סֶסיליה רֶנדל שמעה על אנשים שאילו ניתנה להם משאלה אחת, היו בוחרים לחיות את חייהם מחדש. אבל לא היא. היא הייתה מסתפקת בהחלט במחיקת תקופה בת שנים־עשר חודשים בלבד מתוך עשרים ושתיים שנותיה.
שנים־עשר החודשים האחרונים.
בינואר שעבר, זמן קצר אחרי ערב השנה החדשה, היא פגשה את איאֶן גֵ'ייקוֹב רנדל, איש הצי ששירת בצוללת. היא התאהבה בו ונהגה בחוסר אחריות מוחלט — נכנסה להיריון. ואז סיבכה את המצב עוד יותר כשנישאה לו.
זו הייתה טעות מספר שלוש, ומאז ואילך שיקול הדעת שלה רק הלך והידרדר. היא לא הייתה טיפשה במיוחד אלא תמימה ומאוהבת, וגרוע מכול — רומנטיקנית. הצי, והחיים, ריפאו אותה במהירות.
התינוקת שלהם נולדה בטרם עת כשאיאן היה בלב ים, ועד מהרה התברר שיש לה מום בלב. עד שאיאן חזר הביתה, אֶליסוֹן מארי כבר הובאה למנוחת עולמים. ססיליה עמדה לבדה בגשם הבלתי פוסק של צפון־מערב החוף הפסיפי בעוד הארון הזעיר של בתה מורד אל מעבה האדמה הקר והבוצי. היא נאלצה לקבל החלטות הרות גורל ללא עצת משפחתה או נחמת בעלה.
אמה התגוררה בחוף המזרחי, ולא יכלה לטוס למדינת וושינגטון בגלל סערה. אביה תמך בה כמיטב יכולתו — המצומצמת מאוד. מבחינתו, המושג ״לתמוך״ כלל מכתב תנחומים שנתן לססיליה, ובו כמה שורות שתיארו עד כמה הוא מצטער על אובדנה. ססיליה העבירה אינספור ימים ולילות ליד עריסת בתה הריקה, בוכה או הלומה חליפות. נשות הצי האחרות ניסו לנחם אותה, אולם ססיליה לא הרגישה בנוח בחברת זרות. היא דחתה את עזרתן ואת חברותן. והיות שגרה בסידר קוב תקופה קצרה כל כך, היא גם לא הספיקה לרכוש חברות קרובות בקהילה. כתוצאה מכך היא נשאה את אבלה לבדה.
כשאיאן חזר סוף־סוף, הוא הטיל את האשמה בעיכוב על הבירוקרטיה של הצי. הוא ניסה להסביר, אך בשלב זה ססיליה כבר מאסה בכול. עובדה אחת בלבד הייתה בעלת משמעות: בתה מתה. בעלה לא ידע ולא היה יכול בשום פנים ואופן להבין מה עבר עליה בהיעדרו. מאחר ששירת בצוללת גרעינית, התקשורת בתקופות שהותו בצוללת הוגבלה ל״מברקים משפחתיים״ בני חמישים מילה. וממילא לא ניתן היה לעשות דבר; הצוללת שכנה אז תחת כיפת הקרח בקוטב. היא כתבה וסיפרה לו על לידתה של אליסון ואחר כך על מותה. היא כתבה את צערה במסרים קצרים, ולא היה אכפת לה שחיילי הצי יבחנו אותם בשבע עיניים. אך מפקדו הישיר של איאן מצא לנכון לדחות את מסירת המידע עד להשלמת המסע בן עשרת השבועות. לא ידעתי, התעקש איאן פעם אחר פעם. הרי אי־אפשר להאשים אותו בכך. אבל היא האשימה. זה אמנם היה לא הוגן, אבל ססיליה לא יכלה לסלוח לו.
כעת רצתה רק לברוח. מהנישואים, מביצת האשם והחרטה, פשוט לברוח. נתיב ההימלטות הפשוט ביותר היה להתגרש מאיאן.
כשישבה בפרוזדור הסמוך לאולם הדיונים בבית המשפט, היא הייתה נחושה מתמיד לסיים את נישואיה. במכת פטיש אחת של השופט, היא תשים קץ לסיוט של השנה האחרונה. לבסוף תשכח שאי־פעם הכירה את איאן רנדל.
אלן האריס, עורך דינה של ססיליה, נכנס למבואה שמחוץ לאולם הדיונים של מחוז קיטסאפּ. היא צפתה בו כשסקר את סביבותיו עד שראה אותה. הוא הרים את ידו לשלום ואז ניגש אל מקום מושבה על ספסל העץ הנוקשה והתיישב לצדה.
״תסביר לי עוד פעם מה עומד לקרות,״ אמרה, כי הרגישה צורך להבטיח שחייה ישובו לכל הפחות לנקודה קרובה לזו שהיו בה לפני שנה.
אלן הניח את תיק המסמכים בחיקו. ״אנחנו מחכים להקראה של רשימת התיקים. כשיגיעו אלינו, השופט ישאל אם אנחנו מוכנים, אני אכריז שכן, ואז נקבל מספר.״
ססיליה הנהנה בקהות חושים.
״אנחנו יכולים לקבל כל מספר בין אחת לחמישים,״ המשיך עורך דינה. ״ואז נחכה לתורנו.״
ססיליה שוב הנהנה, בתקווה שלא תיתקע בבית המשפט כל היום. אם לא די בכך שהיא נמצאת שם, לא היה מנוס מכך שגם איאן ינכח באולם. היא טרם ראתה אותו. אולי הוא נפגש אי־שם עם עורך דינו ודן אתו באסטרטגיות — אף שהיא לא ציפתה שיערער על הגירושים.
״לא יהיו בעיות, נכון?״ כפות ידיה היו לחות וזיעה קרה כיסתה את מצחה. היא רצתה שהכול ייגמר כדי שתוכל להמשיך בחייה. היא האמינה שזה לא יקרה עד להגשת הבקשה לגירושים. רק אז יתחיל הכאב להתפוגג.
״אני לא צופה עיכובים, במיוחד מאחר שסיכמנו על חלוקת החובות.״ הוא קימט את מצחו קמעה. ״למרות הסכם טרום־הנישואים שחתמת עליו.״
תחושה של שפעת התפשטה בבטנה של ססיליה, והיא הצמידה את תיק היד אל גופה בחוזקה. בקרוב, הזכירה לעצמה, בקרוב תצא מהדלתות הללו אל חיים חדשים.
״זה הסכם די... חריג,״ מלמל אלן.
במבט לאחור, הסכם טרום־הנישואים נמנה עם רשימת הטעויות שעשתה בשנה האחרונה, אך לדברי עורך דינה ניתן בקלות לתקן זאת. בשעה שחתמה עליו, ההסכם נשמע לה הגיוני בהחלט. במאמץ להוכיח את רצינות כוונותיהם, הם הגו את הרעיון שבן הזוג שירצה להתגרש ישלם לא רק את הוצאות המשפט אלא גם כל חוב שיצוץ במהלך נישואיהם. זה היה אמור להיתפס כעונש או כגורם מרתיע; כך או כך, זה לא עבד. וכעת זה היה עוד מטרד שצריך להתמודד אתו.
ססיליה האשימה את עצמה על שהתעקשה שהכול יהיה כתוב. היא רצתה להיות בטוחה לחלוטין שאיאן לא מתחתן אִתה מתוך תחושת חובה. אמנם ההיריון לא היה מתוכנן, אך היא הייתה מוכנה ומזומנה לגדל את הילד לבדה. היא העדיפה את זה על פני האפשרות שתיכלא בנישואים אומללים — או שתלכוד את איאן במערכת יחסים שאינו מעוניין בה. איאן, לעומת זאת, היה נחוש בדעתו. הוא נשבע שהוא אוהב אותה, אוהב את התינוק שטרם נולד ורוצה להינשא לה.
בגיל עשר, עולמה של ססיליה חרב עליה כשהוריה התגרשו. היא סירבה לעשות זאת לילדה העתידי. בעיני רוחה, נישואים היו לנצח, והיא רצתה להבטיח את ודאותם לפני שתתחייב לכל החיים. כמה תמים מצדי, חשבה כעת. כמה רגשני. כמה רומנטי.
איאן אמר שגם הוא רוצה נישואים לנצח, אבל כמו כל כך הרבה דברים אחרים בשנה האחרונה, זו הייתה אשליה. ססיליה חשה צורך להאמין לו, להאמין בכוחה של האהבה, להאמין שהיא תגן עליה מכל סוג של שיברון לב.
בסופו של דבר, מסונוורת מהמחשבה על בעל שנראה מחויב לה לחלוטין ומתקווה לחיים של עושר־ואושר־עד־קץ־הימים, ססיליה הסכימה לנישואים — בתנאי אחד. ההסכם.
הנישואים היו אמורים לשרוד עד סוף חייהם, לכן רקחו הסכם שיסייע להם להישאר נאמנים לנדריהם. או כך לפחות הם חשבו... לפני הטקס כתבו את ההסכם בעצמם וחתמו עליו בנוכחות נוטריון. היא שכחה ממנו לגמרי עד שקבעה פגישה עם אלן האריס והוא שאל אם חתמה על הסכם כלשהו לפני הנישואים. זה בהחלט לא היה הסכם סטנדרטי; ואף על פי כן אלן חש שעליהם לבקש מבית המשפט לבטלו.
נישואיה לא היו אמורים להסתיים בצורה כזאת, אך לאחר מות התינוקת הכול השתבש. האובדן מחה כל זכר לאהבה שאי־פעם שררה ביניהם. תינוקות אינם אמורים למות — אפילו תינוקות שנולדו טרם זמנם. כל מה שנכון, או צודק, נמחק מעולמה של ססיליה. הנישואים שהיו אמורים לתמוך בה נהיו מקור נוסף לאשם ולכאב. הניסיון לימד אותה שהיא לבדה, ומן הראוי היה שמעמדה החוקי ישקף זאת.
היא לא יכלה להמשיך לחשוב על כך, אז היא הפנתה את מחשבותיה לאפיק אחר.
עורכי דין שוטטו ברחבי הפרוזדור העמוס ונועצו עם לקוחותיהם, והיא הביטה סביבה בציפייה למצוא את איאן והתכוננה לעימות הבלתי נמנע. היא לא ראתה אותו ולא דיברה אתו יותר מארבעה חודשים, אם כי עורכי הדין שלהם שמרו על קשר קבוע. היא תהתה אם כל שאר האנשים נמצאים כאן מסיבות עצובות באותה המידה. אין ספק שכן. אחרת מדוע הגיעו לבית משפט בכלל? נדרים שהופרו, הסכמים שלא קוימו...
״קיבלנו את השופטת לוֹקהארט,״ אמר אלן, שקטע את הגיגיה.
״זה טוב?״
״היא הוגנת.״
זה כל מה שססיליה שאלה. ״זה עניין רשמי בלבד, נכון?״
״נכון.״ אלן חייך אליה בעידוד.
היא הציצה בשעונה. רשימת התיקים הייתה אמורה להיקרא בשעה תשע, ונותרו עוד חמש דקות. איאן עדיין לא הגיע.
״מה יהיה אם איאן לא יבוא?״ שאלה.
״נבקש דחייה.״
״אה.״ רק לא עוד עיכוב, התחננה בינה לבינה.
״הוא יגיע,״ הרגיע אותה אלן. ״בּראד אמר לי שאיאן להוט לגמור עם זה לא פחות ממך.״
הקשר בבטנה התהדק. זה החלק הקל, אמרה לעצמה בניסיון להשקיט את עצביה. היא כבר עברה את החלק הקשה — הכאב והצער, האכזבה מנישואים שלא צלחו. השימוע היה לא יותר מעניין רשמי; כך אמר אלן. ברגע שיבוטל הסכם טרום־הנישואים, הגירושים בהסכמה ייכנסו לתוקף והסיוט כולו יישאר מאחוריה.
ואז איאן הופיע.
ססיליה חשה בנוכחותו עוד לפני שראתה אותו. היא חשה במבטו כשעלה במדרגות ונכנס למבואה. היא הסתובבה ועיניהם נפגשו לרגע לפני שהסיטו את מבטם בחיפזון.
במקביל להגעתו כמעט, נפתחו דלתות אולם הדיונים. כולם קמו והחלו לנהור פנימה בלהיטות שלא הצריכה הסברים. אלן חלף בין דלתות המהגוני לצדה של ססיליה. איאן ועורך דינו נכנסו אחריהם והתיישבו בקצה הנגדי של האולם.
פקיד בית המשפט החל להקריא שמות כאילו רשם נוכחות. עם כל שם או קבוצת שמות, נשמעה תגובה והוקצה מספר. זה התרחש במהירות כזאת שססיליה כמעט החמיצה את שמה.
״רנדל.״
הן אלן האריס והן בראד דיוּמאס ענו.
ססיליה לא שמעה את המספר שקיבלו. כשאלן התיישב לצדה, הוא כתב את המספר שלושים על גבי בלוק צהוב.
״שלושים?״ לחשה, המומה לגלות שעשרים ותשעה תיקים אחרים יישמעו לפני התיק שלה.
הוא הנהן. ״אל תדאגי, זה יעבור מהר. בטח נצא מכאן לפני אחת־עשרה. תלוי מה עוד יוחלט.״
״אני חייבת להישאר כאן?״
״לא באולם. את יכולה לחכות בחוץ אם את מעדיפה.״
היא העדיפה. האולם הפיל עליה קלאוסטרופוביה בלתי נסבלת. היא קמה ומיהרה אל הפרוזדור הריק, וממש כשלה החוצה בחפזונה להימלט.
כעבור שני צעדים במבואה היא נעצרה — ובקושי חמקה מהתנגשות עם איאן.
שניהם קפאו ונעצו עיניים זה בזה. ססיליה לא ידעה מה לומר; איאן כנראה סבל מבעיה דומה. הוא נראה טוב במדי הצי הכחולים, שהזכירו לה את פגישתם הראשונה. הוא היה גבוה וחטוב וניחן בעיניים הכחולות המהפנטות ביותר שראתה מימיה. ססיליה חשבה שאם אליסון מארי הייתה חיה, היו לה העיניים של אבא שלה.
״זה כמעט נגמר,״ אמר איאן בקול נמוך וחף מרגש.
״כן,״ השיבה. כעבור רגע של שתיקה הוסיפה, ״לא עקבתי אחריך הנה.״ היא רצתה שיֵדע זאת.
״ככה חשבתי.״
״הרגשתי שהקירות סוגרים עלי.״
הוא לא הגיב ושקע על אחד מספסלי העץ שנמתחו לאורך הפרוזדור מחוץ לאולמות הדיונים. הוא רכן קדימה ונעץ את מרפקיו בברכיים. היא התיישבה בקצה השני של הספסל והתמקמה באי־נוחות על שפתו ממש. אנשים אחרים יצאו מן האולם העמוס והסתלקו או מצאו פינה מבודדת להתדיין בה עם עורכי דינם. קולותיהם המהוסים הדהדו מקירות הגרניט.
״אני יודע שאת לא מאמינה לי, אבל אני מצטער שהגענו לזה,״ אמר איאן.
״גם אני.״ ואז, למקרה שהניח שהיא מבקשת פיוס, אמרה לו, ״אבל זה הכרחי.״
״אני מסכים אתך.״ הוא הזדקף, וגבו היה ישר כמו חוטר ניקוי כששילב את זרועותיו על החזה. הוא לא הביט בה שוב.
היה מביך לשבת ככה ביחד. אבל אם הוא יכול להעמיד פנים שהיא לא שם, גם היא יכולה. בחשאי, החליקה רחוק עוד יותר על פני הספסל. ההמתנה תהיה ארוכה.
״או! שלום,״ אמרה שַרלוֹט גֶ'פֶרסוֹן כשהציצה לתוך החדר הפרטי בבית ההבראה של סידר קוב. ״אני מבינה שאתה חדש כאן.״
האדון המבוגר עם שְׂער השיבה ישב שפוף בכיסא הגלגלים ובהה בה בעיניים חומות מעוננות. למרות ההרס שזרעו החולי והגיל — הוא היה בן תשעים ומשהו, למדה — היא ראתה שפעם היה גבר נאה. לא היה אפשר לטעות במבנה העצמות הקלאסי.
״אתה לא צריך לענות,״ אמרה לו. ״אני יודעת שעברת שבץ. רק רציתי להציג את עצמי. אני שרלוט ג'פרסון. קפצתי לבדוק אם אני יכולה לעשות משהו למענך.״
הוא הרים את מבטו אליה ואט־אט, כמו במאמץ רב, נענע בראשו לשלילה.
״אתה לא צריך לומר לי איך קוראים לך. קראתי מחוץ לדלת. אתה תוֹמַס הארדינג.״ היא השתתקה. ״ג'נט לֶסטֶר — העובדת הסוציאלית — הזכירה אותך לפני כמה ימים. תמיד חיבבתי את השם תומס,״ המשיכה. ״אני מתארת לעצמי שהחברים קוראים לך טום.״
חיוך קלוש לימד אותה שצדקה.
״ככה חשבתי.״ שרלוט לא רצתה לנהוג בשתלטנות, אבל ידעה איזו בדידות כרוכה בהגעה לעיר זרה שלא מכירים בה נפש חיה. ״אחת החברות הכי קרובות שלי הייתה כאן במשך שנים, ובאתי לבקר אותה כל יום חמישי. זה הפך להרגל עד כדי כך שכשאלוהים לקח את בַּרבַּרה, המשכתי לבוא. בשבוע שעבר ג'נט סיפרה לי שהגעת. אז היום החלטתי לקפוץ ולהציג את עצמי.״
הוא ניסה להזיז את יד ימינו, ללא הצלחה.
״אני יכולה להביא לך משהו?״ שאלה מתוך רצון להביא תועלת.
הוא שוב נענע בראשו, ואז הצביע באצבע מורה ורועדת על הכיסא מולו.
״אה, הבנתי. אתה מזמין אותי לשבת.״
הוא הצליח לחייך, אם כי החיוך היה עקום.
״טוב, אני לא מתנגדת. הרגליים הורגות אותי.״ היא התיישבה בכיסא שהצביע עליו והסירה את נעל העקב מרגלה הימנית כדי לעסות אותה ולהחזיר את התחושה לבהונותיה.
טום צפה בה בעיניים בורקות מעניין.
״אני מניחה שאתה רוצה לדעת קצת על סידר קוב. טוב, אני לא מאשימה אותך, מסכן שלי. תודה לאל שהעבירו אותך הנה. ג'נט אמרה שביקשת את סידר קוב מלכתחילה, אבל שלחו אותך למוסד בסיאטל. שמעתי מה הולך שם ואני רק יכולה להגיד שפשוט כואב הלב.״ לדברי ג'נט, המוסד הקודם של טום נסגר בשל כמה עבֵרות חמורות. החולים, רובם בחסות המדינה, פוזרו בין מוסדות סיעודיים ברחבי וושינגטון.
״אני כל כך שמחה שאתה כאן בסידר קוב — זאת עיירה קטנה ומקסימה, טום,״ אמרה, ונקבה בשמו בכוונה. היא רצתה שירגיש שמכירים בו. הוא שהה במוסד, בתת־תנאים, והתייחסו אליו ללא שמץ של כבוד או חמלה. למעשה, ג'נט סיפרה לה שהצוות ממש הזניח את החוסים. שרלוט הזדעזעה; היא פשוט לא תפסה כיצד זה ייתכן. תארו לעצמכם להתאכזר כך לאדם חסר ישע כמו טום! תארו לעצמכם להתעלם ממנו, להשאיר אותו שוכב במיטה מטונפת, לא לדבר אתו... ״אני רואה שיש לך נוף למרינה,״ אמרה בהתלהבות המרבית שהצליחה לגייס. ״אנחנו גאים בטיילת שלנו. בקיץ מתקיים כאן פסטיבל נהדר, ושוק האיכרים ממלא את מגרש החניה ליד הספרייה בשבתות. מפעם לפעם עוגנות בנמל סירות דיג ומוכרות את השלל שלהן. בהן צדקי, טום, אין דבר טוב יותר משרימפ טרי מהוּד קַנאל, ישירות מהסירה.״
היא היססה, אבל נדמה היה שטום מאזין, לכן המשיכה.
״טוב, בוא נראה מה אני יכולה לספר לך על סידר קוב,״ אמרה, מבלי לדעת היכן להתחיל. ״זאת עיירה קטנה. נדמה לי שבמפקד האוכלוסין האחרון האוכלוסייה כאן מנתה פחות מחמשת אלפים נפש. בעלי קלַייד ואני נולדנו באזור יאקימה, במזרח המדינה, ועברנו הנה אחרי מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה, הרמזור היחיד בכל המחוז היה בסידר קוב. זה היה לפני חמישים שנה.״ חמישים שנה. איך ייתכן שחלף זמן רב כל כך?
״סידר קוב השתנתה בכמה מובנים, אבל נשארה אותו הדבר במובנים אחרים,״ אמרה. ״המון אנשים כאן עובדים במספנה של בּרֶמֶרטוֹן, בדיוק כמו בשנות הארבעים. וכמובן, לצי יש השפעה ניכרת על כלכלת העיירה.״
טום כנראה הבין זאת בעצמו, למראה המספנה הצבאית מעברו השני של המפרץ. נושאות מטוסים ענקיות עגנו בשורה לאורך החוף; וכן שורות של צוללות מונעות בדיזל. הגרעיניות שבהן הוצבו בבסיס הצוללות בבַּנגוֹר. בימים מעוננים התמזגה השייטת האפורה עם צבע הצפחה של השמים.
ידו הימנית של טום ניתזה בעווית אל לבו.
״שירַתָּ בצבא?״ שאלה.
ההנהון של הזקן בקושי נראה לעין.
״שאלוהים יברך אותך,״ אמרה שרלוט. ״כל הזמן אומרים שאנחנו היינו הדור המפואר ביותר, שחי בתקופת השפל הגדול והמלחמה, אבל אתה יודע מה? זה נכון. הצעירים של היום לא יודעים מה זה הקרבה. הכול בא להם בקלות, אבל זאת כמובן רק הדעה שלי.״
עיניו של טום נפערו ושרלוט הבינה שהוא מסכים אִתה.
כיוון שלא רצתה לסטות מהנושא, היא השתתקה ונשכה את שפתה התחתונה. ״עכשיו, מה עוד אני יכולה לספר לך?״ מלמלה. ״טוב, קודם כול, סידר קוב מצטיינת בספורט. בסתיו, בימי שישי בערב, מחצית העיר מגיעה למשחקי הפוטבול של התיכון. כרגע משחקים כדורסל. לפני שנתיים, נבחרת הסופטבול זכתה באליפות המדינה. הנכד הכי גדול שלי —״ היא היססה והסיטה את מבטה, מתחרטת על הנושא שבחרה. ״ג'וֹרדֶן היה כדורסלן מבטיח מאוד, אבל הוא טבע לפני חמש־עשרה שנה.״ היא לא ידעה מה גרם לה להזכיר את ג'ורדן, והצטערה על כך. עצבות מוכרת התמקמה בלבה. ״אני חושבת שלעולם לא אתגבר על המוות שלו.״
חרף חולשתו הרבה, טום רכן קדימה כמבקש להניח את ידו על ידה.
המחווה נגעה ללבה. ״אני מצטערת,״ לחשה. ״לא התכוונתי לדבר על זה. הבת שלי חיה בסידר קוב,״ המשיכה ואילצה את עצמה לדבר בנימה עליזה. ״היא שופטת — אוֹליביה לוקהארט — ואני גאה בה מאוד. כשאוליביה הייתה קטנה, היא הייתה רזונת. אבל היא גבהה. אישה מרשימה מאוד. היא בת חמישים וקצת עכשיו, ועדיין מסובבת ראשים. זה בגלל ההתנהלות שלה. מספיק להסתכל עליה כדי לדעת שהיא חשובה. כזאת בת יש לי, שופטת, אבל בעיני היא תמיד תהיה הילדה הקטנה עם העיניים החומות. זה גורם לי אושר לשבת באולם הדיונים כשהיא מנהלת משפט.״ היא נענעה בראשה. ״תראה איך אני מדברת על עצמי במקום על סידר קוב.״ שרלוט הייתה מעדיפה לענות על שאלות; אך לרוע המזל, טום לא היה יכול לשאול אותן.
״אנחנו נמצאים במרחק נסיעה קצרצרה מסיאטל, אבל אנחנו קהילה כפרית. אני גרה בעיירה עצמה, אבל המון אנשים כאן מגדלים תרנגולות וסוסים. מחוץ לתחומי העיר, כמובן.״
טום הנהן לעברה.
״אתה שואל עלי?״
החיוך שחייך בתגובה אמר לה שניחשה נכון.
שרלוט חייכה במבוכה מסוימת. היא הרימה את ידה אל ראשה וליטפה את שערה הרך, הגלי. בגיל שבעים ושתיים שערה היה לבן לחלוטין. הוא הלם אותה, אם יורשה לה לומר. פניה היו חלקים יחסית; היא תמיד התגאתה בעור שלה — אישה זכאית למעט יהירות, לא?
״אני אלמנה,״ פתחה. ״קלייד מת לפני עשרים שנה כמעט. הוא היה כל כך צעיר — סרטן.״ היא השפילה את עיניה. ״הוא עבד במספנת הצי. הבאנו שני ילדים לעולם, ויליאם ואוליביה. אתה יודע, השופטת. ויליאם עובד בעסקי האנרגיה ומסתובב בכל העולם, ואוליביה התחתנה ונשארה כאן בסידר קוב. הילדים שלה סיימו את התיכון שהיא עצמה סיימה. בבית הספר יש תמונת מחזור של כל שנה ומעניין למדי לראות את כל הפרצופים הצעירים המחייכים, ומה עלה בגורלם.״ שרלוט התהרהרה. ״גם התמונה של גַ'סטין נמצאת שם. היא התאומה של ג'ורדן ואוי, כמה אני דואגת לה. היא בת עשרים ושמונה ויוצאת עם גבר מבוגר, שגם אני וגם אמא שלה לא סומכות עליו.״ שרלוט עצרה בעצמה מלהוסיף. ״גֵ'יימס הוא הצעיר של אוליביה, ומשרת כרגע בצי. כולנו היינו בהלם כשהוא התגייס. ויליאם ואשתו החליטו לא להביא ילדים לעולם, ולפעמים אני תוהה אם הם מתחרטים על זה עכשיו. נדמה לי שוויל כן, אבל לא ג'וֹרג'יה.״ אם כי שני ילדיה היו בשנות החמישים לחייהם, שרלוט עדיין דאגה להם.
עיניו של טום נעצמו, ונפקחו באחת.
״אתה עייף,״ אמרה שרלוט, משהתחוור לה שהיא דנה בדאגותיה לגבי בתה ונכדיה במקום להעניק לטום סקירה על סידר קוב.
הוא נענע בראשו קמעה, כאילו לא רצה שתלך.
שרלוט קמה והניחה את ידה על כתפו. ״אני אחזור בקרוב, טום. כדאי שתישן קצת. חוץ מזה, אני צריכה ללכת לבית המשפט. אוליביה מנהלת דיון הבוקר ואני גומרת לסרוג שמיכת תינוק.״ משהחליטה שהדבר דורש הסבר, הוסיפה, ״אני סורגת הכי טוב בבית המשפט. ה'כרוניקל' פרסם מאמר עלי לפני שנתיים, עם תמונה! רואים אותי יושבת בבית המשפט עם מסרגות וצמר. מה שמזכיר לי: אם אתה רוצה אני אביא לך את העיתון המקומי ואקריא לך אותו. עד השבוע הייתה מהדורה רק ביום רביעי, אבל לאחרונה העיתון נמכר ומינו לו עורך חדש. הוא הרחיב את זה לשתי מהדורות בשבוע. נכון שזה נחמד?״
טום חייך.
״זאת עיירה קטנה ומקסימה,״ אמרה לו שרלוט ורכנה קדימה לטפוח על ידו. ״אתה תיהנה פה כל כך.״
היא פנתה לעבר הדלת וראתה שלידידה החדש אין שמיכה על הרגליים. הגברות מהמרכז לאזרחים ותיקים יתקנו זאת בקרוב. הפרוזדורים האלה קפואים, במיוחד בחורף הקר של סידר קוב. כמה עצוב שלאיש הזה אין אף אחד שדואג מספיק לרווחתו כדי לספק לו מצרך בסיסי שכזה.
״אני אחזור בקרוב,״ אמרה לו פעם נוספת.
טום הנהן וחייך אליה בשובבות. הו כן, הוא בהחלט כבש לבבות בצעירותו.
בדרכה החוצה מהדלת הראשית, ג'נט עצרה אותה. ״הצגת את עצמך בפני טום הארדינג?״
״כן. איש יקר.״
״ידעתי שתחשבי ככה. אַת בדיוק מה שהוא צריך.״
״אין לו קרובי משפחה?״
״בתיק לא מופיע אף שאר־בשר. עברו חמש שנים מאז השבץ, וכנראה מעולם לא היו לו מבקרים.״ היא השתתקה וקימטה את מצחה. ״אבל אני לא בטוחה שאפשר לסמוך על התיעוד ב'סיניוֹר הֵייבֶן'.״
״כמה זמן הוא היה שם?״
ג'נט משכה בכתפיה. ״אני לא זוכרת בדיוק. לפחות חמש שנים. אחרי שהוא שוחרר מהמחלקה הסיעודית.״
״אוי, מסכן. הוא —״
״צריך חברה,״ סיימה ג'נט את המשפט במקומה.
״טוב, אז הוא מצא,״ אמרה שרלוט. היא מאז ומתמיד הייתה דברנית. קלייד נהג לומר שהיא יכולה להתיידד עם קיר לבֵנים. הוא התכוון להחמיא לה והיא אכן ראתה בכך מחמאה.
במחשבה שנייה, היא לא תבקש מהנשים במרכז לאזרחים ותיקים לסרוג לטום שמיכה לרגליים; היא תעשה זאת בעצמה, ברגע שתסיים את שמיכת התינוק. עד הביקור הבא כבר יהיה לה מה לתת לו, משהו שיחמם אותו — שמיכת הרגליים... וידידותה.
השופטת אוליביה לוקהארט התקשתה לטפל בתיקי גירושים, שהיו הכי פחות אהובים עליה בבית המשפט לענייני משפחה. היא מונתה לשופטת לפני שנתיים וחשבה שכבר ראתה הכול. ואז הגיעו תיקים כגון זה.
איאן וססיליה רנדל ביקשו לבטל את הסכם טרום־הנישואים שחתמו עליו בכתב ידם, בנוכחות נוטריון. ברגע שהדבר ייפתר הם יגישו בקשה לביטול נישואיהם. עורכי הדין ניצבו לפניה, ומרשיהם לצדם.
אוליביה הציצה בניירות ושמה לב שהם תוארכו ונחתמו לפני פחות משנה. נשגב מבינתה כיצד יכולים נישואים להשתבש במהירות כזאת. היא הרימה את עיניה ובחנה את הזוג. שניהם היו צעירים כל כך, ושניהם השפילו מבט אל כפות רגליהם. איאן רנדל נראה כמו בחור אחראי, וכנראה עזב את הבית ואת המשפחה בפעם הראשונה כשהתגייס לצבא. אשתו הייתה עלה נידף, רזה במידה בלתי אפשרית עם עיניים כהות ומלאות רגש. שערה החום החלק מִסגר פנים בצורת לב; הקצוות השתפלו על כתפיה. היא ליפפה ללא הרף קווצת שיער סביב אוזנה, כנראה מתוך עצבנות.
״אני מוכרחה לומר שזה מקורי,״ מלמלה אוליביה כשקראה את שורות הטקסט הבודדות. הדברים היו פשוטים אם גם חריגים. על פי ההסכם, בן הזוג שיגיש בקשה לגירושים ייקח על עצמו את כל החובות.
הם כנראה נמלכו בדעתם בעניין זה, כמו גם בעניין הנישואים. אוליביה העיפה מבט ברשימה הקצרה של חובות שנצברו, וראתה שהם חולקו שווה בשווה בין בני הזוג. אם הנישואים היו מתארכים, כמובן, החובות היו כבדים יותר — משכנתה, ככל הנראה, תשלומים על מכונית וכן הלאה. וזה היה מספק לבן הזוג הממורמר תמריץ כלשהו לשמור על הנישואים, הניחה אוליביה. בכל מקרה, החובות עמדו כרגע על סך שבעת אלפים דולר. איאן רנדל לקח על עצמו את כל חיובי האשראי, וססיליה רנדל הסכימה לשלם את כל החשבונות והרכישות שנעשו בתשלומים, כולל חשבון טלפון על סך שלוש מאות דולר, ומשום מה גם רכישה בסך מאתיים דולר בחנות פרחים. החוב הגדול ביותר, הבחינה, היה הוצאות קבורה, שסיכמו לחלק ביניהם באופן שווה.
״שני הצדדים הגיעו להסכמה ביחס לכל החובות שנצברו בתקופת נישואיהם,״ ציין אלן האריס.
בבירור היו כאן דברים סמויים מן העין. ״האם התרחש מוות במשפחה?״ שאלה, והפנתה את הדברים אל עורך הדין שדיבר.
אלן הנהן. ״תינוקת.״
בטנה של אוליביה התהפכה. ״הבנתי.״
״הבת שלנו נולדה טרם זמנה והיה לה מום בלב,״ אמרה ססיליה רנדל בקול לא נשמע כמעט. ״קראו לה אליסון.״
״אליסון מארי רנדל,״ הוסיף הבעל, איש הצי.
אוליביה ראתה כיצד הבעל והאישה מחליפים מבטים. ססיליה הסיטה את עיניה אך אוליביה לא החמיצה את העצב, את הזעם, את כאב הלב. אולי היא זיהתה אותם כיוון שחוותה אותם בעצמה, במקביל להתפוררות נישואיה שלה.
שני הצדדים המשיכו להמתין להחלטתה. כיוון שהכול סודר והצדדים הגיעו להסכמה, לא הייתה סיבה לעכב את ההליך. השימוע היה עניין רשמי פשוט, שלאחריו יעברו לביטול הנישואים.
״חוב של שבעת אלפים דולר זה סכום לא קטן לצבור במשך כמה חודשים,״ אמרה, והאריכה את ההמתנה.
״אני מסכים, כבוד השופטת,״ השיב בראד דיומאס מיד, ״אבל היו נסיבות מקילות.״
אוליביה ראתה את אמה ביציע הצופים. לעתים קרובות היא ישבה בשורה הראשונה, כמעט תמיד עם מסרגות וצמר. אולם כעת שרלוט לא סרגה. אצבעותיה לפתו את המסרגות שנחו בחיקה, כאילו גם היא הבינה את חשיבותה של ההתרחשות.
אוליביה היססה, שלא כדרכה. היא נודעה בהיותה מהירה והחלטית. הדבר שהזוג הזה זקוק לו הוא יד עדינה ואוהבת שתנחה אותם לאורך תהליך האבל. סיום נישואיהם לא יפתור את הבעיות; אוליביה למדה זאת מניסיונה האישי. אם בני הזוג רנדל יתעקשו לממש את הגירושים, אוליביה תסייע להם לפלס מסלול ישיר לכאב ולאשם. אבל לא הייתה לה כל סיבה חוקית להתנגד לביטול ההסכם.
״אני לוקחת עשר דקות הפסקה... לעבור על ההסכם,״ הכריזה. ואז, לפני שמי מהצדדים הספיק לחשוף את תדהמתו, היא קמה ופנתה אל לשכתה. היא שמעה את הרשרושים באולם כשכולם קמו, ולאחר מכן המולת לחישות מהוסות.
כשהתיישבה אל שולחנה, אוליביה השעינה את ראשה על גב כיסא העור הגבוה ועצמה את עיניה. ההשוואה בינה לבין ססיליה רנדל הייתה בלתי נמנעת. לפני חמש־עשרה שנה, אוליביה איבדה את בנה הבכור. כל כך הרבה שנים הגיעו וחלפו, אך הכאב על מותו של ג'ורדן מעולם לא דעך, ולעולם גם לא ידעך. בשנים־עשר החודשים הראשונים לאחר הטביעה, עולמה התמוטט. תחילה איבדה את בנה ואחר כך את בעלה. במרוצת השנים כרסמו בעיות קטנות בנישואיה — שום דבר גדול, שום דבר מזעזע או חריג, סתם לחץ אופייני שחווה כל זוג עם שתי קריירות ושלושה ילדים תובעניים. אך לאחר מותו של ג'ורדן הלחץ גבר פי עשרה והפך בלתי נסבל. לפני שאוליביה הספיקה להבין מה הם עושים בעצם, הם נפרדו. זמן קצר לאחר מכן מצאו את עצמם אוליביה וסטאן ניצבים בפני שופט, והגירושים קיבלו תוקף רשמי.
כעבור שלושה חודשים סטאן הדהים אותה ואת כל היתר כשהתחתן בשנית. התברר שהאישה האחרת שימשה לו אוזן קשבת זה זמן־מה, והוא שמר על היחסים בסוד מפני אוליביה.
נשמעה דפיקה בדלת ולפני שאוליביה הספיקה לענות, אמה נכנסה.
אוליביה הזדקפה. היא הייתה צריכה לדעת שאמה תנצל את ההזדמנות כדי לדבר אִתה. ״שלום, אמא.״
״אני לא מפריעה לך, נכון?״
אוליביה נענעה בראשה. אמה ידעה שדלתה תמיד פתוחה בשבילה.
״או, יופי.״ שרלוט ניגשה היישר לעניין — העניין שלה. ״כמה חבל שהזוג הצעיר הזה רוצה להתגרש. הם בקושי הספיקו להכיר זה את זה.״
גם אוליביה חשבה כך, אם כי לא יכלה ולא רצתה להודות בכך.
״נראה לי שאף אחד מהם לא להוט להתגרש. אולי אני טועה, אבל —״
״אמא, את יודעת שאני לא יכולה לדון בתיקים שלי.״
״כן כן, אני יודעת, אבל לפעמים אני פשוט לא שולטת בעצמי.״ שרלוט החלה לסגת ואז כנראה נמלכה בדעתה. ״אני לא יודעת אם סיפרתי לך, אבל גם אבא שלך ואני לא הסתדרנו בשנה הראשונה.״
זו הייתה הפעם הראשונה שאוליביה שמעה על כך.
״קלייד היה עקשן, וכמו ששמת לב גם לי יש כוח רצון.״
זו הייתה לשון המעטה בהתגלמותה.
״בשנה הראשונה שלנו יחד רבנו כל הזמן,״ אמרה שרלוט. ״ואז, לפני שהספקתי לשים לב, נכנסתי להיריון עם אחיך ו... טוב, פתרנו הכול. היו לנו המון שנים טובות ביחד, לאבא שלך ולי.״ ידיה הידקו את אחיזתן בתיק ובסל הסריגה. ״הוא היה אהבת חיי.״ וכאילו אמרה יותר מכפי שהתכוונה, שרלוט יצאה מהחדר וסגרה בעדינות את הדלת.
אוליביה התחייכה וקמה על רגליה. אפשר לסמוך על אמה שתגיד בדיוק את מה שהיא צריכה לשמוע. ההחלטה התקבלה, ואוליביה חזרה אל אולם הדיונים. ברגע שהתיישבה, בני הזוג רנדל ועורכי דינם ניגשו אל דוכן השופטת. ססיליה רנדל התקדמה כשעיניה הגדולות העמוקות בוהות בחלל. הבעתו של איאן רנדל הייתה קשה והוא לא מצמץ, כמתכונן לבלתי נמנע.
״אני לא יכולה לבטל את האפשרות,״ פתחה אוליביה, ״שהצדדים חתמו על ההסכם מתוך מחשבה על עצם העניין — הגירושים — שניצב היום להכרעת בית המשפט. הם בבירור ייחסו ערך רב לנישואיהם והערך הזה היווה בסיס לחוזה. כוונתם הייתה בבירור להימנע מהתוצאה שכעת הם כמדומה מבקשים להשיג — גירושים פשוטים. אי לכך אני לא מבטלת את הסכם טרום־הנישואים. העניין ייפתר במסגרת משפט. בינתיים, אני מפצירה בצדדים לפנות לייעוץ או להירשם למרכז ליישוב סכסוכים כדי לדון בחילוקי הדעות ביניהם.״
בני הזוג ועורכי דינם רכנו לפנים כלא מאמינים למשמע אוזניהם.
אלן האריס ובראד דיומאס החלו מיד לרשרש בניירותיהם. מראה הפרקליטים המזדרזים לקרוא מחדש את הסכם טרום־הנישואים היה כמעט קומי.
״סליחה, כבוד השופטת.״ בראד דיומאס הגיב ראשון בהרמת יד.
״שני הצדדים הגיעו להסכמה,״ טען אלן האריס. ״מר רנדל הסכים לבטל את ההסכם ולקח על עצמו מרצונו החופשי נתח מהחובות.״
״מה היא אמרה?״ שאלה ססיליה רנדל והביטה לעבר אלן האריס.
״אבקש הבהרה, כבוד השופטת,״ אמר בראד דיומאס בהבעת תימהון.
״ההסכם נותר בעינו,״ קבעה אוליביה.
״את לא מבטלת את ההסכם?״ אלן האריס דיבר לאט. הוא נשמע מבולבל.
״לא, פרקליטים, מהסיבות שמניתי כרגע.״
אלן האריס ובראד דיומאס בהו בה.
״יש בעיה, רבותי?״
״אה...״
היא החוותה תנועת ביטול בידה. ״גשו לפקיד ותקבעו מועד למשפט.״
״זאת אומרת שאי־אפשר לחתום על הגירושים?״ שאלה ססיליה את עורך דינה.
״אני רוצה להתגרש לא פחות ממך,״ התעקש איאן רנדל.
אוליביה הכתה בפטיש. ״סדר בבית המשפט,״ אמרה להם. אם בני הזוג בוחרים להתווכח, שיעשו זאת בזמנם החופשי.
אלן האריס ובראד דיומאס הרימו ניירות ותיקים בתנועות של מי ששרויים בהלם.
״יש אפשרות אחרת?״ שאלה ססיליה רנדל את אלן האריס כשהתקדמו לעבר הדלתות.
״אולי נוכל לערער, אבל...״
״אבל זה רק יוסיף לעלויות,״ מחה איאן, שצעד מאחוריהם עם עורך דינו. בראד היה כנראה המום מכדי לדבר.
״אני לא מבינה מה קורה,״ מלמלה ססיליה כשהגיעה אל דלתות האולם. ״אי־אפשר לעשות משהו?״
״השופטת אמרה שצריך לפתור את זה בבית משפט?״ איאן רנדל נשמע המום. ״כמה זה יעלה?״
״הרבה מאוד,״ ענה אלן האריס במהירות, כאילו שאב עונג מחשבונו התופח של בעלה של מרשתו.
״אבל זה לא מה שאני רוצה,״ ייללה ססיליה.
״אז אני מציע שתעשו מה שהשופטת המליצה ותלכו לייעוץ, או תיצרו קשר עם המרכז ליישוב סכסוכים.״
״אני לא מכבס את הכביסה המלוכלכת שלי בחברת אנשים זרים.״ ובמילים אלה יצא איאן רנדל מבית המשפט כרוח סערה. בראד דיומאס עקב אחרי מרשו, אך לא לפני ששלח אל אוליביה מבט של אכזבה.
אלן האריס עמד ונענע בראשו כלא מאמין.
פקיד בית המשפט הכריז על מספר התיק הבא ואלן נותר במקומו.
ססיליה רנדל הסתובבה, אך לא מהר מספיק כדי להסוות את העובדה שעיניה נמלאו דמעות. אוליביה חשה שלבה נשבר מעט — אולם הייתה משוכנעת שעשתה את הדבר הנכון.
״איך זה קרה?״ שאלה ססיליה.
״אני לא מבין,״ שמעה אוליביה את אלן האריס ממלמל. ״זה טירוף.״
ססיליה רנדל טלטלה את ראשה. ״אתה צודק,״ הפטירה בעודה לובשת את המעיל. ״זה לא היה אמור לקרות, אבל זה קרה.״
