להריח בושם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להריח בושם

להריח בושם

4.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: אביבה ברק-הומי
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 131 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 11 דק'

גוסטב פלובר

גוסטב פלובר נולד ב-1821. אביו היה רופא. הוא היה אמן הסגנון, תובעני ורודף שלמות, ונהג להקריא לעצמו בקול את יצירותיו עד לקבלת התוצאה המבוקשת.
 
תשוקתו המוקדמת לספרות ניכרת בתרומתו למגזין הספרותי "קוליברי" שערך בצעירותו. עבודתו הספרותית החלה בכתיבת הסיפור "ביבליומאניה" (1837) בגיל שש-עשרה, והאוטוביוגרפיה "זיכרונותיו של מטורף" (1838). מקץ שנתיים של לימודי משפטים בפריז סבל פלובר ממה שנראה כהתקף אפילפסיה וחזר לבית הוריו ברואן. הוא התגורר שם עם אמו עד יום מותו. בין 1845 ו-1851 נסע פלובר ברחבי אירופה. בשובו החל לכתוב את "מאדאם בובארי", מלאכה שנמשכה חמש שנים. הרומן, שפורסם ב-1856, העלה את חמת הצנזורה, ופלובר זומן להופיע בבית-המשפט בעוון חוסר מוסריות. לבסוף זוכה.
 
בשנותיו האחרונות עבד פלובר על יצירת המופת הגדולה שלו ״בובאר ופקושה״. הוא נכנע להתקף קטלני ומת ב-1880, ויצירתו האחרונה והלא גמורה ראתה אור שנה לאחר מכן.

תקציר

"להריח בושם" ו"תשוקה ומוסריוּת" הם שניים מסיפוריו הראשונים של גוסטב פלובר. כשקוראים אותם, קשה להאמין שהם נכתבו בידי נער בן חמש עשרה! הסיפורים האלה מעידים על נפש בוגרת ועל כישרון גדול שאכן הבשיל והגיע אחר כך לשיאים ספרותיים המוכרים לנו.
הסיפורים רואים כאן אור לראשונה בתרגום לעברית, פרי עבודתה של אביבה ברק. בשני הסיפורים נשים הן העומדות במרכז. פלובר מפליא לספר את סיפוריהן ומתאר באופן חד ומדויק את ריגושי האהבה ואת הכאב ועלבון הנטישה שהן חוות ביחסיהן עם הגברים בחייהן. מרשימה במיוחד היא העובדה שהסופר הצעיר הצליח לחדור ללִבּה של אישה אוהבת, נבגדת, ננטשת, ולתאר את המתרחש בו בצורה בהירה, אמינה ובוגרת כל כך.

גוסטב פלובר נולד ב־12 בדצמבר 1821 בעיר רוּאַן אשר בנורמנדי. בשנת 1836 הוא כותב את "להריח בושם" וחודשים ספורים לאחר מכן, בעיירת החוף והנופש טְרוּוִיל, הוא פוגש לראשונה את מדאם אֶליזָה שלזינגר, אישה הכבולה בנישואים מאמללים, המבוגרת ממנו באחת עשרה שנים. לפגישה זו השפעה בל תימחה על חייו של הנער הרגיש והסופר דק האבחנה. אליזה שלזינגר תהיה מושא לתשוקתו ואהבת חייו עד יומו האחרון, וגם מקור השראתו לדמותה של מדאם בוֹבארי ברומן האלמותי שהקנה לו תהילת עולם.

פרק ראשון

המופע עמד להתחיל. כמה מוזיקאים כיווננו את אבוביהם ואת כינורותיהם הצעקניים, המפלחים את הלב, קבוצות התקהלו סביב האוהל, ועיני הכפריים ננעצו בתימהון ובעונג בשלט הגדול שעליו היו כתובות באותיות אדומות ושחורות המילים הענקיות האלה: להקת האקרובטים של מר פֶּדְרִיוֹ.
רחוק יותר, על ריבוע של בד צבוע, אפשר היה להבחין בנקל בגבר בעל מבנה אתלטי, עירום כפרא, נושא על גבו כמות אדירה של משקולות. דגלון בשלושה צבעים יצא מפיו ועליו היה כתוב: אני הוא הרקולס של הצפון.
לומר לכם מה זעק פְּיֵירוֹ זה מעל הבימה שלו, הרי אתם יודעים זאת היטב כמוני. לבטח ניצבתם בילדותכם לא אחת אל מול מעמד נלעג כזה, וצחקתם ככל היתר למראה מכות האגרוף והבעיטות המפריעות לנואם ללא הפוגה באמצע דבריו או סיפורו.
בתוך האוהל התרחש מחזה אחר: שלושה ילדים, שהצעיר בהם היה בקושי בן שבע, קיפצו על המעקה הפנימי של המדרגות או התאמנו על החבל לקראת...
 
ההופעה
רפים וחלושים, צבע פניהם היה צהוב ותוויהם הצביעו על אומללות וסבל. מבעד לחולצתם הוורודה המרוקמת בחוטי כסף, מבעד לאיפור שכיסה את לחייהם, מבעד לחיוכם המלבב שחזרו והציגוהו אז שוב ושוב, הייתם רואים בנקל אברי גוף כחושים, לחיים שקועות מרעב ודמעות חבויות.
"תגיד, אוגוסט," אמר הגדול שבהם לילד אחר שהתרומם בכוח האגרופים בלבד מן הרצפה אל החבל, "תגיד," שב ואמר בקול רפה כחושש שמא ישמענו גבר בעל פנים מזרות אימה שפסע סביבם, "נדמה לי שעבר הרבה זמן מאז שאמא מתה."
"הו! כן, הרבה זמן," השיב ונאנח אנחה עמוקה.
"האם לא אמרתי לך, ארנסטו, לא לדבר אף פעם על האישה הזאת? היא הרגיזה אותי, היא הלכה לעזאזל, וטוב שכך! ואתה שתוק, בפעם הראשונה שתחריש לי את האוזניים עם שמה, ארביץ לך!"
ואחרי האזהרה הזאת יצא הגבר לרחוב.
"הוא תמיד כזה," אמר הילד מיד לאחר שפֶּדְרִיוֹ יצא, "הוא פותח את הפה רק כדי לומר לנו דברים קשים הפוצעים את נפשנו. הו! הוא רשע מרושע! לפחות אמנו המסכנה אהבה אותנו!"
"הו! אמא! היא חסרה לי מאוד," אמר הצעיר שבהם.
ופרץ בבכי.
"איך שהוא היה מכה אותה," אמר אוגוסט, "כי הוא אמר שהיא מכוערת! אישה מסכנה..."
"מחה את דמעותיך, הנה אנשים כבר נכנסים, צריך לחייך עכשיו."
הכול התיישבו במקומותיהם על הספסלים, והאוהל התמלא עד מהרה. התהלוכה הסתיימה ופדריו נכנס גם הוא לאחר שחזר ואמר כמה פעמים:
"רבותי, רבותי, משלמים רק כשיוצאים!"
תחילה עלה הצעיר בילדים בצעדים זריזים למדי במדרגות המובילות אל החבל. צעדיו הראשונים היו מהוססים, אך עד מהרה שאב עידוד מן המשפט הנדוש של פדריו, שעקב בעיניו אחר כל תנועה שלו, וחזר באוזניו מדי רגע ברגע:
"אומץ, אדוני, אומץ! טוב! טוב מאוד! הערב תקבל סוכר!"
הוא ירד.
אחיו עלה אחריו, ניסה לקפוץ כמה קפיצות ונפל ארצה; פדריו הרימו במבט זועם. בוכה, הוא הלך להתחבא.
עתה הגיע תורו של ארנסטו.
הוא רעד בכל גופו וחששו התגבר כאשר ראה את אביו נוטל מטה קטן עשוי עץ לבן שהיה מונח עד עתה על הרצפה.
הצופים הקיפו אותו, הוא היה על החבל, ומבטו של פדריו העיק עליו.
צריך היה להתקדם.
ילד מסכן! מבטו היה כה מבויש ועקב בקפידה אחר תנועות המטה שנותר קרוב מאוד מול עיניו כמו קרקעית התהום כאשר עומדים על שפת המעמקים.
והשרביט עקב אחר כל תנועה מתנועות הרקדן, מעודד אותו כשהושפל בעדינות, מאיים עליו בהתנועעו בזעם, מוביל אותו בריקודו וקובע את הקצב על גבי החבל. במילה אחת, היה זה המלאך השומר שלו, מגן הישע שלו, או ליתר דיוק, חרב דמוקלס התלויה מעל ראשו במחשבה על צעד כושל.
זה זמן מה, התקמצו פניו של ארנסטו בעווית, דבר מה נשמע שורק באוויר, ועיני הרקדן נמלאו מיד דמעות גדולות שהתקשה להבליען.
אך הוא ירד עד מהרה, ועל החבל היה דם.
'הרקולס של הצפון', כינויו האמנותי של פדריו, החל במפגן הכוח שלו כאשר נשמע קול השומר, המשגיח על הכניסה, מתקוטט עם אי־מי בחוץ.
"לא, את לא תיכנסי, אני אומר לך, לא תיכנסי!"
"אבל אני רוצה להיכנס."
"אנחנו לא מכניסים אנשים כמוך."
"אני רוצָה לדבר עם פדריו; אני רוצה לדבר איתו, אתה שומע אותי?"
"לעזאזל!" שב ואמר השומר הנרגז; "לעזאזל, אני אומר לך, לא נכנסים לכאן בלבוש כמו שלך. אנחנו לא מכניסים קבצנים."
המריבה הסיטה את תשומת לבם של הצופים.
פדריו ניגש לברר מי הוא זה המבקש לראותו.
"אהה! זו את, מכשפה זקנה!" אמר לאישה בבלויים שנראתה קשת יום. "לא ציפיתי לראות אותך כל כך מהר. איפה היית? תאמרי לי כל זאת מאוחר יותר. היכנסי, מַרְגֵרִיט, אנחנו מציגים עכשיו; היכנסי, תוכלי לעזור לנו; את תקפצי, שומעת? תשתדלי ככל יכולתך."
לא היה מקום להשיב לו; בכל זאת אזרה עוז ואמרה:
"פדריו, אתה הלא רואה שהם ילעגו לי. אני לא לבושה כראוי."
היא רצתה לומר עוד משהו, אבל לא העזה עוד.
"היכנסי, היכנסי!"
צריך היה להיכנס. אבל כשראו אותה הצופים, עלה מלמול מלווה צחוק לעגני; מעין צחוק מרושע שמעורר אדם שנופל; צחוק מתנשא, שגאוותנותם של העוטים מלבושים מוזהבים מטילה בעלובי חיים; ממין הצחוק שילד נושף על פרפר שאת כנפיו הוא מורט.
לא בלי קושי עלתה מרגריט במדרגות; היא אך פסעה שני צעדים וכבר נפלה בכבדות ארצה. צעקה נוקבת בקעה מחזה; השרביט נשבר לרסיסים.
לא עברו רגעים רבים והאוהל התרוקן. רוב הצופים יצאו החוצה...
מעמד משפחתי זה הסעיר את רוחם של מרבית הנוכחים וגרם מפח נפש לנער קטון שלחייו עגולות וּורדרדות, אשר עד עתה ביקש להיות רקדן על חבל כדי לקבל מכנסיים ורודים ומגפוני עור.

גוסטב פלובר

גוסטב פלובר נולד ב-1821. אביו היה רופא. הוא היה אמן הסגנון, תובעני ורודף שלמות, ונהג להקריא לעצמו בקול את יצירותיו עד לקבלת התוצאה המבוקשת.
 
תשוקתו המוקדמת לספרות ניכרת בתרומתו למגזין הספרותי "קוליברי" שערך בצעירותו. עבודתו הספרותית החלה בכתיבת הסיפור "ביבליומאניה" (1837) בגיל שש-עשרה, והאוטוביוגרפיה "זיכרונותיו של מטורף" (1838). מקץ שנתיים של לימודי משפטים בפריז סבל פלובר ממה שנראה כהתקף אפילפסיה וחזר לבית הוריו ברואן. הוא התגורר שם עם אמו עד יום מותו. בין 1845 ו-1851 נסע פלובר ברחבי אירופה. בשובו החל לכתוב את "מאדאם בובארי", מלאכה שנמשכה חמש שנים. הרומן, שפורסם ב-1856, העלה את חמת הצנזורה, ופלובר זומן להופיע בבית-המשפט בעוון חוסר מוסריות. לבסוף זוכה.
 
בשנותיו האחרונות עבד פלובר על יצירת המופת הגדולה שלו ״בובאר ופקושה״. הוא נכנע להתקף קטלני ומת ב-1880, ויצירתו האחרונה והלא גמורה ראתה אור שנה לאחר מכן.

עוד על הספר

  • תרגום: אביבה ברק-הומי
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 131 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 11 דק'
להריח בושם גוסטב פלובר
המופע עמד להתחיל. כמה מוזיקאים כיווננו את אבוביהם ואת כינורותיהם הצעקניים, המפלחים את הלב, קבוצות התקהלו סביב האוהל, ועיני הכפריים ננעצו בתימהון ובעונג בשלט הגדול שעליו היו כתובות באותיות אדומות ושחורות המילים הענקיות האלה: להקת האקרובטים של מר פֶּדְרִיוֹ.
רחוק יותר, על ריבוע של בד צבוע, אפשר היה להבחין בנקל בגבר בעל מבנה אתלטי, עירום כפרא, נושא על גבו כמות אדירה של משקולות. דגלון בשלושה צבעים יצא מפיו ועליו היה כתוב: אני הוא הרקולס של הצפון.
לומר לכם מה זעק פְּיֵירוֹ זה מעל הבימה שלו, הרי אתם יודעים זאת היטב כמוני. לבטח ניצבתם בילדותכם לא אחת אל מול מעמד נלעג כזה, וצחקתם ככל היתר למראה מכות האגרוף והבעיטות המפריעות לנואם ללא הפוגה באמצע דבריו או סיפורו.
בתוך האוהל התרחש מחזה אחר: שלושה ילדים, שהצעיר בהם היה בקושי בן שבע, קיפצו על המעקה הפנימי של המדרגות או התאמנו על החבל לקראת...
 
ההופעה
רפים וחלושים, צבע פניהם היה צהוב ותוויהם הצביעו על אומללות וסבל. מבעד לחולצתם הוורודה המרוקמת בחוטי כסף, מבעד לאיפור שכיסה את לחייהם, מבעד לחיוכם המלבב שחזרו והציגוהו אז שוב ושוב, הייתם רואים בנקל אברי גוף כחושים, לחיים שקועות מרעב ודמעות חבויות.
"תגיד, אוגוסט," אמר הגדול שבהם לילד אחר שהתרומם בכוח האגרופים בלבד מן הרצפה אל החבל, "תגיד," שב ואמר בקול רפה כחושש שמא ישמענו גבר בעל פנים מזרות אימה שפסע סביבם, "נדמה לי שעבר הרבה זמן מאז שאמא מתה."
"הו! כן, הרבה זמן," השיב ונאנח אנחה עמוקה.
"האם לא אמרתי לך, ארנסטו, לא לדבר אף פעם על האישה הזאת? היא הרגיזה אותי, היא הלכה לעזאזל, וטוב שכך! ואתה שתוק, בפעם הראשונה שתחריש לי את האוזניים עם שמה, ארביץ לך!"
ואחרי האזהרה הזאת יצא הגבר לרחוב.
"הוא תמיד כזה," אמר הילד מיד לאחר שפֶּדְרִיוֹ יצא, "הוא פותח את הפה רק כדי לומר לנו דברים קשים הפוצעים את נפשנו. הו! הוא רשע מרושע! לפחות אמנו המסכנה אהבה אותנו!"
"הו! אמא! היא חסרה לי מאוד," אמר הצעיר שבהם.
ופרץ בבכי.
"איך שהוא היה מכה אותה," אמר אוגוסט, "כי הוא אמר שהיא מכוערת! אישה מסכנה..."
"מחה את דמעותיך, הנה אנשים כבר נכנסים, צריך לחייך עכשיו."
הכול התיישבו במקומותיהם על הספסלים, והאוהל התמלא עד מהרה. התהלוכה הסתיימה ופדריו נכנס גם הוא לאחר שחזר ואמר כמה פעמים:
"רבותי, רבותי, משלמים רק כשיוצאים!"
תחילה עלה הצעיר בילדים בצעדים זריזים למדי במדרגות המובילות אל החבל. צעדיו הראשונים היו מהוססים, אך עד מהרה שאב עידוד מן המשפט הנדוש של פדריו, שעקב בעיניו אחר כל תנועה שלו, וחזר באוזניו מדי רגע ברגע:
"אומץ, אדוני, אומץ! טוב! טוב מאוד! הערב תקבל סוכר!"
הוא ירד.
אחיו עלה אחריו, ניסה לקפוץ כמה קפיצות ונפל ארצה; פדריו הרימו במבט זועם. בוכה, הוא הלך להתחבא.
עתה הגיע תורו של ארנסטו.
הוא רעד בכל גופו וחששו התגבר כאשר ראה את אביו נוטל מטה קטן עשוי עץ לבן שהיה מונח עד עתה על הרצפה.
הצופים הקיפו אותו, הוא היה על החבל, ומבטו של פדריו העיק עליו.
צריך היה להתקדם.
ילד מסכן! מבטו היה כה מבויש ועקב בקפידה אחר תנועות המטה שנותר קרוב מאוד מול עיניו כמו קרקעית התהום כאשר עומדים על שפת המעמקים.
והשרביט עקב אחר כל תנועה מתנועות הרקדן, מעודד אותו כשהושפל בעדינות, מאיים עליו בהתנועעו בזעם, מוביל אותו בריקודו וקובע את הקצב על גבי החבל. במילה אחת, היה זה המלאך השומר שלו, מגן הישע שלו, או ליתר דיוק, חרב דמוקלס התלויה מעל ראשו במחשבה על צעד כושל.
זה זמן מה, התקמצו פניו של ארנסטו בעווית, דבר מה נשמע שורק באוויר, ועיני הרקדן נמלאו מיד דמעות גדולות שהתקשה להבליען.
אך הוא ירד עד מהרה, ועל החבל היה דם.
'הרקולס של הצפון', כינויו האמנותי של פדריו, החל במפגן הכוח שלו כאשר נשמע קול השומר, המשגיח על הכניסה, מתקוטט עם אי־מי בחוץ.
"לא, את לא תיכנסי, אני אומר לך, לא תיכנסי!"
"אבל אני רוצה להיכנס."
"אנחנו לא מכניסים אנשים כמוך."
"אני רוצָה לדבר עם פדריו; אני רוצה לדבר איתו, אתה שומע אותי?"
"לעזאזל!" שב ואמר השומר הנרגז; "לעזאזל, אני אומר לך, לא נכנסים לכאן בלבוש כמו שלך. אנחנו לא מכניסים קבצנים."
המריבה הסיטה את תשומת לבם של הצופים.
פדריו ניגש לברר מי הוא זה המבקש לראותו.
"אהה! זו את, מכשפה זקנה!" אמר לאישה בבלויים שנראתה קשת יום. "לא ציפיתי לראות אותך כל כך מהר. איפה היית? תאמרי לי כל זאת מאוחר יותר. היכנסי, מַרְגֵרִיט, אנחנו מציגים עכשיו; היכנסי, תוכלי לעזור לנו; את תקפצי, שומעת? תשתדלי ככל יכולתך."
לא היה מקום להשיב לו; בכל זאת אזרה עוז ואמרה:
"פדריו, אתה הלא רואה שהם ילעגו לי. אני לא לבושה כראוי."
היא רצתה לומר עוד משהו, אבל לא העזה עוד.
"היכנסי, היכנסי!"
צריך היה להיכנס. אבל כשראו אותה הצופים, עלה מלמול מלווה צחוק לעגני; מעין צחוק מרושע שמעורר אדם שנופל; צחוק מתנשא, שגאוותנותם של העוטים מלבושים מוזהבים מטילה בעלובי חיים; ממין הצחוק שילד נושף על פרפר שאת כנפיו הוא מורט.
לא בלי קושי עלתה מרגריט במדרגות; היא אך פסעה שני צעדים וכבר נפלה בכבדות ארצה. צעקה נוקבת בקעה מחזה; השרביט נשבר לרסיסים.
לא עברו רגעים רבים והאוהל התרוקן. רוב הצופים יצאו החוצה...
מעמד משפחתי זה הסעיר את רוחם של מרבית הנוכחים וגרם מפח נפש לנער קטון שלחייו עגולות וּורדרדות, אשר עד עתה ביקש להיות רקדן על חבל כדי לקבל מכנסיים ורודים ומגפוני עור.