האידיוטים - אנרכיסט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האידיוטים - אנרכיסט
הוספה למועדפים

האידיוטים - אנרכיסט

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג׳וזף קונרד, מגדולי הסופרים בשפה האנגלית ומאבות המודרניזם, נולד ב-1857 בברדיצ׳ב למשפחה משכילה מהאצולה הפולנית. בגיל 11 התייתם מהוריו וכבר בגיל 16 הצטרף לצי הסוחר הצרפתי. בשני עשוריו הבאים הוא היה יורד ים ובשעות הפנאי כתב יומנים, מכתבים וסיפורים שהתבססו על הרפתקאותיו ברחבי העולם.
 
בגיל 36 השתקע בלונדון, נשא אישה וכתב באנגלית, שלא הייתה שפת אמו. הוא החל לפרסם את כתביו, בהם 'שגיונו של אלמאיר' (1895), 'לב המאפליה' (1899), 'לורד ג׳ים' (1900) ו'נוסטרומו' (1904), אך רק כשהיה בן 57 זכה בהצלחה מסחרית. כתיבתו של קונרד מצטיינת בשפה חיונית ועשירה, ויצירותיו, שרבות מהן מתרחשות במסעות ימיים, השפיעו עמוקות על סופרים כגון וירג׳יניה וולף, אלבר קאמי, ויליאם פוקנר ועוד רבים. קונרד מת מהתקף לב ב-1925 ונקבר בקנטרברי.

תקציר

"האידיוטים הם־הם אפוא השורדים בסופו של דבר, הם הנעים בחירות
מוחלטת על פני האדמה ובמרחב השדות, סופגים את העולם בעיניהם
הרואות־לא־רואות, משוטטים בדרכים, מתמזגים עם הצמחייה, כמו
היו חלק בלתי נפרד מהטבע: 'ראשיהם השחורים והגזוזים בצבצו
מתוך חומת הפריחה הזעירה והשופעת בצהוב עז'. טבע היקום מטמיע
אותם בקרבו גם אם טבעם של 'לבבות נבערים' דוחה אותם מעליו."
[רוני אמיר, מתוך אחרית הדבר ל"האידיוטים"]
"בחיפושיו אחר פרפרים נדירים מוצא המספר את מי שמכונה
'האנרכיסט מברצלונה', מכונאי ספינות שמיטיב לנווט סירות בלב
ים, אבל לא את חייו. אמנם, הוא לא בדיוק אנרכיסט ולא מברצלונה,
רק בעל לב חם וראש חלש. נאיבי, אם תרצו.
אנשים נאיביים מאמינים לפרסומות שמוכרות להם תמצית בשר
חסרת טעם, ולעסקנים פוליטיים שמוכרים להם מלחמות בעוולות
החברה. בשני המקרים, האנשים הנאיביים הם שמשלמים את המחיר
הגבוה ביותר — אם בבריאותם ואם בחירותם."
[ניצה פלד, מתוך אחרית הדבר ל"אנרכיסט"]
שני סיפורים מהצד האפל של החיים — פרי עטו של סופר ענק.

פרק ראשון

נסענו בדרך מטְרֶגִיר לקֶרְבַנְדָה. חלפנו בדהרה נמרצת בין שתי משוכות חיות שצמחו על גדרות אבן משני צדי הדרך. למרגלות השיפוע התלול, ממש לפני פְּלוּמַר, האט הסוס לטפיפה, והרכָּב קפץ בכבדות ממושבו. הוא נופף בשוטו בצד הכרכרה, בעודו מטפס בצעדים גמלוניים במעלה הגבעה, ידו האחת על מִדרך הרגליים ועיניו נעוצות באדמה. לאחר זמן מה זקף את ראשו, הצביע על הדרך בקצה השוט, ואמר:
"האידיוט!"
השמש קפחה בעוצמה על פני הקרקע המשתפלים. על אדוות החול צמחו קבוצות עצים דלים, שענפיהם הצטיירו ברום השמים כנישאים על קביים. החלקות הקטנות, שמשׂוכות חיות וגדרות אבן תחמו אותן במתווה זיגזג על המדרונות, נראו כטלאים מלבניים בגוני ירוק וצהוב עזים, בדומה למריחות צבע בציור נאיבי. הדרך יצרה פס לבן שהשתרע למרחקים בלולאות ארוכות, חוצה את הנוף לשניים, כנהר אבק המגיח מבין הגבעות בדרכו אל הים.
"הנה הוא," אמר שוב הרכב.
בעודנו מתקדמים לאטנו, חלף פרצוף בעשב הגבוה שבשולי הדרך בגובה אופני הכרכרה. פניו של רפה השכל היו אדומים, וראשו הצר דמוי הקליע על שיערו הגזוז עד הקרקפת, נדמָה כנפרד מסנטרו המאובק. גופו נבלע בין השיחים שצמחו בצפיפות על קרקעית התעלה העמוקה.
היו אלה פניו של ילד. אפשר שהיה בן שש עשרה, על פי מידותיו אולי פחות, אולי יותר. הזמן שוכח יצורים אלה, החיים את חייהם מבלי שהשנים יותירו בהם את רישומן עד שהמוות אוסף אותם אל חיקו הרחום, המוות הנאמן שבלחץ חובותיו אינו שוכח לעולם את הפחוּת שבילדיו.
"הנה! עוד אחד," אמר האיש, ושביעות רצון מסוימת ניכרה בקולו, כמו לכדה עינו משהו שציפה לו.
ועוד אחד אכן הופיע. על אם הדרך, בלהט השמש הקופחת, ניצב השני בקצה צִלו הקצר. הוא עמד כשכל אחת מידיו תחובה בשרוול הנגדי של מעילו הארוך, ראשו שקוע בין כתפיו, מכונס בעצמו כנגד החום הלוהב. ממרחק הוא נראה כסובל מקור עז.
"הם תאומים," הסביר הרכב.
בשני צעדים דשדש האידיוט קדימה לתוך השביל והביט בנו מעבר לכתפו כשחלפנו בסמוך. המבט הרואה־לא־רואה שנעץ בנו היה רֵיק, אם כי הוא לא הסתובב ללוותנו בעיניו. ככל הנראה חלפה התמונה לנגד עיניו בלי להותיר חותם על מוחו המעוּות של היצור. כשהגענו לקצה השיפוע התבוננתי מעל קצה הברדס. הוא עמד בדרך בדיוק במקום שהשארנו אותו.
הרכב קִרטע אל מושבו, צקצק בלשונו, והתחלנו להתגלגל במדרון. מפעם לפעם השמיע מנגנון העצירה חריקות איומות. בתחתית המדרון, הוא שחרר את המנגנון המרעיש ואמר, בעודו סב על מושבו:
"עוד נראה כמה כאלה בקרוב."
"עוד אידיוטים? כמה יש כאלה?" שאלתי.
"הם ארבעה, ילדיו של איכר, כאן קרוב לפלומר... ההורים כבר לא בחיים," הוסיף לאחר שתיקה. "הסבתא חיה בחווה. במשך היום הם מסתובבים כאן בדרך וחוזרים הביתה לפנות ערב יחד עם הבקר... החווה היא טובה."
ראינו את השניים האחרים, ילד וילדה, כפי שאמר הרכב. לבושם היה זהה, בגדים נטולי צורה שחלקם התחתון דמוי תחתונית. היצור הפגום שחי בקרבם דחק בהם ליילל לכיווננו משולי הדרך המוגבהים, במקום שהם השתרעו בו בין גבעולי השיחים הקשיחים. ראשיהם השחורים והגזוזים בצבצו מתוך חומת הפריחה הזעירה והשופעת בצהוב עז. פניהם האדימו מאוד במאמץ הצרחות, הקולות נשמעו נטולי הבעה ונסדקו כחיקוי חלול של קולות זקנים, ולפתע חדלו כשפנִינו לתוך שביל.
לא אחת ראיתי אותם במהלך שיטוטַי במקום. הם חיו בדרך זו, נסחפים למקומות שונים לאורכה, נענים לדחפיה העלומים של האפלה המבעיתה שבקרבם. הם היו עלבון לשמש, תוכחה כלפי שמים ריקים, הם פגמו בתמצית חיוניותו הממוקדת של הנוף הפראי. בחלוף הימים הצטייר הסיפור של הוריהם מתוך תשובות רפות לשאלותי, ממילים שוות נפש ששמעתי בפונדקי דרכים וגם בדרך שהאידיוטים עצמם דשדשו בה. מקצתן שמעתי מפיו של ברנש זקן, כחוש וספקן, בעל שוט ענקי, כשכיתתנו את רגלינו בחולות בצד עגלה דו־אופנית עמוסה אצות נוטפות. בהזדמנויות שונות אישרו את הדברים אחרים, והשלימו את הסיפור עד שקרם עור וגידים במלואו, סיפור מעורר אימה ופשוט גם יחד, כדרכם של סיפורים כאלה החושפים מבחנים עלומים הממיטים סבל על לבבות נבערים.
כאשר שב משירותו הצבאי, הבין ז'אן־פייר בָּקָדוּ שהוריו הזדקנו מאוד. הוא העיר בכאב שעבודות החווה אינן מתבצעות כהלכה. מן האב ניטלו כוחותיו משכבר. ידיו לא צייתו עוד לעיני האוּמן שלו. ז'אן־פייר שם לב בצער שערֵמת הדשן בחצר שלפני דלת הכניסה היחידה לבית, קטנה מן הרצוי. הגדרות ניזוקו והבקר הוזנח. ובבית, האם הייתה מרותקת למיטתה, ובמטבח הגדול פטפטו הבנות בקול רם, מבוקר עד לילה, ואיש לא נזף בהן. הוא אמר לעצמו: "כל זה חייב להשתנות." הוא שוחח על כך עם אביו ערב אחד, כאשר קרני השמש השוקעת חדרו לחצר בין ביתני השירותים, שוזרות פסי אור בצללים הכבדים. על ערמת הדשן ריחף ערפל מצחין, שגונו כעין לשם, והתרנגולות המשוטטות חדלו לשרוט ובמבט מופתע בעיניהן העגולות, בחנו את שני הגברים הצנומים וגבוהי הקומה, ששוחחו בקולות צרודים. הזקן מעוּות כולו משיגרון ושפוף משנים של עמל, הצעיר גרום וזקוף, שוחחו ללא מחוות באותו אופן נעדר להט, ענייני ולא חפוז, שבו מדברים איכרים. עוד בטרם שקעה השמש קיבל האב את נימוקיו ההגיוניים של הבן. "אני לא אומר את זה בשביל עצמי," אמר ז'אן־פייר. "זה בשביל האדמה. חבל לראות אותה יורדת לטמיון. אני לא חסר סבלנות בשביל עצמי." הזקן הנהן מעל מקלו. "מן סתם, מן הסתם," פלט. "אולי אתה צודק, עשה מה שאתה רוצה, האֵם ודאי תהיה מרוצה."
האם הייתה מרוצה מכלתה. ז'אן־פייר הדהיר את עגלת הקפיצים הדו־אופנית לתוך החצר. דהרות הסוס האפור היו מגושמות והכלה והחתן, ישובים זה בצד זה, היטלטלו לפנים ולאחור בקצב אחיד ונמרץ עם תנועת הצירים העולים ויורדים. אורחי החתונה שהגיעו מרחוק השתרכו בדרך בזוגות ובקבוצות. הגברים התקדמו בצעדים כבדים, מטלטלים את ידיהם המובטלות. הם עטו בגדי עיר, מקטורניהם גזורים בהידור גולמני, מגבעותיהם שחורות וקשיחות, נעליהם הגדולות מצוחצחות לעילא. נשותיהם פסעו בנחת בצדם, כולן בשחור צנוע ובמצנפות לבנות, ועל גבן מקופלים, כמלבנים, רדידים בצבעים דהים. בחזית, השמיע כינור ניגון צורמני, ומחֶמֶת חלילים בקעו חרחורים וזמזומים, בעוד הנגן מקפץ בחגיגיות, ומרים את קבקבי העץ שלרגליו גבוה באוויר. התהלוכה החגיגית פסעה הלוך ושוב בשבילים הצרים, בין קרני השמש לצללים, בין השדות למשוכות החיות, מחרידה את הצפורים הקטנות שנמלטו בלהקות מימין ומשמאל. בחצר של חוות בקדו התפתל השובל הכהה והיה למקשה אחת של גברים ונשים הנדחקים אל השער, בצעקות ובאיחולים. את סעודת החתונה, משתה כיד המלך בבוסתן, לא שכחו חודשים. בתעלות, לכל אורך הדרך המובילה לטרגיר, נרדמו חוואים בעלי אמצעים ומוניטין ללא רבב, ועוד היה אפשר למצוא אותם שם בשעות אחר הצהריים המאוחרות ביום המחרת. כל הכפר היה שותף לאושרו של ז'אן־פייר. הוא עצמו נותר פיכח, ובצד אשתו השתקנית שמר על ריחוק, והניח לאב ולאם ליהנות מליטרת התהילה והכבוד שהיו ראויים להם. ואולם למחרת בבוקר נטל לידיו את המושכות בנחישות, והוריו הזקנים חשו כיצד הצל הכבד, מְבַשׂרו של המוות, נופל עליהם לבסוף. העולם נועד לצעירים.
כאשר נולדו התאומים לא חסר מקום בבית, שכן אמו של ז'אן־פייר מצאה את מנוחתה תחת אבן כבדה בבית העלמין של פלומר. בבוקרו של אותו יום, בפעם הראשונה מאז נישואי בנו, נטש בקדו הזקן, שחבורת הנשים הזרות והמלהגות במטבח זנחה אותו, את מקום מושבו מתחת לאדן האח, נכנס לרפת הריקה, וניער את תלתליו הלבנים בייאוש. נכדים זה נהדר, אבל הוא ציפה למרק שלו בחצות היום. כשהראו לו את התינוקות, נעץ בהם את עיניו ומלמל משהו כמו: "זה יותר מדי." אם התכוון ליותר מדי אושר, ואם — פשוט למספר צאצאיו, אין לדעת. הוא נראה כמי שעלבו בו, במידה שפניו המגושמים השכילו להביע משהו. במשך ימים לאחר מכן נראה, כמעט בכל רגע נתון, כשהוא יושב סמוך לשער, אפו כמעט נוגע בברכיו, מקטרת בין חניכיו, והוא מכונס בעצמו במורת רוח זועפת. פעם אחת פנה אל בנו, והתייחס ליילודים באנחה: "הם יריבו על האדמה." "אל תדאג בעניין הזה, אבא," ענה לו ז'אן־פייר, בארשת מסויגת והוסיף ללכת, כורע תחת נטל הפרה הסוררת שנשא על כתפיו.
הוא היה מאושר, וכמוהו אף סוזן אשתו. לא היה זה אושר נשגב המקדם בברכה נפשות צעירות למאבק, ואולי לניצחון. בעוד ארבע עשרה שנים יוכלו שני הבנים לסייע. ולאחר זמן, שיווה ז'אן־פייר בעיני רוחו את שני בניו הבוגרים משוטטים מחלקה לחלקה, וקוצרים תהילה מהאדמה האהובה והפורייה. גם סוזן הייתה מאושרת, שכן חששה שיֵלכו עליה רכיל ויאמרו שהיא אומללה, ועתה משנולדו ילדיה איש לא יוכל לכנותה כך. היא ובעלה, שניהם, ראו משהו מהעולם הגדול — הוא בעת שירותו הצבאי, והיא כשחיה כשנה בפריז עם משפחה מבְּרֶטוֹן. ואולם געגועיה דחקו בה לשוב אל נוף הולדתה הירוק וההררי, המכותר במעגל טרשי של חולות ואבנים. היא חשבה שאחד הבנים עשוי להיות כומר, אך לא אמרה מילה לבעלה שהיה רפובליקני ותיעב את "העורבים", כפי שכינה את כוהני הדת. ההטבלה הייתה מפוארת. כל הקהילה הגיעה, שכן משפחת בקדו הייתה אמידה ובעלת השפעה, ומדי פעם לא נרתעה מהוצאות. הסב קיבל מעיל חדש.
ערב אחד, לאחר חודשים אחדים, כשהמטבח היה נקי והדלת נעולה, התבונן ז'אן־פייר במיטה הקטנה, ושאל את אשתו: "מה קורה לילדים האלה?" וכמו היו המילים שנאמרו ביישוב הדעת אות מבשר רע, היא ענתה לו ביבבה רמה שנשמעה ככל הנראה ברחבי החצר ובדיר, שכן החזירים (החזירים של בקדו היו המשובחים במדינה) התעוררו ונהמו בלילה כמתלוננים. הבעל הוסיף ללעוס לאטו את פת החמאה, נועץ את מבטו בקיר, צלחת המרק מעלה אדים תחת סנטרו. הוא שב מאוחר מהשוק, שם הגיעו לאוזניו (ולא בפעם הראשונה) לחישות מאחורי גבו. המילים סובבו בראשו כשנסע בחזרה. "רפי שכל! שניהם... שום תועלת!... טוב! אולי, אולי. עוד נראה. נשאל את אשתו." וזו הייתה תשובתה. הוא חש כאילו הלמו בחזהו, אך רק אמר: "לכי תביאי לי סיידר. אני צמא!"
היא יצאה נאנחת, כד ריק בידה. הוא קם, לקח את המנורה והתקרב לאטו אל העריסה. הם ישנו. הוא לִכסן מבט לעברם, סיים ללעוס, וחזר להתיישב אל צלחתו בכבדות. כאשר שבה אשתו לא הביט בה כלל, רק בלע את המרק ברעש, והעיר כלאחר יד:
"כשהם ישנים הם נראים כמו ילדים רגילים."
היא התיישבה לפתע על שרפרף סמוך, ונרעדה בסערה אילמת של יפחות, בלי להוציא מילה מפיה. הוא סיים את ארוחתו ונשמט רופס בכיסאו, עיניו תועות בין קורות התקרה השחורות. נר החֶלב שמולו רָשַׁף באדום, ושילח למעלה חוט של עשן דק. האור נח על צווארו הצרוב והמחוספס, לחייו השקועות נדמו כטלאים אפלים, וארשת פניו נראתה כבויה ועגמומית, כמו הכבידו עליו הרהורים אין קץ. ואז אמר, שוקל כל מילה:
"אנחנו חייבים לראות... להתייעץ עם אנשים. אל תבכי... לא כולם יהיו כאלה... זה בטוח! עכשיו צריך ללכת לישון."
לאחר הולדת הילד השלישי, אף הוא בן, הוסיף ז'אן־פייר לעבוד בתקווה דרוכה. דומה היה ששפתיו דקות יותר, מהודקות מאשר בעבר, כמו מִפַּחד שהאדמה שהוא עובד תשמע את קול התקווה המפעם בחזהו. הוא התבונן בילד, ניגש אל העריסה, מקרקש בקבקבי העץ שלו על רצפת האבן, והעיף מבט, מעבר לכתפו, באותה ארשת נעדרת הבעה, שכמוה כמום שהוטל בנפשם של עובדי האדמה. בדומה לאדמה שהם אדוניה ומשרתיה, על גברים אלה, שמילתם ומבטם לעולם אינם חפוזים, שאינם מפגינים בעירה פנימית, נשאלת בסופו של דבר השאלה מה מקנן בליבת קיומם ובליבת אדמתם: להט, אלימות, כוח עלום ונורא — או שום דבר מלבד גוש מוצק, מסה פורייה ודוממת, קרה ונטולת רגש, הנכונה להוליד יבול המקיים חיים או גוזר מיתה.
האֵם התבוננה בעיניים אחרות. אוזניה היו כרויות בציפייה אחרת. מתחת למדפים הגבוהים מעל ראשה, שעליהם תלו קותלי חזיר, העסיקה את גופה ליד האח הגדולה, קשובה לסיר המקפץ על שבכת הברזל, מקרצפת את השולחן הארוך שלידו יתיישבו מיד פועלי השדה לארוחת הערב. אך דעתה הייתה נתונה לעריסה, יומם ולילה עמדה על המשמר, מקווה ומתייסרת. ילד זה, בדומה לשניים האחרים, לא חייך מעולם, מעולם לא הושיט את ידיו לעברה, מעולם לא הוציא מילה מפיו. עיניו הגדולות והשחורות מעולם לא הביטו בה בשמץ הכרה, הן ננעצו במבט קבוע בכל נצנוץ, אך כשלו כליל במעקב אחר קרן שמש זוהרת המחליקה לאטה על הרצפה. כשהגברים היו בעבודה, היא העבירה את ימיה הארוכים בין שלושת ילדיה האידיוטים וסבם הילדותי, שישב חמור סבר, זוויתי, מקובע במקומו, רגליו קרובות לאפר החם שבאח. הזקן החלוש, הרגיש שמשהו אינו כשורה עם נכדיו. פעם אחת בלבד, אם מתוך חיבה ואם מתוך חובה, ניסה להשתעשע עם הצעיר שבהם. הוא הרים את הילד מהרצפה, צקצק אליו בלשונו, וניסה להדהירו על ברכיו הגרומות. לאחר מכן התבונן מקרוב בפני הילד בעיניים מצועפות והוריד אותו בעדינות לרצפה. אחר כך התיישב, שוקיו הצנומות משוכלות, ונד בראשו בארשת מבולבלת ודאוגה לעבר האדים שעלו מסיר הבישול.
מצוקה אילמת קרמה עור וגידים בחוות בקדו, חולקת עם דרי הבית את פִּתם ונשמתם, ולכומר של הקהילה בפלומר נזדמנה תכלית ראויה ביותר להתברך בה. הוא סר לביקור אצל בעל האדמות העשיר, המרקיז דה שוואן, על מנת להשמיע, כמי שנמשח לתפקיד, קלישאות חגיגיות על דרכיה העלומות של ההשגחה העליונה. בטרקלין האפלולי עטור הווילאות ורחב הידיים, האיש נמוך הקומה, שדמה לכרית שחורה וצרה, נשען בגבו על מושב הספה, מגבעתו על ברכיו, והצביע בידו הבשרנית על שידת תמרוקים פריזאית, שקוויה הארוכים זורמים בחן, ושבסמוך לה ישב המרקיז והאזין לו בנועם נרפה, ספק משועשע ספק משועמם. הוא הרגיש התרוממות רוח וענווה, גאווה ויִראה. הבלתי אפשרי התרחש. ז'אן־פייר בקדו, החוואי הרפובליקני הזועם, הגיע למיסה ביום ראשון שחלף, הוא הציע לארח את הכמרים בפסטיבל הקרוב של פלומר! היה זה ניצחון הכנסייה והמטרה הנאצלת. "חשבתי שאגיע מיד לבשר לאדוני המרקיז. אני יודע כמה הוא חרד לשלומה של המדינה שלנו," הכריז הכומר, ומחה את פניו. הוא הוזמן להישאר לסעודת הערב.
באותו ערב, כששבו השוואנים מליווי אורחם אל השער הראשי של הפארק, דנו בעניין בעודם מטיילים לאור הירח, צלליותיהם המתארכות נצמדות לעקביהם בשדרת הערמונים הישרה. המרקיז, מלוכני כמובן, היה ראש הקהילה שכללה את פלומר, את הכפרים המפוזרים לאורך החוף ואת איי האבן הקטנים המכתרים את שולי מישור החולות הצהוב. הוא חש שמעמדו אינו בטוח, משום שבמחוז היה יסוד רפובליקני מוצק, אך עתה, הודות להמרתו של ז'אן־פייר, מעמדו מובטח. הוא היה מרוצה ביותר. "אין לך מושג איזו השפעה יש לאנשים האלה," הסביר לאשתו. "עכשיו אני בטוח שהבחירות הבאות בקהילה יעברו בקלות. אני אֶבָּחר מחדש." "השאיפות שלך אינן יודעת שובע, שארל," הצהירה המרקיזה, עולצת. "אבל, ma chère amie [ידידתי היקרה]," טען הבעל והרצין, "חשוב מאוד שהאדם המתאים ייבחר לראשות המחוז השנה, בגלל הבחירות למועצה. אם את חושבת שאני נהנה מ..."
ז'אן־פייר נכנע לחמותו. מדאם לֶוַואיי הייתה אשת עסקים מוּכרת ומכובדת בטווח של כעשרים וחמישה קילומטרים לפחות. בעלת גוף וחסונה, היא נראתה בכפר בתנועה מתמדת חרף חמישים ושמונה שנותיה, משחרת לעסקים, ברגל או בעגלות של מכרים. היו לה בתים בכל המחוזות, היא ניהלה מחצבות גרניט, הטעינה סירות חופים באבנים ואפילו סחרה עם איי התעלה. לחייה רחבות, עיניה פקוחות לרווחה, וטיעוניה משכנעים: היא נימקה את דעתה בעקשות בלתי מנוצחת ובקור רוח של קשישה העומדת על דעתה. לעתים נדירות בלבד לנה שני לילות רצופים באותו בית, ופונדקי הדרכים היו מקומות טובים לברר היכן היא נמצאת. היא בדיוק עברה במקום, צפויה להגיע לכאן בשש, או שמישהו שהגיע ראה אותה בבוקר, או מצפה לפגוש אותה בערב. לבד מפונדקי הדרך החולשים על הדרכים, ביקוריה התכופים ביותר היו בכנסיות. אנשים בעלי דעות ליברליות שכנעו ילדים קטנים לרוץ אל היכלי הקודש כדי לראות אם מדאם לֶוַואיי נמצאת שם, ולומר לה שפלוני או אלמוני מחכה לה בדרך ומבקש לשוחח אתה על תפוחי אדמה, קמח, אבנים, או בתים, ואז הייתה מקצרת בתפילותיה, יוצאת, ממצמצת בעיניה כנגד השמש ומצטלבת, מוכנה לדון בענייני עסקים ביישוב הדעת מעל שולחן במטבח של פונדק סמוך. פעמים אחדות באחרונה, שהתה ימים אחדים בבית חתנה, קוראת תיגר על אסון וצער בארשת שקולה ובקול רך. ז'אן־פייר חש שלא נימוקים עקרו מלבו את האמונות שהטמיע בו הצבא אלא עובדות. כאשר שוטט בשדותיו הרהר בכך רבות. הם שלושה. שלושה! זהים כולם! למה? דברים כאלה לא קורים לכל אחד, לאף אחד שהוא מכיר. עם אחד עוד אפשר להשלים. אבל שלושה! כל השלושה.
חסרי תועלת לעולם, שיהיה עליו להאכילם כל ימיו ו... מה יהיה על האדמה כשימות? העניין דורש טיפול. הוא יקריב את אמונותיו. יום אחד אמר לאשתו:
"תבדקי מה אלוהים שלך יכול לעשות בשבילנו. תשלמי עבור כמה מיסות."
סוזן חיבקה את הגבר שלה. הוא נותר זקוף, סב על עקביו ויצא. אך לאחר מכן, כאשר גלימת כמרים האפילה את דלתו, לא הביע התנגדות, וביוזמתו אפילו הציע סיידר לכומר. שפל רוח האזין לשיחה, צעד למיסה בין שתי הנשים, ובחג הפסחא השלים את "חובות הדת", כפי שכינה אותן הכומר. באותו בוקר חש כאדם שמכר את נשמתו. אחר הצהריים נלחם באלימות עם שכן, ידיד ותיק, שהעיר שהכמרים זוכים בטוב ביותר וכי עכשיו הם יטרפו את טורף הכמרים. הוא שב הביתה פרוע ומדמם וכשדמויות ילדיו חדרו במקרה לשדה הראייה שלו (בדרך כלל הם הורחקו ממנו), השמיע קללות וגידופים חסרי פשר וחבט בשולחן באגרוף. סוזן התחילה לבכות. מדאם לֶוַואיי ישבה חמורת סבר ולא הגיבה. היא הבטיחה לבתה ש"הכול יעבור", לקחה את מטרייתה העבה, ויצאה במהירות להשגיח על מפרשית שעמדה להטעינהּ בגרניט מהמחצבה שלה.
לאחר כשנה נולדה הבת. בת. ז'אן־פייר שמע על כך בשדה, ונחרד כל כך מהידיעה עד שנותר יושב על גדר התיחום עד הערב במקום ללכת הביתה, כפי שדחקו בו לעשות. בת! הוא חש נבגד. מכל מקום, כשהגיע הביתה, השלים איכשהו עם גורלו. יהיה אפשר להשיאה לבחור טוב, מישהו נבון ובעל ידיים טובות ולא לברנש לא יוצלח. ולבד מזאת, הבא עשוי להיות בן, חשב. הכול יסתדר בסופו של דבר. אמונתו החדשה לא ידעה ספקות. חוסר המזל הגיע לקצו. הוא דיבר עם אשתו, מעוּדד. גם היא התמלאה תקווה. אל ההטבלה הגיעו שלושה כמרים, ומדאם לֶוַואיי הייתה הסנדקית. הסתבר שגם הילדה היא אידיוטית.
בימי השוק נראה ז'אן־פייר עומד על המקח בלי להתפשר, חמדן ושוחר מדון. אחר כך נהג להשתכר בדבקות שתקנית, ולנסוע הביתה בשעת בין ערביים במהירות שהלמה מסע חתונה, אך בפנים עגומים היאים להלוויה. לא אחת התעקש שאשתו תתלווה אליו. הם יצאו השכם בבוקר, מיטלטלים זה בצד זה על המושב הצר מעל החזיר המסכן, שגפיו קשורות ופיו פולט נהמת נכאים מעל כל תלם. נסיעות הבוקר עברו בשתיקה. אך בערב, בדרכם הביתה, רטן ז'אן־פייר השתוי ברשעות, נוהם על האישה הארורה שלא מצליחה ללדת ילדים כמו כל אישה. סוזן, שהשתדלה לא לאבד את אחיזתה לנוכח טלטלות העגלה הבלתי צפויות, העמידה פנים שאינה שומעת. פעם, כשעברו דרך פולמר, דחק בו דחף שתוי ועלום לעצור באחת מול הכנסייה. הירח שייט בין עננים קלים ולבנים. המצבות בהקו בחיוורונן מתחת לצללי עצים שהזקינו בחצר הכנסייה. אפילו כלבי הכפר נמו את שנתם. רק הזמירים הערים, טוו את שירם המצויץ מעל דממת הקברים. בקול מעובה אמר ז'אן־פייר לאשתו:
"מה יש שם את חושבת?"
הוא הצביע בשוטו על הצריח — שבקצהו הסתמנה לאור הירח חוגת הענק של השעון כפנים לבנים נטולי עיניים — ובעודו יוצא בזהירות, נפל באחת ליד האופן. הוא התרומם וטיפס, בזו אחר זו, על המדרגות שהוליכו אל שער הברזל של חצר הכנסייה. הוא הצמיד את פניו אל הסורגים וקרא בקול עמום:
"היי אתם שם! צאו החוצה!"
"ז'אן! חזור! חזור!" התחננה אשתו בקול נמוך.
הוא התעלם ממנה ונראה כממתין. שירת הזמיר הדהדה מהחומות הגבוהות של הכנסייה וזרמה בין צלבי האבן והלוחות השטוחים והאפורים, שעליהם נחרתו מילים של תקווה וצער.
"הי! צאו החוצה!" צעק ז'אן־פייר בקול רם.
שירת הזמירים נָדַמה.
"אף אחד?" המשיך ז'אן־פייר. "אין שם אף אחד. זאת רמאות של העורבים. זה מה שזה. אין אף אחד בשום מקום. אני מתעב את זה. Allez! Houp! [קדימה! מיד!]"
הוא נענע את השער בכל כוחו וסורגי הברזל שקשקו ברעש מחריד כשלשלת נגררת על מדרגות אבן. נביחות מהירות של כלב נשמעו בסמוך. ז'אן־פייר התנודד ונסוג, ואחרי שלושה ניסיונות רצופים הצליח לעלות על העגלה. סוזן הוסיפה לשבת שותקת וקפואה. הוא פנה אליה בחומרה שתויה:
"רואה? אף אחד. שוטה עשו ממני! Malheur! [אסון!], מישהו ישלם על זה. אוריד את השוט על הראשון שאראה ליד הבית... על הגב השחור שלו... לא אהסס. אני לא רוצה אותו כאן... הוא רק עוזר לנבלות האלה לשדוד עניים. אני גבר... נראה אם אני לא יכול להוליד ילדים כמו כל אחד... עוד תראי... הם לא יהיו כולם... כולם... נראה..."
היא התפרצה מבעד לאצבעות שהסתירו את פניה —
"אל תדבר ככה, ז'אן, אל תדבר ככה, גבר שלי!"
בגב ידו הוא חבט בראשה בתנופה והפיל אותה לתחתית העגלה, שם השתופפה, נזרקת דואבת לכל עבר עם כל טלטלה. הוא נעמד בזעם, מנופף בשוט המאיים, מטלטל את המושכות מעל הסוס האפור שדהר בכבדות, מקפיץ את הרתמה הכבדה על אחוריו הרחבים. בכפר הדהדו נביחות כלבי החווה שליוו את שקשוק האופנִים לכל אורך הדרך. כמה עוברי אורח מאחרים בקושי הספיקו לזנק לתעלה בצד הדרך. כשהגיע לשער הבית נתקל בעמוד ונפל מהעגלה על ראשו. הסוס המשיך לאטו אל הדלת. למשמע צרחותיה החודרות של סוזן מיהרו פועלי החווה להגיע. היא חשבה שהוא מת, אבל הוא רק נרדם במקום שנפל, מקלל את הפועלים, שמיהרו אליו, על שהפריעו את שנתו.
הסתיו הגיע. השמים המעוננים הנמיכו מעל מתארי הגבעות השחורות, והעלים שיָבשו הסתחררו מתחת לעצים עירומים עד שהרוח, הגונחת עמוקות, הביאה אותם למנוחות בשקערוריות העמקים החשופים. מבוקר עד לילה היה אפשר לראות בכל מקום ענפים שחורים וחשופים, ענפים מסוקסים ומעוּותים כמתייסרים בכאב, מתנודדים עגומים בין העננים הלחים לאדמה הספוגה. פלגי הקיץ הצלולים, העדינים אבדו את צבעם והתנפלו בחמת זעם על הסלעים שחסמו את דרכם לים, בפראות של מי שנחוש לשים קץ לחייו. מאופק לאופק התפתלה בין הגבעות הדרך הגדולה אל החולות, בעיקולים ריקים שזוהרם הועם, בדומה לנהר בוץ שיצא משליטה.
ז'אן־פייר הלך מחלקה לחלקה בגשם המזרזף, דמותו הגבוהה והמעורפלת נעה בצעדי ענק על פסגות מתגבהות, בודד ובולט כנגד מסך אפור של עננים סחופים, כמהלך על קצהו של היקום. הוא התבונן באדמה השחורה, באדמה האילמת והמבטיחה, באדמה העלומה העושה במלאכת החיים בדממת מוות תחת כובד השמים המצועף. דומה היה עליו שבעבור מי שגורלו מר מגורלו של חשוך ילדים, פוריות השדות היא לעג לרש. האדמה חומקת ממנו, מתריסה כנגדו, מזעיפה אליו את פניה בדומה לעננים הקודרים המתחשרים מעל ראשו. בהכרח להתמודד עם שדותיו לבדו, חש את נחיתותו של אדם שנגזר עליו חידלון לנוכח רגבי האדמה המוסיפים לחיות. האם נגזר עליו לוותר על התקווה שיהיה לצדו בן שיתבונן בתלמים החרושים בעינו של מומחה? אדם שיחשוב כמוהו, שירגיש כמוהו, שיהיה בשר מבשרו, ועם זאת יוסיף לכבוש את האדמה במיומנות כאשר ילך הוא לעולמו? הוא הגה בקרובי משפחה רחוקים, וחש נסער דיו לגדף אותם בקול. הם! לעולם לא! הוא פנה הביתה, בקו ישר אל גג ביתו שהסתמן בין שלדי העצים המשתרגים זה בזה. כשדילג על פני הגדר, נחתה לאִטה בשדה להקת צפורים מקרקרות, צונחת מאחורי גבו דוממת ומרחפת כפתותי פיח.
באותו יום הגיעה מדאם לֶוַואיי בשעות אחר הצהריים המוקדמות אל הבית שהחזיקה בקֶרְבַנְיוֹן. היה עליה לשלם את שכר העובדים במחצבת הגרניט שלה במקום, והיא הקדימה לבוא שכן בביתה הקטן הייתה חנות שבה יכלו הפועלים לבזבז את משכורתם בלי לטרוח להגיע העירה. הבית ניצב בודד בין הסלעים, ושביל בוץ ואבנים הוביל אל דלתו. רוחות הים שהגיעו אל החוף ממצוּק "מרסק האבן", רעננות מגעש הגלים השוצף, ייללו בקול כנגד ערמות הסלעים השחורים והאטומים, שהרימו לגובה צלבים יציבים וקצרי זרועות אל מול הפרץ האדיר והבלתי נראה. אל מול הסופות המתנחשלות ניצב הבית המוגן ברגיעה מהדהדת ועוכרת שלווה, הדומה לרגיעה בטבורו של הוריקן. בלילות סערה, כאשר עלתה הגאות, נדמה מפרץ פוּזֶ'ר, כקילומטר וחצי מתחת לבית, כתהום ענק שחורה המשמיעה גניחות ואנחות, כמו פיעמו חיים בחולות המייללים שם למטה. בשיא הגאות שבו המים והתנפלו על מדפי הסלעים בגיחות קצרות, שנסתיימו בפרצי אור כחלחל ובעמודי רסס שהסתערו על היבשה במדקרות קטלניות לעשב המרעה.
החשכה הגיחה מהגבעות, גולשת מעל החוף, מכבה את להבות השקיעה האדומות וממשיכה בדרכה אל הים, במרדף אחר הגאות הנסוגה. הרוח שככה עם השמש השוקעת, מותירה מאחור ים אחוז תזזית ושמים חרבים. הרקיע מעל הבית נראה כעוטה בלואים שחורים המחוזקים פה ושם במחטי אש. מדאם לֶוַואיי, בשירות פועליה הערב, ניסתה לשכנע אותם לסיים. "זקנה כמוני חייבת להיות במיטה בשעה כל כך מאוחרת," שבה ואמרה ברוח טובה. פועלי המחצבה שתו, וביקשו עוד. הם צעקו מעל השולחן כמו ממרחק של שיחה בשדה. בקצה האחד שיחקו ארבעה בקלפים, מכים בחוזקה על העץ בפרקי אצבעותיהם הנוקשים, מלווים כל מהלך בגידוף. אחד מהם ישב במבט אבוד, מהמהם תו של פזמון וחוזר עליו שוב ושוב. בקִרבה חשאית בפינה רבו שניים על אישה, נועצים זה בזה עיניים כנכונים לעוקרן, אך מדברים בלחישה המסווה הבטחה לאלימות רצחנית, במילים מהוסות, רווּיות ארס. את האווירה במקום היה אפשר לחתוך בסכין. שלושה נרות שדלקו בחדר הארוך נצנצו באודם עמום כגִצים דועכים באפר.
נקישת בריח הברזל של השער בשעה כה מאוחרת הייתה בלתי צפויה ומבהילה כמכת רעם. מדאם לֶוַואיי הניחה מידה בקבוק שהחזיקה מעל כוסית ליקר. השחקנים הפנו את ראשיהם, המריבה המהוסה פסקה, רק זה שזימר, לאחר שהעיף מבט בדלת, הוסיף להמהם בפרצוף נטול הבעה. סוזן הופיעה בפתח, נכנסה פנימה, פתחה את הדלת לרווחה נשענת עליה בגבה, ופלטה בחצי פה:
"אמא!"
מדאם לֶוַואיי, אחזה שוב בבקבוק ואמרה רגועה: "הנה את, ילדתי. איך את נראית!" צוואר הבקבוק נקש בשפת הכוס, שכן הקשישה נחרדה מרעיון שהבזיק במוחה שהחווה עולה באש. שום הסבר אחר לא עלה בדעתה להופעתה של בתה.
סוזן, ספוגת מים ומרובבת בוץ, העבירה את מבטה למלוא אורך החדר ונעצה את עיניה בגברים שבקצה המרוחק. אִמה שאלה:
"מה קרה? ישמרנו האל מצרה!"
סוזן הניעה את שפתיה. שום קול לא בקע. מדאם לֶוַואיי ניגשה לבתה, אחזה בזרועה והתבוננה בפניה.
"בשם אלוהים," אמרה, רועדת, "מה קרה? כולך מכוסה בוץ... למה באת?... איפה ז'אן?"
הגברים קמו והתקרבו לאט, נועצים עיניים בהפתעה משועממת. מדאם לֶוַואיי דחפה את בתה מהדלת, והושיבה אותה בתנופה על כסא ליד הקיר. אחר כך נפנתה אל הגברים זועמת:
"זהו זה! צאו מפה כולכם! אני סוגרת."
אחד מהם אמר, בהביטו בסוזן שקרסה על כיסא: "היא... אפשר לומר... חצי מתה."
מדאם לֶוַואיי פתחה את הדלת בתנופה.

ג׳וזף קונרד, מגדולי הסופרים בשפה האנגלית ומאבות המודרניזם, נולד ב-1857 בברדיצ׳ב למשפחה משכילה מהאצולה הפולנית. בגיל 11 התייתם מהוריו וכבר בגיל 16 הצטרף לצי הסוחר הצרפתי. בשני עשוריו הבאים הוא היה יורד ים ובשעות הפנאי כתב יומנים, מכתבים וסיפורים שהתבססו על הרפתקאותיו ברחבי העולם.
 
בגיל 36 השתקע בלונדון, נשא אישה וכתב באנגלית, שלא הייתה שפת אמו. הוא החל לפרסם את כתביו, בהם 'שגיונו של אלמאיר' (1895), 'לב המאפליה' (1899), 'לורד ג׳ים' (1900) ו'נוסטרומו' (1904), אך רק כשהיה בן 57 זכה בהצלחה מסחרית. כתיבתו של קונרד מצטיינת בשפה חיונית ועשירה, ויצירותיו, שרבות מהן מתרחשות במסעות ימיים, השפיעו עמוקות על סופרים כגון וירג׳יניה וולף, אלבר קאמי, ויליאם פוקנר ועוד רבים. קונרד מת מהתקף לב ב-1925 ונקבר בקנטרברי.

עוד על הספר

האידיוטים - אנרכיסט ג'וזף קונרד
נסענו בדרך מטְרֶגִיר לקֶרְבַנְדָה. חלפנו בדהרה נמרצת בין שתי משוכות חיות שצמחו על גדרות אבן משני צדי הדרך. למרגלות השיפוע התלול, ממש לפני פְּלוּמַר, האט הסוס לטפיפה, והרכָּב קפץ בכבדות ממושבו. הוא נופף בשוטו בצד הכרכרה, בעודו מטפס בצעדים גמלוניים במעלה הגבעה, ידו האחת על מִדרך הרגליים ועיניו נעוצות באדמה. לאחר זמן מה זקף את ראשו, הצביע על הדרך בקצה השוט, ואמר:
"האידיוט!"
השמש קפחה בעוצמה על פני הקרקע המשתפלים. על אדוות החול צמחו קבוצות עצים דלים, שענפיהם הצטיירו ברום השמים כנישאים על קביים. החלקות הקטנות, שמשׂוכות חיות וגדרות אבן תחמו אותן במתווה זיגזג על המדרונות, נראו כטלאים מלבניים בגוני ירוק וצהוב עזים, בדומה למריחות צבע בציור נאיבי. הדרך יצרה פס לבן שהשתרע למרחקים בלולאות ארוכות, חוצה את הנוף לשניים, כנהר אבק המגיח מבין הגבעות בדרכו אל הים.
"הנה הוא," אמר שוב הרכב.
בעודנו מתקדמים לאטנו, חלף פרצוף בעשב הגבוה שבשולי הדרך בגובה אופני הכרכרה. פניו של רפה השכל היו אדומים, וראשו הצר דמוי הקליע על שיערו הגזוז עד הקרקפת, נדמָה כנפרד מסנטרו המאובק. גופו נבלע בין השיחים שצמחו בצפיפות על קרקעית התעלה העמוקה.
היו אלה פניו של ילד. אפשר שהיה בן שש עשרה, על פי מידותיו אולי פחות, אולי יותר. הזמן שוכח יצורים אלה, החיים את חייהם מבלי שהשנים יותירו בהם את רישומן עד שהמוות אוסף אותם אל חיקו הרחום, המוות הנאמן שבלחץ חובותיו אינו שוכח לעולם את הפחוּת שבילדיו.
"הנה! עוד אחד," אמר האיש, ושביעות רצון מסוימת ניכרה בקולו, כמו לכדה עינו משהו שציפה לו.
ועוד אחד אכן הופיע. על אם הדרך, בלהט השמש הקופחת, ניצב השני בקצה צִלו הקצר. הוא עמד כשכל אחת מידיו תחובה בשרוול הנגדי של מעילו הארוך, ראשו שקוע בין כתפיו, מכונס בעצמו כנגד החום הלוהב. ממרחק הוא נראה כסובל מקור עז.
"הם תאומים," הסביר הרכב.
בשני צעדים דשדש האידיוט קדימה לתוך השביל והביט בנו מעבר לכתפו כשחלפנו בסמוך. המבט הרואה־לא־רואה שנעץ בנו היה רֵיק, אם כי הוא לא הסתובב ללוותנו בעיניו. ככל הנראה חלפה התמונה לנגד עיניו בלי להותיר חותם על מוחו המעוּות של היצור. כשהגענו לקצה השיפוע התבוננתי מעל קצה הברדס. הוא עמד בדרך בדיוק במקום שהשארנו אותו.
הרכב קִרטע אל מושבו, צקצק בלשונו, והתחלנו להתגלגל במדרון. מפעם לפעם השמיע מנגנון העצירה חריקות איומות. בתחתית המדרון, הוא שחרר את המנגנון המרעיש ואמר, בעודו סב על מושבו:
"עוד נראה כמה כאלה בקרוב."
"עוד אידיוטים? כמה יש כאלה?" שאלתי.
"הם ארבעה, ילדיו של איכר, כאן קרוב לפלומר... ההורים כבר לא בחיים," הוסיף לאחר שתיקה. "הסבתא חיה בחווה. במשך היום הם מסתובבים כאן בדרך וחוזרים הביתה לפנות ערב יחד עם הבקר... החווה היא טובה."
ראינו את השניים האחרים, ילד וילדה, כפי שאמר הרכב. לבושם היה זהה, בגדים נטולי צורה שחלקם התחתון דמוי תחתונית. היצור הפגום שחי בקרבם דחק בהם ליילל לכיווננו משולי הדרך המוגבהים, במקום שהם השתרעו בו בין גבעולי השיחים הקשיחים. ראשיהם השחורים והגזוזים בצבצו מתוך חומת הפריחה הזעירה והשופעת בצהוב עז. פניהם האדימו מאוד במאמץ הצרחות, הקולות נשמעו נטולי הבעה ונסדקו כחיקוי חלול של קולות זקנים, ולפתע חדלו כשפנִינו לתוך שביל.
לא אחת ראיתי אותם במהלך שיטוטַי במקום. הם חיו בדרך זו, נסחפים למקומות שונים לאורכה, נענים לדחפיה העלומים של האפלה המבעיתה שבקרבם. הם היו עלבון לשמש, תוכחה כלפי שמים ריקים, הם פגמו בתמצית חיוניותו הממוקדת של הנוף הפראי. בחלוף הימים הצטייר הסיפור של הוריהם מתוך תשובות רפות לשאלותי, ממילים שוות נפש ששמעתי בפונדקי דרכים וגם בדרך שהאידיוטים עצמם דשדשו בה. מקצתן שמעתי מפיו של ברנש זקן, כחוש וספקן, בעל שוט ענקי, כשכיתתנו את רגלינו בחולות בצד עגלה דו־אופנית עמוסה אצות נוטפות. בהזדמנויות שונות אישרו את הדברים אחרים, והשלימו את הסיפור עד שקרם עור וגידים במלואו, סיפור מעורר אימה ופשוט גם יחד, כדרכם של סיפורים כאלה החושפים מבחנים עלומים הממיטים סבל על לבבות נבערים.
כאשר שב משירותו הצבאי, הבין ז'אן־פייר בָּקָדוּ שהוריו הזדקנו מאוד. הוא העיר בכאב שעבודות החווה אינן מתבצעות כהלכה. מן האב ניטלו כוחותיו משכבר. ידיו לא צייתו עוד לעיני האוּמן שלו. ז'אן־פייר שם לב בצער שערֵמת הדשן בחצר שלפני דלת הכניסה היחידה לבית, קטנה מן הרצוי. הגדרות ניזוקו והבקר הוזנח. ובבית, האם הייתה מרותקת למיטתה, ובמטבח הגדול פטפטו הבנות בקול רם, מבוקר עד לילה, ואיש לא נזף בהן. הוא אמר לעצמו: "כל זה חייב להשתנות." הוא שוחח על כך עם אביו ערב אחד, כאשר קרני השמש השוקעת חדרו לחצר בין ביתני השירותים, שוזרות פסי אור בצללים הכבדים. על ערמת הדשן ריחף ערפל מצחין, שגונו כעין לשם, והתרנגולות המשוטטות חדלו לשרוט ובמבט מופתע בעיניהן העגולות, בחנו את שני הגברים הצנומים וגבוהי הקומה, ששוחחו בקולות צרודים. הזקן מעוּות כולו משיגרון ושפוף משנים של עמל, הצעיר גרום וזקוף, שוחחו ללא מחוות באותו אופן נעדר להט, ענייני ולא חפוז, שבו מדברים איכרים. עוד בטרם שקעה השמש קיבל האב את נימוקיו ההגיוניים של הבן. "אני לא אומר את זה בשביל עצמי," אמר ז'אן־פייר. "זה בשביל האדמה. חבל לראות אותה יורדת לטמיון. אני לא חסר סבלנות בשביל עצמי." הזקן הנהן מעל מקלו. "מן סתם, מן הסתם," פלט. "אולי אתה צודק, עשה מה שאתה רוצה, האֵם ודאי תהיה מרוצה."
האם הייתה מרוצה מכלתה. ז'אן־פייר הדהיר את עגלת הקפיצים הדו־אופנית לתוך החצר. דהרות הסוס האפור היו מגושמות והכלה והחתן, ישובים זה בצד זה, היטלטלו לפנים ולאחור בקצב אחיד ונמרץ עם תנועת הצירים העולים ויורדים. אורחי החתונה שהגיעו מרחוק השתרכו בדרך בזוגות ובקבוצות. הגברים התקדמו בצעדים כבדים, מטלטלים את ידיהם המובטלות. הם עטו בגדי עיר, מקטורניהם גזורים בהידור גולמני, מגבעותיהם שחורות וקשיחות, נעליהם הגדולות מצוחצחות לעילא. נשותיהם פסעו בנחת בצדם, כולן בשחור צנוע ובמצנפות לבנות, ועל גבן מקופלים, כמלבנים, רדידים בצבעים דהים. בחזית, השמיע כינור ניגון צורמני, ומחֶמֶת חלילים בקעו חרחורים וזמזומים, בעוד הנגן מקפץ בחגיגיות, ומרים את קבקבי העץ שלרגליו גבוה באוויר. התהלוכה החגיגית פסעה הלוך ושוב בשבילים הצרים, בין קרני השמש לצללים, בין השדות למשוכות החיות, מחרידה את הצפורים הקטנות שנמלטו בלהקות מימין ומשמאל. בחצר של חוות בקדו התפתל השובל הכהה והיה למקשה אחת של גברים ונשים הנדחקים אל השער, בצעקות ובאיחולים. את סעודת החתונה, משתה כיד המלך בבוסתן, לא שכחו חודשים. בתעלות, לכל אורך הדרך המובילה לטרגיר, נרדמו חוואים בעלי אמצעים ומוניטין ללא רבב, ועוד היה אפשר למצוא אותם שם בשעות אחר הצהריים המאוחרות ביום המחרת. כל הכפר היה שותף לאושרו של ז'אן־פייר. הוא עצמו נותר פיכח, ובצד אשתו השתקנית שמר על ריחוק, והניח לאב ולאם ליהנות מליטרת התהילה והכבוד שהיו ראויים להם. ואולם למחרת בבוקר נטל לידיו את המושכות בנחישות, והוריו הזקנים חשו כיצד הצל הכבד, מְבַשׂרו של המוות, נופל עליהם לבסוף. העולם נועד לצעירים.
כאשר נולדו התאומים לא חסר מקום בבית, שכן אמו של ז'אן־פייר מצאה את מנוחתה תחת אבן כבדה בבית העלמין של פלומר. בבוקרו של אותו יום, בפעם הראשונה מאז נישואי בנו, נטש בקדו הזקן, שחבורת הנשים הזרות והמלהגות במטבח זנחה אותו, את מקום מושבו מתחת לאדן האח, נכנס לרפת הריקה, וניער את תלתליו הלבנים בייאוש. נכדים זה נהדר, אבל הוא ציפה למרק שלו בחצות היום. כשהראו לו את התינוקות, נעץ בהם את עיניו ומלמל משהו כמו: "זה יותר מדי." אם התכוון ליותר מדי אושר, ואם — פשוט למספר צאצאיו, אין לדעת. הוא נראה כמי שעלבו בו, במידה שפניו המגושמים השכילו להביע משהו. במשך ימים לאחר מכן נראה, כמעט בכל רגע נתון, כשהוא יושב סמוך לשער, אפו כמעט נוגע בברכיו, מקטרת בין חניכיו, והוא מכונס בעצמו במורת רוח זועפת. פעם אחת פנה אל בנו, והתייחס ליילודים באנחה: "הם יריבו על האדמה." "אל תדאג בעניין הזה, אבא," ענה לו ז'אן־פייר, בארשת מסויגת והוסיף ללכת, כורע תחת נטל הפרה הסוררת שנשא על כתפיו.
הוא היה מאושר, וכמוהו אף סוזן אשתו. לא היה זה אושר נשגב המקדם בברכה נפשות צעירות למאבק, ואולי לניצחון. בעוד ארבע עשרה שנים יוכלו שני הבנים לסייע. ולאחר זמן, שיווה ז'אן־פייר בעיני רוחו את שני בניו הבוגרים משוטטים מחלקה לחלקה, וקוצרים תהילה מהאדמה האהובה והפורייה. גם סוזן הייתה מאושרת, שכן חששה שיֵלכו עליה רכיל ויאמרו שהיא אומללה, ועתה משנולדו ילדיה איש לא יוכל לכנותה כך. היא ובעלה, שניהם, ראו משהו מהעולם הגדול — הוא בעת שירותו הצבאי, והיא כשחיה כשנה בפריז עם משפחה מבְּרֶטוֹן. ואולם געגועיה דחקו בה לשוב אל נוף הולדתה הירוק וההררי, המכותר במעגל טרשי של חולות ואבנים. היא חשבה שאחד הבנים עשוי להיות כומר, אך לא אמרה מילה לבעלה שהיה רפובליקני ותיעב את "העורבים", כפי שכינה את כוהני הדת. ההטבלה הייתה מפוארת. כל הקהילה הגיעה, שכן משפחת בקדו הייתה אמידה ובעלת השפעה, ומדי פעם לא נרתעה מהוצאות. הסב קיבל מעיל חדש.
ערב אחד, לאחר חודשים אחדים, כשהמטבח היה נקי והדלת נעולה, התבונן ז'אן־פייר במיטה הקטנה, ושאל את אשתו: "מה קורה לילדים האלה?" וכמו היו המילים שנאמרו ביישוב הדעת אות מבשר רע, היא ענתה לו ביבבה רמה שנשמעה ככל הנראה ברחבי החצר ובדיר, שכן החזירים (החזירים של בקדו היו המשובחים במדינה) התעוררו ונהמו בלילה כמתלוננים. הבעל הוסיף ללעוס לאטו את פת החמאה, נועץ את מבטו בקיר, צלחת המרק מעלה אדים תחת סנטרו. הוא שב מאוחר מהשוק, שם הגיעו לאוזניו (ולא בפעם הראשונה) לחישות מאחורי גבו. המילים סובבו בראשו כשנסע בחזרה. "רפי שכל! שניהם... שום תועלת!... טוב! אולי, אולי. עוד נראה. נשאל את אשתו." וזו הייתה תשובתה. הוא חש כאילו הלמו בחזהו, אך רק אמר: "לכי תביאי לי סיידר. אני צמא!"
היא יצאה נאנחת, כד ריק בידה. הוא קם, לקח את המנורה והתקרב לאטו אל העריסה. הם ישנו. הוא לִכסן מבט לעברם, סיים ללעוס, וחזר להתיישב אל צלחתו בכבדות. כאשר שבה אשתו לא הביט בה כלל, רק בלע את המרק ברעש, והעיר כלאחר יד:
"כשהם ישנים הם נראים כמו ילדים רגילים."
היא התיישבה לפתע על שרפרף סמוך, ונרעדה בסערה אילמת של יפחות, בלי להוציא מילה מפיה. הוא סיים את ארוחתו ונשמט רופס בכיסאו, עיניו תועות בין קורות התקרה השחורות. נר החֶלב שמולו רָשַׁף באדום, ושילח למעלה חוט של עשן דק. האור נח על צווארו הצרוב והמחוספס, לחייו השקועות נדמו כטלאים אפלים, וארשת פניו נראתה כבויה ועגמומית, כמו הכבידו עליו הרהורים אין קץ. ואז אמר, שוקל כל מילה:
"אנחנו חייבים לראות... להתייעץ עם אנשים. אל תבכי... לא כולם יהיו כאלה... זה בטוח! עכשיו צריך ללכת לישון."
לאחר הולדת הילד השלישי, אף הוא בן, הוסיף ז'אן־פייר לעבוד בתקווה דרוכה. דומה היה ששפתיו דקות יותר, מהודקות מאשר בעבר, כמו מִפַּחד שהאדמה שהוא עובד תשמע את קול התקווה המפעם בחזהו. הוא התבונן בילד, ניגש אל העריסה, מקרקש בקבקבי העץ שלו על רצפת האבן, והעיף מבט, מעבר לכתפו, באותה ארשת נעדרת הבעה, שכמוה כמום שהוטל בנפשם של עובדי האדמה. בדומה לאדמה שהם אדוניה ומשרתיה, על גברים אלה, שמילתם ומבטם לעולם אינם חפוזים, שאינם מפגינים בעירה פנימית, נשאלת בסופו של דבר השאלה מה מקנן בליבת קיומם ובליבת אדמתם: להט, אלימות, כוח עלום ונורא — או שום דבר מלבד גוש מוצק, מסה פורייה ודוממת, קרה ונטולת רגש, הנכונה להוליד יבול המקיים חיים או גוזר מיתה.
האֵם התבוננה בעיניים אחרות. אוזניה היו כרויות בציפייה אחרת. מתחת למדפים הגבוהים מעל ראשה, שעליהם תלו קותלי חזיר, העסיקה את גופה ליד האח הגדולה, קשובה לסיר המקפץ על שבכת הברזל, מקרצפת את השולחן הארוך שלידו יתיישבו מיד פועלי השדה לארוחת הערב. אך דעתה הייתה נתונה לעריסה, יומם ולילה עמדה על המשמר, מקווה ומתייסרת. ילד זה, בדומה לשניים האחרים, לא חייך מעולם, מעולם לא הושיט את ידיו לעברה, מעולם לא הוציא מילה מפיו. עיניו הגדולות והשחורות מעולם לא הביטו בה בשמץ הכרה, הן ננעצו במבט קבוע בכל נצנוץ, אך כשלו כליל במעקב אחר קרן שמש זוהרת המחליקה לאטה על הרצפה. כשהגברים היו בעבודה, היא העבירה את ימיה הארוכים בין שלושת ילדיה האידיוטים וסבם הילדותי, שישב חמור סבר, זוויתי, מקובע במקומו, רגליו קרובות לאפר החם שבאח. הזקן החלוש, הרגיש שמשהו אינו כשורה עם נכדיו. פעם אחת בלבד, אם מתוך חיבה ואם מתוך חובה, ניסה להשתעשע עם הצעיר שבהם. הוא הרים את הילד מהרצפה, צקצק אליו בלשונו, וניסה להדהירו על ברכיו הגרומות. לאחר מכן התבונן מקרוב בפני הילד בעיניים מצועפות והוריד אותו בעדינות לרצפה. אחר כך התיישב, שוקיו הצנומות משוכלות, ונד בראשו בארשת מבולבלת ודאוגה לעבר האדים שעלו מסיר הבישול.
מצוקה אילמת קרמה עור וגידים בחוות בקדו, חולקת עם דרי הבית את פִּתם ונשמתם, ולכומר של הקהילה בפלומר נזדמנה תכלית ראויה ביותר להתברך בה. הוא סר לביקור אצל בעל האדמות העשיר, המרקיז דה שוואן, על מנת להשמיע, כמי שנמשח לתפקיד, קלישאות חגיגיות על דרכיה העלומות של ההשגחה העליונה. בטרקלין האפלולי עטור הווילאות ורחב הידיים, האיש נמוך הקומה, שדמה לכרית שחורה וצרה, נשען בגבו על מושב הספה, מגבעתו על ברכיו, והצביע בידו הבשרנית על שידת תמרוקים פריזאית, שקוויה הארוכים זורמים בחן, ושבסמוך לה ישב המרקיז והאזין לו בנועם נרפה, ספק משועשע ספק משועמם. הוא הרגיש התרוממות רוח וענווה, גאווה ויִראה. הבלתי אפשרי התרחש. ז'אן־פייר בקדו, החוואי הרפובליקני הזועם, הגיע למיסה ביום ראשון שחלף, הוא הציע לארח את הכמרים בפסטיבל הקרוב של פלומר! היה זה ניצחון הכנסייה והמטרה הנאצלת. "חשבתי שאגיע מיד לבשר לאדוני המרקיז. אני יודע כמה הוא חרד לשלומה של המדינה שלנו," הכריז הכומר, ומחה את פניו. הוא הוזמן להישאר לסעודת הערב.
באותו ערב, כששבו השוואנים מליווי אורחם אל השער הראשי של הפארק, דנו בעניין בעודם מטיילים לאור הירח, צלליותיהם המתארכות נצמדות לעקביהם בשדרת הערמונים הישרה. המרקיז, מלוכני כמובן, היה ראש הקהילה שכללה את פלומר, את הכפרים המפוזרים לאורך החוף ואת איי האבן הקטנים המכתרים את שולי מישור החולות הצהוב. הוא חש שמעמדו אינו בטוח, משום שבמחוז היה יסוד רפובליקני מוצק, אך עתה, הודות להמרתו של ז'אן־פייר, מעמדו מובטח. הוא היה מרוצה ביותר. "אין לך מושג איזו השפעה יש לאנשים האלה," הסביר לאשתו. "עכשיו אני בטוח שהבחירות הבאות בקהילה יעברו בקלות. אני אֶבָּחר מחדש." "השאיפות שלך אינן יודעת שובע, שארל," הצהירה המרקיזה, עולצת. "אבל, ma chère amie [ידידתי היקרה]," טען הבעל והרצין, "חשוב מאוד שהאדם המתאים ייבחר לראשות המחוז השנה, בגלל הבחירות למועצה. אם את חושבת שאני נהנה מ..."
ז'אן־פייר נכנע לחמותו. מדאם לֶוַואיי הייתה אשת עסקים מוּכרת ומכובדת בטווח של כעשרים וחמישה קילומטרים לפחות. בעלת גוף וחסונה, היא נראתה בכפר בתנועה מתמדת חרף חמישים ושמונה שנותיה, משחרת לעסקים, ברגל או בעגלות של מכרים. היו לה בתים בכל המחוזות, היא ניהלה מחצבות גרניט, הטעינה סירות חופים באבנים ואפילו סחרה עם איי התעלה. לחייה רחבות, עיניה פקוחות לרווחה, וטיעוניה משכנעים: היא נימקה את דעתה בעקשות בלתי מנוצחת ובקור רוח של קשישה העומדת על דעתה. לעתים נדירות בלבד לנה שני לילות רצופים באותו בית, ופונדקי הדרכים היו מקומות טובים לברר היכן היא נמצאת. היא בדיוק עברה במקום, צפויה להגיע לכאן בשש, או שמישהו שהגיע ראה אותה בבוקר, או מצפה לפגוש אותה בערב. לבד מפונדקי הדרך החולשים על הדרכים, ביקוריה התכופים ביותר היו בכנסיות. אנשים בעלי דעות ליברליות שכנעו ילדים קטנים לרוץ אל היכלי הקודש כדי לראות אם מדאם לֶוַואיי נמצאת שם, ולומר לה שפלוני או אלמוני מחכה לה בדרך ומבקש לשוחח אתה על תפוחי אדמה, קמח, אבנים, או בתים, ואז הייתה מקצרת בתפילותיה, יוצאת, ממצמצת בעיניה כנגד השמש ומצטלבת, מוכנה לדון בענייני עסקים ביישוב הדעת מעל שולחן במטבח של פונדק סמוך. פעמים אחדות באחרונה, שהתה ימים אחדים בבית חתנה, קוראת תיגר על אסון וצער בארשת שקולה ובקול רך. ז'אן־פייר חש שלא נימוקים עקרו מלבו את האמונות שהטמיע בו הצבא אלא עובדות. כאשר שוטט בשדותיו הרהר בכך רבות. הם שלושה. שלושה! זהים כולם! למה? דברים כאלה לא קורים לכל אחד, לאף אחד שהוא מכיר. עם אחד עוד אפשר להשלים. אבל שלושה! כל השלושה.
חסרי תועלת לעולם, שיהיה עליו להאכילם כל ימיו ו... מה יהיה על האדמה כשימות? העניין דורש טיפול. הוא יקריב את אמונותיו. יום אחד אמר לאשתו:
"תבדקי מה אלוהים שלך יכול לעשות בשבילנו. תשלמי עבור כמה מיסות."
סוזן חיבקה את הגבר שלה. הוא נותר זקוף, סב על עקביו ויצא. אך לאחר מכן, כאשר גלימת כמרים האפילה את דלתו, לא הביע התנגדות, וביוזמתו אפילו הציע סיידר לכומר. שפל רוח האזין לשיחה, צעד למיסה בין שתי הנשים, ובחג הפסחא השלים את "חובות הדת", כפי שכינה אותן הכומר. באותו בוקר חש כאדם שמכר את נשמתו. אחר הצהריים נלחם באלימות עם שכן, ידיד ותיק, שהעיר שהכמרים זוכים בטוב ביותר וכי עכשיו הם יטרפו את טורף הכמרים. הוא שב הביתה פרוע ומדמם וכשדמויות ילדיו חדרו במקרה לשדה הראייה שלו (בדרך כלל הם הורחקו ממנו), השמיע קללות וגידופים חסרי פשר וחבט בשולחן באגרוף. סוזן התחילה לבכות. מדאם לֶוַואיי ישבה חמורת סבר ולא הגיבה. היא הבטיחה לבתה ש"הכול יעבור", לקחה את מטרייתה העבה, ויצאה במהירות להשגיח על מפרשית שעמדה להטעינהּ בגרניט מהמחצבה שלה.
לאחר כשנה נולדה הבת. בת. ז'אן־פייר שמע על כך בשדה, ונחרד כל כך מהידיעה עד שנותר יושב על גדר התיחום עד הערב במקום ללכת הביתה, כפי שדחקו בו לעשות. בת! הוא חש נבגד. מכל מקום, כשהגיע הביתה, השלים איכשהו עם גורלו. יהיה אפשר להשיאה לבחור טוב, מישהו נבון ובעל ידיים טובות ולא לברנש לא יוצלח. ולבד מזאת, הבא עשוי להיות בן, חשב. הכול יסתדר בסופו של דבר. אמונתו החדשה לא ידעה ספקות. חוסר המזל הגיע לקצו. הוא דיבר עם אשתו, מעוּדד. גם היא התמלאה תקווה. אל ההטבלה הגיעו שלושה כמרים, ומדאם לֶוַואיי הייתה הסנדקית. הסתבר שגם הילדה היא אידיוטית.
בימי השוק נראה ז'אן־פייר עומד על המקח בלי להתפשר, חמדן ושוחר מדון. אחר כך נהג להשתכר בדבקות שתקנית, ולנסוע הביתה בשעת בין ערביים במהירות שהלמה מסע חתונה, אך בפנים עגומים היאים להלוויה. לא אחת התעקש שאשתו תתלווה אליו. הם יצאו השכם בבוקר, מיטלטלים זה בצד זה על המושב הצר מעל החזיר המסכן, שגפיו קשורות ופיו פולט נהמת נכאים מעל כל תלם. נסיעות הבוקר עברו בשתיקה. אך בערב, בדרכם הביתה, רטן ז'אן־פייר השתוי ברשעות, נוהם על האישה הארורה שלא מצליחה ללדת ילדים כמו כל אישה. סוזן, שהשתדלה לא לאבד את אחיזתה לנוכח טלטלות העגלה הבלתי צפויות, העמידה פנים שאינה שומעת. פעם, כשעברו דרך פולמר, דחק בו דחף שתוי ועלום לעצור באחת מול הכנסייה. הירח שייט בין עננים קלים ולבנים. המצבות בהקו בחיוורונן מתחת לצללי עצים שהזקינו בחצר הכנסייה. אפילו כלבי הכפר נמו את שנתם. רק הזמירים הערים, טוו את שירם המצויץ מעל דממת הקברים. בקול מעובה אמר ז'אן־פייר לאשתו:
"מה יש שם את חושבת?"
הוא הצביע בשוטו על הצריח — שבקצהו הסתמנה לאור הירח חוגת הענק של השעון כפנים לבנים נטולי עיניים — ובעודו יוצא בזהירות, נפל באחת ליד האופן. הוא התרומם וטיפס, בזו אחר זו, על המדרגות שהוליכו אל שער הברזל של חצר הכנסייה. הוא הצמיד את פניו אל הסורגים וקרא בקול עמום:
"היי אתם שם! צאו החוצה!"
"ז'אן! חזור! חזור!" התחננה אשתו בקול נמוך.
הוא התעלם ממנה ונראה כממתין. שירת הזמיר הדהדה מהחומות הגבוהות של הכנסייה וזרמה בין צלבי האבן והלוחות השטוחים והאפורים, שעליהם נחרתו מילים של תקווה וצער.
"הי! צאו החוצה!" צעק ז'אן־פייר בקול רם.
שירת הזמירים נָדַמה.
"אף אחד?" המשיך ז'אן־פייר. "אין שם אף אחד. זאת רמאות של העורבים. זה מה שזה. אין אף אחד בשום מקום. אני מתעב את זה. Allez! Houp! [קדימה! מיד!]"
הוא נענע את השער בכל כוחו וסורגי הברזל שקשקו ברעש מחריד כשלשלת נגררת על מדרגות אבן. נביחות מהירות של כלב נשמעו בסמוך. ז'אן־פייר התנודד ונסוג, ואחרי שלושה ניסיונות רצופים הצליח לעלות על העגלה. סוזן הוסיפה לשבת שותקת וקפואה. הוא פנה אליה בחומרה שתויה:
"רואה? אף אחד. שוטה עשו ממני! Malheur! [אסון!], מישהו ישלם על זה. אוריד את השוט על הראשון שאראה ליד הבית... על הגב השחור שלו... לא אהסס. אני לא רוצה אותו כאן... הוא רק עוזר לנבלות האלה לשדוד עניים. אני גבר... נראה אם אני לא יכול להוליד ילדים כמו כל אחד... עוד תראי... הם לא יהיו כולם... כולם... נראה..."
היא התפרצה מבעד לאצבעות שהסתירו את פניה —
"אל תדבר ככה, ז'אן, אל תדבר ככה, גבר שלי!"
בגב ידו הוא חבט בראשה בתנופה והפיל אותה לתחתית העגלה, שם השתופפה, נזרקת דואבת לכל עבר עם כל טלטלה. הוא נעמד בזעם, מנופף בשוט המאיים, מטלטל את המושכות מעל הסוס האפור שדהר בכבדות, מקפיץ את הרתמה הכבדה על אחוריו הרחבים. בכפר הדהדו נביחות כלבי החווה שליוו את שקשוק האופנִים לכל אורך הדרך. כמה עוברי אורח מאחרים בקושי הספיקו לזנק לתעלה בצד הדרך. כשהגיע לשער הבית נתקל בעמוד ונפל מהעגלה על ראשו. הסוס המשיך לאטו אל הדלת. למשמע צרחותיה החודרות של סוזן מיהרו פועלי החווה להגיע. היא חשבה שהוא מת, אבל הוא רק נרדם במקום שנפל, מקלל את הפועלים, שמיהרו אליו, על שהפריעו את שנתו.
הסתיו הגיע. השמים המעוננים הנמיכו מעל מתארי הגבעות השחורות, והעלים שיָבשו הסתחררו מתחת לעצים עירומים עד שהרוח, הגונחת עמוקות, הביאה אותם למנוחות בשקערוריות העמקים החשופים. מבוקר עד לילה היה אפשר לראות בכל מקום ענפים שחורים וחשופים, ענפים מסוקסים ומעוּותים כמתייסרים בכאב, מתנודדים עגומים בין העננים הלחים לאדמה הספוגה. פלגי הקיץ הצלולים, העדינים אבדו את צבעם והתנפלו בחמת זעם על הסלעים שחסמו את דרכם לים, בפראות של מי שנחוש לשים קץ לחייו. מאופק לאופק התפתלה בין הגבעות הדרך הגדולה אל החולות, בעיקולים ריקים שזוהרם הועם, בדומה לנהר בוץ שיצא משליטה.
ז'אן־פייר הלך מחלקה לחלקה בגשם המזרזף, דמותו הגבוהה והמעורפלת נעה בצעדי ענק על פסגות מתגבהות, בודד ובולט כנגד מסך אפור של עננים סחופים, כמהלך על קצהו של היקום. הוא התבונן באדמה השחורה, באדמה האילמת והמבטיחה, באדמה העלומה העושה במלאכת החיים בדממת מוות תחת כובד השמים המצועף. דומה היה עליו שבעבור מי שגורלו מר מגורלו של חשוך ילדים, פוריות השדות היא לעג לרש. האדמה חומקת ממנו, מתריסה כנגדו, מזעיפה אליו את פניה בדומה לעננים הקודרים המתחשרים מעל ראשו. בהכרח להתמודד עם שדותיו לבדו, חש את נחיתותו של אדם שנגזר עליו חידלון לנוכח רגבי האדמה המוסיפים לחיות. האם נגזר עליו לוותר על התקווה שיהיה לצדו בן שיתבונן בתלמים החרושים בעינו של מומחה? אדם שיחשוב כמוהו, שירגיש כמוהו, שיהיה בשר מבשרו, ועם זאת יוסיף לכבוש את האדמה במיומנות כאשר ילך הוא לעולמו? הוא הגה בקרובי משפחה רחוקים, וחש נסער דיו לגדף אותם בקול. הם! לעולם לא! הוא פנה הביתה, בקו ישר אל גג ביתו שהסתמן בין שלדי העצים המשתרגים זה בזה. כשדילג על פני הגדר, נחתה לאִטה בשדה להקת צפורים מקרקרות, צונחת מאחורי גבו דוממת ומרחפת כפתותי פיח.
באותו יום הגיעה מדאם לֶוַואיי בשעות אחר הצהריים המוקדמות אל הבית שהחזיקה בקֶרְבַנְיוֹן. היה עליה לשלם את שכר העובדים במחצבת הגרניט שלה במקום, והיא הקדימה לבוא שכן בביתה הקטן הייתה חנות שבה יכלו הפועלים לבזבז את משכורתם בלי לטרוח להגיע העירה. הבית ניצב בודד בין הסלעים, ושביל בוץ ואבנים הוביל אל דלתו. רוחות הים שהגיעו אל החוף ממצוּק "מרסק האבן", רעננות מגעש הגלים השוצף, ייללו בקול כנגד ערמות הסלעים השחורים והאטומים, שהרימו לגובה צלבים יציבים וקצרי זרועות אל מול הפרץ האדיר והבלתי נראה. אל מול הסופות המתנחשלות ניצב הבית המוגן ברגיעה מהדהדת ועוכרת שלווה, הדומה לרגיעה בטבורו של הוריקן. בלילות סערה, כאשר עלתה הגאות, נדמה מפרץ פוּזֶ'ר, כקילומטר וחצי מתחת לבית, כתהום ענק שחורה המשמיעה גניחות ואנחות, כמו פיעמו חיים בחולות המייללים שם למטה. בשיא הגאות שבו המים והתנפלו על מדפי הסלעים בגיחות קצרות, שנסתיימו בפרצי אור כחלחל ובעמודי רסס שהסתערו על היבשה במדקרות קטלניות לעשב המרעה.
החשכה הגיחה מהגבעות, גולשת מעל החוף, מכבה את להבות השקיעה האדומות וממשיכה בדרכה אל הים, במרדף אחר הגאות הנסוגה. הרוח שככה עם השמש השוקעת, מותירה מאחור ים אחוז תזזית ושמים חרבים. הרקיע מעל הבית נראה כעוטה בלואים שחורים המחוזקים פה ושם במחטי אש. מדאם לֶוַואיי, בשירות פועליה הערב, ניסתה לשכנע אותם לסיים. "זקנה כמוני חייבת להיות במיטה בשעה כל כך מאוחרת," שבה ואמרה ברוח טובה. פועלי המחצבה שתו, וביקשו עוד. הם צעקו מעל השולחן כמו ממרחק של שיחה בשדה. בקצה האחד שיחקו ארבעה בקלפים, מכים בחוזקה על העץ בפרקי אצבעותיהם הנוקשים, מלווים כל מהלך בגידוף. אחד מהם ישב במבט אבוד, מהמהם תו של פזמון וחוזר עליו שוב ושוב. בקִרבה חשאית בפינה רבו שניים על אישה, נועצים זה בזה עיניים כנכונים לעוקרן, אך מדברים בלחישה המסווה הבטחה לאלימות רצחנית, במילים מהוסות, רווּיות ארס. את האווירה במקום היה אפשר לחתוך בסכין. שלושה נרות שדלקו בחדר הארוך נצנצו באודם עמום כגִצים דועכים באפר.
נקישת בריח הברזל של השער בשעה כה מאוחרת הייתה בלתי צפויה ומבהילה כמכת רעם. מדאם לֶוַואיי הניחה מידה בקבוק שהחזיקה מעל כוסית ליקר. השחקנים הפנו את ראשיהם, המריבה המהוסה פסקה, רק זה שזימר, לאחר שהעיף מבט בדלת, הוסיף להמהם בפרצוף נטול הבעה. סוזן הופיעה בפתח, נכנסה פנימה, פתחה את הדלת לרווחה נשענת עליה בגבה, ופלטה בחצי פה:
"אמא!"
מדאם לֶוַואיי, אחזה שוב בבקבוק ואמרה רגועה: "הנה את, ילדתי. איך את נראית!" צוואר הבקבוק נקש בשפת הכוס, שכן הקשישה נחרדה מרעיון שהבזיק במוחה שהחווה עולה באש. שום הסבר אחר לא עלה בדעתה להופעתה של בתה.
סוזן, ספוגת מים ומרובבת בוץ, העבירה את מבטה למלוא אורך החדר ונעצה את עיניה בגברים שבקצה המרוחק. אִמה שאלה:
"מה קרה? ישמרנו האל מצרה!"
סוזן הניעה את שפתיה. שום קול לא בקע. מדאם לֶוַואיי ניגשה לבתה, אחזה בזרועה והתבוננה בפניה.
"בשם אלוהים," אמרה, רועדת, "מה קרה? כולך מכוסה בוץ... למה באת?... איפה ז'אן?"
הגברים קמו והתקרבו לאט, נועצים עיניים בהפתעה משועממת. מדאם לֶוַואיי דחפה את בתה מהדלת, והושיבה אותה בתנופה על כסא ליד הקיר. אחר כך נפנתה אל הגברים זועמת:
"זהו זה! צאו מפה כולכם! אני סוגרת."
אחד מהם אמר, בהביטו בסוזן שקרסה על כיסא: "היא... אפשר לומר... חצי מתה."
מדאם לֶוַואיי פתחה את הדלת בתנופה.