התיאוריה האחרונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התיאוריה האחרונה
מכר
מאות
עותקים
התיאוריה האחרונה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

התיאוריה האחרונה

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים

מארק אלפרט

מארק אלפרט, למד אסטרופיזיקה באוניברסיטת פרינסטון וכתב את עבודת התזה שלו על יישומים של תורת היחסות של איינשטיין. הוא גם בעל תואר שני בספרות מאוניברסיטת קולומביה. הוא עבד כעיתונאי, ובהמשך התמנה לעורך במגזין "סיינטיפיק אמריקן", שם הוא מפשט רעיונות מדעיים מורכבים כגון תיאוריית המיתרים, רב-ממדיות ויקומים מקבילים למען קוראי העיתון.

תקציר

מותחן מסחרר על פרופסור להיסטוריה של המדע שנס על נפשו, ועל תיאוריה סודית של איינשטיין שיכולה לשנות את העולם.

דייוויד סוויפט, פרופסור להיסטוריה של המדע, נקרא לבית החולים למיטת חוליו של מרצה שלו לשעבר, המאושפז לאחר שעוּנה באכזריות. על ערש דווי מחרחר הפרופסור הזקן סדרת ספָרות מסתורית ואת המילים Einheitliche Feldtheorie, שמשמעותן "תיאוריית השדה המאוחדת".

הייתכן שהוא מתכוון לתיאוריה המיוחסת לאיינשטיין, סדרת משוואות העשויה להסביר את כוחות הטבע ולשנות מהיסוד את השקפותינו על היקום כולו? אבל איינשטיין הרי מת לפני שהצליח להשלים אותה. ואולי לא?

שעות ספורות לאחר מכן דייוויד מובא לחקירה במתקני האף-בי-איי, ומשם הוא נמלט בעור שיניו מהסוכנים שמנסים להניח את ידיהם על התיאוריה החשאית. אבל לא רק הם: שכיר-חרב רוסי חסר רחמים יעשה כל מה שצריך כדי להגיע לפניהם לדייוויד ולתיאוריה. דייוויד חובר למכרה ותיקה, מדענית יפהפייה ומבריקה מפרינסטון, ויחד, תוך כדי מנוסה, הם מנסים לפענח את התיאוריה האחרונה של איינשטיין - ולחשוף את ההיקף המזעזע של השלכותיה.

בספר הביכורים שלו, שכבר תורגם לשש-עשרה שפות והפך לתופעה של ממש, מארק אלפרט טווה בכישרון רב סוגיות מדעיות, היסטוריות ופוליטיות עם מרדפים עוצרי נשימה וסיפור אהבה יוצא דופן, דמויות מורכבות ועלילה סוחפת ומרתקת. מובטח לכם שלא תוכלו להניח את הספר מידכם עד לגראנד פינאלה.

מארק אלפרט, המעיד על עצמו בגאווה שהוא "חנון-מדעים", למד אסטרופיזיקה באוניברסיטת פרינסטון וכתב את עבודת התזה שלו על יישומים של תורת היחסות של איינשטיין. הוא גם בעל תואר שני בספרות מאוניברסיטת קולומביה.

הוא עבד כעיתונאי, ובהמשך התמנה לעורך במגזין "סיינטיפיק אמריקן", שם הוא מפשט רעיונות מדעיים מורכבים כגון תיאוריית המיתרים, רב-ממדיות ויקומים מקבילים למען קוראי העיתון.

פרק ראשון

פרק ראשון

 

האנס וַלתֵר קליינמן, אחד הפיזיקאים התיאורטיים הגדולים של זמננו, טבע באמבטיה שלו. אדם זר בעל זרועות ארוכות ומגוידות הצמיד את כתפיו של האנס אל קרקעית החרסינה.
אף שהמים היו בעומק שלושים סנטימטרים בלבד, הזרועות המשתקות מנעו מהאנס להרים את ראשו מעל לפני המים. הוא לפת את ידיו של הזר בניסיון לרפות את אחיזתן, אך האיש היה שטארקער, פרא אדם צעיר ואכזר, והאנס היה זקן בן שבעים ותשע עם דלקת מפרקים ולב חלש. הוא חבט לכל עבר, בעט בצדי האמבטיה, והמים הפושרים ניתזו סביב. הוא לא הצליח לראות היטב את פני תוקפו - פניו של האיש היו כתם נוזלי משתנה. השטארקער התגנב כנראה לדירה מבעד לחלון הפתוח שליד יציאת החירום, ומיהר אל חדר האמבטיה כשהבין שהאנס נמצא שם.
בשעה שהאנס נאבק, הוא חש בלחץ הגובר בחזהו. זה התחיל במרכז, ממש מתחת לעצם החזה, ועד מהרה התפשט בכלוב הצלעות.
לחץ שלילי, שמעך אותו מכל הכיוונים וכיווץ את ריאותיו. בתוך שניות הוא טיפס אל צווארו בהיצרוּת חמה וחונקת, והאנס פתח את פיו כעומד להקיא. מים פושרים חדרו אל גרונו, והאנס התגלגל ביצור שכולו פאניקה טהורה, חיה פרימיטיבית מפרכסת, מתפתלת, עם כניסתה לשלב העוויתות האחרונות. לא, לא, לא, לא, לא, לא! ואז הוא דמם, ובעוד ראייתו מיטשטשת ראה רק את פני המים השקטים יוצרים גלים קטנים במרחק סנטימטרים ספורים מעליו. טור פוּריֶיה, חשב. וכל־כך יפה.
אבל זה לא היה הסוף, עדיין לא. כשהאנס חזר להכרה, הוא שכב עם הפנים למטה על רצפת האריחים הקרה, והקיא מי אמבט. עיניו כאבו ובטנו היטלטלה, וכל נשימה היתה השתנקות מייסרת. למען האמת, החזרה לחיים כאבה יותר מן הגסיסה. ואז הוא חש חבטה עזה בגבו, ממש בין השכמות, ושמע מישהו אומר בעליזות, "הגיע הזמן להתעורר!"
הזר אחז במרפקיו וגלגל אותו על גבו. עורפו של האנס נחבט באריחים הרטובים. עדיין מתקשה לנשום, הוא הביט בפני תוקפו, שכרע ברך על שטיחון האמבטיה. איש ענק, במשקל מאה קילוגרם לפחות. שרירי כתף מתפקעים תחת חולצת טריקו שחורה, מכנסי הסוואה תחובים במגפי עור שחורים. ראש קירח, קטן באופן לא פרופורציונלי לגופו, עם זיפי זקן וצלקת אפורה על הלסת. ככל הנראה נרקומן, ניחש האנס. אחרי שהוא ירצח אותי, הוא יהרוס את הדירה בחיפוש אחר דברי ערך. ורק אז הפוץ המטומטם יקלוט שאין לי פרוטה שחוקה.
השטארקער מתח את שפתיו הצרוֹת לחיוך. "ועכשיו ננהל שיחה קטנה, כן? אתה יכול לקרוא לי סיימון אם אתה רוצה."
לאיש היה מבטא מוזר שהאנס לא הצליח למקם. עיניו היו קטנות וחומות, אפו עקום, ועורו בצבע לבֵנה דהויה. תווי פניו היו מכוערים אך חסרי ייחוד - הוא היה יכול להיות ספרדי, רוסי, טורקי, כמעט כל דבר. האנס ניסה לומר, "מה אתה רוצה?" אך כשפתח את פיו, רק נתקף עווית של טרום־הקאה.
סיימון נראה משועשע. "כן, כן, אני מצטער. אבל הייתי צריך להראות לך שאני רציני. ועדיף לעשות את זה מיד, לא?"
משום מה, האנס לא פחד כעת. הוא כבר השלים עם העובדה שהזר מתכוון להרוג אותו. מה שהטריד אותו היה חוצפתו של האיש, שהמשיך לחייך בזמן שהאנס שכב עירום על הרצפה. היה לו ברור מה עומד לקרות: סיימון יצווה עליו לגלות לו את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלו. דבר דומה קרה לאחת משכנותיו של האנס, אישה בת שמונים ושתיים שהותקפה בדירתה והוכתה עד שגילתה את המספר. לא, האנס לא פחד - הוא רתח מזעם! הוא השתעל ופלט טיפות אחרונות של מי אמבט, והזדקף על מרפקיו. "הפעם טעית, א־ גאנעב. אין לי כסף. אין לי אפילו כרטיס אשראי."
"אני לא רוצה את הכסף שלך, ד"ר קליינמן. אני מתעניין בפיזיקה, לא בכסף. אתה מכיר את הנושא, לא?"
בתחילה האנס פשוט התרגז עוד יותר. האם הפוץ הזה צוחק עליו? מי הוא חושב שהוא? אך כעבור רגע עלתה שאלה מטרידה יותר במוחו: מנין האיש הזה יודע את שמי? ואיך הוא יודע שאני פיזיקאי? סיימון קרא כמדומה את מחשבותיו של האנס. "אל תהיה מופתע כל־כך, פרופסור. אני לא בור כמו שאני נראה. אולי אין לי תארים מתקדמים, אבל אני לומד מהר."
בשלב זה האנס כבר הניח שהאיש אינו נרקומן. "מי אתה? מה אתה עושה כאן?"
"תחשוב על זה כעל פרויקט מחקר. בנושא מאתגר ואזוטרי מאוד."
חיוכו התרחב. "אני מודה שכמה מהמשוואות לא היו קלות להבנה.
אבל יש לי חברים, אתה מבין, והם הסבירו לי טוב מאוד."
"חברים? מה זאת אומרת חברים?"
"טוב, אולי זאת לא המילה הנכונה. לקוחות זה מדויק יותר. יש לי כמה לקוחות משכילים ואמידים מאוד. והם שכרו אותי כדי להשיג ממך מידע."
"על מה אתה מדבר? אתה מרגל או משהו?"
סיימון צחקק. "לא, לא, לא משהו מפואר כל־כך. אני קבלן עצמאי. נסתפק בזה."
מחשבותיו של האנס דהרו עכשיו. השטארקער מרגל, או אולי טרוריסט. השתייכותו המדויקת אינה ברורה - איראן? צפון קוריאה? אל־קאעידה? - אבל זה לא משנה. אחרי הכול, כולם אותו הדבר. מה שהאנס לא הבין היה מדוע המנוולים שמו להם למטרה דווקא אותו.
כמו רוב פיזיקאֵי האטום בדורו, האנס ביצע עבודה מסווגת בשביל משרד ההגנה בשנות החמישים והשישים, אך המומחיות שלו היתה חקר הרדיואקטיביות. הוא מעולם לא עסק בתכנון או בייצור פצצות, ובמשך רוב חייו המקצועיים עסק במחקר תיאורטי לא־צבאי בתכלית.
"יש לי חדשות רעות בשביל הלקוחות שלך, מי שהם לא יהיו," אמר האנס. "הם תפסו את הפיזיקאי הלא־נכון."
סיימון נד בראשו. "לא נראה לי."
"איזה מין מידע אתה חושב שאני יכול לתת לך? העשרת אורניום? אין לי שום מושג בזה! וגם לא בתכנון ראשי נפץ. התחום שלי הוא פיזיקת חלקיקים, לא הנדסה גרעינית. כל המחקרים שלי מופיעים באינטרנט, אין בהם שום דבר סודי!"
הזר משך בכתפיו באדישות. "לצערי הסקת מסקנה לא נכונה. לא מעניינים אותי ראשי נפץ ולא מעניינים אותי המחקרים שלך. אני מתעניין בעבודה של מישהו אחר, לא שלך."
"אז למה אתה בדירה שלי? קיבלת את הכתובת הלא־נכונה?"
פניו של סיימון התקשחו. הוא דחף את האנס על גבו, הניח את כף ידו על כלוב צלעותיו, ורכן קדימה להטיל עליו את מלוא כובד משקלו. "האיש שמעניין אותי היה במקרה מכר שלך. הפרופסור שלך בפרינסטון לפני חמישים וחמש שנה? היהודי הנודד מבוואריה? האיש שכתב את  Zur Elektrodynamik bewegter Kőrper?  בטח לא שכחת אותו?"
האנס נאבק לנשום. ידו של השטארקער היתה כבדה מנשוא. מַיין גוֹט, חשב. לא ייתכן שזה קורה.
סיימון הפעיל עליו לחץ נוסף, וקירב את פניו כל־כך עד שהאנס ראה את השערות השחורות בנחיריו. "הוא העריץ אותך, ד"ר קליינמן.
הוא חשב שאתה אחד העוזרים הכי מבטיחים שלו. עבדתם יחד באופן די הדוק בשנותיו האחרונות, לא?"
האנס לא היה יכול לענות גם אם היה רוצה. סיימון מעך אותו חזק כל־כך עד שהוא חש את חוליות גבו נגרסות על האריחים הקרים.
"כן, הוא העריץ אותך. אבל יותר מזה, הוא בטח בך. הוא גילה לך כל דבר שהוא עבד עליו במהלך השנים ההן. כולל ה־Einheitliche Feldtheorie." ובדיוק באותו רגע התפצחה אחת מצלעותיו של האנס. בצדו השמאלי, על הקימור החיצוני, שם הלחץ היה הרב מכול. הכאב פילח את חזהו, והאנס פתח את פיו לצעוק, אך לא הצליח לשאוף די אוויר כדי לעשות אפילו את זה. אוי גוֹט, גוט אין הימֶל! בבת אחת שבק מוחו הרציונלי, והוא פחד, הוא היה מבועת! כי הוא הבין מה הזר רוצה ממנו, וידע שבסופו של דבר לא יוכל להתנגד.
סיימון הרפה ממנו סוף סוף והסיר את ידיו מחזהו של האנס. האנס נשם עמוק, וכשהאוויר נשאב פנימה שוב חש בכאב המפלח את צדו השמאלי. קרום הריאה שלו נקרע, ופירוש הדבר שריאתו השמאלית תקרוס בקרוב. הוא בכה מכאב ונרעד עם כל נשימה. סיימון עמד מעליו עם הידיים על המותניים וחייך בשביעות רצון, מרוצה למדי מעבודתו. "אז יש בינינו הבנה? אתה מבין מה אני מחפש?"
האנס הנהן ועצם את עיניו. אני מצטער, הֶר דוקטור, חשב. אני אבגוד בך עכשיו. ובעיני רוחו ראה שוב את הפרופסור בבהירות רבה, כאילו האיש הדגול עומד ממש שם, בחדר האמבטיה. אך הוא לא דמה כלל לאיש מהתמונות שכולם מכירים, תצלומי הגאון הפרוע עם שער השיבה הסתור. מה שהאנס זכר היה הפרופסור בחודשי חייו האחרונים. הלחיים השקועות, העיניים החלולות, החיוך המובס.
האיש שהציץ אל האמת, אך למען ביטחון העולם, לא יכול לומר אותה בקול.
האנס חש בעיטה בצדו, ממש מתחת לצלע השבורה. הכאב פילח את פלג גופו העליון, ועיניו נפקחו באחת. אחד ממגפי העור של סיימון היה מונח על צלעו החשופה של האנס. "אין זמן לישון,"
אמר. "יש לנו עבודה. אני הולך להביא נייר משולחן הכתיבה שלך ואתה תכתוב הכול." הוא הסתובב ויצא מהאמבטיה. "אם יש משהו שאני לא מבין, אתה תסביר לי אותו. כמו סמינר, כן? מי יודע, אולי אפילו תיהנה מזה."
סיימון צעד במסדרון לעבר חדר השינה של האנס. כעבור רגע שמע האנס קולות פשפוש. בהיעדרו של הזר, כמה מפחדיו של האנס התפוגגו, והוא הצליח לחשוב שוב, לפחות עד שהמנוול חזר. והדבר שחשב עליו היה מגפיו של השטארקער, המגפיים השחורים המבריקים שלו. גל של גועל שטף את האנס. האיש ניסה להיראות כמו נאצי.
ובתמצית, זה מה שהיה, נאצי, לא שונה מן הבריונים במדים החומים שהאנס ראה אותם צועדים לאורך רחובות פרנקפורט כשהיה בן שבע.
והאנשים שסיימון עבד בשבילם, ה"לקוחות" האנונימיים שלו? מיהם אם לא נאצים? סיימון חזר כשעט כדורי בידו האחת ומחברת בידו השנייה.
"בסדר, מהתחלה," אמר. "אני רוצה שתכתוב את משוואת השדה המתוקנת."
הוא התכופף והושיט להאנס את העט ואת המחברת, אך הלה לא לקח אותם. ריאתו קרסה וכל נשימה היתה עינוי, אך הוא לא התכוון לעזור לנאצי. "לך לעזאזל," חרחר.
סיימון שלח אליו מבט תוכחה מתון, מהסוג שנועצים בילד בן חמש שלא התנהג יפה. "אתה יודע מה אני חושב, ד"ר קליינמן? אני חושב שאתה זקוק לעוד אמבטיה."
בתנועה מהירה אחת הניף את האנס והפיל אותו למים. האנס שוב נאבק להרים את ראשו מעל לפני המים, וחבט בדופנות האמבטיה בעודו נועץ את ציפורניו בזרועותיו של השטארקער. למעשה, הפעם השנייה היתה מבעיתה עוד יותר מהראשונה, כי כעת האנס ידע בדיוק מה מצפה לו - המעיכה המייסרת, ההתפתלות התזזיתית, השקיעה המערפלת אל תוך החשכה.
הפעם האנס שקע עמוק יותר באובדן הכרה. נדרש לו מאמץ אדיר להגיח מן התהום, וגם משפקח את עיניו, הרגיש כאילו לא התעורר לגמרי. שולי ראייתו היו מטושטשים, והוא הצליח לשאוף שאיפות רדודות בלבד.
"אתה שם, ד"ר קליינמן? אתה שומע אותי?"
הקול נשמע מעומעם עכשיו. כשהאנס הרים את עיניו הוא ראה את צלליתו של השטארקער, אך גופו נראה מוקף פְּלַג־צל של חלקיקים מרצדים.
"באמת חבל שאתה לא מפעיל שיקול דעת, ד"ר קליינמן. אם תסתכל על המצב באופן הגיוני, תבין שכל התחבולות האלה מגוחכות.
אי־אפשר להסתיר משהו כזה לנצח."
האנס הביט מקרוב יותר בפלג־הצל שהקיף את האיש, וראה שהחלקיקים לא בדיוק מרצדים - הם מבליחים ונעלמים, צמדי חלקיקים ואנטי־חלקיקים המופיעים כבמטה קסם מתוך הרִיק הקוונטי, ונעלמים באותה המהירות. זה מדהים, חשב האנס. אילו רק היתה לי מצלמה! "וגם אם לא תעזור לנו, הלקוחות שלי ישיגו את מה שהם רוצים.
אולי אתה לא יודע את זה, אבל לפרופסור שלך היו אנשי־סוד נוספים. הוא חשב שמוטב למדר את המידע. כבר יצרנו קשר עם כמה מהאדונים הזקנים, והם שיתפו פעולה באופן מועיל ביותר. בצורה כזאת או אחרת, נשיג את מה שאנחנו צריכים. אז למה להקשות על עצמך?"
החלקיקים החולפים התרחבו כמדומה כשהאנס לטש בהם את עיניו. בבחינה מקרוב התברר שהם לא חלקיקים כלל, אלא מיתרים דקים לאין שיעור שנמתחו ממסך מרחב אחד למשנהו. המיתרים רטטו בין המסכים הגליים, שהתקפלו לגלילים ולחרוטים וליריעות.
וכל המחול המתוחכם הזה התקדם בדיוק כצפוי, בדיוק כפי שתיאר זאת הֶר דוקטור! "אני מצטער, ד"ר קליינמן, אבל הסבלנות שלי פוקעת. אני לא נהנה מזה, אבל אתה לא משאיר לי ברירה."
האיש בעט בו שלוש פעמים בצד השמאלי של בית החזה, אבל האנס אפילו לא חש בכך. מסכי המרחב השקופים סגרו עליו. האנס ראה אותם בבהירות רבה, כמו יריעות מתקמרות של זכוכית מנופחת, בוהקות ואטומות, ועם זאת רכות למגע. אך הגבר השני בבירור לא ראה אותן. מי האיש הזה בכלל? הוא נראה מוקיונִי כל־כך כשעמד שם במגפי העור השחורים. "אתה לא רואה אותן?" לחש האנס. "הן ממש מול העיניים שלך!"
האיש פלט אנחה. "אני מבין שזה דורש אמצעי שכנוע נמרצים יותר." הוא נסוג למסדרון ופתח את דלת ארון המצעים. "נראה מה יש לנו כאן." כעבור רגע חזר לאמבטיה ובידו בקבוקון פלסטיק של אלכוהול רפואי ומגהץ אדים. "ד"ר קליינמן, אתה מוכן להגיד לי איפה השקע החשמלי הקרוב ביותר?"
האנס שכח מהאיש. הוא לא ראה דבר מלבד הקפלים המשונצים של היקום, מתקמרים סביבו כשמיכה רכה לאין קץ.

מארק אלפרט

מארק אלפרט, למד אסטרופיזיקה באוניברסיטת פרינסטון וכתב את עבודת התזה שלו על יישומים של תורת היחסות של איינשטיין. הוא גם בעל תואר שני בספרות מאוניברסיטת קולומביה. הוא עבד כעיתונאי, ובהמשך התמנה לעורך במגזין "סיינטיפיק אמריקן", שם הוא מפשט רעיונות מדעיים מורכבים כגון תיאוריית המיתרים, רב-ממדיות ויקומים מקבילים למען קוראי העיתון.

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים
התיאוריה האחרונה מארק אלפרט

פרק ראשון

 

האנס וַלתֵר קליינמן, אחד הפיזיקאים התיאורטיים הגדולים של זמננו, טבע באמבטיה שלו. אדם זר בעל זרועות ארוכות ומגוידות הצמיד את כתפיו של האנס אל קרקעית החרסינה.
אף שהמים היו בעומק שלושים סנטימטרים בלבד, הזרועות המשתקות מנעו מהאנס להרים את ראשו מעל לפני המים. הוא לפת את ידיו של הזר בניסיון לרפות את אחיזתן, אך האיש היה שטארקער, פרא אדם צעיר ואכזר, והאנס היה זקן בן שבעים ותשע עם דלקת מפרקים ולב חלש. הוא חבט לכל עבר, בעט בצדי האמבטיה, והמים הפושרים ניתזו סביב. הוא לא הצליח לראות היטב את פני תוקפו - פניו של האיש היו כתם נוזלי משתנה. השטארקער התגנב כנראה לדירה מבעד לחלון הפתוח שליד יציאת החירום, ומיהר אל חדר האמבטיה כשהבין שהאנס נמצא שם.
בשעה שהאנס נאבק, הוא חש בלחץ הגובר בחזהו. זה התחיל במרכז, ממש מתחת לעצם החזה, ועד מהרה התפשט בכלוב הצלעות.
לחץ שלילי, שמעך אותו מכל הכיוונים וכיווץ את ריאותיו. בתוך שניות הוא טיפס אל צווארו בהיצרוּת חמה וחונקת, והאנס פתח את פיו כעומד להקיא. מים פושרים חדרו אל גרונו, והאנס התגלגל ביצור שכולו פאניקה טהורה, חיה פרימיטיבית מפרכסת, מתפתלת, עם כניסתה לשלב העוויתות האחרונות. לא, לא, לא, לא, לא, לא! ואז הוא דמם, ובעוד ראייתו מיטשטשת ראה רק את פני המים השקטים יוצרים גלים קטנים במרחק סנטימטרים ספורים מעליו. טור פוּריֶיה, חשב. וכל־כך יפה.
אבל זה לא היה הסוף, עדיין לא. כשהאנס חזר להכרה, הוא שכב עם הפנים למטה על רצפת האריחים הקרה, והקיא מי אמבט. עיניו כאבו ובטנו היטלטלה, וכל נשימה היתה השתנקות מייסרת. למען האמת, החזרה לחיים כאבה יותר מן הגסיסה. ואז הוא חש חבטה עזה בגבו, ממש בין השכמות, ושמע מישהו אומר בעליזות, "הגיע הזמן להתעורר!"
הזר אחז במרפקיו וגלגל אותו על גבו. עורפו של האנס נחבט באריחים הרטובים. עדיין מתקשה לנשום, הוא הביט בפני תוקפו, שכרע ברך על שטיחון האמבטיה. איש ענק, במשקל מאה קילוגרם לפחות. שרירי כתף מתפקעים תחת חולצת טריקו שחורה, מכנסי הסוואה תחובים במגפי עור שחורים. ראש קירח, קטן באופן לא פרופורציונלי לגופו, עם זיפי זקן וצלקת אפורה על הלסת. ככל הנראה נרקומן, ניחש האנס. אחרי שהוא ירצח אותי, הוא יהרוס את הדירה בחיפוש אחר דברי ערך. ורק אז הפוץ המטומטם יקלוט שאין לי פרוטה שחוקה.
השטארקער מתח את שפתיו הצרוֹת לחיוך. "ועכשיו ננהל שיחה קטנה, כן? אתה יכול לקרוא לי סיימון אם אתה רוצה."
לאיש היה מבטא מוזר שהאנס לא הצליח למקם. עיניו היו קטנות וחומות, אפו עקום, ועורו בצבע לבֵנה דהויה. תווי פניו היו מכוערים אך חסרי ייחוד - הוא היה יכול להיות ספרדי, רוסי, טורקי, כמעט כל דבר. האנס ניסה לומר, "מה אתה רוצה?" אך כשפתח את פיו, רק נתקף עווית של טרום־הקאה.
סיימון נראה משועשע. "כן, כן, אני מצטער. אבל הייתי צריך להראות לך שאני רציני. ועדיף לעשות את זה מיד, לא?"
משום מה, האנס לא פחד כעת. הוא כבר השלים עם העובדה שהזר מתכוון להרוג אותו. מה שהטריד אותו היה חוצפתו של האיש, שהמשיך לחייך בזמן שהאנס שכב עירום על הרצפה. היה לו ברור מה עומד לקרות: סיימון יצווה עליו לגלות לו את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלו. דבר דומה קרה לאחת משכנותיו של האנס, אישה בת שמונים ושתיים שהותקפה בדירתה והוכתה עד שגילתה את המספר. לא, האנס לא פחד - הוא רתח מזעם! הוא השתעל ופלט טיפות אחרונות של מי אמבט, והזדקף על מרפקיו. "הפעם טעית, א־ גאנעב. אין לי כסף. אין לי אפילו כרטיס אשראי."
"אני לא רוצה את הכסף שלך, ד"ר קליינמן. אני מתעניין בפיזיקה, לא בכסף. אתה מכיר את הנושא, לא?"
בתחילה האנס פשוט התרגז עוד יותר. האם הפוץ הזה צוחק עליו? מי הוא חושב שהוא? אך כעבור רגע עלתה שאלה מטרידה יותר במוחו: מנין האיש הזה יודע את שמי? ואיך הוא יודע שאני פיזיקאי? סיימון קרא כמדומה את מחשבותיו של האנס. "אל תהיה מופתע כל־כך, פרופסור. אני לא בור כמו שאני נראה. אולי אין לי תארים מתקדמים, אבל אני לומד מהר."
בשלב זה האנס כבר הניח שהאיש אינו נרקומן. "מי אתה? מה אתה עושה כאן?"
"תחשוב על זה כעל פרויקט מחקר. בנושא מאתגר ואזוטרי מאוד."
חיוכו התרחב. "אני מודה שכמה מהמשוואות לא היו קלות להבנה.
אבל יש לי חברים, אתה מבין, והם הסבירו לי טוב מאוד."
"חברים? מה זאת אומרת חברים?"
"טוב, אולי זאת לא המילה הנכונה. לקוחות זה מדויק יותר. יש לי כמה לקוחות משכילים ואמידים מאוד. והם שכרו אותי כדי להשיג ממך מידע."
"על מה אתה מדבר? אתה מרגל או משהו?"
סיימון צחקק. "לא, לא, לא משהו מפואר כל־כך. אני קבלן עצמאי. נסתפק בזה."
מחשבותיו של האנס דהרו עכשיו. השטארקער מרגל, או אולי טרוריסט. השתייכותו המדויקת אינה ברורה - איראן? צפון קוריאה? אל־קאעידה? - אבל זה לא משנה. אחרי הכול, כולם אותו הדבר. מה שהאנס לא הבין היה מדוע המנוולים שמו להם למטרה דווקא אותו.
כמו רוב פיזיקאֵי האטום בדורו, האנס ביצע עבודה מסווגת בשביל משרד ההגנה בשנות החמישים והשישים, אך המומחיות שלו היתה חקר הרדיואקטיביות. הוא מעולם לא עסק בתכנון או בייצור פצצות, ובמשך רוב חייו המקצועיים עסק במחקר תיאורטי לא־צבאי בתכלית.
"יש לי חדשות רעות בשביל הלקוחות שלך, מי שהם לא יהיו," אמר האנס. "הם תפסו את הפיזיקאי הלא־נכון."
סיימון נד בראשו. "לא נראה לי."
"איזה מין מידע אתה חושב שאני יכול לתת לך? העשרת אורניום? אין לי שום מושג בזה! וגם לא בתכנון ראשי נפץ. התחום שלי הוא פיזיקת חלקיקים, לא הנדסה גרעינית. כל המחקרים שלי מופיעים באינטרנט, אין בהם שום דבר סודי!"
הזר משך בכתפיו באדישות. "לצערי הסקת מסקנה לא נכונה. לא מעניינים אותי ראשי נפץ ולא מעניינים אותי המחקרים שלך. אני מתעניין בעבודה של מישהו אחר, לא שלך."
"אז למה אתה בדירה שלי? קיבלת את הכתובת הלא־נכונה?"
פניו של סיימון התקשחו. הוא דחף את האנס על גבו, הניח את כף ידו על כלוב צלעותיו, ורכן קדימה להטיל עליו את מלוא כובד משקלו. "האיש שמעניין אותי היה במקרה מכר שלך. הפרופסור שלך בפרינסטון לפני חמישים וחמש שנה? היהודי הנודד מבוואריה? האיש שכתב את  Zur Elektrodynamik bewegter Kőrper?  בטח לא שכחת אותו?"
האנס נאבק לנשום. ידו של השטארקער היתה כבדה מנשוא. מַיין גוֹט, חשב. לא ייתכן שזה קורה.
סיימון הפעיל עליו לחץ נוסף, וקירב את פניו כל־כך עד שהאנס ראה את השערות השחורות בנחיריו. "הוא העריץ אותך, ד"ר קליינמן.
הוא חשב שאתה אחד העוזרים הכי מבטיחים שלו. עבדתם יחד באופן די הדוק בשנותיו האחרונות, לא?"
האנס לא היה יכול לענות גם אם היה רוצה. סיימון מעך אותו חזק כל־כך עד שהוא חש את חוליות גבו נגרסות על האריחים הקרים.
"כן, הוא העריץ אותך. אבל יותר מזה, הוא בטח בך. הוא גילה לך כל דבר שהוא עבד עליו במהלך השנים ההן. כולל ה־Einheitliche Feldtheorie." ובדיוק באותו רגע התפצחה אחת מצלעותיו של האנס. בצדו השמאלי, על הקימור החיצוני, שם הלחץ היה הרב מכול. הכאב פילח את חזהו, והאנס פתח את פיו לצעוק, אך לא הצליח לשאוף די אוויר כדי לעשות אפילו את זה. אוי גוֹט, גוט אין הימֶל! בבת אחת שבק מוחו הרציונלי, והוא פחד, הוא היה מבועת! כי הוא הבין מה הזר רוצה ממנו, וידע שבסופו של דבר לא יוכל להתנגד.
סיימון הרפה ממנו סוף סוף והסיר את ידיו מחזהו של האנס. האנס נשם עמוק, וכשהאוויר נשאב פנימה שוב חש בכאב המפלח את צדו השמאלי. קרום הריאה שלו נקרע, ופירוש הדבר שריאתו השמאלית תקרוס בקרוב. הוא בכה מכאב ונרעד עם כל נשימה. סיימון עמד מעליו עם הידיים על המותניים וחייך בשביעות רצון, מרוצה למדי מעבודתו. "אז יש בינינו הבנה? אתה מבין מה אני מחפש?"
האנס הנהן ועצם את עיניו. אני מצטער, הֶר דוקטור, חשב. אני אבגוד בך עכשיו. ובעיני רוחו ראה שוב את הפרופסור בבהירות רבה, כאילו האיש הדגול עומד ממש שם, בחדר האמבטיה. אך הוא לא דמה כלל לאיש מהתמונות שכולם מכירים, תצלומי הגאון הפרוע עם שער השיבה הסתור. מה שהאנס זכר היה הפרופסור בחודשי חייו האחרונים. הלחיים השקועות, העיניים החלולות, החיוך המובס.
האיש שהציץ אל האמת, אך למען ביטחון העולם, לא יכול לומר אותה בקול.
האנס חש בעיטה בצדו, ממש מתחת לצלע השבורה. הכאב פילח את פלג גופו העליון, ועיניו נפקחו באחת. אחד ממגפי העור של סיימון היה מונח על צלעו החשופה של האנס. "אין זמן לישון,"
אמר. "יש לנו עבודה. אני הולך להביא נייר משולחן הכתיבה שלך ואתה תכתוב הכול." הוא הסתובב ויצא מהאמבטיה. "אם יש משהו שאני לא מבין, אתה תסביר לי אותו. כמו סמינר, כן? מי יודע, אולי אפילו תיהנה מזה."
סיימון צעד במסדרון לעבר חדר השינה של האנס. כעבור רגע שמע האנס קולות פשפוש. בהיעדרו של הזר, כמה מפחדיו של האנס התפוגגו, והוא הצליח לחשוב שוב, לפחות עד שהמנוול חזר. והדבר שחשב עליו היה מגפיו של השטארקער, המגפיים השחורים המבריקים שלו. גל של גועל שטף את האנס. האיש ניסה להיראות כמו נאצי.
ובתמצית, זה מה שהיה, נאצי, לא שונה מן הבריונים במדים החומים שהאנס ראה אותם צועדים לאורך רחובות פרנקפורט כשהיה בן שבע.
והאנשים שסיימון עבד בשבילם, ה"לקוחות" האנונימיים שלו? מיהם אם לא נאצים? סיימון חזר כשעט כדורי בידו האחת ומחברת בידו השנייה.
"בסדר, מהתחלה," אמר. "אני רוצה שתכתוב את משוואת השדה המתוקנת."
הוא התכופף והושיט להאנס את העט ואת המחברת, אך הלה לא לקח אותם. ריאתו קרסה וכל נשימה היתה עינוי, אך הוא לא התכוון לעזור לנאצי. "לך לעזאזל," חרחר.
סיימון שלח אליו מבט תוכחה מתון, מהסוג שנועצים בילד בן חמש שלא התנהג יפה. "אתה יודע מה אני חושב, ד"ר קליינמן? אני חושב שאתה זקוק לעוד אמבטיה."
בתנועה מהירה אחת הניף את האנס והפיל אותו למים. האנס שוב נאבק להרים את ראשו מעל לפני המים, וחבט בדופנות האמבטיה בעודו נועץ את ציפורניו בזרועותיו של השטארקער. למעשה, הפעם השנייה היתה מבעיתה עוד יותר מהראשונה, כי כעת האנס ידע בדיוק מה מצפה לו - המעיכה המייסרת, ההתפתלות התזזיתית, השקיעה המערפלת אל תוך החשכה.
הפעם האנס שקע עמוק יותר באובדן הכרה. נדרש לו מאמץ אדיר להגיח מן התהום, וגם משפקח את עיניו, הרגיש כאילו לא התעורר לגמרי. שולי ראייתו היו מטושטשים, והוא הצליח לשאוף שאיפות רדודות בלבד.
"אתה שם, ד"ר קליינמן? אתה שומע אותי?"
הקול נשמע מעומעם עכשיו. כשהאנס הרים את עיניו הוא ראה את צלליתו של השטארקער, אך גופו נראה מוקף פְּלַג־צל של חלקיקים מרצדים.
"באמת חבל שאתה לא מפעיל שיקול דעת, ד"ר קליינמן. אם תסתכל על המצב באופן הגיוני, תבין שכל התחבולות האלה מגוחכות.
אי־אפשר להסתיר משהו כזה לנצח."
האנס הביט מקרוב יותר בפלג־הצל שהקיף את האיש, וראה שהחלקיקים לא בדיוק מרצדים - הם מבליחים ונעלמים, צמדי חלקיקים ואנטי־חלקיקים המופיעים כבמטה קסם מתוך הרִיק הקוונטי, ונעלמים באותה המהירות. זה מדהים, חשב האנס. אילו רק היתה לי מצלמה! "וגם אם לא תעזור לנו, הלקוחות שלי ישיגו את מה שהם רוצים.
אולי אתה לא יודע את זה, אבל לפרופסור שלך היו אנשי־סוד נוספים. הוא חשב שמוטב למדר את המידע. כבר יצרנו קשר עם כמה מהאדונים הזקנים, והם שיתפו פעולה באופן מועיל ביותר. בצורה כזאת או אחרת, נשיג את מה שאנחנו צריכים. אז למה להקשות על עצמך?"
החלקיקים החולפים התרחבו כמדומה כשהאנס לטש בהם את עיניו. בבחינה מקרוב התברר שהם לא חלקיקים כלל, אלא מיתרים דקים לאין שיעור שנמתחו ממסך מרחב אחד למשנהו. המיתרים רטטו בין המסכים הגליים, שהתקפלו לגלילים ולחרוטים וליריעות.
וכל המחול המתוחכם הזה התקדם בדיוק כצפוי, בדיוק כפי שתיאר זאת הֶר דוקטור! "אני מצטער, ד"ר קליינמן, אבל הסבלנות שלי פוקעת. אני לא נהנה מזה, אבל אתה לא משאיר לי ברירה."
האיש בעט בו שלוש פעמים בצד השמאלי של בית החזה, אבל האנס אפילו לא חש בכך. מסכי המרחב השקופים סגרו עליו. האנס ראה אותם בבהירות רבה, כמו יריעות מתקמרות של זכוכית מנופחת, בוהקות ואטומות, ועם זאת רכות למגע. אך הגבר השני בבירור לא ראה אותן. מי האיש הזה בכלל? הוא נראה מוקיונִי כל־כך כשעמד שם במגפי העור השחורים. "אתה לא רואה אותן?" לחש האנס. "הן ממש מול העיניים שלך!"
האיש פלט אנחה. "אני מבין שזה דורש אמצעי שכנוע נמרצים יותר." הוא נסוג למסדרון ופתח את דלת ארון המצעים. "נראה מה יש לנו כאן." כעבור רגע חזר לאמבטיה ובידו בקבוקון פלסטיק של אלכוהול רפואי ומגהץ אדים. "ד"ר קליינמן, אתה מוכן להגיד לי איפה השקע החשמלי הקרוב ביותר?"
האנס שכח מהאיש. הוא לא ראה דבר מלבד הקפלים המשונצים של היקום, מתקמרים סביבו כשמיכה רכה לאין קץ.