ילד אחד יותר מדי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילד אחד יותר מדי
מכר
מאות
עותקים
ילד אחד יותר מדי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ילד אחד יותר מדי

3.9 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: קשת
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 396 עמ' מודפסים

רם אורן

רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

היה עורך דין ועיתונאי, ולכתיבה ספרותית הגיע בגיל מתקדם יחסית. את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". את עבודתו העיתונאית (בה הגיע להישגים ולעריכת מוספים חשובים בעיתון) שילב עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין.
הצלחתו הקופתית של אורן (שאין לה כמעט אח ורע במו"לות הישראלית) הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת את ספריו של אורן ושל סופרים אחרים כשפרה הורן, עירית לינור, שלי יחימוביץ' וקובי אוז. לאחר הצלחתו הראשונית מנסה אורן לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). הספרים תורגמו למספר שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית.
 

תקציר

זהו סיפור מדהים על משפחת פשע נועזת, המנהלת את עסקיה האפלים בעיר ישראלית גדולה מתחת לאפה של המשטרה. העלילה המפתיעה מגוללת את סיפורי חייהם של גברים, נשים וילדים שנקלעו אל לב הסכנה במרוצת שלושה דורות רצופי אהבות סוערות, תככים סבוכים, כבוד שנרמס ונקמות שלא איחרו לבוא. "ילד אחד יותר מדי" הוא פרי תחקיר מקיף שערך רם אורן במשך שנתיים. הוא נפגש עם בני משפחות פשע ואנשי משטרה המתמחים בלחימה בעולם התחתון - ושאב מהם חומר רקע רב ערך. זהו רב המכר העשרים וחמישה של רם אורן, שספריו נמכרו עד כה בכמיליון וחצי עותקים.

פרק ראשון


חלק א
קסם הפשע


הזר היה בן עשרים ושתיים, צנום, תמיר ולא מגולח.
הוא לבש אימונית אפורה ועליה מעיל־רוח שחור, וירד מן האוטובוס בתחנה הסופית, מול המרכז המסחרי של השכונה.
השעה הייתה סמוך לשתיים בצהריים. זרזיף דק של גשם ריסס את הבתים, את הכביש ואת המדרכות. היה קר. מאוד.
המרכז המסחרי ידע כבר ימים טובים יותר. עם הקמתו אנשים רכשו שם חנויות, קישטו את חלונות הראווה ונשאו עיניהם לעתיד כלכלי ורוד. רובם נחלו אכזבות מרות. כמעט כל החנויות חדלו לפעול לפני שנים. תריסי ברזל חלודים חסמו את פתחיהן ואת חלונות הראווה שלהן. על התריסים הודבקו שלטים בכתב יד או בדפוס: "למכירה".
חלקם כבר הספיקו להתבלות ולהתקלף במרוצת הזמן שבו ייחלו לקונים שלא באו. כל בר־דעת ידע שרכישת חנות בשכונה הזאת היא עסק רע.
רק הקיוסק והמכולת נותרו פתוחים באותה שעת צהריים. הקיוסק פער אל המרכז המסחרי פתח אפלולי שבתוכו נמתחו כמה מדפי משקאות וממתקים. מאחוריהם ניצב בחור משועמם שעישן סיגריה. במכולת הסמוכה ישב הבעלים, איש עייף ומזוקן, שהעיף מבטים חטופים בשתי עקרות בית חבושות שביסים האוספות לסליהן לחם וחלב. האוטובוס הריק המתין לנוסעים שיסעו העירה. נהגו הפעיל את החימום ונמנם ליד ההגה.
הזר חבש כובע מצחייה דהוי, הרכיב משקפיים כהים ועקף את המרכז המסחרי בצעדים מהירים כשהוא נמנע מלהיתקל באנשים.
זו הייתה הפעם הראשונה שכף רגלו דרכה בשכונה.
עיניו התרוצצו סביב. הן התעכבו על כל ילד שראה.
בנייני השכונה היו דהויים, אפורים וארוכים, כקרונות של רכבת ישנה שנשלחה לגווע על מסילה נידחת. כל החלונות היו מוגפים בכוונה אבודה מראש — למנוע מהקור לחדור פנימה. הצינה שררה שם ביום ובלילה. אנשים הסתובבו בדירותיהם לבושים במעילים. תינוקות וזקנים בילו את רוב זמנם במיטותיהם כדי להתחמם.
העוני רבץ בשכונה כמפלצת רעה, ארוכת זרועות, שאי אפשר לחמוק מפגיעתה. הדירות היו קטנות וצפופות, כמעט כל המשפחות היו מרובות ילדים. הפרנסה הייתה קשה, הכסף לא הספיק.
רוב הדיירים הגיעו לכאן זה מכבר כעולים חדשים חסרי כל. בבתים הפשוטים שנבנו למענם על־ידי הממשלה הם הולידו ילדים, נאבקו בתלאות היום יום, במחלות ובמוות. רק מעטים הצליחו לעקור לשכונות טובות יותר ולשפר את איכות חייהם.
רבים מן התושבים חבשו כיפות, פקדו בקביעות את בית הכנסת, שם שטחו לפני האל תחינה שייטיב עימהם. אחרים קנו כרטיסי הגרלה של מפעל הפיס וחלמו על הזכייה הגדולה. לא מעטים שתו לשוכרה כדי לשכוח.
הילדים שיחקו בעיקר בחוץ, צדו צפרדעים בשלוליות העכורות או שיחקו כדורגל במגרש הבוצי. לפעמים הם עישנו בחשאי סיגריות שגנבו מהוריהם או בדלים שמצאו מעוכים על המדרכה. לאיש מהם לא היו צעצועים ומשחקים אלקטרוניים ששעשעו ילדים אחרים במקומות אחרים. מגרש המשחקים היחיד בשכונה הוקם כלאחר־יד על־ידי העירייה ששכחה ברבות הימים את קיומו. הכבישים שיוועו לתחזוקה טובה יותר, מערכת הביוב קרסה לעיתים קרובות, והיתרון האחד של השכונה על פני העיר היה בכך שאף גנב לא פרץ אי־פעם לדירה כלשהי בגוש הבניינים הדהוי. לגנבים היה ברור שלא ימצאו שם שום דבר ערך.
היום שבו התחולל המפנה בחייו של שלמה אפללו היה קודר ועגמומי.
חשרת העבים הכבדה, שאגרה בקרבה את הערפילים שיהפכו לגשם בשעות הקרובות, חצצה בין הרקיע שמעל לבין הארץ שמתחת והסתירה את השמש. רוח מערבית הביאה בכנפיה צינת חורף מצמררת שהסתערה על השכונה במלוא עוזה. מתנדבים צעירים באו במשאית של ארגון צדקה, עברו מדירה לדירה וחילקו שמיכות צמר.
הזר עצר ליד מגרש מוזנח, רטוב וגבשושי, שעליו רדפו שלמה אפללו וכתריסר נערים מיוזעים וסמוקי פנים אחרי כדורגל מרופט, נחושים להחדירו אל שער היריב. כל מעייניהם היו מרוכזים בכדור ובשאיפתם לנצח. הם צרחו בגרון ניחר, מעדו וכשלו, זיהמו את בגדיהם בבוץ וגידפו בקולי קולות כשהחטיאו את המטרה.
להט המשחק השכיח מלבם את הכול — את המחסור ואת העזובה, את רגשי הנחיתות ואת תחושות התסכול, את היעדר הסיכוי לגדול בחממה משפחתית מגוננת. למשך שעה או שעתיים הם המריאו לעולם משלהם, עולם ללא התמודדויות קיומיות, עולם של כדורגל.
שלמה אפללו בן השש עשרה היה אחד מגידולי הפרא שהצמיחה השכונה. בדומה לשתי אחיותיו הבוגרות יותר, גדל גם הוא כמעט לבדו ונאלץ לדאוג לעצמו שעה שהוריו היו עסוקים מבוקר עד ערב בדוכן הירקות שלהם בשוק. הוא ישן כשחזרו והתעורר בבוקר לאחר שכבר הלכו לשוק, אכל מה שהשאירו לו, אם השאירו, ובדרך כלל נותר רעב.
לאיש מבני המשפחה לא היה ממש אכפת אם הוא לומד או לא. הוריו לא הגיעו לאסיפות הורים, גם לא כשהוזעקו לשם בדחיפות כדי לדון בהתנהגותו של בנם.
בנסיבות אלה, הפיתוי לפרוק עול, ללא מוראם של ההורים, היה בלתי נשלט. שלמה אפללו הניח לעצמו להיסחף אל השוליים ולא עצר בדרך. הוא ברח תכופות מבית הספר, חטף ארנקים מזקנות חסרות אונים וסיגריות מקיוסקים שבעליהם הסיחו דעתם לרגע מהנעשה סביבם. כשאביו גילה פעם שגנב מארנקו, חבט בו עד זוב דם ואיים להרוג אותו אם יעשה זאת שוב. שלמה הבטיח לחזור למוטב, אבל לא התכוון לשום מילה שאמר.
הוא היה נער נמוך ורזה, שעצמותיו בלטו מבעד לחלקת עורו, אבל שריריו היו טעוני כוח ומבטו מצמית. היה לו כושר מנהיגות מובהק ולפני שהגיע לגיל בר־המצווה כבר נשרכה אחריו חבורה של ילדים כמותו שעסקה בהדרכתו בגניבות קטנות. את השלל חילק בעיקר בין אלה ששירתו אותו במסירות.
כשהסתיים משחק הכדורגל כבר האפיר היום וגשם החל לרדת. הנערים התפזרו לבתיהם ושלמה עשה דרכו לדירת הוריו. הגבר האלמוני, שעקב מרחוק אחרי המשחק, הלך אחריו. כשהיו לבדם ברחוב, הניח ידו על כתפו של הנער ועצר אותו.
"אני רוצה לדבר איתך," אמר הבחור.
שלמה הביט בו בחשד. הוא חשש שפגש בבלש משטרתי. המשטרה הייתה אויב שצריך להיזהר ממנו.
"מה אתה רוצה?" שאל.
הבחור הציע לו להיכנס לחדר מדרגות סמוך כדי להתחמק מהגשם.
שלמה הלך איתו, מקפיד לשמור על מרחק בטוח.
חדר המדרגות היה אפלולי וריק.
"יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה," אמר הזר לנער.
"מי אתה?"
"לא חשוב."
"איך הגעת אלי?"
"עקבתי אחריך."
"למה?"
"אני רוצה שתעבוד בשבילי."
"מה העבודה?"
"משהו קל."
עיניו של הנער נפערו בעניין.
"כמה אתה משלם?" שאל.
"הרבה."
"תגיד לי מה שאני צריך לעשות."
"גנבת פעם?"
"אולי."
"מה גנבת?"
"עזוב. תגיד מה אתה רוצה ממני."
אישה נושאת סלים נכנסה אל חדר המדרגות. השניים שתקו כל עוד נשמע קול צעדיה. לבסוף הדהדה טריקת דלת מעליהם, ושוב — דממה.
"אני רוצה שתגנוב בשבילי. זה משהו בטוח, בלי סיכונים," אמר הבחור.
"למה דווקא אני?"
"כי אתה נראה לי מתאים לזה."
"דבר."
"אני אבחר בשבילך דירה שאין בה אף אחד, אלמד אותך איך נכנסים אליה. תוציא משם מה שאגיד לך ותקבל כסף על המקום."
"ואם יתפסו אותי?"
"אין סיכוי."
"איך אתה יודע?"
"אתה רזה וקטן, תוכל להיכנס ולצאת בקלות מהסורגים. יהיו לך עשר דקות עבודה, זה הכול."
שלמה אפללו חשב במהירות. עתה כבר נטה להאמין שהאיש אינו שוטר שמבקש להטמין לו מלכודת. ההצעה נשמעה לו אמיתית והיא שבתה את לבו. לפתע, כל הגניבות הקטנות שביצע עד כה נראו לו כמשחק ילדים. עכשיו בא הדבר האמיתי ואיתו גם יבוא לבטח כסף גדול.
"אני לא אגיד לך כן או לא," החליט לבסוף, "קודם תלמד אותי ואחר־כך נראה."
הזר לחץ את ידו.
"בשמונה בערב תצא מהבית. אחכה לך במגרש הכדורגל."
שלמה הלך הביתה ברגשות מעורבים. הוריו לא היו שם, ואחותו הבוגרת הכינה לו כריך של שתי פרוסות לחם ומרגרינה.
"מה קרה לך?" שאלה, "אתה בסדר?"
"למה את שואלת?"
"כי אתה נראה מתוח."
"מה פתאום?"
היא פרשה להכין שיעורים והוא מנה את השעות שנותרו עד פגישתו עם האלמוני.
לבו הלם כשיצא מהבית בחשיכה. פנסי הרחוב זרו סביבם אור קלוש.
אנשים חזרו מעבודתם, שחוחים ועייפים. הוא ראה את אביו ואת אמו יורדים מהאוטובוס ועושים דרכם הביתה בצעדים כבדים. הם עבדו קשה בדוכן הירקות שלהם בשוק והביאו הביתה רווחים דלים וירקות קמלים שנשארו ללא דורש. שלמה סטה מדרכו כדי שלא ייתקל בהם.
הוא לא רצה שישאלוהו לאן מועדות פניו.
שמו של האיש הזר, שהמתין לו במגרש הכדורגל, היה ברוך רזיאל. לא מכבר שוחרר מצה"ל, שם שירת כעוזר אפסנאי. לפני הגיוס עבד כפועל בניין. זו הייתה עבודה קשה ומלוכלכת. הוא לא רצה לחזור אליה.
עם שחרורו סרק ברוך רזיאל את מודעות ה"דרושים" בעיתונים, חיזר אחרי המפרסמים, וקיבל רק הצעת עבודה אחת: להיות שליח במשכורת קטנה ובתנאים משפילים אצל סיטונאי של ממתקים. הוא ניאות לעבוד שם בלית ברירה. המשכורת הספיקה לו בקושי לסיגריות ולבילוי במועדונים שאהב וחודשיים לאחר שהחל לעבוד — הגיש את התפטרותו. כיסיו היו ריקים. מהוריו החולים, שהתקיימו מקצבת הביטוח הלאומי, לא יכול היה לקבל כסף וכל חיפושיו אחרי מקום עבודה חדש עלו בתוהו.
על סף הייאוש נבט במוחו רעיון מקורי, שגלומה הייתה בו הבטחה לרווח מהיר. הרעיון שלו היה בנוי על ילד שיעזור לו, ילד צנום שיוכל להשתחל מבעד לסורגי חלונות ומרפסות אל דירות שדייריהן נעדרו מהן, לרוקן את חפצי הערך, שאותם ימכור אחר־כך לסוחרים ברכוש גנוב. הוא הניח שהילד יסתפק בתשלום זעום ויותיר את עיקר הרווח בידי המפעיל שלו.
ברוך רזיאל שוטט בשכונות העוני וחיפש מועמד מתאים. הוא החליט שבשום מקרה לא יגלה לילד את שמו האמיתי ואת כתובתו.
כשנחו עיניו על שלמה אפללו ידע מיד שמצא את אשר חיפש.
שלמה חיכה לאלמוני בשעה היעודה.
"סיפרת למישהו שאתה נפגש איתי?" שאל ברוך.
"לאף אחד."
"טוב מאוד."
הבחור הלך איתו ברגל לשכונה סמוכה. הם עצרו ליד חווילה קטנה וחשוכה ברחוב צדדי. על המרפסת בקומת הקרקע נמתחו סורגים.
"קודם כל," אמר ברוך, "תלבש כפפות שלא תשאיר טביעת אצבעות."
הוא הגיש לאפללו זוג כפפות־גומי דקות והנער לבש אותן על־ידיו.
"עכשיו תשים לב. בחרתי סורגים לא צפופים מדי, שתוכל לעבור דרכם בקלות. תשתחל פנימה, תנסה לפתוח את החלון. אם זה לא יילך, שבור אותו, תכניס יד ופתח. כשתהיה בפנים, שים לב: אם תופעל בבית אזעקה תסתלק מייד. אם לא תהיה אזעקה תאסוף תכשיטים וכסף מזומן, לא שום דבר אחר. חפש בין הבגדים והמצעים, הפוך מגירות, רוקן את הפריזר. אלה המקומות שאנשים מחביאים בהם בדרך כלל דברים שחשובים להם. כשתגמור תצא בדרך שנכנסת. זה הכול."
וברוך הוסיף: "אל תדאג. אני שומר עליך בחוץ. כשאשרוק, זה יהיה סימן שהדיירים חוזרים או שהמשטרה בשטח. במקרה כזה תצא בלי לחשוב פעמיים."
"כמה תשלם לי?" שאל הנער בהתרגשות.
"מאתיים שקל במזומן כשתצא."
מאתיים שקלים! בשביל שלמה אפללו זה היה סכום עתק, אבל הייתה לו הרגשה שיוכל לקבל יותר.
"שלוש מאות," אמר.
"בסדר," העווה ברוך את פניו באי־רצון, "אבל תזכור לא לדבר על זה עם אף אחד. כל דיבור מיותר עלול להביא אליך את המשטרה."
"מתי אני מתחיל?" שאל הנער.
"עכשיו, אם תרצה."
הרחוב היה שקט ולכל מלוא העין לא נראה איש. דמויות נעו באור שבקע מחלונות הבתים הסמוכים.
התרגשותו של שלמה אפללו פינתה את מקומה לפחד שהחל לכרסם בלבו.
"ואם הסורגים יהיו צפופים מדי בשבילי?" שאל.
"לא תצליח, לא עשינו עסק."
הם נכנסו מבעד לשער החצר, הקיפו את הבית ובחנו את הסורגים.
"כאן תוכל להיכנס," אמר ברוך והצביע על חלון מסורג. הוא רכן אל הקרקע, הרים אבן ומסר אותה בידי הנער.
"זה בשביל החלון, במקרה שתצטרך לשבור אותו."
שלמה טיפס בזריזות, דחק את גופו אל בין הסורגים וקפץ אל תוך המרפסת. ניפוץ קל העיד שהשתמש באבן כדי לשבור את החלון. הוא עבר דרכו ונבלע בתוך האפלה בבית.
ברוך המתין בחוץ, אוזניו כרויות לכל רחש חשוד. לא היה כל סימן שמישהו מתקרב וכעבור כעשר דקות תחב שלמה אפללו את גופו בין הסורגים בדרך חזרה וקפץ אל הקרקע. בידיו החזיק את השקית שברוך נתן לו. היא הייתה מלאה.
ברוך שלח את ידו פנימה וקשקש בתכשיטים.
"חיפשת טוב?" שאל.
"חיפשתי איפה שאמרת לי."
הם יצאו מן השער והלכו כברת דרך ברגל. מתחת לפנס רחוב בחן ברוך בתשומת לב את השלל. פרט לתכשיטים, היה שם גם צרור דולרים.
הוא הכניס יד לכיסו ומסר לעוזר הקטן שלו שלוש מאות שקלים.
הכסף צרב את ידיו של הנער. ההרפתקה מצאה חן בעיניו.
"יש עוד עבודה?" שאל.
"בקרוב. אני כבר אגיע אליך."

רם אורן

רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

היה עורך דין ועיתונאי, ולכתיבה ספרותית הגיע בגיל מתקדם יחסית. את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". את עבודתו העיתונאית (בה הגיע להישגים ולעריכת מוספים חשובים בעיתון) שילב עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין.
הצלחתו הקופתית של אורן (שאין לה כמעט אח ורע במו"לות הישראלית) הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת את ספריו של אורן ושל סופרים אחרים כשפרה הורן, עירית לינור, שלי יחימוביץ' וקובי אוז. לאחר הצלחתו הראשונית מנסה אורן לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). הספרים תורגמו למספר שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית.
 

עוד על הספר

  • הוצאה: קשת
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 396 עמ' מודפסים
ילד אחד יותר מדי רם אורן


חלק א
קסם הפשע


הזר היה בן עשרים ושתיים, צנום, תמיר ולא מגולח.
הוא לבש אימונית אפורה ועליה מעיל־רוח שחור, וירד מן האוטובוס בתחנה הסופית, מול המרכז המסחרי של השכונה.
השעה הייתה סמוך לשתיים בצהריים. זרזיף דק של גשם ריסס את הבתים, את הכביש ואת המדרכות. היה קר. מאוד.
המרכז המסחרי ידע כבר ימים טובים יותר. עם הקמתו אנשים רכשו שם חנויות, קישטו את חלונות הראווה ונשאו עיניהם לעתיד כלכלי ורוד. רובם נחלו אכזבות מרות. כמעט כל החנויות חדלו לפעול לפני שנים. תריסי ברזל חלודים חסמו את פתחיהן ואת חלונות הראווה שלהן. על התריסים הודבקו שלטים בכתב יד או בדפוס: "למכירה".
חלקם כבר הספיקו להתבלות ולהתקלף במרוצת הזמן שבו ייחלו לקונים שלא באו. כל בר־דעת ידע שרכישת חנות בשכונה הזאת היא עסק רע.
רק הקיוסק והמכולת נותרו פתוחים באותה שעת צהריים. הקיוסק פער אל המרכז המסחרי פתח אפלולי שבתוכו נמתחו כמה מדפי משקאות וממתקים. מאחוריהם ניצב בחור משועמם שעישן סיגריה. במכולת הסמוכה ישב הבעלים, איש עייף ומזוקן, שהעיף מבטים חטופים בשתי עקרות בית חבושות שביסים האוספות לסליהן לחם וחלב. האוטובוס הריק המתין לנוסעים שיסעו העירה. נהגו הפעיל את החימום ונמנם ליד ההגה.
הזר חבש כובע מצחייה דהוי, הרכיב משקפיים כהים ועקף את המרכז המסחרי בצעדים מהירים כשהוא נמנע מלהיתקל באנשים.
זו הייתה הפעם הראשונה שכף רגלו דרכה בשכונה.
עיניו התרוצצו סביב. הן התעכבו על כל ילד שראה.
בנייני השכונה היו דהויים, אפורים וארוכים, כקרונות של רכבת ישנה שנשלחה לגווע על מסילה נידחת. כל החלונות היו מוגפים בכוונה אבודה מראש — למנוע מהקור לחדור פנימה. הצינה שררה שם ביום ובלילה. אנשים הסתובבו בדירותיהם לבושים במעילים. תינוקות וזקנים בילו את רוב זמנם במיטותיהם כדי להתחמם.
העוני רבץ בשכונה כמפלצת רעה, ארוכת זרועות, שאי אפשר לחמוק מפגיעתה. הדירות היו קטנות וצפופות, כמעט כל המשפחות היו מרובות ילדים. הפרנסה הייתה קשה, הכסף לא הספיק.
רוב הדיירים הגיעו לכאן זה מכבר כעולים חדשים חסרי כל. בבתים הפשוטים שנבנו למענם על־ידי הממשלה הם הולידו ילדים, נאבקו בתלאות היום יום, במחלות ובמוות. רק מעטים הצליחו לעקור לשכונות טובות יותר ולשפר את איכות חייהם.
רבים מן התושבים חבשו כיפות, פקדו בקביעות את בית הכנסת, שם שטחו לפני האל תחינה שייטיב עימהם. אחרים קנו כרטיסי הגרלה של מפעל הפיס וחלמו על הזכייה הגדולה. לא מעטים שתו לשוכרה כדי לשכוח.
הילדים שיחקו בעיקר בחוץ, צדו צפרדעים בשלוליות העכורות או שיחקו כדורגל במגרש הבוצי. לפעמים הם עישנו בחשאי סיגריות שגנבו מהוריהם או בדלים שמצאו מעוכים על המדרכה. לאיש מהם לא היו צעצועים ומשחקים אלקטרוניים ששעשעו ילדים אחרים במקומות אחרים. מגרש המשחקים היחיד בשכונה הוקם כלאחר־יד על־ידי העירייה ששכחה ברבות הימים את קיומו. הכבישים שיוועו לתחזוקה טובה יותר, מערכת הביוב קרסה לעיתים קרובות, והיתרון האחד של השכונה על פני העיר היה בכך שאף גנב לא פרץ אי־פעם לדירה כלשהי בגוש הבניינים הדהוי. לגנבים היה ברור שלא ימצאו שם שום דבר ערך.
היום שבו התחולל המפנה בחייו של שלמה אפללו היה קודר ועגמומי.
חשרת העבים הכבדה, שאגרה בקרבה את הערפילים שיהפכו לגשם בשעות הקרובות, חצצה בין הרקיע שמעל לבין הארץ שמתחת והסתירה את השמש. רוח מערבית הביאה בכנפיה צינת חורף מצמררת שהסתערה על השכונה במלוא עוזה. מתנדבים צעירים באו במשאית של ארגון צדקה, עברו מדירה לדירה וחילקו שמיכות צמר.
הזר עצר ליד מגרש מוזנח, רטוב וגבשושי, שעליו רדפו שלמה אפללו וכתריסר נערים מיוזעים וסמוקי פנים אחרי כדורגל מרופט, נחושים להחדירו אל שער היריב. כל מעייניהם היו מרוכזים בכדור ובשאיפתם לנצח. הם צרחו בגרון ניחר, מעדו וכשלו, זיהמו את בגדיהם בבוץ וגידפו בקולי קולות כשהחטיאו את המטרה.
להט המשחק השכיח מלבם את הכול — את המחסור ואת העזובה, את רגשי הנחיתות ואת תחושות התסכול, את היעדר הסיכוי לגדול בחממה משפחתית מגוננת. למשך שעה או שעתיים הם המריאו לעולם משלהם, עולם ללא התמודדויות קיומיות, עולם של כדורגל.
שלמה אפללו בן השש עשרה היה אחד מגידולי הפרא שהצמיחה השכונה. בדומה לשתי אחיותיו הבוגרות יותר, גדל גם הוא כמעט לבדו ונאלץ לדאוג לעצמו שעה שהוריו היו עסוקים מבוקר עד ערב בדוכן הירקות שלהם בשוק. הוא ישן כשחזרו והתעורר בבוקר לאחר שכבר הלכו לשוק, אכל מה שהשאירו לו, אם השאירו, ובדרך כלל נותר רעב.
לאיש מבני המשפחה לא היה ממש אכפת אם הוא לומד או לא. הוריו לא הגיעו לאסיפות הורים, גם לא כשהוזעקו לשם בדחיפות כדי לדון בהתנהגותו של בנם.
בנסיבות אלה, הפיתוי לפרוק עול, ללא מוראם של ההורים, היה בלתי נשלט. שלמה אפללו הניח לעצמו להיסחף אל השוליים ולא עצר בדרך. הוא ברח תכופות מבית הספר, חטף ארנקים מזקנות חסרות אונים וסיגריות מקיוסקים שבעליהם הסיחו דעתם לרגע מהנעשה סביבם. כשאביו גילה פעם שגנב מארנקו, חבט בו עד זוב דם ואיים להרוג אותו אם יעשה זאת שוב. שלמה הבטיח לחזור למוטב, אבל לא התכוון לשום מילה שאמר.
הוא היה נער נמוך ורזה, שעצמותיו בלטו מבעד לחלקת עורו, אבל שריריו היו טעוני כוח ומבטו מצמית. היה לו כושר מנהיגות מובהק ולפני שהגיע לגיל בר־המצווה כבר נשרכה אחריו חבורה של ילדים כמותו שעסקה בהדרכתו בגניבות קטנות. את השלל חילק בעיקר בין אלה ששירתו אותו במסירות.
כשהסתיים משחק הכדורגל כבר האפיר היום וגשם החל לרדת. הנערים התפזרו לבתיהם ושלמה עשה דרכו לדירת הוריו. הגבר האלמוני, שעקב מרחוק אחרי המשחק, הלך אחריו. כשהיו לבדם ברחוב, הניח ידו על כתפו של הנער ועצר אותו.
"אני רוצה לדבר איתך," אמר הבחור.
שלמה הביט בו בחשד. הוא חשש שפגש בבלש משטרתי. המשטרה הייתה אויב שצריך להיזהר ממנו.
"מה אתה רוצה?" שאל.
הבחור הציע לו להיכנס לחדר מדרגות סמוך כדי להתחמק מהגשם.
שלמה הלך איתו, מקפיד לשמור על מרחק בטוח.
חדר המדרגות היה אפלולי וריק.
"יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה," אמר הזר לנער.
"מי אתה?"
"לא חשוב."
"איך הגעת אלי?"
"עקבתי אחריך."
"למה?"
"אני רוצה שתעבוד בשבילי."
"מה העבודה?"
"משהו קל."
עיניו של הנער נפערו בעניין.
"כמה אתה משלם?" שאל.
"הרבה."
"תגיד לי מה שאני צריך לעשות."
"גנבת פעם?"
"אולי."
"מה גנבת?"
"עזוב. תגיד מה אתה רוצה ממני."
אישה נושאת סלים נכנסה אל חדר המדרגות. השניים שתקו כל עוד נשמע קול צעדיה. לבסוף הדהדה טריקת דלת מעליהם, ושוב — דממה.
"אני רוצה שתגנוב בשבילי. זה משהו בטוח, בלי סיכונים," אמר הבחור.
"למה דווקא אני?"
"כי אתה נראה לי מתאים לזה."
"דבר."
"אני אבחר בשבילך דירה שאין בה אף אחד, אלמד אותך איך נכנסים אליה. תוציא משם מה שאגיד לך ותקבל כסף על המקום."
"ואם יתפסו אותי?"
"אין סיכוי."
"איך אתה יודע?"
"אתה רזה וקטן, תוכל להיכנס ולצאת בקלות מהסורגים. יהיו לך עשר דקות עבודה, זה הכול."
שלמה אפללו חשב במהירות. עתה כבר נטה להאמין שהאיש אינו שוטר שמבקש להטמין לו מלכודת. ההצעה נשמעה לו אמיתית והיא שבתה את לבו. לפתע, כל הגניבות הקטנות שביצע עד כה נראו לו כמשחק ילדים. עכשיו בא הדבר האמיתי ואיתו גם יבוא לבטח כסף גדול.
"אני לא אגיד לך כן או לא," החליט לבסוף, "קודם תלמד אותי ואחר־כך נראה."
הזר לחץ את ידו.
"בשמונה בערב תצא מהבית. אחכה לך במגרש הכדורגל."
שלמה הלך הביתה ברגשות מעורבים. הוריו לא היו שם, ואחותו הבוגרת הכינה לו כריך של שתי פרוסות לחם ומרגרינה.
"מה קרה לך?" שאלה, "אתה בסדר?"
"למה את שואלת?"
"כי אתה נראה מתוח."
"מה פתאום?"
היא פרשה להכין שיעורים והוא מנה את השעות שנותרו עד פגישתו עם האלמוני.
לבו הלם כשיצא מהבית בחשיכה. פנסי הרחוב זרו סביבם אור קלוש.
אנשים חזרו מעבודתם, שחוחים ועייפים. הוא ראה את אביו ואת אמו יורדים מהאוטובוס ועושים דרכם הביתה בצעדים כבדים. הם עבדו קשה בדוכן הירקות שלהם בשוק והביאו הביתה רווחים דלים וירקות קמלים שנשארו ללא דורש. שלמה סטה מדרכו כדי שלא ייתקל בהם.
הוא לא רצה שישאלוהו לאן מועדות פניו.
שמו של האיש הזר, שהמתין לו במגרש הכדורגל, היה ברוך רזיאל. לא מכבר שוחרר מצה"ל, שם שירת כעוזר אפסנאי. לפני הגיוס עבד כפועל בניין. זו הייתה עבודה קשה ומלוכלכת. הוא לא רצה לחזור אליה.
עם שחרורו סרק ברוך רזיאל את מודעות ה"דרושים" בעיתונים, חיזר אחרי המפרסמים, וקיבל רק הצעת עבודה אחת: להיות שליח במשכורת קטנה ובתנאים משפילים אצל סיטונאי של ממתקים. הוא ניאות לעבוד שם בלית ברירה. המשכורת הספיקה לו בקושי לסיגריות ולבילוי במועדונים שאהב וחודשיים לאחר שהחל לעבוד — הגיש את התפטרותו. כיסיו היו ריקים. מהוריו החולים, שהתקיימו מקצבת הביטוח הלאומי, לא יכול היה לקבל כסף וכל חיפושיו אחרי מקום עבודה חדש עלו בתוהו.
על סף הייאוש נבט במוחו רעיון מקורי, שגלומה הייתה בו הבטחה לרווח מהיר. הרעיון שלו היה בנוי על ילד שיעזור לו, ילד צנום שיוכל להשתחל מבעד לסורגי חלונות ומרפסות אל דירות שדייריהן נעדרו מהן, לרוקן את חפצי הערך, שאותם ימכור אחר־כך לסוחרים ברכוש גנוב. הוא הניח שהילד יסתפק בתשלום זעום ויותיר את עיקר הרווח בידי המפעיל שלו.
ברוך רזיאל שוטט בשכונות העוני וחיפש מועמד מתאים. הוא החליט שבשום מקרה לא יגלה לילד את שמו האמיתי ואת כתובתו.
כשנחו עיניו על שלמה אפללו ידע מיד שמצא את אשר חיפש.
שלמה חיכה לאלמוני בשעה היעודה.
"סיפרת למישהו שאתה נפגש איתי?" שאל ברוך.
"לאף אחד."
"טוב מאוד."
הבחור הלך איתו ברגל לשכונה סמוכה. הם עצרו ליד חווילה קטנה וחשוכה ברחוב צדדי. על המרפסת בקומת הקרקע נמתחו סורגים.
"קודם כל," אמר ברוך, "תלבש כפפות שלא תשאיר טביעת אצבעות."
הוא הגיש לאפללו זוג כפפות־גומי דקות והנער לבש אותן על־ידיו.
"עכשיו תשים לב. בחרתי סורגים לא צפופים מדי, שתוכל לעבור דרכם בקלות. תשתחל פנימה, תנסה לפתוח את החלון. אם זה לא יילך, שבור אותו, תכניס יד ופתח. כשתהיה בפנים, שים לב: אם תופעל בבית אזעקה תסתלק מייד. אם לא תהיה אזעקה תאסוף תכשיטים וכסף מזומן, לא שום דבר אחר. חפש בין הבגדים והמצעים, הפוך מגירות, רוקן את הפריזר. אלה המקומות שאנשים מחביאים בהם בדרך כלל דברים שחשובים להם. כשתגמור תצא בדרך שנכנסת. זה הכול."
וברוך הוסיף: "אל תדאג. אני שומר עליך בחוץ. כשאשרוק, זה יהיה סימן שהדיירים חוזרים או שהמשטרה בשטח. במקרה כזה תצא בלי לחשוב פעמיים."
"כמה תשלם לי?" שאל הנער בהתרגשות.
"מאתיים שקל במזומן כשתצא."
מאתיים שקלים! בשביל שלמה אפללו זה היה סכום עתק, אבל הייתה לו הרגשה שיוכל לקבל יותר.
"שלוש מאות," אמר.
"בסדר," העווה ברוך את פניו באי־רצון, "אבל תזכור לא לדבר על זה עם אף אחד. כל דיבור מיותר עלול להביא אליך את המשטרה."
"מתי אני מתחיל?" שאל הנער.
"עכשיו, אם תרצה."
הרחוב היה שקט ולכל מלוא העין לא נראה איש. דמויות נעו באור שבקע מחלונות הבתים הסמוכים.
התרגשותו של שלמה אפללו פינתה את מקומה לפחד שהחל לכרסם בלבו.
"ואם הסורגים יהיו צפופים מדי בשבילי?" שאל.
"לא תצליח, לא עשינו עסק."
הם נכנסו מבעד לשער החצר, הקיפו את הבית ובחנו את הסורגים.
"כאן תוכל להיכנס," אמר ברוך והצביע על חלון מסורג. הוא רכן אל הקרקע, הרים אבן ומסר אותה בידי הנער.
"זה בשביל החלון, במקרה שתצטרך לשבור אותו."
שלמה טיפס בזריזות, דחק את גופו אל בין הסורגים וקפץ אל תוך המרפסת. ניפוץ קל העיד שהשתמש באבן כדי לשבור את החלון. הוא עבר דרכו ונבלע בתוך האפלה בבית.
ברוך המתין בחוץ, אוזניו כרויות לכל רחש חשוד. לא היה כל סימן שמישהו מתקרב וכעבור כעשר דקות תחב שלמה אפללו את גופו בין הסורגים בדרך חזרה וקפץ אל הקרקע. בידיו החזיק את השקית שברוך נתן לו. היא הייתה מלאה.
ברוך שלח את ידו פנימה וקשקש בתכשיטים.
"חיפשת טוב?" שאל.
"חיפשתי איפה שאמרת לי."
הם יצאו מן השער והלכו כברת דרך ברגל. מתחת לפנס רחוב בחן ברוך בתשומת לב את השלל. פרט לתכשיטים, היה שם גם צרור דולרים.
הוא הכניס יד לכיסו ומסר לעוזר הקטן שלו שלוש מאות שקלים.
הכסף צרב את ידיו של הנער. ההרפתקה מצאה חן בעיניו.
"יש עוד עבודה?" שאל.
"בקרוב. אני כבר אגיע אליך."