסתיימה השיחה היו להם חיים לחזור אליהם.
היחידה שלא היו לה יותר חיים, הייתי אני.
במקומם נשארה מסה חסרת צורה, מרופטת, פצועה, שהציר היחיד שסביבו היא היתה יכולה להסתובב היה הבלבול.
לאחר שעבר רגע הכאב הבלתי נסבל, אפילו הוא לא נשאר כדי לארח לי לחברה.
הלכתי לישון, והמחשבה היחידה שלי לפני שנרדמתי היתה התקווה שלא אתעורר. ממילא את האהבה הגדולה שהייתי חייבת לחוות כבר חוויתי, את הרומנים הטובים ביותר שהייתי צריכה לכתוב כבר כתבתי, בטוח שלא אכתוב אחרים שבהם אוכל להתבטא בצורה עמוקה כל כך, משום שלא אחווה עוד שום דבר שייגע בי בצורה עמוקה כל כך, בֵּית ילדותי היה כבר מאחורַי ואתו כל הבטחה מעניינת לדברים טובים שעוד יבואו, ״ואם כך, אם אין עוד על מה לכתוב, אם אין עוד מה לחוות, אם אין עוד משפחה שבכל שבוע לפחות תיתן לי את האשליה שהיא שלי, מה אני עושה פה, בעולם?״ חזרתי ואמרתי בכל יום שני לפסיכולוגית שלי, דוקטור ט'.
עד שיום אחד בדצמבר — בהשראת רוּדוֹלף שטַיינֶר ומתוך ייאוש ממני — בסוף אחת הפגישות שלנו, זרקה לי, חדה ומסתורית מעט, כיאה לה: ״מתחשק לך לשחק משחק?״
״...״
״במשך חודש אחד, למשך עשר דקות בכל יום, תעשי משהו שמעולם לא עשית.״
״כלומר?״
״כל דבר. מספיק שלא עשית אותו מעולם במשך שלושים וחמש שנה.״
״כמעט שלושים ושש.״
״כמעט שלושים ושש. כל דבר. חדש.״
״במשך חודש.״
״כן.״
״עשר דקות.״
״עשר דקות.״
״אבל... את בטוחה שזה יעבוד?״
״תלוי בך. משחקים הם לאנשים רציניים. אם תחליטי להתחיל במסע הזה, אסור לך לוותר אפילו על יום אחד.״
״ואחר כך?״
״אחר כך מה?״
״ומה מרוויחים בסוף? אני אקבל את החיים שלי בחזרה?״
״נדבר על זה בעוד חודש, קיארה. בינתיים תשחקי, תתחייבי ואל תרמי. להתראות.״
״להתראות.״
לא היה לי מה להפסיד: זאת בדיוק היתה הבעיה שלי.
זאת היתה הזדמנות לנסות.
להתחיל את משחק עשר הדקות.
הדפים הבאים הם היומן של אותו חודש.
 
3 בדצמבר, יום שני
זריחה 7.20 — שקיעה 16:40
 
לק ורוד־פוקסיה
 
הקליניקה של הפסיכולוגית ט' נמצאת במרכז רומא, צעדים ספורים מהבית שבעלי ואני עברנו אליו חודשיים וחצי לפני שיחת הטלפון שלו מדבלין.
בין הקליניקה והבית נמצא מכון היופי איסלָה של כריסטינה וטיציאנָה, היחידות שהכרתי מיד ברובע הזה בעיר הזאת, עיר שתמיד הרגשתי שהיא מעט עוינת, ומאז שבעלי עזב הפכה לאיום קבוע.
גדלתי ותמיד התגוררתי בוויקַרֶלו, אזור כפרי מתנמנם ומשתעמם על שפת האגם, במרחק שעת נסיעה מרומא.
הייתי הרבה דברים בכפר: עצובה, שמחה, עם שיער עד הכתפיים, ארוך, קצר, עם חצבת, ברכיים מלוכלכות, היו לי סיוטים של גיל עשר, סודות עצומים של גיל חמש־עשרה, אכזבות של גיל עשרים, תדהמות של גיל עשרים וחמש, עשיתי שטויות של בני עשר, חמש־עשרה, עשרים ועשרים וחמש, בשעה שאמא שלי בישלה בבית, אבי יצא ונכנס ממנו, אחי נולד בו, טיילו שם חתול, כלב, עוד כלב, דייר משנה, עוד דייר משנה, ועוד אחד, התאהבתי, החזירו לי אהבה, אבל אחר כך לא, נעזבתי, אבל אחר כך לא, הייתי מעוצבנת, משועממת, נחשקת, אבודה, טיפשה, אישה.
תמיד ובכל מצב מוגנת.
מפני האלימות ומפני המציאות, אמרתי אני.
מהאחריות להיות באמת בוגרת או לפחות קרובה לזה, אמרו האחרים: כל עוד מה שמפריד בינך לבין הבית של ההורים שלך הוא גינת ירק ותו לא, הכול הוא רק הטעיה, את מבינה את זה או לא?
האמת היא שלעולם לא הייתי הולכת משם, אלמלא נרקבו חוטי החשמל ואלמלא הבית שלי בוויקרלו לא תבע בכל מאודו שיפוץ כללי: זה ייקח זמן, היתה התשובה של הפועלים, זה ייקח הרבה זמן. אז למה שלא נשכור בית ברומא לשנתיים, ככה שאם בסוף תשתכנעי שהחיים הרבה יותר טובים שם, כלומר רחוק מאמא ואבא לעומת מרחק של שלוש עגבניות, כלומר בתוך הדברים ולא מחוץ להם (אולי רק מפני שאני, במקום לנסוע שעתיים במכונית כדי להגיע למשרד ולחזור ממנו, אוכל להגיע אליו ברגל, ואת שלא נוהגת תוכלי להפסיק לחיות ברכבת), נוכל למכור את הבית בוויקרלו ולקנות בית בעיר? הציע בעלי.
עניתי שבסדר: ממילא, אם נגזר עלי לגלות מוויקרלו, מבחינתי כל מקום אותו הדבר, העיקר שהוא יהיה אתי.
אבל אחרי פחות משלושה חודשים הוא השאיר אותי לבד, בבית הארור הזה ברובע הארור הזה בעיר הארורה הזאת.
אבל שמתי לב מיד לעובדה שאיסלה באמת היה אי, בלב הרעש המיותר שרומא יודעת להשמיע עד שאת כבר לא יודעת מי את, ולעובדה שכריסטיאנה וטיציאנה לא התנהגו בחביבות השטחית, בגישה המנומסת אך הלא־אישית שהעבודה במקומות האלה בדרך כלל מחייבת.
טיציאנה תמיד משועשעת, גם כשהיא רצינית, יש לה עיניים גדולות, פנים בתנועה, היא נראית כמו גיבורה של סרט מצויר ומצחיק, אבל כשאת לא שמה לב, דווקא בגלל שאת לא שמה לב, היא גורמת לך לחשוב על כל מה שלא עובד, על הסתירה האנושית, על אלוהים.
כריסטינה היא הבעלים של מכון היופי, היא חיה משתיקות ארוכות, מבטים כהים ואינטליגנטיים, היא אוהבת לקרוא ולצלול, בים ובתוך עצמה.
היא זו שפותחת לי כשאני מצלצלת בפעמון, מיד לאחר שאני יוצאת מהפסיכולוגית.
״יש לך חלון?״ אני שואלת.
״כמה זמן את צריכה?״
״עשר דקות.״
כריסטינה וטיציאנה תמיד נוזפות בי שאני אף פעם לא עושה הסרת שיער מוחלטת, עיסוי ניסיוני, בקיצור משהו שייתן לקוסמטיקאית את האפשרות להתבלט, הסיפוק שמעבר להבאת הלקוחה למראה המהוגן הבסיסי ביותר.
״אוקיי, בואי,״ אומרת כריסטינה.
וברגע שאני מסבירה לה את משחק עשר הדקות, העיניים שלה מתמלאות בנצנוצים מסוכנים. היא מפשפשת באחת המגירות, שולפת את אוסף הלקים שלה. אני מפחדת.
היא בוחרת ורוד־פוקסיה. עם נצנצים.
אני מפחדת עוד יותר.
״אבל לא על הידיים.״
״דווקא כן,״ היא עונה. ״על הידיים ועל הרגליים. אולי זה ייקח קצת יותר מעשר דקות, אבל זאת לא בעיה, נכון? תורידי את הנעליים ושבי.״
אני חולצת את הנעליים ויושבת.
צבע הלק היחיד שאי פעם שקלתי למרוח הוא שחור, וגם זה בהסתייגות.
כי כשאת כותבת ספרים את לא רוצה שיחשבו שאת איזו דודה מפרפרת שמספרת סיפורים כדי להבין את עצמה. את רוצה את האישור להיות האינטלקטואלית המחמירה והעסוקה בעלת הארשת החולנית, הרצינית והחיוורת, זה מה שאמרו לי תמיד כריסטיאנה וטיציאנה.
כי הצבעים מלאי החיים, ככל שהם מלהיבים יותר, נדמה שהם נותנים למציאות שכל כך מפחידה אותי סמכות להתקדם, אמרתי אני.
כי אבא שלך רצה בן בכור ואת לא רצית לאכזב אותו עד הסוף, אמר בעלי.
כריסטינה מתחילה למרוח לי בסיס שקוף על הציפורניים ברגליים.
״ולמה זה טוב, המשחק הזה של העשר דקות?״ היא שואלת.
״אה, הפסיכולוגית לא הסבירה לי. אני חושבת שזה טוב בעיקר בשביל לאמץ לי את הראש, למלא את הריק ולעשות סדר בבלבול שאני נמצאת בתוכו.״
״הריק והבלבול עדיין יותר טובים מבעלך לשעבר.״
כריסטינה מעולם לא היתה תומכת נלהבת בנישואים שלי. ״מהפעם הראשונה שבאת הנה ורבת אתו דרך האס–אם–אסים, אבל לא ידעת להסביר אפילו למה, היה ברור שהסיפור שלכם לא יכול להימשך.״
עוד לא מצאתי את האומץ לגלות לכריסטינה שמאז סוף הקיץ בעלי מנסה בדרכו שלו להתקרב מחדש.
הוא חזר סוף סוף מדבלין, נגיד ככה.
כי למעשה הוא היה בדבלין רק שלושה שבועות. ואז שיבּוֹן, המתרגמת שהכיר כשעבד על עבודת המאסטר, עצבנה אותו. הוא נסע לניו יורק, נתן לעצמו קצת למות במתיקות או לחיות במתיקות, תלוי בנקודת המבט, בקיץ הוא כתש קרח למוֹחיטוֹ במועדון ג'אז, עד שהגיע ספטמבר. תקופת ההמתנה הסתיימה, הוא שכר חדר מחבר לעבודה וחזר להיות העורך דין הכי מבריק במשרד שלו.
בבית המשפט, כעבור ימים אחדים, הוא ראה בת של נאשם אחד שעליו הגן. היו לה צמות ארוכות, עיניים מבוהלות והיא אימצה אל החזה בובת ג'ירפה שנראתה כאילו היתה היצור היחיד בעולם הראוי לאמונה ומסוגל לתת לה תקווה אמיתית.
לבו התחיל לפעום בטירוף, הרקות שלו התכסו זיעה, אחר כך הכול החשיך והוא התעורר על הרצפה, באולם, כשהלקוח שלו מרים את רגליו באוויר: הוא עבר התקף חרדה.
הילדה הזאת הזכירה לו פתאום מישהי.
והמישהי הזאת היתה אשתו.
נפגשנו כשהיינו בני שמונה־עשרה, בעלי ואני.
התיכון שלנו השתתף במיזם של משרד החינוך שדרש נוכחות של פסיכולוג בבתי הספר.
בכל כיתה המורים היו צריכים לבחור לפחות תלמיד אחד בחודש שלדעתם יש לו צורך מובהק בתמיכה פסיכולוגית.
בקבוצת הנבחרים הראשונה נמצאנו שנינו.
״למה את כאן?״ הוא שאל אותי.
״כי לדעתי אני אוכלת יותר מדי, אבל לדעת ההורים והמורים שלי אני לא אוכלת כלום. ולמה אתה כאן?״
״כי אמא שלי התאהבה במגיד העתידות שלה ועזבה את אבא שלי ואותי.״
״אה, אני מצטערת.״
״אני לא, לא אכפת לי.״
״אז למה אתה כאן?״
״כי המורים חושבים שכן אכפת לי. איזה צמות ארוכות יש לך!״
״ולך יש עיניים צהובות.״
הכול כבר קרה.
צמחנו יחד: כך חשבו כולם, כך חשבנו אנחנו.
אבל האמת היא שלא צומחים יחד במקרה או בגלל איזה קסם. בעצם, צריך להיות ערניים מאוד. ואם אחד מהשניים צומח אפילו רק בחצי מודעות מהר יותר מהאחר, אבל האחר, במקום להדביק אותו מרגיש רע ובורח לכיוון אחר, בורח לניו יורק, אחר כך נורא קשה למצוא שוב זה את זה.
האהבה שלנו התקיימה על אכזבות וחוסר התאמות כבר כמה חודשים לפני שיחת הטלפון מדבלין, וגם עכשיו זה ככה: עד כדי כך שבעלי, שבימים אלה הוא ממלא ארגזים בבגדים, טוען שמעולם לא הרגיש כל כך קשור אלי, ואני לא יודעת אם להתייחס לזה כאל הצהרה רומנטית או כאל תסמין פתולוגי.
״גם את יודעת שלא יכולתם להמשיך יחד,״ מתעקשת כריסטינה בשעה שהיא מתעסקת בלק הפוקסיה. מבהיל הלק, אני חושבת. ״הכי מדליק בעולם,״ היא אומרת.
״כן, כן: בטח, אני יודעת. אבל אני מרגישה אבודה לגמרי, באופן כללי.״
היא מתחילה מהבוהן הימנית. הצילו.
״די, תפסיקי להיות יללנית. את כותבת סוף סוף ספר חדש, לא? תתרכזי בזה.״
אצבע שנייה. אחריה שלישית, ורביעית.
״את צודקת, כריס. אבל גם שם יש סיבוכים. זה כבר לא בידיים שלי. בקיצור, זה סיפור על שתי נשים שנפגשות בסופרמרקט ובודקות מה השנייה קנתה, ומתחילות לקנא זו בזו: אחת היא שחקנית, מבולבלת רגשית, מלאת להט אבל חסרת שקט, והשנייה היא אמא שנדמה שמצאה את השקט הזה. אבל רק עד הנקודה שבה בִּמקום להגן עליה, השקט חונק אותה.״
״אהבתי.״
הזרת. תראו. אצבע כל כך קטנה ובכל זאת כל כך ורודה. פוקסיה.
גועל נפש.
״הבעיה היא שלמרות שכרגע — למזלי ולרוע מזלי — אני יודעת בדיוק מה יכולה לחשוב ולהרגיש המבולבלת, אני לא מצליחה למצוא את הביטוי הנכון שיבהיר מה בדיוק מרגישה אֶריקָה, האמא. בקיצור, אני מרגישה שבדפים שמוקדשים לה חסרה מילת המפתח להיכנס לתוכה.״
קדימה כף רגל שמאל.
״מה הסיפור שלה?״
״זה לא בדיוק סיפור... יותר כמו תחושה. את מכירה את זה שהחיים שלך נראים לך כמו החיים שלך, אבל בלעדייך?״
קדימה יד ימין.
״איך לא. כשנדמה לך שאת ארוזה בתוך שקית ואקום. ככה אני קוראת לזה.״
ארוזה. בשקית ואקום. ארוזה בשקית ואקום.
אני ממש מרגישה את האוויר שחסר לי ואת הגוף שמתחיל לצוף על דעת עצמו בתוך סוג של שקית. ומחוץ לשקית כל העולם.
יכול להיות שככה אריקה מרגישה? יכול להיות?
וקדימה שמאל.
עשר הדקות הראשונות חלפו.
הציפורניים שלי זוהרות, נבוכות, בוורוד פוקסיה, כל העשרים.
הן לא מוצאות חן בעיני, אבל אולי דווקא כן. הן ממש קצת שלי, וכרגע אני כל כך אדישה עד שהן כמעט מעוררות בי חיבה, בהפוך על הפוך.
ובכל זאת, בזכות עשר הדקות האלה, לאריקה יש מילת מפתח שבעזרתה אוכל להיכנס לתוכה.
לפעמים, בזמן האחרון, אני מרגישה שאני כאילו, לא יודעת איך לומר את זה: בתוך שקית ואקום.
יפה, נכון ושלה, בתור התבטאות.
בכלל, בשביל רומן שמתרחש בסופרמרקט הוא מושלם.
הקרדיט שייך לכריסטינה, ברור, לא למשחק.
אבל אלמלא המשחק, לא הייתי נכנסת הנה היום.
נו טוב.
בקיצור.
שווה להמשיך.

קיארה גמברלה

קיַארָה גַמבֶּרַלֶה, ילידת 1977, מתגוררת ברומא.

עוד על הספר

  • תרגום: יערית טאובר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 204 עמ' מודפסים
עשר דקות קיארה גמברלה
מאז ומעולם התגוררתי באותו בית בכפר, בשערי רומא, בהתחלה עם הורי, אחר כך עם שותפים אחדים, ולאחר מכן עם הגבר שיהפוך להיות בעלי. הייתי נשואה עשר שנים, שמונה מתוכן כתבתי את ״ארוחות צהריים של יום ראשון״, טור בשבועון ששלח אותי במשך שבוע — מראשון עד ראשון — לאכול ארוחת צהריים עם המשפחה הכי רגילה שאפשר למצוא או עם משפחה מגוחכת, ובכל מקרה משפחה שדומה אך ורק לעצמה, ולספר עליה.
בתקופה של פחות משנה, מאוקטובר 2011 ועד ספטמבר 2012, עברנו לגור בעיר משום שבעלי התעקש על כך, ואז הוא נסע לכתוב את עבודת המאסטר שלו בדבלין, ויום לפני שהיה אמור לחזור הוא צלצל אלי ואמר לי שלא, הוא לא חוזר, אבל כן, טוב לו, ושאם לא אשמע ממנו זמן מה שלא אדאג: להפך, יכול להיות שהוא גילה שדווקא טוב לו יותר בלעדי. בקיצור, הוא צריך להתרחק מהעבודה שלו ומהנישואים שלנו, ולחשוב. לבד. באירלנד.
במקביל, עורך השבועון לא היה מתחשב כמוהו ובלי לומר לי מילה החליף את הטור שלי בטור ״מכתבים מהלב״ של אחת, טַניָה מֶלוֹדיָה, חביבת הקהל בעונה האחרונה של ״האח הגדול״.
בשעה שהכול התמוטט סביבי ובתוכי, אבא שלי, אמא שלי, אחי וחברַי נותרו איתנים במקומם, ישנו אצלי לפי תור בתקופה הראשונה, גררו אותי לקולנוע, לפארק, לקריוקי, לאצטדיון, לחופשה, ולא נרתעו משיחות הטלפון הארוכות שנעדרו מהן המילה ״את/ה״ (מה שלומך? על מה אתה חושב? מה את עושה? את בכלל מרשה לעצמך להתקיים, בינתיים?) והיו מלאות רק ב״אני״ (אני כבר לא קיימת, רע לי, אני רוצה למות, מה אני אעשה עכשיו?) שהטרדתי אותם בהן.
אבל האמת היא שברגע שהסתיימה השיחה היו להם חיים לחזור אליהם.
היחידה שלא היו לה יותר חיים, הייתי אני.
במקומם נשארה מסה חסרת צורה, מרופטת, פצועה, שהציר היחיד שסביבו היא היתה יכולה להסתובב היה הבלבול.
לאחר שעבר רגע הכאב הבלתי נסבל, אפילו הוא לא נשאר כדי לארח לי לחברה.
הלכתי לישון, והמחשבה היחידה שלי לפני שנרדמתי היתה התקווה שלא אתעורר. ממילא את האהבה הגדולה שהייתי חייבת לחוות כבר חוויתי, את הרומנים הטובים ביותר שהייתי צריכה לכתוב כבר כתבתי, בטוח שלא אכתוב אחרים שבהם אוכל להתבטא בצורה עמוקה כל כך, משום שלא אחווה עוד שום דבר שייגע בי בצורה עמוקה כל כך, בֵּית ילדותי היה כבר מאחורַי ואתו כל הבטחה מעניינת לדברים טובים שעוד יבואו, ״ואם כך, אם אין עוד על מה לכתוב, אם אין עוד מה לחוות, אם אין עוד משפחה שבכל שבוע לפחות תיתן לי את האשליה שהיא שלי, מה אני עושה פה, בעולם?״ חזרתי ואמרתי בכל יום שני לפסיכולוגית שלי, דוקטור ט'.
עד שיום אחד בדצמבר — בהשראת רוּדוֹלף שטַיינֶר ומתוך ייאוש ממני — בסוף אחת הפגישות שלנו, זרקה לי, חדה ומסתורית מעט, כיאה לה: ״מתחשק לך לשחק משחק?״
״...״
״במשך חודש אחד, למשך עשר דקות בכל יום, תעשי משהו שמעולם לא עשית.״
״כלומר?״
״כל דבר. מספיק שלא עשית אותו מעולם במשך שלושים וחמש שנה.״
״כמעט שלושים ושש.״
״כמעט שלושים ושש. כל דבר. חדש.״
״במשך חודש.״
״כן.״
״עשר דקות.״
״עשר דקות.״
״אבל... את בטוחה שזה יעבוד?״
״תלוי בך. משחקים הם לאנשים רציניים. אם תחליטי להתחיל במסע הזה, אסור לך לוותר אפילו על יום אחד.״
״ואחר כך?״
״אחר כך מה?״
״ומה מרוויחים בסוף? אני אקבל את החיים שלי בחזרה?״
״נדבר על זה בעוד חודש, קיארה. בינתיים תשחקי, תתחייבי ואל תרמי. להתראות.״
״להתראות.״
לא היה לי מה להפסיד: זאת בדיוק היתה הבעיה שלי.
זאת היתה הזדמנות לנסות.
להתחיל את משחק עשר הדקות.
הדפים הבאים הם היומן של אותו חודש.
 
3 בדצמבר, יום שני
זריחה 7.20 — שקיעה 16:40
 
לק ורוד־פוקסיה
 
הקליניקה של הפסיכולוגית ט' נמצאת במרכז רומא, צעדים ספורים מהבית שבעלי ואני עברנו אליו חודשיים וחצי לפני שיחת הטלפון שלו מדבלין.
בין הקליניקה והבית נמצא מכון היופי איסלָה של כריסטינה וטיציאנָה, היחידות שהכרתי מיד ברובע הזה בעיר הזאת, עיר שתמיד הרגשתי שהיא מעט עוינת, ומאז שבעלי עזב הפכה לאיום קבוע.
גדלתי ותמיד התגוררתי בוויקַרֶלו, אזור כפרי מתנמנם ומשתעמם על שפת האגם, במרחק שעת נסיעה מרומא.
הייתי הרבה דברים בכפר: עצובה, שמחה, עם שיער עד הכתפיים, ארוך, קצר, עם חצבת, ברכיים מלוכלכות, היו לי סיוטים של גיל עשר, סודות עצומים של גיל חמש־עשרה, אכזבות של גיל עשרים, תדהמות של גיל עשרים וחמש, עשיתי שטויות של בני עשר, חמש־עשרה, עשרים ועשרים וחמש, בשעה שאמא שלי בישלה בבית, אבי יצא ונכנס ממנו, אחי נולד בו, טיילו שם חתול, כלב, עוד כלב, דייר משנה, עוד דייר משנה, ועוד אחד, התאהבתי, החזירו לי אהבה, אבל אחר כך לא, נעזבתי, אבל אחר כך לא, הייתי מעוצבנת, משועממת, נחשקת, אבודה, טיפשה, אישה.
תמיד ובכל מצב מוגנת.
מפני האלימות ומפני המציאות, אמרתי אני.
מהאחריות להיות באמת בוגרת או לפחות קרובה לזה, אמרו האחרים: כל עוד מה שמפריד בינך לבין הבית של ההורים שלך הוא גינת ירק ותו לא, הכול הוא רק הטעיה, את מבינה את זה או לא?
האמת היא שלעולם לא הייתי הולכת משם, אלמלא נרקבו חוטי החשמל ואלמלא הבית שלי בוויקרלו לא תבע בכל מאודו שיפוץ כללי: זה ייקח זמן, היתה התשובה של הפועלים, זה ייקח הרבה זמן. אז למה שלא נשכור בית ברומא לשנתיים, ככה שאם בסוף תשתכנעי שהחיים הרבה יותר טובים שם, כלומר רחוק מאמא ואבא לעומת מרחק של שלוש עגבניות, כלומר בתוך הדברים ולא מחוץ להם (אולי רק מפני שאני, במקום לנסוע שעתיים במכונית כדי להגיע למשרד ולחזור ממנו, אוכל להגיע אליו ברגל, ואת שלא נוהגת תוכלי להפסיק לחיות ברכבת), נוכל למכור את הבית בוויקרלו ולקנות בית בעיר? הציע בעלי.
עניתי שבסדר: ממילא, אם נגזר עלי לגלות מוויקרלו, מבחינתי כל מקום אותו הדבר, העיקר שהוא יהיה אתי.
אבל אחרי פחות משלושה חודשים הוא השאיר אותי לבד, בבית הארור הזה ברובע הארור הזה בעיר הארורה הזאת.
אבל שמתי לב מיד לעובדה שאיסלה באמת היה אי, בלב הרעש המיותר שרומא יודעת להשמיע עד שאת כבר לא יודעת מי את, ולעובדה שכריסטיאנה וטיציאנה לא התנהגו בחביבות השטחית, בגישה המנומסת אך הלא־אישית שהעבודה במקומות האלה בדרך כלל מחייבת.
טיציאנה תמיד משועשעת, גם כשהיא רצינית, יש לה עיניים גדולות, פנים בתנועה, היא נראית כמו גיבורה של סרט מצויר ומצחיק, אבל כשאת לא שמה לב, דווקא בגלל שאת לא שמה לב, היא גורמת לך לחשוב על כל מה שלא עובד, על הסתירה האנושית, על אלוהים.
כריסטינה היא הבעלים של מכון היופי, היא חיה משתיקות ארוכות, מבטים כהים ואינטליגנטיים, היא אוהבת לקרוא ולצלול, בים ובתוך עצמה.
היא זו שפותחת לי כשאני מצלצלת בפעמון, מיד לאחר שאני יוצאת מהפסיכולוגית.
״יש לך חלון?״ אני שואלת.
״כמה זמן את צריכה?״
״עשר דקות.״
כריסטינה וטיציאנה תמיד נוזפות בי שאני אף פעם לא עושה הסרת שיער מוחלטת, עיסוי ניסיוני, בקיצור משהו שייתן לקוסמטיקאית את האפשרות להתבלט, הסיפוק שמעבר להבאת הלקוחה למראה המהוגן הבסיסי ביותר.
״אוקיי, בואי,״ אומרת כריסטינה.
וברגע שאני מסבירה לה את משחק עשר הדקות, העיניים שלה מתמלאות בנצנוצים מסוכנים. היא מפשפשת באחת המגירות, שולפת את אוסף הלקים שלה. אני מפחדת.
היא בוחרת ורוד־פוקסיה. עם נצנצים.
אני מפחדת עוד יותר.
״אבל לא על הידיים.״
״דווקא כן,״ היא עונה. ״על הידיים ועל הרגליים. אולי זה ייקח קצת יותר מעשר דקות, אבל זאת לא בעיה, נכון? תורידי את הנעליים ושבי.״
אני חולצת את הנעליים ויושבת.
צבע הלק היחיד שאי פעם שקלתי למרוח הוא שחור, וגם זה בהסתייגות.
כי כשאת כותבת ספרים את לא רוצה שיחשבו שאת איזו דודה מפרפרת שמספרת סיפורים כדי להבין את עצמה. את רוצה את האישור להיות האינטלקטואלית המחמירה והעסוקה בעלת הארשת החולנית, הרצינית והחיוורת, זה מה שאמרו לי תמיד כריסטיאנה וטיציאנה.
כי הצבעים מלאי החיים, ככל שהם מלהיבים יותר, נדמה שהם נותנים למציאות שכל כך מפחידה אותי סמכות להתקדם, אמרתי אני.
כי אבא שלך רצה בן בכור ואת לא רצית לאכזב אותו עד הסוף, אמר בעלי.
כריסטינה מתחילה למרוח לי בסיס שקוף על הציפורניים ברגליים.
״ולמה זה טוב, המשחק הזה של העשר דקות?״ היא שואלת.
״אה, הפסיכולוגית לא הסבירה לי. אני חושבת שזה טוב בעיקר בשביל לאמץ לי את הראש, למלא את הריק ולעשות סדר בבלבול שאני נמצאת בתוכו.״
״הריק והבלבול עדיין יותר טובים מבעלך לשעבר.״
כריסטינה מעולם לא היתה תומכת נלהבת בנישואים שלי. ״מהפעם הראשונה שבאת הנה ורבת אתו דרך האס–אם–אסים, אבל לא ידעת להסביר אפילו למה, היה ברור שהסיפור שלכם לא יכול להימשך.״
עוד לא מצאתי את האומץ לגלות לכריסטינה שמאז סוף הקיץ בעלי מנסה בדרכו שלו להתקרב מחדש.
הוא חזר סוף סוף מדבלין, נגיד ככה.
כי למעשה הוא היה בדבלין רק שלושה שבועות. ואז שיבּוֹן, המתרגמת שהכיר כשעבד על עבודת המאסטר, עצבנה אותו. הוא נסע לניו יורק, נתן לעצמו קצת למות במתיקות או לחיות במתיקות, תלוי בנקודת המבט, בקיץ הוא כתש קרח למוֹחיטוֹ במועדון ג'אז, עד שהגיע ספטמבר. תקופת ההמתנה הסתיימה, הוא שכר חדר מחבר לעבודה וחזר להיות העורך דין הכי מבריק במשרד שלו.
בבית המשפט, כעבור ימים אחדים, הוא ראה בת של נאשם אחד שעליו הגן. היו לה צמות ארוכות, עיניים מבוהלות והיא אימצה אל החזה בובת ג'ירפה שנראתה כאילו היתה היצור היחיד בעולם הראוי לאמונה ומסוגל לתת לה תקווה אמיתית.
לבו התחיל לפעום בטירוף, הרקות שלו התכסו זיעה, אחר כך הכול החשיך והוא התעורר על הרצפה, באולם, כשהלקוח שלו מרים את רגליו באוויר: הוא עבר התקף חרדה.
הילדה הזאת הזכירה לו פתאום מישהי.
והמישהי הזאת היתה אשתו.
נפגשנו כשהיינו בני שמונה־עשרה, בעלי ואני.
התיכון שלנו השתתף במיזם של משרד החינוך שדרש נוכחות של פסיכולוג בבתי הספר.
בכל כיתה המורים היו צריכים לבחור לפחות תלמיד אחד בחודש שלדעתם יש לו צורך מובהק בתמיכה פסיכולוגית.
בקבוצת הנבחרים הראשונה נמצאנו שנינו.
״למה את כאן?״ הוא שאל אותי.
״כי לדעתי אני אוכלת יותר מדי, אבל לדעת ההורים והמורים שלי אני לא אוכלת כלום. ולמה אתה כאן?״
״כי אמא שלי התאהבה במגיד העתידות שלה ועזבה את אבא שלי ואותי.״
״אה, אני מצטערת.״
״אני לא, לא אכפת לי.״
״אז למה אתה כאן?״
״כי המורים חושבים שכן אכפת לי. איזה צמות ארוכות יש לך!״
״ולך יש עיניים צהובות.״
הכול כבר קרה.
צמחנו יחד: כך חשבו כולם, כך חשבנו אנחנו.
אבל האמת היא שלא צומחים יחד במקרה או בגלל איזה קסם. בעצם, צריך להיות ערניים מאוד. ואם אחד מהשניים צומח אפילו רק בחצי מודעות מהר יותר מהאחר, אבל האחר, במקום להדביק אותו מרגיש רע ובורח לכיוון אחר, בורח לניו יורק, אחר כך נורא קשה למצוא שוב זה את זה.
האהבה שלנו התקיימה על אכזבות וחוסר התאמות כבר כמה חודשים לפני שיחת הטלפון מדבלין, וגם עכשיו זה ככה: עד כדי כך שבעלי, שבימים אלה הוא ממלא ארגזים בבגדים, טוען שמעולם לא הרגיש כל כך קשור אלי, ואני לא יודעת אם להתייחס לזה כאל הצהרה רומנטית או כאל תסמין פתולוגי.
״גם את יודעת שלא יכולתם להמשיך יחד,״ מתעקשת כריסטינה בשעה שהיא מתעסקת בלק הפוקסיה. מבהיל הלק, אני חושבת. ״הכי מדליק בעולם,״ היא אומרת.
״כן, כן: בטח, אני יודעת. אבל אני מרגישה אבודה לגמרי, באופן כללי.״
היא מתחילה מהבוהן הימנית. הצילו.
״די, תפסיקי להיות יללנית. את כותבת סוף סוף ספר חדש, לא? תתרכזי בזה.״
אצבע שנייה. אחריה שלישית, ורביעית.
״את צודקת, כריס. אבל גם שם יש סיבוכים. זה כבר לא בידיים שלי. בקיצור, זה סיפור על שתי נשים שנפגשות בסופרמרקט ובודקות מה השנייה קנתה, ומתחילות לקנא זו בזו: אחת היא שחקנית, מבולבלת רגשית, מלאת להט אבל חסרת שקט, והשנייה היא אמא שנדמה שמצאה את השקט הזה. אבל רק עד הנקודה שבה בִּמקום להגן עליה, השקט חונק אותה.״
״אהבתי.״
הזרת. תראו. אצבע כל כך קטנה ובכל זאת כל כך ורודה. פוקסיה.
גועל נפש.
״הבעיה היא שלמרות שכרגע — למזלי ולרוע מזלי — אני יודעת בדיוק מה יכולה לחשוב ולהרגיש המבולבלת, אני לא מצליחה למצוא את הביטוי הנכון שיבהיר מה בדיוק מרגישה אֶריקָה, האמא. בקיצור, אני מרגישה שבדפים שמוקדשים לה חסרה מילת המפתח להיכנס לתוכה.״
קדימה כף רגל שמאל.
״מה הסיפור שלה?״
״זה לא בדיוק סיפור... יותר כמו תחושה. את מכירה את זה שהחיים שלך נראים לך כמו החיים שלך, אבל בלעדייך?״
קדימה יד ימין.
״איך לא. כשנדמה לך שאת ארוזה בתוך שקית ואקום. ככה אני קוראת לזה.״
ארוזה. בשקית ואקום. ארוזה בשקית ואקום.
אני ממש מרגישה את האוויר שחסר לי ואת הגוף שמתחיל לצוף על דעת עצמו בתוך סוג של שקית. ומחוץ לשקית כל העולם.
יכול להיות שככה אריקה מרגישה? יכול להיות?
וקדימה שמאל.
עשר הדקות הראשונות חלפו.
הציפורניים שלי זוהרות, נבוכות, בוורוד פוקסיה, כל העשרים.
הן לא מוצאות חן בעיני, אבל אולי דווקא כן. הן ממש קצת שלי, וכרגע אני כל כך אדישה עד שהן כמעט מעוררות בי חיבה, בהפוך על הפוך.
ובכל זאת, בזכות עשר הדקות האלה, לאריקה יש מילת מפתח שבעזרתה אוכל להיכנס לתוכה.
לפעמים, בזמן האחרון, אני מרגישה שאני כאילו, לא יודעת איך לומר את זה: בתוך שקית ואקום.
יפה, נכון ושלה, בתור התבטאות.
בכלל, בשביל רומן שמתרחש בסופרמרקט הוא מושלם.
הקרדיט שייך לכריסטינה, ברור, לא למשחק.
אבל אלמלא המשחק, לא הייתי נכנסת הנה היום.
נו טוב.
בקיצור.
שווה להמשיך.