סטרווינסקי

פרק 1: ילדות

 

קול שירה נשמע מחדרו של פיודור סטרווינסקי. זמר הבאס החשוב מן האופרה של פטרבורג, בתיאטרון מרינסקי, היה מאמן את קולו בתרגילי קול או שר אריות. באותה שעה שר אריה מתוך האופרה 'בוריס גודונוב'. בחדר האוכל, הסמוך לחדרו, הסבה האם עם ארבעת ילדיה לארוחת הערב. בידיה אחזה את בנה הצעיר, גורי (Guriy) והאכילה אותו. לפתע נטש את מקומו איגור, הבן השלישי, ורץ לעבר חדרו של אביו. הוא לא עמד בפני יצרו. בחבלי קסם נמשך אחרי האריה.

האם היתה מזועזעת: "איגור, חזור מיד למקומך," קראה בקול. איגור היה כ"חירש". האב, ששמע את האם, אמר לבנו: "בני חביבי, חזור מיד אל אמא, הרי אתה שומע שהיא קוראת לך! עוד יהיה סיפק בידך לשמוע אותי שר."

"אבל האריה הזו כל כך יפה," אמר הילד בן השלוש שאהב מאוד לשמוע את אביו שר.

איגור חזר למקומו נזוף וכעוס. "אין עוזבים את השולחן בשעת האוכל," אמרה האם בקול חמור, "בפעם הבאה אעניש אותך."

מקרים כאלה חזרו מדי פעם, כאשר היה האב שר תרגילי קול בחדרו או לומד תפקיד חדש. איגור היה מוכן לעזוב הכול. הוא היה להוט לשמוע צלילים. גם כאשר היתה המשפחה מבקרת אצל משפחת רוזוב היה נחפז לחדר הפסנתר להאזין לנגינתה של מרוסיה, הבת.

כשהיה איגור בן חמש שאל אותו אביו: "בני חביבי, התרצה לבוא איתי לתיאטרון להאזין לחזרה על האופרה 'דון ג'ובאני' מאת מוצרט?"

"כן, אבא. אני רוצה מאוד ללכת איתך לשמוע מוזיקה," אמר.

"אבל עליך לשבת בשקט כל שעת החזרה ולא להפריע," אמר האב, "אם תפריע, לא אקח אותך איתי לשמוע מוזיקה בתיאטרון."

"אני מבטיח לשבת בשקט עד סוף החזרה." אמר הילד.

ואומנם ישב איגור הקטן בשקט והקשיב קשב רב במשך כל הזמן.

בדרכם בחזרה לביתם שאל פיודור את בנו: "האם נהנית מן החזרה?"

בתגובה שאל איגור: "אבא האם אתה רוצה לשמוע את מה ששרת בחזרה?" ובלי לחכות לתשובה החל לשיר את תפקידו של האב מתחילתו ועד סופו בלי לשגות ולוּ פעם אחת! האב, מלא התפעלות, סיפר את הסיפור לאשתו, אנה קירילובנה, שהגיבה בקרירות ואמרה: "ייתכן שאיגור שלנו אוהב מוזיקה."

"אנה חביבתי," אמר האב, "אין לי ספק שבננו ניחן בזיכרון מוזיקלי מיוחד במינו."

 

בבסיס חיל הים, הקרוב לבית המגורים של המשפחה, היתה להקת נגנים שנהגה להתאמן מדי בוקר. יום אחד לא התאפק הילד ואמר לאביו: "אני שומע כל מיני צלילים, איך קוראים להם? צליל אחד נשמע כמו צפצפה שמנגן יחד עם התוף ועוד צליל עבה נורא, אפילו מפחיד."

"את הצפצפה," אמר האב בחיוך, "מכנים חליל, והצליל 'הנורא' נמוך שאתה מכנה עבה, הוא הצליל שמפיקה הטוּבָּה. פעם אקח אותך לראות את הכלים האלה."

"אבל לפעמים שומעים יחד עם הטוּבּוֹת צליל נורא דק, כמו חליל, אבל יותר דק," אמר הילד.

"זהו הפיקולו," אמר האב, "ועכשיו לך לשחק, די לשאול שאלות."

יום אחד הלכו בני הבית לבקר ידידים של האב, שהיו מאנשי התיאטרון. המבוגרים נשארו בבית והילדים נשלחו לחצר לשחק. לפתע נשמעו מתוך הבית קולות של שירה מקהלתית. איגור רץ בלי היסוס לשמוע את השירה. אמו, בראותה אותו, שאלה: "מדוע הפסקת לשחק עם חבריך?"

"השירה כל כך יפה, רציתי לשמוע מקרוב," אמר הילד.

"חזור מיד למשחקים, ואל תשוב לכאן לפני שנקרא לך," אמרה. אחד מבני הבית, המארח, פנה אל האם ואמר: "גברת אנה קירילובנה, הניחי לילד; אם עזב את המשחק עם אחיו וחבריו ומיהר לחזור הביתה כדי להקשיב לשירה כנראה הוא אוהב זאת מאוד."

בלית ברירה הניחה האם לבנה להישאר, אך כאשר חזרו לביתם נזפה בו קשות: "כאשר אנו יושבים בחברת ידידים, אל תיכנס לחדר. אנו רוצים להיות בחברתם בלבד, בלי ילדים."

מקרים אלה חזרו ונשנו. יחסה הקשוח של האם הופנה בעיקר כלפי בנה איגור, שהיה ילד עצמאי מדי ולא כל כך נוח. משום מה העדיפה אמו בדרך כלל את אֶחיו על פניו.

 

חופשה בכפר. באחד מימי הקיץ החמים ראה הילד את האם קוראת מכתב. כששאל אותה מניין המכתב אמרה: "המכתב מאחותי קתרינה. היא מזמינה את כולנו להתארח באחוזתה שליד פצ'ינסקי בסביבת העיר פְּרוֹסְקוּרוֹב במזרח אוקראינה."

הילדים שמחו מאוד להחליף את האווירה ולבלות בכפר. בבואם לא שבע איגור את המראות. באחוזה הרבו הילדים להשתעשע ולבלות בחברתן של בנות דודתם. שם היה איגור יוצא לטייל בשדות ולהקשיב לשירת האיכרים. לטיוליו הצטרפו בדרך כלל אחיו גורי ובת דודתו קתרינה נוֹסֶנְקוֹ. שלושתם אהבו להקשיב לשירת האיכרים או לשירתן של בנות הכפר בעת שחזרו מעבודתן בשדות.

יום אחד אמר גורי, האח הצעיר, לאיגור: "אתמול ראיתי משהו מעניין. אתה כבר חזרת הביתה, ואילו אני נשארתי בחוץ ולפתע שמעתי קולות מוזרים. כאשר פניתי לעברם ראיתי את האיכר החירש משמיע קולות משונים ועושה כל מיני להטוטים.

"הבה ניגש לשם," הציע איגור לגורי, שאהב אף הוא לשיר ולהאזין לנגינה. בהגיעם למקום ראו את האיכר, ידיו בבתי שחיו והוא משמיע מקצבים שונים. בראותו את הילדים שמח להציג לפניהם את להטוטיו. הוא אהב לשעשע אותם, על כן כאשר ראה שהם צוחקים פעל ביתר שאת.

במשך שנים נהגה המשפחה לבוא להתארח באחוזה ליד פצ'ינסקי. איגור שמח מאוד לשחק עם בת דודתו, קתרינה, עמה מצא לשון משותפת, והיא אף נענתה ברצון לשעשועיו. אך כאשר קנה אביה, הדוקטור גבריאל נוסנקו, את אחוזת אוּסְטִילוּג בווליניה שליד הגבול הפולני, העדיפו הצעירים את הבילוי באוסטילוג. שני הבוגרים בילו עם ההורים בפצ'ינסקי.

"מדוע אתם בוחרים ללכת לאוסטילוג דווקא?" שאל האב.

"סיפרת לנו שאוסטילוג מוקפת שדות, יערות ונהרות, וזה מושך אותנו מאוד," אמר גורי.

"ומלבד זאת, אני לא אוהב את הדודה; על כל דבר יש לה הערות משונות ושום דבר אינו מוצא חן בעיניה," אמר איגור, "בפצ'ינסקי אני מרגיש את עצמי פושע. כל מה שאני עושה הוא רע ובלתי מנומס. נמאס לי לחיות ליד אישה כה רגזנית שמשגיחה על כל צעדינו ואינה נותנת לנו מנוחה."

"אני מצטער שאתה מרגיש כך. ובכן להתראות בתום החופש," אמר האב, "על כל פנים אני שולח אתכם את ברתה והיא תשגיח עליכם. אני מקווה שלא תציקו לה, ותאירו לה פנים כדי שתרגיש טוב איתכם וכמובן עליכם לשמוע בקולה."

"אבא, אנו אוהבים את ברתה ותמיד נשמע בקולה," אמר גורי.

"אני מתכונן לצייר אותה," אמר איגור, שנהג לקחת איתו לכל מקום את כלי הציור.

באוסטילוג נהנו הילדים מאוד. מדי יום נהגו ללכת למקום חדש, יום אחד יצאו ליער ללקט פטריות עם ברתה שידעה להבחין בין פטריות טובות לרעילות.

כשיצאו לרחוץ בנהר השגיחה ברתה בשבע עיניים לבל ירחיקו מדי. פעם אף סיירו במזקקת השיכר שבאחוזה. איגור רצה לדעת הכול, ואחד העובדים ליווה אותם לכל פינה והסביר להם בסבלנות. ואז אמר הנער לפתע: "הלוואי שאמא היתה כל כך סבלנית אלינו, כל כך נעים שבן אדם מוכן לענות על כל השאלות בלי להתרגז."

יום אחד יצאו לטייל ולא הרגישו שהזמן חלף. הם נהנו כל כך מן הדרך בין השדות. בדרכם מצאו נחל קטן וקפצו למים בשמחה. ליד היער ראו איילה ולידה שני עופרים בני יומם. האיילה הסתכלה על הנערים בעיניים מביעות אמון. "בוא ננסה לגשת אליהם וללטף אותה ואת העופרים הנחמדים," אמר איגור לאחיו.

שניהם התקרבו אל האיילה שלא חששה כלל ולא ראתה בהם אויבים. שעה ארוכה ניצבו הילדים ליד האיילה שהרשתה להם ללטף את גוריה ואותה עד שנמאס לה, אמרה שלום לנערים ופנתה לדרכה למעמקי היער...

"אני שמח כל כך שהיא האמינה לנו שלא נזיק לה," אמר גורי לאיגור.

"ייתכן שמעולם לא פגשה אנשים רעים," אמר איגור, "על כן שָמחה להיפגש ואף נהנתה מן הליטופים שלנו."

"חבל שלא לקחת איתך לטיול את הצבעים כדי לצייר את האיילה וגוריה," אמר גורי.

"התמונה רשומה בראשי וכאשר נגיע הביתה ארשום אותה מיד על הנייר," אמר איגור.

לפתע חשו הנערים שהחשכה קרבה, "צריך למהר הביתה, איני רוצה שברתה הטובה תדאג," אמר איגור.

הם פתחו בריצה וכשהגיעו לאחוזה היה כבר חשוך לגמרי וברתה עמדה בפתח הבית דאוגה מאוד, אך כל דאגתה חלפה כלא היתה בראותה את שני חביביה רצים לקראתה בשמחה.

מלאי חוויות חזרו הילדים לעיר והתכוננו לתחילת הלימודים.

בחופשה הבאה נכונה לאיגור הפתעה; מיד עם תחילת החופש, כשהגיעו שני הילדים לאוסטילוג מצאו שם את קתרינה משוטטת כשעל גבה תיק הציור. "מה את עושה כאן קתרינה?" שאל איגור.

"ביקשתי מאבא לבלות השנה באוסטילוג," השיבה הילדה, "המקום כל כך יפה וניתן למצוא כאן הרבה נושאים לציור. אבא הסכים ואף ליווה אותי עד כאן."

בחופשה ההיא היו השלושה יוצאים לעתים קרובות יחד לבלות בחיק הטבע, בוחרים מקום מסוים ומציירים ואחר כך היו משווים בין ציוריהם ומשוחחים.

קתרינה התפעלה מציוריו של בן דודתה. יום אחד אמרה לו: "יפה אתה מצייר, אני אוהבת את ציוריך, האם אתה רוצה להיות צייר?"

"איני יודע," ענה לה, "אני אוהב לצייר וגם לקרוא ספרים, גם המוזיקה מושכת את לבי. כשאבא שר אני מוכן לעזוב הכול כדי לעמוד לידו ולהאזין לו. אפילו כשהוא מתאמן. יש לו קול יפה מאוד. אני יודע בעל פה את כל התפקידים שהוא שר."

לפתע נעמד והכריז: "'לפורלו', 'אריית הקטלוג' מתוך האופרה 'דון ג'ובאני' מאת מוצרט!" והתחיל לשיר את כל האריה עד סופה. קתרינה וגורי מחאו לו כפיים.

לעתים יצאו ארבעת האחים לטייל בחוצות העיר; מזחלות רבות נעו בדרכים, ובאחת הפעמים הבחין גורי במזחלת נאה שבראשה צעד באון סוס מקושט מאוד. גם רומן, הבכור, הבחין בו ואמר לאחיו: "זו מזחלת הצאר. אתה רואה שגם מן הצד רוכבים פרשים ששומרים עליו." בלילה לא יכלו האחים הקטנים להירדם ושוחחו זמן רב על הסוסים האבירים של הצאר. "כשאהיה גדול גם לי יהיו סוסים כאלה," אמר גורי.

"סוסים כאלה יש רק לצאר," אמר לו איגור. הם התווכחו עד שעייפו ואחר נרדמו.

 

איגור מתחיל ללמוד נגינה. איגור היה כבן שמונה כאשר פנה להוריו באחד הימים בשעת הארוחה ואמר: "אני רוצה ללמוד לנגן בפסנתר." לא היתה זו הפעם הראשונה שפנה אליהם בבקשה זו, אך בדרך כלל ההורים התעלמו ממנו.

"אינני מבין מדוע אינכם נותנים לי ללמוד נגינה," אמר, "מקס הוא בגילי וכבר מנגן שנים אחדות. גם אירנה לומדת לנגן מזמן. האם חושבים אתם שאני פחות כישרוני מהם?"

"נחשוב על כך ונחפש לך מורה מתאים," אמר האב, "עכשיו צא לשחק בחצר."

כאשר יצא איגור מן הבית אמר האב לאשתו: "איגור שלנו ניחן בשמיעה מיוחדת. הוא מסוגל לחזור על כל תפקיד ששמע באופרה ללא כל שגיאה. מי יודע, אולי הוא נועד לעסוק במוזיקה."

"אני מעדיפה שילך לאוניברסיטה, ילמד משפטים וישתלב בשירות הציבורי," אמרה האם.

"איגור עדיין קטן. ראשית עליו לסיים את בית הספר היסודי ואחר כך ילך לבית הספר התיכון. באשר לעתיד, מי ישורנו," אמר האב, "אל תשכחי שגם אני הלכתי ללמוד משפטים ובסופו של דבר ויתרתי ופניתי ללמוד שירה בקונסרבטוריון בפטרבורג. יש להיזהר מאוד בבחירת מקצוע. אני סבור שאילו הייתי הולך לעבוד כפקיד בממשלה הייתי אומלל מאוד. איני שוכח, שסבֵך היה שר בממשלת הצאר ואולי את מאחלת גם לבנך להגיע למשרה רמה בשירות הממשלתי. זכרי, לא תוכלי לקבוע לבנך בן העשרים מה ברצונו ללמוד או במה יעסוק. בינתיים ניתן לילד מורה לפסנתר וכך נוכל ללמוד מה יכולתו, מה כושר ההתמדה שלו וכמובן נוכל לעמוד על נטייתו."

האם הקשיבה ולא אמרה דבר. בלבה חשבה: "אני אדאג שאיגור שלי יבחר במסלול בטוח."

בבית, בחדרו של האב, עמד פסנתר. האם מנעה מילדיה לגשת אל הפסנתר ושמרה עליו נעול במפתח. רק האב נהג לפתוח את הכלי כדי לנגן. לפעמים ניגן תפקידים שונים מן האופרה או תפקידי ליווי שונים.

איגור, שנכנס לחדר לעתים לשמוע את אביו מנגן או שר, למד לדעת את מקום המפתח של הפסנתר. מדי פעם כשיצאה האם מן הבית, נהג לקחת את המפתח ולהשתעשע מעט בכלי. האומנת היקרה שלו, ברתה, היא שעמדה על המשמר והודיעה לו אם האֵם מתקרבת, כדי שיחזיר מהר את המפתח למקומו. אכן אהבה גדולה שררה בין ברתה לילדי המשפחה. אצלה זכו לחיבוקים ולנשיקות ולמסירות רבה, דבר שנמנע מהם על ידי אמם.

הימים חלפו, וההורים לא יכלו לעמוד עוד בפני לחצו של הילד.

יום אחד הודיעו לאיגור: "היום אחר הצהריים תגיע הביתה מורָה לפסנתר. עליך להתלבש יפה ולקבל את פניה בנימוס."

"המורה היא הגברת סנייטקובה, בתו של ידידי מן התזמורת של האופרה," אמר האב, "נקווה שתחזיק מעמד ותתמיד בלימודיך."

פני הילד אורו. מאושר היה, הנה הגיע היום הגדול! בלי לחשוב הרבה קם מכיסאו, חיבק את אמו ואת אביו ואמר: "אל תדאגו, אני אתמיד בלימודי ואתם תראו שאני מסוגל לכך."

 

האילתור. באותו יום אחרי הצהריים, כשהגיעה המורה לביתו, קיבל הילד את פניה בשמחה גלויה. ואומנם, עד מהרה הוכיח איגור שיש לו יכולת התמדה כבירה. הוא ניגן בשמחה ואיש לא אמר לו לגשת לפסנתר ולהכין את שיעוריו. לאחר שקלט את כתב התווים, החל להתקדם במהירות רבה.

באחד הימים נכנסה האם לחדר הנגינה ומצאה את איגור מנגן בלי תווים. האם פרצה בצעקות: "מדוע אתה מנגן בלי תווים? האם הכנת כבר את שיעורי הבית?"

"כל מה שנתנה לי המורה אני מוכן לנגן לפנייך," ענה.

"אני אוסרת עליך לאלתר," אמרה האם בקול.

"אבל המורה מרשה לי ואף אומרת שטוב אני עושה," אמר איגור לאמו הזועמת, "היא טוענת שזהו מעשה יצירה."

"אני אשאל את המורה בעניין זה," אמרה בכעס, "בינתיים אני אוסרת עליך לאלתר."

באחת החופשות שוב נסעה המשפחה להתארח אצל משפחת נוסנקו. ככל שהתקרבה המרכבה אל הבית הלכו והתחזקו צלילי הפסנתר שנשמעו מכיוון האחוזה. קתרינה, הבת, היא זו שניגנה. כשהגיעו התקבלו בשמחה ומיד התיישבו ליד השולחן לשתיית תה. "ילדים, עכשיו לכו בבקשה לחצר לשחק," אמרה להם הדודה.

איגור, שהפסנתר משך אותו בחבלי קסם, פנה אל הדוד: "האם אני יכול לנגן בפסנתר?"

"אתה חופשי לעשות כרצונך," אמר.

בשמחה קפץ הילד לחדר הפסנתר והחל לנגן. עד מהרה נכנסה קתרינה ויחד החלו לנגן דואטים. "תענוג לנגן איתך," אמרה, "יש לך פרימה ויסטה[1] מצוינת. אני לא מצליחה לנגן כל כך מהר דברים שלא הכרתי." עם ילדה זו יצר איגור קשר הדוק ביותר. לפני שנפרדו אמרה לו: "אגלה לך סוד: מחר נצא כולנו לבקר ביריד ביַרמולינצ'י, אני אוהבת מאוד את היריד ואני בטוחה שגם אתה תיהנה."

למחרת, כשהגיעו ליריד ביקרו כולם בתערוכה הגדולה של מעשה ידי האיכרים. היו שם חולצות רקומות וכל מיני בגדים וכן כלי מלאכה שונים מעשה ידיהם. והנה נשמעו צלילי תזמורת, וקתרינה לחשה לאיגור: "בוא נלך לראות את התזמורת." הצלילים כיוונו אותם ועד מהרה הגיעו למקום. שם התקיימה תחרות מחולות. "אני רואה כמה מן הרקדנים שרקדו כאן לפני שנתיים," אמרה קתרינה.

"האם גם אז הם רקדו את אותם המחולות?" שאל איגור.

"אלה מחולות עממיים ותמיד חוזרים ורוקדים אותם," אמרה, "עכשיו אתה רואה שהם רוקדים את הטרפאק בקפיצות גדולות באוויר. אבל אני מעדיפה את מחול הפסיאטקה."

"מהו מחול זה ואיך רוקדים אותו?" שאל.

"רוקדים אותו בנקישות העקבים לפי הקצב. הם כאילו משחקים בנקישות בקרקע. איזה ריקוד אתה מכיר?"

"אני מכיר רק את הקוֹזָצ'וֹק," אמר איגור, "בריקוד זה בועטים באוויר. נדמה לי שצריך כישרון רב וגם ניסיון כדי לבצע אותו היטב."

לפתע שאלה אנה את הדוד: "אולי אתה יודע היכן הילדים?"

"אל דאגה," אמר, "קתרינה ודאי משכה את איגור לצפות ברוקדים. בואי ניגש לשם."

ואומנם כשהגיעו למקום מצאו את ילדיהם מתמוגגים למראה הרקדנים הזריזים. "אל תאיצי בהם," אמר הדוד, "תני להם עוד רבע שעה ואחר כך נלך לדרכנו."

 

האם, שלא היתה מרוצה מהתנהגותו של איגור כמנגן, דחקה בבעלה לקבוע פגישה עם מורתו לפסנתר. בפגישה שאל האב את המורה לדעתה על התקדמות הילד. המורה אמרה: "בנכם כישרוני מאוד, תפיסתו המוזיקלית מהירה, הוא ניחן בחוש קצב מעולה וקריאת התווים שלו טובה מאוד. יש לו פרימה ויסטה מיוחדת. אני מאמינה שהוא גם תלמיד טוב בבית הספר."

"אכן, ציוניו טובים," אמר האב, והוסיף: "אשתי מתלוננת שהילד מקדיש זמן רב לאילתורים על חשבון הכנת שיעורי הבית שאת נותנת לו. האם את מרגישה ששיעורי הבית אינם מוכנים כהלכה?"

"כנראה שאיגור שלכם מצליח לנגן בריכוז רב," אמרה המורה, "כי הוא מכין היטב את שיעוריו, ובעניין זה אין לי כל טענות. גם הקטעים הקשים ביותר מוכנים להפליא. כנראה נשאר לו זמן לאלתר. אני רואה את מעשה האילתור בחיוב רב ולדעתי אין זה נכון לזלזל בו. הרי האילתור הוא בעצם המצאה מוזיקלית. ייתכן שמקנן בילדכם כוח יצירה. אם הוא מאלתר יש לו כנראה צורך לעשות זאת. איני סבורה שצריך למנוע זאת ממנו. אני חייבת לציין שבין תלמידי הוא בולט למדי. בקרוב אערוך קונצרט תלמידים ואז תוכלו לשפוט בעצמכם."

לא עבר זמן רב והורי איגור הוזמנו לקונצרט התלמידים שערכה המורה בביתה. איגור התכונן היטב לקראת הקונצרט והתרגש. באחד הימים, כששאלה אותו אמו מדוע הפסיק לצייר, ענה: "אני רוצה להצליח בקונצרט, על כן אני מזניח מעט את הציור, אבל אל תדאגי, אחזור לצייר."

שני ההורים יכלו להתגאות בבנם. בתום הקונצרט ניגשו אליהם הוריהם של שאר התלמידים ובירכו אותם. גם הם נהנו מן הקונצרט והבחינו שנגינתו של איגור היתה שונה ובוגרת מנגינתם של התלמידים האחרים, אף שלא היה המבוגר שבהם. לאחר הקונצרט פנתה המורה לגברת סטרווינסקי ואמרה: "אני מקווה שנהניתם מן הקונצרט בכלל, ומנגינת בנכם החביב בפרט. אנא הישארו; ברצוני לשוחח עמכם על המשך לימודיו של איגור."

בשיחתה עם ההורים אמרה המורה: "אני מודה לכם שמסרתם לי את איגור שלכם כתלמיד, נהניתי מכל שיעור שנתתי לו. הגיע הזמן שיעבור למורה מנוסה ממני. אני ממליצה לפניכם למסור את המשך לימודי הפסנתר לתלמידתו המובחרת של אנטון רובינשטיין, הפסנתרן והמלחין הנודע. המורה היא הגברת חשפרוב, היא נחשבת מורה גדולה ואני בטוחה שאיגור ייהנה ללמוד אצלה."

כך החל איגור ללמוד נגינה בפסנתר אצל מורתו החדשה וכאשר שאל פיודור את בנו אם הוא מרוצה ענה לו: "המורה הבטיחה ללמד אותי את יצירותיהם של גדולי המלחינים הקלסיים והרומנטיים. עכשיו אני לומד אטיודים מאת צ'רני, סונטה מספר 1 מאת סְקְרִיאָבִּין, סונטה מאת מוצרט וגם פרלוד ושתי מזוּרקות מאת גְלָזוּנוֹב. שאלתי אותה אם היא מרשה לי לאלתר. היא ביקשה ממני לאלתר לפניה, ואחר כך אמרה לי שאני מאלתר יפה ורצוי שאמשיך לעשות זאת. נוסף על כך אנו מנתחים את היצירות וכך אני מבין יותר את המבנה שלהן. היא מעניקה לי ידיעות תיאורטיות שטרם הכרתי. אני שמח שהיא מקפידה על כל פרט קטן ביצירה וזה מסייע לי להבין יותר את מה שאני מנגן. אבא, אתה יכול להגיד לאמא, שאמשיך לאלתר גם אם אין זה מוצא חן בעיניה. בקשר לשיעורי הבית אמור לאמא שתשאל את המורה אם היא מרוצה מהכנת שיעורי הבית שלי."

פעם אחרת נסעו לדודה סופי, אחות אמו. היא גרה רחוק ממקום מגוריהם, באחוזת פבלובקה אשר בחבל סמרה. המשפחה הגיעה לשם במסע באונייה שנמשך ארבעה ימים. המסע היה מרתק ואיגור לא רצה בשום אופן לעזוב את הסיפון. מראה נהר הוולגה רחב הידיים ריתק אותו וכמובן השדות, הכפרים והיערות — כל אלה שבו את לבו.

בבית הדוד פגש איגור באדם חביב בשם ילאכיץ', פסנתרן חובב שידע להעריך אותו. ביניהם נוצרה מיד חיבה הדדית. באחד הימים כשישבו בני המשפחה ושוחחו הלך איגור לחדר הפסנתר וניגן להנאתו. לפתע הפסיק את נגינתו וניגן סולם דו מז'ור. משהו הציק לו. הוא תהה: "מי המציא את הסולם הזה?" תשובה לא מצא, אבל במקומה החל לנגן סולם צלילים אחר, דו, רה, מי, סול, לה.

והנה ניצב דודו בפתח החדר ושאל: "מהו הדבר המשונה הזה שאתה מנגן? מדוע אתה מנגן סולם צלילים משונה כזה?"

"אני לא חייב תמיד לנגן רק סולם דו מז'ור," אמר איגור, "אם מישהו המציא סולם דו מז'ור אז גם אני יכול להמציא סולם צלילים אחר."

כשחזר הדוד לחברת המבוגרים סיפר את הסיפור לאביו הזמר ואמר: "נדמה לי שבנך ניחן במחשבה עצמאית וכדאי לשים לב אליו."

 

שיחה עם האב. באחד הימים כשנכנס האב לשמוע את בנו מנגן, הפסיק איגור לרגע את הנגינה ואמר: "אני רוצה לומר לך משהו שמציק לי כל הימים אבל שלא תכעס עלי..."

"מהו הדבר הנורא שאתה עושה וחושש כל כך שמא אכעס עליך?" שאל פיודור, "האם שברת את אחד הפסלים היפים הניצבים בבית?"

"כאשר אתה הולך לאופרה אני לוקח תכלילים[2] של אופרות מארון הספרים שלך ומנגן אותם ונהנה מאוד, זה גורם לי שמחה, אך לא רק זה, אני מתחיל להבין את סגנון הכתיבה של כל מלחין וכמובן את הקשר לתקופה," אמר איגור לאביו, "בלי המורה לא הייתי מבין כלום."

"על מעשה זה איני כועס כלל, אני רק יכול להתפעל מיכולתך לקרוא פרטיטורות, אך אל תשכח להחזירן לארון לאחר הנגינה," אמר האב, "המשך לקרוא בהן כאוות נפשך. בנוגע לאמך, עלי לומר לך, שאינך צריך לכעוס על אמא, היא דורשת את טובתך על כן היא כל כך מודאגת."

"תודה אבא," אמר איגור.

יום אחד הופתע איגור לראות את משפחת דודתו מגיעה לביקור. מיד לקח את קתרינה ידידתו, ויחד הלכו לחדר הפסנתר לנגן דואטים. לאחר שעייפו אמרה קתרינה: "עכשיו אתה תנגן לפני את מה שקיבלת מן המורה כשיעורי בית ואחר כך אני אנגן לפניך, נעשה זה לזה קונצרט." השניים שעשעו את עצמם זמן רב עד שנקראו לבוא לחדר האוכל. "את כל כך רעבה?" שאל איגור.

"מה פתאום," אמרה קתרינה, "אבל אינני רוצה להעליב את אמך שטרחה והכינה את הארוחה."

והנה נכנס רומן, האח הבכור. "היכן היית?" שאל האב.

"טיילתי ברחוב ופתאום נזכרתי בארוחה ומיהרתי הביתה," אמר הבן.

"איך אתה מעיז לתת לנו לחכות לך ולדאוג לך?" אמר האב. שעה ארוכה נמשכו הצעקות. איש לא אמר דבר, גם האם ישבה בשקט וחיכתה. לבסוף אמר האב לבנו: "לך מכאן, איני רוצה לראותך."

רק אז חזרו הכול לסעוד את ארוחת הצהריים.

אחרי הארוחה שאלה קתרינה את איגור: "מדוע אבא שלך צועק כל כך עליכם?"

"אני לא יודע מה לומר לך, אבל אבי נורא עצבני וכולנו מפחדים ממנו, כי כשהוא מתחיל לצעוק קשה לדעת מתי יגמור. אני חושב שגם אמא חוששת מפניו."

"אני רואה שגם אתה עצוב," אמרה קתרינה, "האם זה בגלל הצעקות? מה קרה לך? אני רואה שקיבלת מצב רוח רע."

"איך את מצליחה להרגיש זאת?" שאל איגור, "זה באמת נכון, לפעמים אני מקבל מצב רוח רע, אבל לא בגלל הצעקות, אני סובל מן האחים שלי, הם גבוהים ואני נמוך והם מציקים לי."

"זה בכלל לא חשוב וגם לא צריך לקנא," אמרה קתרינה, "האם אחיך יודעים לנגן כמוך? האם הם מציירים כל כך יפה כמוך? אתה ילד כישרוני וחכם וזה הכי חשוב. אולי דווקא הם צריכים לקנא בך."

"את כל כך נחמדה שאת מנחמת אותי," אמר, "ולדעתי את צודקת. תודה לך על דבריך, ועכשיו נשחק בתופסת."

"לא כדאי לך," אמרה קתרינה, "אני רצה מהר וקשה לתפוס אותי," והתחילה לרוץ. ככה רצו השניים והשתוללו עד שעייפו וחזרו הביתה מיוזעים.

"איפה הייתם?" שאלה האם בראותה אותם יושבים בחדר תשושים אך עליזים.

"היינו בחוץ והשתוללנו," אמר קתרינה לדודתה.

"אסור להשתולל," אמרה, "פעם אחרת לא אתן לכם לצאת החוצה אם בכוונתכם להשתולל."

שני הילדים הביטו זה על זה וקרצו בעיניהם.

 

באחד הערבים אמרה האם לבעלה: "אני סבורה שהגיעה העת לשאול את המורה חשפרוב מה מצב הנגינה של איגור."

"כרגע אני עסוק מאוד בתיאטרון," אמר האב, "הבה נחכה ימים אחדים ואז נפנה אליה." כשהתפנה האב, הלכו שני ההורים למורה לפסנתר ושאלו אותה את דעתה על איגור. בתשובה אמרה המורה: "בנכם הוא תלמיד מעולה ואם יעבוד קשה יוכל להיות בעתיד פסנתרן מקצועי, בזאת אין לי ספק. עתה הוסיפה ואמרה: "בהזדמנות זו דומני שהגיע הזמן לתת לו שיעורים בהרמוניה ובקונטרפונקט.[3] רשום לפניך את השמות פיודור אָקִימֶנְקוֹ, מורה להרמוניה, וּוסילי קלפטי, מורה לקונטרפונקט."[4]

איגור אהב בעיקר את לימודי הקונטרפונקט.

"אני מקווה שאינך מאוכזבת, רעייתי," אמר האב לאשתו וחייך.

"איני מאוכזבת," אמרה האם, "נעים לשמוע שיש לי בן מוכשר. אבל תסכים איתי שאין הוא מוכשר רק למוזיקה. עם כישוריו הוא יוכל למצוא את מקומו במקצועות שונים. העתיד יורנו את אשר נעשה."

 

בן חמש עשרה לקח האב את בנו להצגת האופרה 'פאוסט' מאת גונו. היתה זו בעצם חזרה גנרלית לקראת ההופעה.

"איזה תפקיד אתה שר באופרה?" שאל איגור את אביו.

"בתפקיד הבאס אני שר את תפקידו של מפיטופלס," אמר האב, "במבחן הקבלה ללהקת האופרה בתיאטרון מרינסקי הקיסרי, הצגתי את התפקיד הזה."

איגור היה נפעם משירתו של אביו ובדרכם הביתה אמר לו: "יש לך קול באס כל כך יפה, מחר ודאי תזכה למחיאות כפיים רבות."

"אני שמח מאוד שנהנית משירתי," אמר האב לבנו הנרגש.

"מעולם לא הבנתי איך קרה שהחלטת להיות זמר, הרי סיפרת לי שלמדת בפקולטה למשפטים," שאל הבן.

"הדברים אינם מתרחשים בן לילה. זה תהליך ממושך ומלא לבטים. בדרך כלל אין המשפחות רואות בעין יפה את רצון ילדיהם לעסוק במוזיקה כמקצוע. עם זאת אין זה סוד שלמדתי לנגן בפסנתר ככל הילדים במשפחות הטובות," אמר האב, "בדרך כלל המשפחות רואות את העיסוק הזה כחלק חשוב בחינוך הכללי. שאל כל גנרל אם למד לנגן בכלי כלשהו בילדותו והוא יענה לך בחיוב. לי קרה משהו נוסף; היה לי קול טוב ואך טבעי היה שבזמן לימודי בבית הספר התיכון נהגו המורים לשבץ אותי בהצגות בבית הספר בתפקידי שירה. גם באוניברסיטה חזר הדבר; כשהיינו מתאספים ושרים להנאתנו, ביקשוני ידידַי לשיר, ואז כבר נמצא מישהו שליווה אותי בפסנתר. כמובן שזכיתי לתשואות בזכות קול הבאס שלי. אף נמצא מישהו שהציע לי לנסות למצוא את דרכי בזמרה. באופן טבעי התעוררה בקרבי התודעה שיש לי נתונים טובים להיות זמר."

"אומנם למדתי משפטים," המשיך, "דבר שאמור היה להוליך אותי בנתיב הפקידות הממשלתית ואולי הייתי עולה בדרגה ומוצא עצמי בתפקידים מעניינים בממשלה, אך בכל זאת החלטתי לנסות משהו אחר. פניתי למורים לפיתוח הקול ולזמרים, שרתי לפניהם וביקשתי לדעת אם ראוי לי לנסות לפתח את קולי כדי לשמש בתפקידי זמרה. כולם חיוו את דעתם בחיוב. כיוון שגדולה היתה אהבתי למוזיקה, ולימודי המשפטים לא הלהיבו אותי מעולם, גם התקווה לשמש פקיד בממשלה לא נבעה ממני — למדתי באוניברסיטה במצוות המשפחה. כשהתברר שיש לי סיכוי לפעול כאמן, החלטתי לנסות, ונכנסתי בגיל עשרים ושבע לקונסרבטוריון בפטרבורג. שלוש שנים למדתי שירה וכל מה שנדרש מתלמיד המוסד וסיימתי בהצטיינות. השאר ידוע לך בני; נבחנתי בבית האופרה בקייב, שם שרתי במשך שלוש שנים ושם גם הכרתי את אמא שלך. לאחר שרכשתי ניסיון בשירה ובמשחק, ניגשתי לבחינה בתיאטרון מרינסקי בפטרבורג והתקבלתי כזמר באס, ולשם אני שייך עד היום."

"באמת חשבתי שזמרים באופרה צריכים להיות גם שחקנים טובים," אמר איגור לאביו, "ואיך גילית שאתה גם שחקן טוב?"

"זאת יכולתי לגלות רק במשחק על הבמה. כמובן שגם עקבתי אחרי משחקם של חברי הזמרים ולאט לאט למדתי גם לשחק," אמר, "זמר שאינו יודע לשחק לא יחזיק מעמד זמן רב באופרה אבל הוא יכול להופיע בשירת סולו או בשירה קבוצתית בקונצרטים; יש זמרים גדולים שאינם מופיעים באופרה."

"ואם ארצה לבחור במוזיקה, התחשוב שתהיה זו טעות מצידי?" שאל איגור את אביו.

"אני מניח שעדיין לא החלטת על עתידך," ענה, "אתה עדיין צעיר מדי לחשוב על כך, אך אם כבחור צעיר תחליט לבחור בדרך כלשהי, לא אתערב. גם לא אראה טעם בכך, שכן ממילא תהיה נחוש לבחור את דרכך."

"שיערתי כי זו תהיה תשובתך, תודה לך אבי," אמר הנער.