גרין קארד

הסימן הראשון לכך שהעניינים החלו לסטות פתאום ממסלולם, היה קשור באבא שלי. הוא נעלם ואמא טענה שאינה יודעת היכן הוא.
מבחינתי, היעלמותו של אבא הייתה בלתי צפויה וחסרת כל פשר.
גם כשנהג לצאת למסעות העסקים הארוכים ביותר שלו, הוא לא נעדר מן הבית זמן רב כל–כך. בכל אופן, נוהג היה להתקשר יום יום, לדבר עם אמא, לדבר איתי. ופתאום, כבר שלושה שבועות שלא גילה שום סימן חיים. אני הייתי מודאגת ואמא הייתה מתוחה ועצבנית כפי שלא הייתה מעודה. היא איבדה את התיאבון ובלעה גלולות הרגעה.
הצעתי לה שתודיע למשטרה. היא אמרה שהמשטרה כבר יודעת.
"אז למה הם לא עושים שום דבר להחזיר אותו אלינו?" כעסתי.
"לא לכל שאלה יש תשובה," משכה אמא בכתפיה והסתגרה בתוך עצמה.
סרקתי במוחי את חיי המשפחה שלנו לפרטי פרטיהם, כדי לחשוף סימנים שיסייעו לי לפתור את התעלומה. חשבתי לרגע שאבא התאהב אולי במישהי ועזב את הבית, אבל זה ממש לא היה הגיוני. ידעתי שהוא אוהב את אמא ואותי, ידעתי שהוא אוהב להיות איתנו.
אף פעם לא ראיתי את אמא ואבא רבים, שוברים צלחות או מגדפים זה את זה. אני זוכרת את כולנו יושבים ואוכלים ארוחות חגיגיות, מתלוצצים, נוסעים לטיולים, מבקרים קרובי משפחה. חשבתי לתומי שלהורים שלי הייתה זוגיות מושלמת. כל מי שהכרתי חשב כמוני.
הייתי בת שתים עשרה, ילדה תמימה ושבירה, המאמינה שאנשים טובים נשארים טובים לעולם. אבא ואמא היו אנשים טובים, שפינקו ואהבו אותי תמיד ככל שיכלו ונתנו לי את ההרגשה שאני נמצאת בראש סולם העדיפויות שלהם. הייתי בת יחידה ושנות ילדותי בניופורט, לונג איילנד, רופדו בהרבה חפצי מותרות ואין–ספור זיכרונות נעימים. היו לי חברות טובות, שפע של מסיבות, תקליטים של כל הלהקות הנחשבות, ומלתחה שעוררה קנאה בקרב בנות גילי. הבית שלי דמה בעיניי לגן עדן שרק בני אנוש מעטים זוכים לשכמותו. אבא ואמא העתירו עלי כל מה שרציתי, התלהבו מכל ציון טוב שהבאתי, היללו אותי באוזני כל מי שרק יכלו.
אבא נסע הרבה בעולם ומכל נסיעה הביא לי מתנה מיוחדת: עגילי זהב מאיסטנבול, נעלים מדהימות מאיטליה, תוכי מדבר מסינגפור.
הוא היה גבר נאה, גבוה וחסון, כחול עיניים ובעל דיבור רך, וכל החברות שלי היו מאוהבות בו. זמן רב אחרי שנעלם חשתי עדיין את עוצמת חיבוקיו, את הנשיקות הרכות שלו על מצחי כשהשכיב אותי לישון. במחיצתו הרגשתי תמיד מוגנת ונינוחה. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו שיהיה לצדי כשאצטרך.
ודווקא ביום שבו נזקקתי לו יותר מכול - הוא לא היה בהישג יד.