צעד אחורה
עברו כמה שעות מאז שיחת הטלפון עם האונקולוג. בעוד יומיים אני צריך לעבור בדיקת ביופסיה לעמוד השדרה. לתוצאה תהיה השפעה הרת גורל על המשך חיי. זה מחזיר אותי בעוצמה אל הבדיקות הראשוניות שעברתי בתקופת המחלה. אז הייתי צריך לעבור ביופסיה של מח העצם, כדי לבדוק אם קיימים בו ממצאים סרטניים. בדיקה שתוצאותיה היו קריטיות להמשך הטיפולים.
אני נזכר בנסיעה למיון, במחט שהחדירו לי לגב, בכאבים שחוויתי לאחר מכן ובציפייה מורטת העצבים לתשובות. אני מנסה לעשות הכול כדי לא לחשוב על זה, ולהתרכז במטלות שיש לי לבצע במסגרת העבודה. אני עובר ממייל למייל ולא מצליח לזכור מה אני קורא, למי אני אמור להעביר אותו ואם בכלל שלחתי אותו למישהו.
אני קם ומנקה את הבית עד שאני שם לב שאני עומד עם המטלית כבר רבע שעה באותה פוזיציה בדיוק, והאבק לא זז מילימטר.
אני אפילו מתיישב לעשות מדיטציה כמו שאני עושה כל בוקר מאז שהחלמתי, אבל אני לא מצליח להתרכז בדבר מלבד בציפייה המתוחה לגזר הדין.
אני עובד על אוטומט, כמו זומבי, מנותק מעצמי ומהעולם. אני לא מצליח לשחרר את המחשבה על כך שאצטרך לעבור את כל הטיפולים שוב.
אני משתדל בכל כוחי להירגע, להגיד לעצמי שאין לי סיבה להיות שלילי, שאני לא צריך לראות שחורות כל עוד לא קיבלתי את התשובות הסופיות, שיכול מאוד להיות שיראו שהכול בסדר. אבל הכאבים החזקים בגב מזכירים לי שגם יכול להיות לא בסדר.
יש לי לילה שלם להעביר ומחר אני צריך להגיע לבית-החולים כדי לעשות את ההכנות לבדיקת הביופסיה.
כל כך הרבה בירוקרטיה והקדמות, בדיקות דם, טופסי 17, תדרוך ועוד שלל הכנות שעשיתי כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, שאני יכול לקבל תעודת הסמכה של רופא.
השעה שבע בערב, נשארו לי עוד שלוש-עשרה שעות. בכל יום רגיל הזמן טס בקלות, עכשיו אני מסתכל על השעון והוא לא זז.
מה שמפריע לי יותר מהכול, שגורם לחוסר השקט לתקוף בצורה קיצונית, הינו הידיעה. הדבר הקטן הזה עושה את כל ההבדל.
בניגוד לפעם הראשונה שבה התמודדתי עם המחלה, עכשיו אני יודע בדיוק למה לצפות. אני יודע בבירור מהו התהליך שעלי לעבור, מהן ההשלכות של תשובות שליליות, מהן ההשפעות של המחלה, מה קורה בכל רגע ורגע בתהליך ומה צופן לי העתיד אם אצטרך לחזור לטיפולים.
גם כשאני עושה את כל המאמצים האפשריים כדי להירגע, המוח תוקף אותי הרבה לפני שהלב מספיק להגיב.
כשחליתי בפעם הראשונה ולא ידעתי מה מצפה לי, הגעתי עם אופטימיות עצומה, גייסתי את כל ההומור שלי ולא היה לי למה להשוות את מה שאני הולך לעבור. כל רגע שהסתיים היה עוד שלב בדרך להחלמה ודאית.
זה לא שלא היו רגעים שהייתי פסימי ושאלתי את עצמי, למה דווקא לי זה קרה? למה זה מגיע לי? אבל אלה היו רגעים.
אני מנסה לשחזר את ההרגשה של מה שחוויתי אז, מנסה בכל כוחי להישאר אופטימי כדי לראות את המטרה ביתר בירור.
אני מצליח לעמוד במשימה לכמה שניות, מקסימום כמה דקות אם אני ממש מתאמץ לשכנע את עצמי, ואז זה מתפוגג והתסכול והפסימיות חוזרים להשתלט עלי, הידיעה חזקה ממני.
זאת תחושה מוזרה ולא מוכרת עבורי, בטח שלא בכאלו עוצמות.
כל חיי אני רגיל להיות האדם המצחיק, השטותניק של החבורה, זה שלא עושה דרמות משום דבר, אפילו את הסרטן ניצחתי עם המון הומור.
אז למה לעזאזל זה תוקף אותי פתאום? אני אמור להיות מקצוען בהדחקה של כל מה שקשור לכאב ותסכול, המאסטר של שמחה, במיוחד כשאופטימיות עוברת בגנים אצלנו במשפחה, ליתר דיוק — בגנים של סבתא שלי.
* * *
לא פגשתי בחיי מישהי יותר אופטימית מסבתא שלי. אין דבר יותר טהור מסבתא. מאז שאני זוכר אותה, היא הקפידה להיראות במיטבה. כל בוקר הייתה קמה, מסתרקת דקות ארוכות מול המראה ובודקת שכל שערה נמצאת במקומה המדויק. פעם בחודש, באופן קבוע, היא גם צבעה את השיער. אף פעם לא הבנתי למה היא עושה את זה. למיטב ידיעתי היא לא יצאה אחרי זה למועדונים, ואני די בטוח שלא היה לה מחזר בן שלושים שחיכה לה (גם לא בן שמונים למי שתוהה).
היא בקושי יצאה מהבית. פעם בכמה ימים היא ירדה לגינה כדי לספוג קצת שמש. אני בספק אם היא ידעה איך נראה הבית שבו התגוררה מעבר לכורסה בחדר ולשירותים. אני די בטוח שאם היא הייתה מגיעה בטעות למטבח, היא הייתה צריכה מפה כדי למצוא את הדרך חזרה.
כל בוקר היא עשתה ספורט ומתיחות ושמרה על כושר. בדקתי בכל תחרויות הספורט הקיימות והיא לא נרשמה לאף אחת מהן, גם באולימפיאדה האחרונה היא לא השתתפה.
זה תמיד הרשים אותי, כי הייתי צעיר ומספיק שהלכתי מהחדר לשירותים, כדי שאתנשף כולי. לא היה לי כוח להרים את התיק שלי, שלא לדבר על משקולות.
היא רצתה ללמוד עוד ועוד. קראה כל יום ספר מהספרייה שלה, בהרבה כיף ועניין, כאילו יש לה מבחן על החומר בקרוב או שהיא צריכה את הידע כדי לעשות על מישהו רושם.
השיא היה כשבגיל מאה היא ביקשה מאמא שלי שתלמד אותה לגלוש באינטרנט. כנראה עבדה על סטארט-אפ ולא סיפרה לנו.
היא הייתה אישה עם חוכמת חיים עצומה בנוסף לידע הכללי הרב שלה. מין זקנת השבט החכמה, סוג של גורו. כולם במשפחה היו "עולים אליה לרגל" כדי לשפוך את ליבם, מתייעצים איתה לגבי הכול, אישה שכולה לב ונשמה.
הבעיה שתמיד כשהיו פונים אליה זה היה בצרחות אימים. אין מה לעשות, יש משהו בסבתא שאתה אוטומטית מניח שהיא חירשת, צורח לה ליד האוזן, "מה שלומך!!!!!!?!???" בדציבלים של מועדון עם מוזיקת טראנס במסיבת אפטר פארטי. באיזה שהוא שלב היא אכן נהייתה חירשת, אבל מהצעקות של כולם, לא בגלל הגיל.
היא פשוט הייתה יושבת, רגועה, עם החיוך המיוחד שלה, וניזונה מהנוכחות של כולם. היא הייתה טובה בלהקשיב ובעלת אינטליגנציה רגשית מיוחדת במינה. הקשיבה בנחת כאילו החיים לא הולכים להיגמר מתישהו.
כל החיים שלה היא הייתה עצמאית, עד גיל 96 היא גרה לבדה ועשתה הכול בכוחות עצמה. כשהמצב הפך להיות פחות נסבל, היא עברה לגור אצל הבת שלה (אחות של אמא) ולבסוף אצל אמי בבית.
אישה כזאת אתה לא יכול או רוצה להשאיר לבד. אתה רוצה אותה קרובה אליך בכל רגע נתון, להרוויח איתה כל שנייה כל עוד זה מתאפשר. וחוץ מזה, מעבר לבית-אבות או משהו בסגנון היה הורג אותה, נפשית ופיזית. היא נפטרה בבית הוריי בגיל 101 כשמסביבה משפחתה האוהבת.
וזה לא שלא היו לה בעיות בחיים, בגיל כזה אתה גוש של בעיות, אתה מתחיל את היום כבעיה ומקווה שדברים לא יתדרדרו משם.
1. היא כבר לא ראתה בעין אחת. הייתה לה רטייה שחורה עליה, והיא נראתה כמו שודד ים. תנו לה את הכוחות שהיו לה לפני ארבעים שנה, היא מצטרפת לצוות פיראטים ושודדת את כל הכסף שאין למשפחה שלי.
2. הילד הקטן שלה נפטר בגיל שנה מדיזנטריה, בעלה הלך לעולמו בגיל 54, וכשהיא הייתה בת 97 היא גם איבדה את הבת שלה.
3. היא עשתה עלייה ממצרים, איבדה את כל הרכוש והכסף שהיה לה והגיעה לארץ ללא כלום. לא רק זה, בעלה גם נאלץ למכור את הנכס היחיד שהיה להם בארץ ישראל בגרושים בעקבות מחלתו. (למקרה שאתם תוהים זאת האדמה שעליה נבנה בית-חרושת עלית ברמת גן, כן, כן, הייתי יכול להיות מיליונר היום! בחייאת סבתא, לא יכולת לחכות עם זה קצת!?)
4. בגיל 96 היא נפלה בבית ושברה את עצם הירך. כשהיא חזרה לתפקד, היא התהלכה בעזרת הליכון שאליו היו מוצמדים כדורי טניס (אולי בשביל זה היא עשתה כושר כל הזמן? היא נרשמה לתחרות טניס על הליכונים).
כשהסתכלתי עליה מהצד שאלתי את עצמי, איך הכול בסדר? איך?! לא עניתי לעצמי כמובן, מספיק שאני שואל שאלות את עצמי, אז גם לענות עליהן? זה כבר היה דורש אשפוז בכפייה.
אבל בזמן המחלה, כשעברתי את הטיפולים, חשבתי עליה ופתאום הבנתי עמוק בפנים את האישה המדהימה הזאת. זה נצרב בתוך הגוף והנשמה שלי: היא לא נלחמה בחיים. היא קיבלה אותם כמו שהם וראתה אותם כמסע זמני, שהוא חלק ממשהו הרבה יותר גדול. הכעסים, הפחדים, העצב, החששות והאובדן — כולם היו לגיטימיים. היא הייתה מאושרת על עצם העובדה שהיא זכתה לחוות אותם בגיל כזה.
נפל לי האסימון שהיא לא השקיעה באיפור ועשתה כושר בשביל אף אחד, אלא בשביל עצמה, כדי שהיא תרגיש חיונית ונאהבת בפני עצמה. בגלל זה כולם כל כך אהבו אותה, כי היא הייתה טבעית, אותנטית, פשוט קיימת, כמו החיים, על כל צדדיהם.
סבתי נפטרה כחודשיים אחרי שגילו אצלי את המחלה. אף אחד לא רצה לספר לה על העניין, כדי לא להעציב אותה. עשו הכול בשביל להסתיר את זה ממנה, לא משנה כמה היא הייתה שואלת עלי.
אבל אני משוכנע שהיא ידעה, שהיא הבינה. ערב אחד, כמה ימים לפני שהיא נפטרה, הסתכלתי לה בעיניים, והיה לה מין מבט כזה של "הכול יסתדר, אל תדאג". לא החלפנו אף מילה בעניין, ולעולם לא אדע אם היא באמת ידעה או לא, אבל מה שאני יודע בוודאות, זה שביום ההוא, מהמבט שלה ומכל התקופה שזכיתי להכיר אותה, קיבלתי כוחות כדי להיות אופטימי בתקופת המחלה ובכלל.
לעולם לא אשכח את מה שהיא השרישה בי — שהחיים הם רק חלק קטן ממשהו הרבה יותר עצום ומסתורי, מהותי ועמוק, שחבל לפספס אותו.
אז תודה לך, סבתא ויולט, אוהב אותך לנצח.
