״אִמָּא, רָאִית אֶת לַיְלָה?״ קָרְאָה מִיקָה כְּשֶׁחָזְרָה בַּצָּהֳרַיִם מִבֵּית־הַסֵּפֶר. ״מוּזָר, לֹא? הִתְרַגַּלְתִּי שֶׁהִיא בָּאָה לְקַבֵּל אֶת פָּנַי בְּכָל יוֹם כְּשֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה. וְהַיּוֹם זֶה לֹא קָרָה.״
גַּבִּי, אִמָּא שֶׁל מִיקָה, יָצְאָה מִפֶּתַח הַסְּטוּדְיוֹ שֶׁלָּהּ, לְבוּשָׁה בְּסַרְבַּל הַצִּיּוּר, הַמָּרוּחַ כְּמוֹ תָּמִיד, בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת. ״לֹא, מְתוּקָה שֶׁלִּי,״ עָנְתָה. ״לֹא רָאִיתִי אוֹתָהּ. הָיִיתִי בַּבֹּקֶר בַּמִּשְׁתָּלָה וְקָנִיתִי צִמְחֵי תַּבְלִין וְכַמָּה שְׁתִילִים שֶׁל פְּרָחִים, אַחַר־כָּךְ עָבַדְתִּי בַּגִּנָּה, עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצָה לְהַסְפִּיק לְצַיֵּר קְצָת. עוֹד מְעַט אָכִין לָנוּ אֶת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם.״
מִיקָה כְּבָר הֵבִינָה שֶׁאֶת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם הִיא תֹּאכַל בְּעוֹד לְפָחוֹת שְׁעָתַיִם, וְכֵּיוָן שֶׁהָיְתָה קְצָת רְעֵבָה, הָלְכָה לַמִּטְבָּח לָקַחַת תַּפּוּחַ.
תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נִסְּתָה לְהָבִין אֵיפֹה לַיְלָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת.
כְּשֶׁלַּיְלָה רַק הִגִּיעָה אֲלֵיהֶם, הִיא הָיְתָה הַכַּלְבָּה שֶׁל אִמָּא גַּבִּי בִּלְבַד. מִיקָה וְאָבִיהָ הֵבִיאוּ לָהּ אוֹתָהּ בְּמַתָּנָה מֵאַרְצוֹת־הַבְּרִית. הַתְּנַאי הָיָה שֶׁגַּבִּי תַּבְטִיחַ שֶׁתַּפְסִיק לְעַשֵּׁן, וְגַבִּי לֹא רַק הִבְטִיחָה, אֶלָּא גַּם קִיְּמָה. אֲבָל לַיְלָה, כַּלְבַּת הַטּוֹי פּוּדֶל הַשְּׁחוֹרָה, יָדְעָה שֶׁגַּם מִיקָה אוֹהֶבֶת אוֹתָהּ, וְהֶחְזִירָה לָהּ אַהֲבָה. הִיא הָיְתָה קְטַנָּה, מְתוּקָה וַחֲכָמָה, וְלָכֵן גַּם לָמְדָה מַהֵר מְאֹד מָתַי מִיקָה חוֹזֶרֶת מִבֵּית־הַסֵּפֶר מִדֵּי יוֹם, וְתָמִיד חִכְּתָה לָהּ בְּשִׂמְחָה.
נָכוֹן, בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים, כִּמְעַט מִדֵּי יוֹם, לַיְלָה נֶעֶלְמָה לְכַמָּה שָׁעוֹת, אֲבָל מִיקָה לֹא דָּאֲגָה. הִיא יָדְעָה שֶׁלִּפְעָמִים לַיְלָה הוֹלֶכֶת לְבַקֵּר אֶת סָבְתָא שָׂרָה שֶׁגָּרָה בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמּוֹשָׁב, אוֹ אֶת יוּבַל, הֶחָבֵר שֶׁל מִיקָה שֶׁגָּר בִּקְצֵה הָרְחוֹב שֶׁלָּהֶם. מִיקָה לֹא חָשְׁשָׁה. לַיְלָה הָיְתָה כַּלְבָּה נְבוֹנָה, כָּזֹאת שֶׁיּוֹדַעַת לַחֲצוֹת בִּזְהִירוּת אֶת הַכְּבִישׁ. חוּץ מִזֶּה, בַּמּוֹשָׁב הַקָּטָן שֶׁלָּהֶם יֵשׁ תְּנוּעַת מְכוֹנִיּוֹת דַּלָּה, וְכֻלָּם מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם - מְבֻגָּרִים, יְלָדִים אוֹ כְּלָבִים.
לֹא, הִרְגִּיעָה מִיקָה אֶת עַצְמָהּ, אֵין מִמָּה לַחֲשֹׁשׁ. זֶה כְּבָר קָרָה שׁוּב וְשׁוּב בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לַיְלָה תָּמִיד חוֹזֶרֶת.
לְפֶתַע נִשְׁמַע קוֹל מַשַּׁק כְּנָפַיִם בַּחֲלַל הַחֶדֶר. טוֹמִי, הַתֻּכִּית הַמְּדַבֶּרֶת, יָצְאָה מִכְּלוּבָהּ. הַכְּלוּב נִשְׁאַר תָּמִיד פָּתוּחַ, מִשּׁוּם שֶׁטּוֹמִי אַף פַּעַם לֹא רָצְתָה לָעוּף מִחוּץ לַבַּיִת שֶׁבּוֹ הִרְגִּישָׁה בְּטוּחָה, וְגַם מִפְּנֵי שֶׁצִּפֳּרִים שֶׁסְּגוּרוֹת בְּתוֹךְ כְּלוּב – זֶה עָצוּב. מִיקָה חִפְּשָׂה אֶת טוֹמִי בַּחֶדֶר, כְּשֶׁלְּפֶתַע נָחֲתָה הַתֻּכִּית עַל כְּתֵפָהּ.
״גַּם אַתְּ רוֹצָה תַּפּוּחַ?״ שָׁאֲלָה מִיקָה. טוֹמִי לֹא הִסְּסָה לְרֶגַע וּמִיָּד נִקְּרָה בְּתֵאָבוֹן מֵהַתַּפּוּחַ שֶׁל מִיקָה.
״אוּלַי אַתְּ יוֹדַעַת אֵיפֹה לַיְלָה מִסְתַּתֶּרֶת?״
״הָאוּ, הָאוּ!״ עָנְתָה טוֹמִי, מְחַקָּה אֶת הַנְּבִיחוֹת שֶׁל לַיְלָה.
״זֶה סִימָן לְ’כֵּן’ אוֹ לְ’לֹא’?״ שָׁאֲלָה מִיקָה, אֲבָל טוֹמִי לֹא עָנְתָה.
מִיקָה יָצְאָה מֵהַבַּיִת לְחַפֵּשׂ אֶת לַיְלָה.
