השעה עשר בערב. אמא יושבת מול החלון בסלון ובוהה במכונית שחונה מעבר לרחוב. היא יושבת שם כבר שעה. האורות בבית שלנו כבויים, אז אף אחד לא יכול לראות אותה.
אני משחק ״מתקפת זומבים״ בחדר הטלוויזיה במרתף. הקול מושתק. אני לא רוצה שאמא תדע, גם אם אני די בטוח שהיא מנחשת. ככל שאנחנו מעבירים יותר זמן בשקט בחושך, זה נהיה יותר מלחיץ.
אמא מדמיינת דברים.
אבל מה אם לא? אני מתרכז בזומבים. הדממה נמשכת.
״זה בטח שום דבר,״ אני קורא אליה.
״ששש. אל תעשה רעש.״
״אני במרתף, אמא. את חושבת שמישהו יכול לשמוע אותי מבחוץ?״
״מספיק, קמרון. תכבה את המשחק ולך לישון.״
״אבל אמא...״
״קמרון.״
זומבי קופץ מאחורי עץ ותולש לי את הראש. המון תודה, אמא. ממש עזרת לי להתרכז. אני מכבה את המשחק ועולה לסלון.
אמא מחזיקה בכוח בטלפון הנייד שלה. ״אני מתקשרת למשטרה.״
״למה?״ אני מנסה להישמע כרגיל. ״ייקח להם שעות להגיע. ועד אז מי שזה לא יהיה כבר יסתלק.״
״זה לא 'מי שזה לא יהיה'. זה הוא. אני יודעת את זה.״ היא מחייגת.
״אמא, זה רחוב. אנשים חונים ברחוב.״
״לא בשכונות לא שלהם. לא מול אותו בית שלושה לילות ברצף. והם לא נשארים במכונית. זה רק עניין של זמן לפני שהוא יעשה משהו. שלום, משטרה?״
אני לא מסוגל לנשום. אני עולה למעלה ומצחצח שיניים בזמן שאמא מוסרת את השם והכתובת שלה למישהו שבבירור חירש. כמה שאומרים לה יותר להירגע, ככה היא רק מתעצבנת יותר.
לך לישון, הכול בסדר.
החדר של אמא נמצא בחזית הבית. אני מתגנב לחלון שלה ומציץ למטה, אל המכונית. היא נמצאת מחוץ למעגל האור, בצל העצים מהצד השני של הכביש. באמת יש מישהו בפנים?
וגם אם יש, אז מה? אולי זה מישהו שמחכה לחברים.
בלילה?
זה לא נגד החוק לשבת במכונית.
זאת לא הנקודה.
תפסיק. אל תהיה כמוה.
המכונית נוסעת משם כמו שעשתה בלילה הקודם ובלילה לפני זה. אני הולך לחדר שלי ונכנס מתחת לשמיכה. שעתיים אחר כך, השוטרים מגיעים.
אמא רותחת. ״התקשרתי לפני שעות. היינו יכולים למות.״
״מצטער, גברתי. היה לנו לילה עמוס. רשמת את המספר של המכונית?״
״לא, לא רשמתי את המספר. הוא חנה בחושך. רציתם שאני אצא ואבדוק בזמן שהוא יושב שם ומחכה לי?״
השוטרים שואלים עוד שאלות מטומטמות. אני תוקע אצבעות באוזניים ומתפלל שייגמר כבר.
השוטרים הולכים. אמא סוגרת את הדלת בטריקה. ואז היא מתיישבת בקצה המיטה שלי ומחזיקה לי את היד. ״קמרון, חמוד. אנחנו חייבים לעזוב. תיקח את הדברים שלך.״
״לעזוב? מה? עכשיו?״
״אני לא יודעת כמה זמן יש לנו.״ היא קמה והולכת לחדר שלה. ״הוא יכול להיות בכל מקום, מעבר לפינה של הרחוב, מי יודע. אבל הוא יחזור, אתה יכול להיות בטוח. והמשטרה לא תגיע בזמן.״
״אמא...״
״יש דברים שאתה לא מבין, קמרון.״
אה, כן? אני מבין הרבה, אמא. קודם כל, אני מבין שאני מפחד. אבל למה? כי הוא איתר אותנו? או כי את משוגעת?
הבגדים שלי כבר ארוזים במזוודה מתחת למיטה; אמא הכריחה אותי לארוז שלשום, רק ליתר ביטחון. יש במכונית מקום למזוודות שלנו, כמה מעילים, ארגז כלי מטבח, קצת סדינים ומגבות והטלוויזיה הקטנה. סבא וסבתא שלי יאחסנו את שאר הדברים במרתף שלהם. אין לנו הרבה דברים; אנחנו שוכרים דירות מרוהטות. הלוואי שהיינו יכולים ללכת לבית של סבא וסבתא. אמא אומרת שאי אפשר. היא אומרת שזה המקום הראשון שהוא יחפש בו.
הוא — האיש במכונית: אבא.
אמא יוצאת ברוורס לרחוב. אני מסתכל על הבית. עברה שנה, והתחלתי להתרגל אליו. גם לעיר הזאת. ממש התחילו להיות לי חברים בבית הספר. טוב, עכשיו נגמר.
אנחנו נוסעים משם לאט, באורות כבויים.
