אבוא בלי אוויר‏
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבוא בלי אוויר‏

אבוא בלי אוויר‏

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יעל ינאי

יעל ינאי נולדה בד' בטבת תשכ"ב, 11 בדצמבר 1961 וגדלה ברמת חן. אביה היה איש צבא שנשלח לאפריקה עם משפחתו כשינאי היתה בת ארבע, חוויה שהיתה עבורה מכוננת ביותר. היא למדה קרימינולוגיה ועריכת לשון, ומשם התחילה לעבוד בתחום הספרים. היא היתה חלק מצוות ההיגוי וההקמה של מילון "רב-מילים", כתבה את מילון "הילד" שנגזר ממנו, ובהמשך הפכה לעורכת ספרותית וכעת עובדת כעורכת תרגום בהוצאת הספרים כנרת, זמורה-ביתן, דביר. יעל ינאי היא אם לארבעה.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/2s4c56uz

תקציר

אישה אחת מגיעה לגיל 50 בדקה ה-90.
כבר עשתה וִי על הכול, כמעט: משפחה, קריירה, שִגרה מטופחת ופלוגה של חברות ממש-טובות.
אלא שאז, במקום לשבת רגל על רגל, בוקר אחד היא לא יכולה יותר ככה. כמו מרמיטה שמתעוררת משנת חורף, כל הרעָב שבעולם בפֶּה שלה, והיא חייבת, ממש מיד, עוד חיים.
אמת אמת, מי שרוצָה לחיות יותר מפעם אחת צריכה למות יותר מפעם אחת, היא יודעת. אז היא תמות ואז תחיה, שוב. רק שאת החיים האלה, השנִיים שלה, היא תרוץ בלי אוויר. עד הקצה.
זהו זה, בתמצית, הסיפור כולו: אישה בגודל בינוני, 1.68 מטר, 56 קילוגרם, רצה מול טונות של מציאוּת. נשמע לכם כּוֹחוֹת?
אבוא בלי אויר
 
אבוא בלי אוויר הוא סיפור אוניברסלי מאוד ועם זאת פרטי ומקורי להפליא. זהו תיאור לא מפוּלטָר ולא מצונזר של שינוי אישי באמצע החיים; מסמך מרתק, עמוק, מצחיק ומדאיג, מרוצף בּאֱמֶת, הכתוב בעוצמה מסעירה ומאיר מזווית חדשה את חיינו כיצורים זוגיים והוֹרִיים, נשים וגברים כאחד.

פרק ראשון

אמא של נדב היא ציירת. בעיקר על בדים גדולים. שאלתי אותה פעם מה מרגישים רגע לפני שמתחילים לצייר, מול הבד הלבן הריק. היא אמרה, פחד אלוהים. פחד מוות. זה משתק.
הילדה הקטנה שלי התחילה לצייר. קניתי לה כמה בדים ענקיים. היא נעמדה מול המִשטח הלבן הזה שיותר גדול ממנה, הסתכלה עליו בעיניים נוצצות ואמרה, איזה כיף, הכול יכול לקרות פה.
פחד אלוהים. הכול יכול לקרות פה.
המקום המאוד מתעתע הזה שאני עומדת בו עכשיו.
 
התסריטאי שלי הוביל אותי לדֶד־אֶנד.
 
זה לוקח המון זמן לא להתרגל למשהו. במיוחד כשלהפסיק להתרגל אליו לא מסתדר לנו עם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו. אבל יום אחד, באמצע הכול, מגיע לפעמים רגע שצריך למשוך לתסריטאי שלנו בשרוול וללחוש לו באוזן, האלוֹ, די עם האימפרוביזציות, עכשיו תסדר לנו הפי־אנד. אבל שמח. כי פעם סיפרתי לאיזה נהג מונית על סרט נהדר שראיתי, ובאמצע ההתלהבות שלי הוא שאל, תגידי, יש לסרט הזה הפי־אנד־שמח? כי אני מזמן החלטתי, הוא אמר ביַדעָנות, לא הולך לסרטים עם הפי־אנד־עצוב.
זה לקח לי המון זמן לא להתרגל למשהו, ובדרך לשם היו לא מעט משיכות בשרוול.
למשל זאת. איתַי, אמרתי ערב אחד לפני שנים לילד שלי, לא הגיע הזמן שתעזוב את התיכון הדפוק שלך ותלך ללמוד מוזיקה ברצינות? איזה בזבוז זמן זה עכשיו, בגיל המלבלב שלך, לא לתת את עצמך עד הסוף לְמה שקורא לך. במקום לשבת בכיתה ולחשֵב פונקציות ומטריצות, לֵך עם הלב שלך, קח את הגיטרה, את הפסנתר, לֵך לטייל איתם. מה פיזיקה עכשיו, ואזרחות, וארבעים ילד בכיתה אפורה וכו' וכו'. בסוף הנאום הנסער שלי הילד שלי הסתכל לי ישר בעיניים ואמר בלי למצמץ, אמא, את צריכה שינוי בחיים? תעשי אותו. עזבי אותי, אני טוב לי ככה.
משיכה בשרוול. בוקר אחד, מול ארון הבגדים, הילדה שלי לא מוצאת חולצה ללבוש לבית הספר (דנה נולדה רביעית ואחרונה, והיא הערבייה שלנו. כי פעם, כשנסענו כולנו במכונית, הקריין ברדיו אמר שלפי סטטיסטיקה אחרונה כל ילד רביעי בישראל הוא ערבי. היא פרצה בבכי. איך לא סיפרנו לה שהיא ערבייה).
אני באה לעזור לילדה שלי. אולי החולצה הזאת, אולי זאת. אבל דנה זועפת. זאת קצרה מדי, זאת משמינה, זאת חונקת בגרון, זאת של חורף, זאת מדי פסים, זאת לא נעימה בגוף. עוברות כמה דקות. דנה מסתכלת עלי במבט מֵבין ועגול להפליא ואומרת בהרבה חמלה, אמא, חבל על המאמץ שלך, החולצה שאני רוצה זאת החולצה שאין לי.
את צריכה שינוי בחיים? תעשי אותו.
החיים שאני רוצה זה החיים שאין לי.
לוקח המון זמן לא להתרגל למשהו.
אז פיטרתי את התסריטאי הוותיק והנאמן שלי. כי הגיע הזמן לעלות על נעלי הליכה, להפשיל שרוולים ולהתחיל לטפס על איזה הר תלול. והתסריטאי שלי, על סף פנסיה, כבר בנעלי בית וגופייה ולגמרי לא בעניין של להזיע.
זה קשה לאללה, לשנות את הסיפור של עצמך באמצע החיים, להתחיל לספר לעצמך סיפור חדש על מי אתה, ומה אתה רוצה להיות, ולמה, אבל אם יש איזה הפי־אנד־שמח בקצה המנהרה, אקדח הזינוק ירה את הירייה שלו.

יעל ינאי

יעל ינאי נולדה בד' בטבת תשכ"ב, 11 בדצמבר 1961 וגדלה ברמת חן. אביה היה איש צבא שנשלח לאפריקה עם משפחתו כשינאי היתה בת ארבע, חוויה שהיתה עבורה מכוננת ביותר. היא למדה קרימינולוגיה ועריכת לשון, ומשם התחילה לעבוד בתחום הספרים. היא היתה חלק מצוות ההיגוי וההקמה של מילון "רב-מילים", כתבה את מילון "הילד" שנגזר ממנו, ובהמשך הפכה לעורכת ספרותית וכעת עובדת כעורכת תרגום בהוצאת הספרים כנרת, זמורה-ביתן, דביר. יעל ינאי היא אם לארבעה.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/2s4c56uz

עוד על הספר

אבוא בלי אוויר‏ יעל ינאי
אמא של נדב היא ציירת. בעיקר על בדים גדולים. שאלתי אותה פעם מה מרגישים רגע לפני שמתחילים לצייר, מול הבד הלבן הריק. היא אמרה, פחד אלוהים. פחד מוות. זה משתק.
הילדה הקטנה שלי התחילה לצייר. קניתי לה כמה בדים ענקיים. היא נעמדה מול המִשטח הלבן הזה שיותר גדול ממנה, הסתכלה עליו בעיניים נוצצות ואמרה, איזה כיף, הכול יכול לקרות פה.
פחד אלוהים. הכול יכול לקרות פה.
המקום המאוד מתעתע הזה שאני עומדת בו עכשיו.
 
התסריטאי שלי הוביל אותי לדֶד־אֶנד.
 
זה לוקח המון זמן לא להתרגל למשהו. במיוחד כשלהפסיק להתרגל אליו לא מסתדר לנו עם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו. אבל יום אחד, באמצע הכול, מגיע לפעמים רגע שצריך למשוך לתסריטאי שלנו בשרוול וללחוש לו באוזן, האלוֹ, די עם האימפרוביזציות, עכשיו תסדר לנו הפי־אנד. אבל שמח. כי פעם סיפרתי לאיזה נהג מונית על סרט נהדר שראיתי, ובאמצע ההתלהבות שלי הוא שאל, תגידי, יש לסרט הזה הפי־אנד־שמח? כי אני מזמן החלטתי, הוא אמר ביַדעָנות, לא הולך לסרטים עם הפי־אנד־עצוב.
זה לקח לי המון זמן לא להתרגל למשהו, ובדרך לשם היו לא מעט משיכות בשרוול.
למשל זאת. איתַי, אמרתי ערב אחד לפני שנים לילד שלי, לא הגיע הזמן שתעזוב את התיכון הדפוק שלך ותלך ללמוד מוזיקה ברצינות? איזה בזבוז זמן זה עכשיו, בגיל המלבלב שלך, לא לתת את עצמך עד הסוף לְמה שקורא לך. במקום לשבת בכיתה ולחשֵב פונקציות ומטריצות, לֵך עם הלב שלך, קח את הגיטרה, את הפסנתר, לֵך לטייל איתם. מה פיזיקה עכשיו, ואזרחות, וארבעים ילד בכיתה אפורה וכו' וכו'. בסוף הנאום הנסער שלי הילד שלי הסתכל לי ישר בעיניים ואמר בלי למצמץ, אמא, את צריכה שינוי בחיים? תעשי אותו. עזבי אותי, אני טוב לי ככה.
משיכה בשרוול. בוקר אחד, מול ארון הבגדים, הילדה שלי לא מוצאת חולצה ללבוש לבית הספר (דנה נולדה רביעית ואחרונה, והיא הערבייה שלנו. כי פעם, כשנסענו כולנו במכונית, הקריין ברדיו אמר שלפי סטטיסטיקה אחרונה כל ילד רביעי בישראל הוא ערבי. היא פרצה בבכי. איך לא סיפרנו לה שהיא ערבייה).
אני באה לעזור לילדה שלי. אולי החולצה הזאת, אולי זאת. אבל דנה זועפת. זאת קצרה מדי, זאת משמינה, זאת חונקת בגרון, זאת של חורף, זאת מדי פסים, זאת לא נעימה בגוף. עוברות כמה דקות. דנה מסתכלת עלי במבט מֵבין ועגול להפליא ואומרת בהרבה חמלה, אמא, חבל על המאמץ שלך, החולצה שאני רוצה זאת החולצה שאין לי.
את צריכה שינוי בחיים? תעשי אותו.
החיים שאני רוצה זה החיים שאין לי.
לוקח המון זמן לא להתרגל למשהו.
אז פיטרתי את התסריטאי הוותיק והנאמן שלי. כי הגיע הזמן לעלות על נעלי הליכה, להפשיל שרוולים ולהתחיל לטפס על איזה הר תלול. והתסריטאי שלי, על סף פנסיה, כבר בנעלי בית וגופייה ולגמרי לא בעניין של להזיע.
זה קשה לאללה, לשנות את הסיפור של עצמך באמצע החיים, להתחיל לספר לעצמך סיפור חדש על מי אתה, ומה אתה רוצה להיות, ולמה, אבל אם יש איזה הפי־אנד־שמח בקצה המנהרה, אקדח הזינוק ירה את הירייה שלו.