המרוקאי האחרון

1

 

גם אחרי מותו המשיך הדוד עמרם, מגרש השדים, לדבר אלי ולשכנע אותי להמשיך לחכות לאהובתי: ״גם אם תתמהמה חכה לה, בוא תבוא ולא תאחר.״ אבל נורית סתיו, שנטשה אותי במפתיע, לא באה. אמרתי לעצמי שאם החיים לא נתנו לי את האישה שאהבתי, אתחיל מעכשיו לאהוב הרבה נשים. רציתי לחקות את מסטרויאני ב״החיים המתוקים״ וב-״½8״ של פליני, להיות מוקף הרבה נשים, שחורות, לבנות, גבוהות, נמוכות, שמנות, רזות, יפות, מכוערות - כולן מפנקות ואוהבות, ואחרי שהן רוחצות אותי באמבטיה אני קם ומצליף בהן בשוט כמאלף אריות. אבל לא חלף זמן רב והבנתי שמסטרויאני אני לא. אז אמרתי לעצמי - להתנזר בכלל מנשים. אם לא היא - אז אף אחת. מי צריך אישה שהיא לא נורית סתיו? אבל לא עבר זמן רב והגעתי למסקנה שבמקום להרים ידיים ולפרוש, אעשה סרט ואספר בו את הסיפור שלי. אם לא מסטרויאני, אהיה פליני, זה שהמציא את מסטרויאני. מה יכול להיות יותר טוב מזה שיום אחד היא תיכנס לקולנוע ״כרמל״ שבו ראינו יחד כל כך הרבה סרטי אהבה ותראה סרט עלינו? סרט שאני יונתן מרציאנו עשיתי, ותתחרט על זה שוויתרה עלי? וכך החלטתי יום אחד לעזוב הכול. התפטרתי מעבודתי ב״מעריב״ ועמדתי לצאת לפריז ללמוד קולנוע.

2

 

במצלמת ההסרטה 8 מ״מ, שקניתי לקראת הנסיעה, צילמתי את המולת הפרידה, דודים ודודות שבאו לחבק. אחדים עוד ניסו לשכנע אותי ברגע האחרון שלא כדאי לנסוע. אתה צריך להתחתן, אמרו לי. יש לך בחורה יפה - אנט, בת הדודה דונה - היא אוהבת אותך, מה פתאום לנסוע? אבל אני חיכיתי רק לחייט שצריך לבוא כל רגע עם החליפה לפני שאני סוגר את המזוודה ורץ לנמל. לפתע דפיקות בדלת. אבל במקום החייט נכנסו שני חיילים: כאן גר יונתן מרציאנו? וכשעניתי כן, זה אני, הושיטו לי צו 8. הצבא המצרי התייצב על הגבול, מגייסים את המילואים. זה היה כמו יריית אקדח, לקח לי הרבה זמן לחפש בית ספר לקולנוע עד שה-IDHEC בפריז הציע לי מלגה וגם מגורי סטודנטים, ולפתע בום בום והחלום עומד להתפוגג. שלוש שנים הייתי בגדוד 890 ואני יודע מה זה פקודה, משימה ומילוי חובה, אבל ככה? למה? כבר נלחמתי בסיני ב-56' וגם נפצעתי, ולפני כן השתתפתי כמעט בכל פעולות התגמול, אז תנו מנוחה. אבל אין מה לעשות, לי היה ברור: אם קוראים לי עלי להתייצב.

אבל ההורים הרגישו אחרת. אמא נפנפה בפספורט, בכרטיס הנסיעה, בביטוח הבריאות, גם החייט שבדיוק נכנס הציג להם את החליפה כדי להדגיש שמדובר במי שכבר יצא לדרך. אבל הם פשטו ידיים לצדדים, לסמן שאין מה לעשות. - ״אלמהראז ווידו טאחלי פלביר, אלביר ג'ארק וְלְחבּל קְסִיר״ - ״המכתש והעלי נפלו בבאר, הבאר עמוקה והחבל קצר״ - אמרה אמא את הפתגם שתיאר ייאוש וחוסר ברירה. אבל אז אבא הציג את ה״אישור יציאה מהארץ״ ונגד זה לא היה להם מה לעשות. ההורים שמחו ללוות אותי לנמל, התנשקנו והתחבקנו ואני עליתי על האונייה. התחלתי להסתדר בתא, אבל משהו הציק לי. מלחמה - ואני מסתלק? לנסוע היום לפריז זה לערוק. אני לא יכול לעשות את זה לעצמי. איך אחיה עם זה? ומה עם החברים? זה לא מתקבל על הדעת. ובעוד המלחים עומדים להרים את סולם המדרגות והאונייה צופרת, לקחתי את המזוודה ומיהרתי לרדת ולרוץ הביתה. ההורים התפלאו לראות אותי. מה קרה?! הסברתי להם בקצרה, הורדתי את הצ'ימידן מהבוידם, העברתי לשם כמעט כל מה שהיה במזוודה, עליתי על הדגמ״ח, נעלתי את נעלי הצנחנים, חבשתי את הכומתה האדומה ויצאתי לתחנה המרכזית לקחת את האוטובוס לבאר שבע. הדרך היתה כמעט ריקה, רק פה ושם נראתה אישה נכנסת או יוצאת מהמכולת עם סל מצרכים. אני הייתי הגבר היחיד ברחובות חיפה.

3

 

אז הנה. במקום להיות על האונייה בדרך לפריז אני עומד בתור לאפסנאות כדי לחתום על זחל קשר. מישהו שאני לא מכיר, עם כיפה, פאות וארבע כנפות, שהציג עצמו כעופר אברמוביץ', שלח אותי לחתום על הזחל שהוא כבר עושה בו סדר. לחתום על זחל קשר זה לחתום גם על כל מכשירי הקשר והאלחוט והטקטק והטלפונים של השדה וחוטי הטלפון והג'ריקנים והמנות קרב ומה לא. הכי גרוע שבסוף המלחמה אתה רוצה להזדכות ולרוץ הביתה, אבל אז מתחילים לבדוק לך את כל פרטי הציוד, וזה לוקח לך יום שלם, והאפסנאי בכל מקרה יחייב אותך על דברים שבכלל לא קיבלת. - אבל לא קיבלתי את האנטנה! - לא? ומה עושה פה החתימה שלך? המקום רחש מילואימניקים - מתחבקים, טופחים על הכתף או מחפשים את היחידה. כשחזרתי לזחל קלטתי במצלמה שלי ליד ההגה בחור חדש, רחב כתפיים וחסון, דומה לאנתוני קווין ב״זורבה היווני״, עם חיוך ו״חי״ גדול מזהב על הצוואר. - Bond, James Bond! הוא אמר במבטא צרפתי והושיט לי יד: ז'וזף אַרְפִי. הוא האזין לטרנזיסטור, וכאילו הכרנו מזמן, התחיל לספר על אשתו. עכשיו הוא כותב לה מכתב. - אני לא יכול להיפרד לרגע ממרגלית שלי, אמר, למרות שרק לפני רגע צלצלתי אליה בטלפון הציבורי. ואתה צלצלת? שאל. - עוד אין לנו טלפון בבית, אמרתי. - תשמע, הוא אמר, כולם עומדים בתור לטלפון, גם אתה צריך, זה לא טוב שאתה לא. אחר כך יגידו שאין לך טלפון או שאין לך חברה. תעמוד בתור כמו כולם. אתה חושב שלכולם יש טלפון? גם אני עמדתי בתור ודיברתי עם אשתי למרות שאין לנו טלפון.

צחקתי בלבי ובכל זאת הלכתי לעמוד בתור. יכול להיות שזאת תגובה אוטומטית להרגלים שלי מהצנע - אז למדתי שאם יש תור כדאי תמיד לעמוד שם. לא היה לי למי לצלצל, וכשהמילואימניק שלפני גמר והעביר לי את השפופרת חייגתי סתם מספר וחיכיתי, כשאני מאזין לצלצול וחושב מה אני הולך לומר ולמי. השפופרת הורמה בצד השני וקול מבוגר של אישה נשמע: - משפחת סתיו, שלום. מי מדבר? - אה... אה... אה... פלטתי אחרי שתיקה ארוכה. - סליחה, מי? - הבת שלך נתנה לי את המספר. - נורית? - כן, אפשר לדבר עם נורית? - היא לא פה. - מתי תחזור? - אחרי המלחמה... - מה? היא התגייסה? - כן, כמו כולם. - לאן? - נו, כמובן, לדרום, מי אתה? סיפרתי משהו על הקשר שלי עם הבת והבטחתי לצלצל שוב אחרי המלחמה. היא רצתה להמשיך בשיחה, אבל אמרתי שאני מדבר מטלפון ציבורי ויש אחרי תור ארוך של חיילים ואשמח לשוחח כשתיגמר המלחמה.

•••

רק אחרי שהתרחקתי שמתי לב לצירוף השמות ״סתיו״ ו״נורית״ והבנתי שדיברתי עם אמא של נורית סתיו, חברתי לשעבר, האהבה הראשונה שלי שנותקה באכזריות כשאביה אסר עליה להיפגש עם אחד, מרציאנו, עולה חדש ממרוקו, אהבה ששברה את לבי והכתה אותי מכה שממנה לא קמתי עד היום. זה מפליא אותי איך הגעתי אליה בלי שאפילו הכרתי את מספר הטלפון, אני סתם חייגתי כמה ספרות עם הקידומת 04 של חיפה ואני אפילו לא זוכר איזה ספרות, אלוהים! מה זה רוצה לומר? חמש-עשרה שנה עברו מאז והנה היא חוזרת וקוראת לי, זה ברור שיד עליונה מכוונת את הדברים, זה בטח הדוד עמרם שממשיך לפעול משם כדי שאצליח לכבוש שוב את לבה. הייתי רוצה לצלצל שוב, לשאול שאלות מדויקות - באיזו יחידה היא משרתת, אם היא יודעת במקרה את שם המפקד - אבל איך? אין לי מספר טלפון, זה לא שחסרה לי ספרה אחת, כל המספר חסר, ולך חפש אותה בין כל אלפי הרכבים ועשרות אלפי החיילים שרוחשים על הגבול. פעם זאת היתה אהבה עזה שהתפתחה בקולנוע ״כרמל״, הייתי אחראי שם על גלגול התרגום העברי בצד הסרט ומפעם לפעם הוספתי משפט או שניים בפס התרגום כדי לתת לסיפורים העצובים הפי אנד. אולי גם פה יהיה הפי אנד? עכשיו אנחנו כבר לא ילדים, היא כמוני בת שלושים פלוס והיא חופשית לבחור, ואני כבר חושב על הפגישה שלנו, האם היא עדיין היא או כבר מישהי אחרת? חמש-עשרה שנים זה פרק זמן ארוך, היא תהיה פנויה? יש סיכוי לתקן את מה שקולקל? היא תרצה בי? במהלך השנים בטח היו לה הרבה מחזרים. הרי תמיד אמרו שהיא דומה לגרטה גרבו, והיא טהורה כל כך וצברית כל כך, נערה בחולצה כחולה ושרוך לבן...