בין אלקנה לתל אביב
בקיץ 1984 העמסנו רכב הובלות גדול, עזבנו את פתח תקווה ונסענו לכיוון אלקנה שבמערב השומרון. המרחק בין פתח תקווה לאלקנה הוא עשרים דקות נסיעה בלבד, אבל לאורך הכביש המתפתל הזה ניטש ויכוח פוליטי שמלווה את מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים; ויכוח פוליטי שמלווה גם את חיי הבוגרים ואת חייהם של חלק גדול מהישראלים בני הדור שלי.
שטחי יהודה ושומרון כוללים בסך הכול 5,860 קמ״ר של אדמה. מדינת ישראל של טרום מלחמת ששת הימים משתרעת על שטח של כ-20 אלף קמ״ר. היחס הגיאוגרפי נוטה בבירור לטובת ישראל הקטנה, אבל ההתעניינות הפוליטית הפוכה. השטח שהתווסף אחרי 1967 מכתיב למדינת את אופייה ואת ויכוחיה הפוליטיים, לטוב ולרע. 5,860 קמ״ר של היסטוריה, נחלים, ואדיות, ראשי הרים ושמות תנ״כיים שעליהם צעדו פעם אבות האומה. 5,860 חלומות על ארץ גדולה ורחבת ידיים. 5,860 ויכוחים נוקבים, שנאות ומריבות.
אבל כשאנחנו יצאנו מפתח תקווה לא חשבנו על שטחים ולא על פוליטיקה. כל מה שהורי ביקשו לעצמם היה חצי דונם של חופש ובית קטן עם משכנתה גדולה. הזדמנות בורגנית. לא ויכוח אלא פיתוח.
את פתח תקווה, שממנה יצאו הורי, הקימו שבעה חלוצים ב-1878. את השם מצאו בתנ״ך: ״וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה״ (הושע ב', יז). את האדמה מצאו בכפר הערבי מלאבס. במסכת ברכות נאמר שארץ ישראל נקנית בייסורים. במאה התשע-עשרה היא נקנתה בכסף רב ובאמצעות שטרי מכירה. לא כיבוש ולא אימפריאליזם, אותם מושגים שיהפכו מאוחר יותר לכלי הניגוח המילולי הנפוץ ביותר נגד התנועה הציונית.
פתח תקווה היתה סמל מודרני בתנועה צעירה נטולת סמלים.1 סמל ליהודי שעובד את אדמתו, מייבש ביצות, נוטע עצים ומגדל תפוזים. ובעיקר, היא היתה הקרקע שעליה פרחו סיפורים גדולים שיצרו תנועה לאומית.
במרחק של חמש דקות הליכה מבית הורי שכן בית הספר לגננות ושתלנות. ב-1922, הרבה לפני שהיינו אנחנו וגם לפני שהיתה מדינה, הוקם שם משק הפועלות. התנועה הציונית היתה מהפכנית גם בכל הקשור למעמד האישה. כשאני נולדתי, משק הפועלות הפמיניסטי כבר סיים את תפקידו ההיסטורי והפך לבית הספר לגננות ושתלנות - מקצוע אמיתי שרמז על הכנסה יציבה וגם על מימוש אידיאולוגי. בשעה שבתפוצות חלמו אמהות יהודיות על בנים שיהפכו לרופאים או לעורכי דין מצליחים, בישראל הצעירה התפתח אידיאל חקלאי. כשאבי הגיע לארץ הוא נשלח לפנימייה חקלאית, כמו רבים לפניו ולפני קום המדינה. אחר כך למד באוניברסיטה והתרחק מהחקלאות, אבל בית הספר לגננות ושתלנות המשיך להתקיים למען אחרים.
התגוררנו ברחוב ביאליק. בעיני, בית הספר והמשורר הלאומי השלימו זה את זה. הוא היה איש רוח ושם עבדו את האדמה. השילוב המושלם, כפי שלמדו באותן שנים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים. בישראל של שנות השבעים, לכל עיר שכיבדה את עצמה היה שפע משניהם: רחובות על שם חיים נחמן ביאליק ואדמה עם ניחוח חקלאי של פעם.
למרבית בני האדם שחלפו ברחובות הסמוכים, בית הספר לגננות ושתלנות היה רק שם ארוך ולא מוכר. אבל בשבילי הוא היה חלק מנוף הילדות. נולדתי לתוך הציונות שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, עשרים ושמונה שנים אחרי שמומש הפרויקט הציוני - פרויקט שבית הספר לגננות ושתלנות היה חלק ממנו. הרבה עבר, אבל בעיקר הווה.
פתח תקווה שלי נלקחה מהשיר של יורם טהרלב על בוקר לח בשנת תרל״ח עת בציר הענבים, על יואל משה סלומון, הסוסים והביצות. אבל כשאמי פתחה את החלון ראינו בעיקר בניינים ואפרוריות עירונית. הציונות היתה בשירים, בספרי הקריאה ובחומר הלימוד בבית הספר. הישראלים של ילדותי חיו את חייהם, עבדו כדי להביא משכורת הביתה והפגינו פטריוטיות, כי כך נהוג בכל מקום בעולם.
נהניתי מהפרדסים שבשולי העיר, מהעלים המתפזרים ומהקרבה לסיפורים שלא חוויתי באופן אישי. מהירוק המטפס שעל גדרות בית הספר לגננות ושתלנות ומהמסתורין שצפן בחובו שער הכניסה. אלא שהירוק הלך והצטמצם. ככל שחלפו השנים, כך הצטמקו הפרדסים והשטחים הפתוחים, שפעם היו בהם ביצות. העיר כבשה אותם, הטילה חיתתה על העבר. הצל נעלם, היתושים שנמשכו למים העומדים התפזרו, והריח שקשה לי היום להיזכר בו עבר למקומות אחרים. התפוזים הוחלפו בבניינים. החקלאות הפכה להיי-טק, ובית הספר לגננות ושתלנות שינה את שמו לבית הספר לאדריכלות נוף. יוקרתי יותר, מתאים יותר לעולם החדש של אנשי פתח תקווה.
ההתנחלות שאליה עברנו היתה שדרוג משמעותי. בפתח תקווה גרנו שש נפשות בדירה קטנה וצפופה בקומה השלישית, עם רכב קטן אחד מסוג פולקסווגן. עברנו לבית קרקע עם יותר חדרים ועם שתי מכוניות, כי אחרת אי-אפשר להסתדר רחוק מהעיר. משכונה של בניינים זהים ומתקלפים, ילדים מתרוצצים ורחובות שלא ידעו ירוק, עברנו ליישוב שבו כל אחד בונה את ביתו ואת חלומו. עצי זית מול שקיעה וערבי עם חמור וכאפייה, שמזכירים לך איך נראית ארץ ישראל.
הורי חצו את הקו הירוק לבדם. היו שם קבוצות של בני גרעינים מבני עקיבא, פעילים בגוש אמונים וצעירים נוטפי אידיאולוגיה, אבל הם הגיעו כי היה אפשר.
רבים מדי כותבים על תנועת ההתנחלות מבלי להבין את ממד האפשרות. ישראל קטנה. מרכז גוש דן - הלב הפועם - צפוף ויקר. מרגע שממשלת המערך, ואחריה ממשלת הליכוד, אפשרו לבנות מעבר לקו הירוק, החל תהליך טבעי של ביקוש מול היצע. לפעמים האידיאולוגיה הניעה את המעבר, לפעמים האידיאולוגיה נוצרה רק אחריו.
וכך, ביום קיץ אחד לפני תחילת שנת הלימודים, מצאנו את עצמנו על הכביש הישן שהוביל לאלקנה. מכונית אחת ומשאית הובלות שבה נארזו חיי העיר. משמאל היו גבעות חשופות שעליהן תוקם לימים השכונה היוקרתית של ראש העין, מימין נראו בתי האבן של כפר קאסם. בתוך ערפילים של בוקר חצינו את הקו שמפריד בין מה שנכבש במלחמת העצמאות לבין מה שנכבש במלחמת ששת הימים.
אני זוכר את אמי, שגדלה כל חייה בגוש דן, מדברת בלחש על הפחד מערבים. היא היתה צעירה מכפי גילי היום, בחורה בת שלושים, בת לניצולי שואה מרומניה ומפולין. נערה דתייה שלמדה הוראה והפכה למורה. חסרת מודעות פוליטית, חפה משנאה - רק פחד היה בה.
אמי פחדה מערבים בדיוק כמו שפחדה מרופאים, מעכברים (במיוחד מאז שאחד מהם נכנס לביתה החדש) ומכלבים, ומכל מה שלא היה מוכר. רק מבעיות גדולות, כמו איראן ומלחמה, היא לא פחדה. ברכב הקטן שלנו, בכביש המוביל לאלקנה, אבי הסתכל עליה והבטיח שהכול יהיה בסדר. גם אבי היה צעיר אז מגילי היום. הוא עלה לארץ בגיל ארבע-עשרה מרומניה, למד עברית, עטה על עצמו בגדים מודרניים ופאות אלביס ושכח שחי אי-פעם בגלות. שם, ברומניה, יהודים לא בנו לעצמם יישובים חדשים, ואילו פה הוא היה בתוך זמן קצר לחלוץ, מצמצם את הפער מאלה שהגיעו לפניו.
לכפר קאסם, שדרכו נסענו ולידו חיינו, יש היסטוריה כואבת ששזורה בהקמת מדינת ישראל. ב-29 באוקטובר 1956, יומו הראשון של מבצע קדש, הטילה ממשלת ישראל עוצר על הכפרים הערביים באזור המשולש ובקרבת הגבול עם ירדן.2 שבע שנים בלבד אחרי מלחמת העצמאות, שבה ניסו לגרש ערביי ישראל את היהודים. לזרוק אותם לים, כמו שהבטיחו להם מנהיגי מדינות ערב. שמונה שנים אחרי הניצחון היהודי והאסון הפלסטיני, הנכבה, אזרחי ישראל הערבים נתפסו כאיום ביטחוני.
פלוגת מג״ב שנשלחה לאכוף את העוצר ירתה למוות בארבעים ושלושה אזרחים חפים מפשע שהיו מחוץ לבתים כי לא ידעו ששעת העוצר הוקדמה. חלף עוד שבוע עד שהסיפור התפרסם בתקשורת. מדינת ישראל הצעירה, שביקשה להקים חברת מופת, הוכתה בהלם.
המשורר נתן אלתרמן, קול ציבורי ונביא של זעם וליטופים שהפך מאוחר יותר לאחד מראשי התנועה לארץ ישראל השלמה, כתב ב״טור השביעי״ בעיתון ״דבר״, העמוד הכי נפוץ בישראל הצעירה: ״לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט, ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים גם ישירים וגם לא-ישירים, ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה ולא יעיר בה את חשבון-הנפש-והאחריות, וזאת מ ח ו ץ לעונש שיחול על ראש עושי התועבה האסורים״. וכשאלתרמן כתב, האדמה רעדה. אחד-עשר קצינים וחיילים הועמדו לדין, ובאחד מפסקי הדין החשובים ביותר שנכתבו בישראל הצעירה טבע השופט בנימין הלוי את הביטוי ״פקודה בלתי-חוקית בעליל״.
אירועי כפר קאסם התרחשו בעולם שבו ניצולי שואה החלו לספר על הזוועות שעברו ומסתננים ערבים רצחו חפים מפשע. הדם שנשפך היה יכול להישכח, אבל המדינה הצעירה התעקשה לזכור.
דורות של חיילים בצה״ל התחנכו על לקחי הטבח שדגל שחור התנוסס מעליו, על הסכנה המוסרית ועל טוהר הנשק שנדרש מחייל ישראלי. מדינה של נוודים שנבנתה על תשתית של רגשות היסטוריים, על הבטחה אלוקית ועל הצורך במקלט נדרשה בבת אחת לפתח לעצמה שלטון, משילות, אמונה במלכות מבית - וגם קוד מוסרי אחיד. עשור לאחר מלחמת העולם השנייה, שבה התגלה כי יצר האדם רע מנעוריו, טבח כפר קאסם הפך לתמרור אזהרה למיליוני הישראלים שעתידים לבוא. אבל בשבילנו, באותו יום שמש בשנת 1984, כפר קאסם היה בסך הכול נקודה בדרך. מקום קטן ושלו. מוסכים וחנויות לממכר מזון. סמל לדו-קיום.
היינו בין האחרונים להגיע לאלקנה. חלוצים בדיעבד מטעמי נוחות. חמישה קילומטרים מעבר לקו הירוק שכן היישוב הארעי. בתי אשקוביות מחוברים, עצים ירוקים, דשא כמו בקיבוץ, בית כנסת וגני ילדים. הראשונים לבוא היו חברי גרעין מסחה-אלקנה. אנשי גוש אמונים. חמש-עשרה משפחות עלו לקרקע ב-26 בפברואר 1977. הן התנחלו בראש הגבעה, למרגלות מבנה נטוש שהיה פעם בית המשטרה הירדנית. בימים בהירים יכלו לראות מהגג את הים ואת עיר החטאים תל אביב. כל כך קרובה, כל כך רחוקה.
האנשים לא עלו לשם בהיחבא. הם באו להקים יישוב, והם רצו שכולם ידעו. אישורים לא היו, רצון כן. וגם צלמי טלוויזיה ועיתונים, שהעבירו את תמונותיהם של הצעירים הנלהבים אל הישראלים שמעבר לגבעות. אחד מאותם צעירים, קצין צנחנים במילואים וסטודנט לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן, הוביל את החבורה והיה לראש המועצה הראשון. קראו לו ניסן סלומינסקי, והוא יהפוך לימים לחבר כנסת מטעם המפד״ל והבית היהודי, מפלגת הציונות הדתית.
שישים וארבעה חברי כנסת חתמו על עצומת תמיכה שקראה לממשלה לאשר את הקמת היישוב החדש. תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון היתה עדיין בחיתוליה, אבל התובנות הפוליטיות כבר בשלו: הקשר הגורדי שבין מצלמה לחתימה, בין פרובוקציה לדעת הקהל. תערובת של מצלמות, כתבים ופוליטיקאים שהפכו להיות חלק מהנוף של תנועת ההתנחלות. אוהבים ושונאים, מתעניינים ומתקוטטים.
שבוע לאחר העלייה לקרקע הגיע האישור לעלות לשטח. פרשני המקרא היהודים של ימי הביניים נהגו ליישב סתירות בטקסט בכך ״שאין מוקדם ומאוחר בתורה״. גם בהתיישבות לא היה מוקדם ומאוחר. לפעמים הגיעו האישורים אחרי שכבר החלה הבנייה.
התמונות מהתקופה ההיא חושפות נוף בתולי, גבעות טרשים ואת בניין המשטרה הירדנית, הבנוי אבן כבדה ומשקיף על מישור החוף. מתחת למבנה היו תעלות לחימה מדופנות בפח גלי. מאוחר יותר הגיעו בתים ארעיים שזכו לכינוי אשקוביות. קופסאות מלבניות אחידות ולצדן דשא פורח, עצים עבי גזע ומכלי מים שחורים מפלסטיק שאפשר היה לקפוץ ביניהם ממכל למכל. מגרש משחקים נפלא לילדים, מגרש משחקים נפלא לא פחות לפוליטיקאים.
ילד שגדל באלקנה, או בכל התנחלות אחרת, היה אדיש לסביבה הפוליטית. זה תפקידם של ילדים. עולמם צר מלהכיל מאבקים של מבוגרים. ילד מודע לקיומו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל הוא לא מעסיק אותו ביום-יום. הוא יודע שמסביב גרים ערבים, אך לא שואל את עצמו שאלות מדיניות ופוליטיות כבדות משקל. כך היינו גם אנחנו: חיים את הנוף אך לא עסוקים בו, גמדים בתוך מגרש המשחקים הענקי שנפרש לפנינו מכל כיוון, מתחת לשמים זרועי כוכבים, מול ההבטחות המקראיות שהדהדו מראשי ההרים.
אבל היישוב הקטן לא היה לבד. סביבו שכנו שלושה כפרים ערביים. כשהגענו לשם ב-1984 הם היו מרכזי בילוי. כשרצינו ללמוד על תהליך הפקת השמן, הלכנו עם המורה לבית הבד בכפר בידיא, כשנאלצנו לתקן תקר הלכנו לבידיא, וכשהיינו זקוקים לבעל מלאכה התקשרנו לבידיא. נערים ישראלים למדו נהיגה ברמאללה. בג'נין היה אפשר לקנות פחם, בחברון וביריחו חומרי בניין ובאזור שבו גרנו - ריהוט זול מעץ. יהודים וערבים לא הפכו לאוהבים, אבל היתה ביניהם שותפות גורל. למי שגר שם טרום האינתיפאדה היה נדמה שהחיים חזקים מכל סכסוך.
ליד הבית הקטן שלנו עבד אחד הרצפים מהכפר הסמוך. בשתי ידיו הוא בנה את החזון של גוש אמונים. ערבב את החומר, מרח בשיטתיות, פיזר חצץ והניח מעליו אריחים. עבודה קפדנית עם נשמה. המתנחלים של שנות השמונים היו בורגנים. אנשי העיר שחיפשו איכות חיים ורצו להרגיש טוב עם עצמם. הם לא ידעו לבנות, לנטוע עצים. הם לא ידעו מהי עבודת כפיים עברית. הפלסטינים מהסביבה בנו את ארץ ישראל, את החלום של גוש אמונים, את הקפיטליזם הציוני. הם היו עובדי הקבלן של חזרתנו לנחלת האבות.
לפעמים היה הרצף מביא את בנו הקטן עלי שיעזור לו. חינוך מסורתי לעבודה, וכנראה גם ניצול ילדים שבחברה המערבית לא היה מתקבל בברכה. עלי עבד קשה, וכשרצה לנוח היינו נפגשים. שני ילדים - הוא עם עברית דלה ואני עם ערבית דלה - ובכל זאת דיברנו. במשך שנה היינו חברים. עלי הכין לי רוגטקה כדי לצוד ציפורים, ואני נתתי לו משחק קופסה ישן. היה זה מפגש חסר יומרות ופוליטיקה. סתם משחק של ילדים.
החיים בהתנחלות סיפקו חיכוך מתמיד עם הערבים. ילד שגדל בתל אביב או בהרצליה לא ראה ערבים מקרוב. הבתים כבר נבנו, המרצפות כבר הונחו והפועלים נעלמו. ערבים שגרו בתל אביב עברו מתחת לרדאר. לעומת זאת, מי שגדל בשומרון חי ונשם ערבים. הם היו חלק מנוף ילדותו. הוא ראה אותם בשר ודם, מחייכים וכואבים, מקללים ושמחים. הערבוב הזה יצר שתי תופעות הפוכות: סובלנות וגזענות.
***
את המפץ הגדול של נוף ילדותי חוללה האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987. השלווה נעלמה, עלי התפוגג, עצי הזית נראו לפתע מאיימים ותחושת הביטחון התערערה. הכבישים שעוברים דרך הכפרים כבר לא היו בטוחים לנסיעה, לכן נסללו כבישים עוקפים. בטיול לבית הבד של בידיא כבר אי-אפשר היה להסתפק בליווי של המורה, ונשכרו מאבטחים חמושים. ביישובים צצו כיתות כוננות וחיילים שנשלחו לצורכי אבטחה. קניות ברמאללה הפכו לעסק מסוכן, ומי שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל שילם בחייו. הפלסטינים טיפחו את תדמית האבן מול הרובה. הישראלים טיפחו את תובנת הכוח.
בישראל לא הצליחו להבין את כפיות הטובה. מאז 1967 הפכו הפלסטינים למובילים בעולם הערבי בתחום ההשכלה הגבוהה. בתוך זמן קצר הם התחברו למערכת מים מודרנית וזכו לשירותי רפואה מתקדמים. בהשוואה לתקופת השלטון הירדני, האזור הפך לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. בנאים, טייחים, רצפים, אינסטלטורים, סוחרים, תעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים - לכולם היתה פרנסה. ולמרות זאת הם בחרו באלימות.
הטרור נגד ישראל פרץ ללא קשר לכיבוש. אש״ף, הארגון לשחרור פלסטין, הוקם שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, שבה נכבשו שטחי יהודה, שומרון ועזה. אלא שהקמת ההתנחלויות הפכה את הניצחון הישראלי לעובדה מוגמרת. הכיבוש הפך להיות חזות הכול: ההסבר לאלימות, לעוני, לנחשלות בעולם הערבי כולו.
ולישראל לא היו תשובות. מאז מלחמת ששת הימים היא התנהלה ללא מדיניות. העולם לא התעניין. מרבית הישראלים לא התעניינו. ההתנחלויות הוקמו, אבל אף אחד לא הניח על השולחן פתרון טוב לפלסטינים. כולם שרו על שלום. מעטים האמינו שיבוא.
האינתיפאדה הראשונה פרצה עשרים שנה אחרי מלחמת ששת הימים. אנחנו לא חשנו בסימנים מקדימים, והנה, הסטטוס שלנו שונה באחת. בכוח האבן הצליחו הפלסטינים לפרוץ לתודעה העולמית ולערער את תחושת הביטחון בנחלת האבות.
שנתיים וחצי לפני כן, ב-21 במאי 1985, שחררה ממשלת ישראל 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה״ל שהיו שבויים בידי החזית העממית לשחרור פלסטין של אחמד ג'יבריל.3 היתה זו טעות אסטרטגית של ממשלת האחדות הראשונה, טעות שתחזור על עצמה שוב ושוב, גם בקדנציה השנייה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. המחבלים המשוחררים הניחו את התשתית לאינתיפאדת האבנים. כמו תנועת ההתיישבות מעבר לקו הירוק, גם הפלסטינים ניהלו מערכת גומלין עם התקשורת. הם ניצלו אותה כדי להאדיר את המאבק, להכפיש את ישראל. הם למדו אותה והתמסרו לה עד שלעתים היה נדמה שהיא שלהם.
בדרך כלל אבנים לא הורגות, רק פוצעות או שורטות. אבל הן גורמות נזק גדול לתדמית. במאבק שבו התמונה שיוצאת החוצה היא הסיפור כולו, אי-אפשר להקל ראש באבנים. תגובה אגרסיבית מול מיידי אבנים מצטלמת תמיד רע, ולא משנה עד כמה החיילים מתאמצים. חוסר תגובה או בריחה עלולים להפוך אירוע טקטי לאירוע בעל פוטנציאל נזק אסטרטגי. התגובה הישראלית לאבנים ולבקבוקי תבערה נעה בין שני הקצוות האלה - חולשה ואגרסיביות.
בערב פסח 1987 נסעה משפחת מוזס מאלפי מנשה לכיוון כפר סבא. כמו אלקנה, גם אלפי מנשה הוקמה במרחק קטן מהקו הירוק. התיישבות חילונית, חסרת מאפיינים פוליטיים. בדרך הותקפה המכונית באבנים ובבקבוקי תבערה. מאוחר יותר יספר אבי המשפחה, אייבי מוזס, כיצד ניסה לחלץ את אשתו וילדיו מהמכונית הבוערת. עופרה מוזס, שהיתה בהיריון מתקדם, נשרפה למוות. הבן טל נפצע קשה ושלושה חודשים מאוחר יותר נפטר. הוא היה בן חמש. הבת עדי והבן ניר נפצעו באורח קל.
הנסיעה המשפחתית לקניות ערב החג הפכה לטראומה לאומית. מאותו רגע, בכל פעם שנזרקה אבן נוצרה דילמה. כך צמח המלכוד שאליו נכנסה ישראל ב-1987 ועדיין לא יצאה ממנו.
לעתים המצלמה עצמה היא האירוע. האורות נדלקים, ילדים פלסטינים עומדים מצד אחד, כמו ניצבים בתסריט שנקבע מראש, ומולם ממתינים החיילים. וכשהבמאי נותן הוראה, הילדים זורקים אבנים והחיילים רודפים אחריהם. מעט חיילים, מעט ילדים והרבה מצלמות, שמעבירות לעולם את התסריט המשוכתב על סיפור דוד וגוליית.
זו אחת הבעיות הגדולות של ישראל: הפלסטינים עשו הכול כדי להתגייר רטרואקטיבית ולהיות דוד המלך. התקשורת העולמית - שלא האמינה בהצלחת הפרויקט הציוני, שלא שיערה שמדינה קטנה תשרוד כך מול צבאות ערב, שראתה בניצחון של 1967 מעשה מופלא - התמכרה לתמונות של פלסטינים נרדפים. בבת אחת הפכנו לצד המושמץ.
כדי להבין את השינוי צריך לפגוש את מתי פרידמן.
פרידמן, סופר יהודי שעבד כעיתונאי ועורך בסוכנות הידיעות אֵיי-פי, התעורר בוקר אחד בקיץ 2014 והחליט לכתוב מאמר נוקב על היחס התקשורתי לישראל.4 פרידמן חישב ומצא שמדי יומיים מתפרסם סיפור שלילי על ישראל. הוא הפנה אצבע מאשימה כלפי התקשורת הבינלאומית וכתב שהסיקור מוטה, שהביקורת השיטתית נגד ישראל נובעת מאנטישמיות, שהפרופורציות מעוותות. ארבעים אנשי צוות עבדו לצדו במשרד של איי-פי בישראל, לעומת נציג אחד בכל אחת מהמדינות האחרות במזרח התיכון. איך זה ייתכן, שאל פרידמן, שבזמן שעשרות אלפי מוסלמים נטבחים בסוריה ובעיראק, כל הזרקורים מופנים כלפי ישראל?
חלק ניכר מהישראלים חיים בתחושת עם לבדד ישכון. הם לא צריכים את פרידמן כדי לדעת שהתקשורת הבינלאומית היא מגמתית, מוטה באופן קיצוני, מתעלמת במופגן מהטרור האסלאמי ומציגה את ישראל כמפלצת. במאמר של פרידמן לא היה כל חדש, מלבד העובדה שנכתב על ידי מישהו מתוך הברנז'ה. אילו היה נגמ״ש בתקשורת הזרה, אז פרידמן הוא הראשון שירה בתוכו, והרבה.
המאמר נגע ביותר מדי עצבים חשופים, ופרידמן - מבקר חריף של ההתנחלויות שמגדיר אותן טעות מוסרית ואסטרטגית - מצא עצמו מותקף משמאל על ידי הקולגות שלו לשעבר. הם טענו שהוא מוטה פוליטית ורמזו שהעובדה שהתגורר כמה שנים בישראל גברה על היושר העיתונאי שלו.
שוחחנו אחרי שכתב את המאמר. אני פניתי לכתיבה בגיל שלושים ואחת. מי שגדל בתוך מערכת התקשורת מכיר את הכללים ואת החוקים הלא-כתובים. לבוגרים של גלי צה״ל, תחנת הרדיו הצבאית בישראל, אין בעיה להבין מה ההבדל בין רשימה אישית לכתבה או לדיווח חדשותי. לי היתה. עולם מושגים חדש, כללים שמעולם לא הבחנתי בהם כקורא עיתונים. עם תובנה אחת הגעתי בכל זאת מאלקנה: התקשורת בעייתית.
התעניינתי בחילופי הדברים של פרידמן ומבקריו משום שהכרתי עיתונאים שהוצבו בישראל וחשבו כמוהו, אבל לא אמרו את זה בקול. עיתונאים אנוסים. בלי אינקוויזיציה ספרדית, אבל עם יכולות הסתרה לא פחות משוכללות. לא פעם הם השתמשו בי כדי להלבין ידיעות שחששו לפרסם בעצמם.
בשנת 2009 נמנעה איי-פי, הסוכנות של פרידמן, מלפרסם את תוכנית השלום של ראש הממשלה אהוד אולמרט. במבצע עופרת יצוקה היא צנזרה ידיעה על כך שחמאס קבר פעילים צבאיים שלו בבגדים אזרחיים. פרידמן המחיש לי איך הרגיש ככתב זר בעזרת משל המפעל המזהם. מי שעובד במפעל יודע שהוא מזיק לסביבה, אבל זקוק לפרנסה. אם יתפטר, הוא אומר לעצמו, זה לא ישנה דבר. יביאו מישהו אחר במקומו. אז למה לחולל מהומות?
פרידמן רחוק מלהיות מעריץ עיוור של המדיניות הישראלית. ״לא כל הכשלים הם המצאה של התקשורת הזרה. מה שבעייתי זו הפרופורציה,״ הוא אומר. הטענות שלו חמורות, התגובות כלפיו חמורות באותה מידה. כנראה הוא לחץ על הכפתור הנכון.
לנפוליאון מייחסים את האמירה ששלושה עיתונים עוינים מסוכנים יותר מאלף רימונים. נפוליאון, כמו כל פוליטיקאי, שנא ביקורת. זה טבעי. בתחילת המאה התשע-עשרה זה אולי היה הכרח. נפוליאון הפך להיסטוריה, אך הביקורת עדיין מפחידה כל מי שיש לו כוח.
***
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה תפסה התקשורת הישראלית צד בוויכוח הפוליטי. יהודה, שומרון ורצועת עזה, שזכו אחרי 67' לכינוי ״שטחים משוחררים״, הפכו פתאום ל״שטחים כבושים״. עיתון ״הארץ״, שבו הופיעה למחרת שחרור ירושלים הכותרת ״צהלי ורוני יושבת ציון״, היה למבקר הגדול ביותר של אחדות העיר.
בכך ביטאה התקשורת תחושות של חלקים רחבים בציבור. חברון, שעליה אמר הנשיא זלמן שז״ר ב-1970 שאי-אפשר לעקרה מהלב, נותרה מחוץ ללבם של ישראלים רבים. ב-67' אמר משה דיין: ״שבנו אל ההר, אל ערש ימי עמנו, אל נחלת האבות, ארץ השופטים ומעוז מלכות בית דוד. שבנו לחברון ולשכם, לבית לחם ולענתות, ליריחו ולמעברות הירדן.״ אך בפועל מעטים שבו. הרוב לא הבינו את משמעות הדברים.
זרע הפורענות נטמן. ממשלת ישראל הלכה עם והרגישה בלי. ההתנחלויות נבנו, אך ללא מדיניות מימין או משמאל. ישראל פחדה מפני עצמה, פחדה להגדיר מה היא רוצה מיהודה ושומרון, ולכן פחדה לגבש מדיניות ולהסביר אותה.
בתוך האלימות הפלסטינית וההתמודדות הצבאית, המתנחלים היו סימן שאלה.
בין אלקנה לתל אביב פרושה גיאוגרפיה של שבטים. מדינת ישראל חיה באותו מתח קדמון שבין קולות האחדות לקולות הפירוד. במסורת היהודית התאפיינו שנים-עשר השבטים על ידי טריטוריה ותכונות שהיו גזירות גורל. בישראל המודרנית מתאפיינים השבטים בכוח הגדרתם העצמית. הם הברכה והקללה של ישראל.
אני בילדותי הייתי חלק משבט מסוים. היישוב שלי היה חלק משבט מסוים. מערכות החינוך שבהן למדתי, הסביבה שבה גדלתי והרוח שריחפה מעל לכול היו חלק משבט מסוים. שבט הציונות הדתית.
אי-אפשר להבין לעומק את השבט הזה מבלי להכיר את שני הסמלים המובהקים ביותר של הציונות הדתית, של החיבור בין לאומיות לאלוהים: הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי״ה) ובנו, הרב צבי יהודה קוק.
במשך מאות בשנים תפסו יהודים מאמינים את הגאולה כתפקידו של האל. דוחקי הגאולה, אלה שביקשו לעשות מעשה ולהקים ליהודים בית, נחשבו לכופרים בעיקר. ״אני מאמין בביאת המשיח״, שרו יהודים בגולה. הם שרו כשמצבם הכלכלי היה רעוע וכשנפלו קורבן לאנטישמיות גלויה מצד השלטונות. הם שרו תוך כדי פרעות ופוגרומים ואסונות מעשה אדם.
בהר הזיתים, שבו קבור הרב קוק האב, תחל על פי האמונה תחיית המתים בבוא המשיח. אבל הרב קוק לא חיכה למשיח. הוא ביקש להביא אותו בכוח.
הוא לא היה הראשון. קדמו לו כמה רבנים פורצי דרך בני המאה התשע-עשרה שהחליטו לעשות מעשה ולכתוב על עם שיש לו צורך במדינה; שבניגוד לכל השאר, טענו בגלוי כי את הגאולה יש להביא בכוח. ואיך עושים זאת? מחדשים את העברית, ששימשה עד אז כשפת קודש בלבד, עולים לארץ ישראל ועובדים את האדמה.
יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אליהו גוטמכר (שעל שמו נקרא הקיבוץ הדתי שדה אליהו שבעמק בית שאן) וצבי הירש קלישר טמנו את זרעי הציונות הדתית עוד לפני שהיתה בכלל ציונות. הרב שמואל מוהליבר, אחד מראשי ועידת היסוד של תנועת חובבי ציון שנערכה בעיירה קטוביץ שבפולין בנובמבר 1884, הפך את הציונות הדתית לחלק מהתנועה הלאומית. מאוחר יותר, כשיקום ליד חדרה קיבוץ חילוני של השומר הצעיר, יקראו לו גן שמואל על שמו. מנפלאות ההיסטוריה.
אך בניגוד לרבנים שקדמו לו, התזמון ההיסטורי של הרב קוק היה מדויק: משיח ציוני מודרני שבונה את ממלכת ישראל השלישית.
הרב קוק נולד בלטביה ב-1865, ועוד בטרם מלאו לו עשרים הוסמך לרבנות. הוא התחתן עם בת למשפחה בעלת ייחוס רבני והחל ללמד בישיבת פוניבז'. לזר השם פוניבז' לא יאמר הרבה, אבל עבור יהודי דתי ולמדן מדובר בספינת הדגל, הרווארד של היהדות האשכנזית, בית היוצר של האליטה התורנית.
בשנת 1888 התמנה הרב קוק לרב העיירה זיימל שבליטא. שבע שנים אחר כך התמנה לרב העיר בויסק, עד שיום אחד קיבל הצעה לעלות לארץ ישראל ולהפוך לרב העיר יפו.
הרב קוק התרגש. הוא חלם על העלייה לארץ ועל החיבור לאדמה ולשפה, אבל לא שיער שיוביל מהפכה עוד בחייו. כשיהפוך לרב הראשי לארץ ישראל תהיה המהפכה רחבה יותר מעולמו הפרטי. הוא ישקע בה, יכתוב אותה ויהיה אחד ממבשריה.
הרב קוק המיר את הציפייה בעשייה, את הגלותיות בחלוציות. אף שידיו לא ידעו יבלות של עבודת אדמה, הוא החליף את הקוד הגנטי של היהודים. יושבי אוהלים הפכו לציידים, למדנים הפכו לחלוצים. הוא ראה בציונות מעשה ידי שמים, אתחלתא דגאולה, ואין זה משנה שהתנועה הזאת הונהגה בידי כופרים יהודים.
כך מצא עצמו הרב קוק בראש שתי משלחות של רבנים למושבות החקלאיות - ב-1913 וב-1923. היהודי הישן פגש ביהודי החדש. הוא מזוקן ולבוש בגדים שאפיינו את הגולה, והם שזופים מהשמש הארץ-ישראלית, ידיהם גסות, לפעמים גם דיבורם. צברים מתוך החלטה.5
הדבר המעניין ביותר בתיאורי המסעות הללו הוא התגובות המעורבות של אנשי המושבות. בעוד האיכרים אנשי העלייה הראשונה, ששמרו על קשר עם הדת, התרגשו מבואם של הרבנים, הרי שהחלוצים, אנשי העלייה השנייה, קיבלו אותם בקור ובריחוק מסוימים. הם ביקשו ליצור יהודי חדש, מנותק מהגולה ומרבנים. את היהודי הישן העדיפו להשאיר מאחור, בבית הוריהם בגולה. במקום שאליו הגיעו לא היה אלוהים ולא היו מנהגים ישנים, אלא רק אמא אדמה, נשק וחריש עמוק.
החלוצים שפגש הרב קוק התייחסו אליו בספקנות. הם נהגו כלפיו בציניות, לפעמים פשוט התעלמו מהאיש בעל החזות החרדית, הגלותית. אבל הרב קוק התעקש. הוא דיבר עליהם בצורה רומנטית, רקד איתם מסביב למדורה, ובשעת ביקור בפוריה, בתוך חדר אוכל לא כשר, הוא נעלם לפתע, וכשחזר היה לבוש בגדי חלוץ ובידו רובה. כל הצגה, מעשה או נאום נועדו להדגים את החיבור שלו אל החלוצים החילונים. חדור אמונה וחוש תיאטרלי הוא כבש לבבות והקים תנועה שתהפוך מאוחר יותר להמונית. המסרים של התנועה הזו היו פשוטים: תורה ועבודה; הסיסמה שתהפוך לדגל של בני עקיבא, תנועת הנוער שהוקמה ב-1929, ושל הצעירים שיצאו ממנה.
אחריו יבוא בנו, הרב צבי יהודה קוק, ויהפוך את חזון יישוב הארץ לחיבור שבין משיחיות לאדמה. האידיאולוגיה הקוקיסטית של האב ובנו הפכה לנחלתו של ציבור רחב. עולם ומלואו, אבל מיעוט בתוך הציונות הכללית. מיעוט שלא היה שייך לחרדים שבחרו ב״שב ואל תעשה״ וגם לא לחילונים. מיעוט שהמאפיינים העיקריים שלו היו היעדר תחושת שייכות וחוסר רצון להתבלט. זה הוביל מצד אחד להתבטלות בפני החרדים, שהיו קפדנים יותר בקיום מצוות, ומצד אחר לנתק מהחילונים, שהיו מהפכנים יותר, נועזים ופורצי גבולות באין עליהם יראת שמים.
התחושה הזו, של מיעוט שנע בין קטבים ובין אידיאות, תלווה את השבט הציוני-דתי גם כשיהפוך לדומיננטי בחברה הישראלית, כשצעיריו יהיו למפקדים בכירים בצבא, למנהלים בכירים במשק ולפוליטיקאים בעלי השפעה.
אבל לצד התחושה הזאת יגיעו גם הפחד מאותה קבוצה, החשש מפני האמונה בגאולה שליוותה את הרב קוק ואחר כך את בנו, שהשלים את המהפכה. ומהי המהפכה אם לא הרב צבי יהודה קוק, שבעיניו מלחמת ששת הימים ושחרור יהודה ושומרון היו נס של ממש? שמילותיו הובילו להתיישבות מעבר לקו הירוק, להקמת גוש אמונים ולהפיכת הוויכוח הפוליטי בישראל לתערובת נפיצה שיש בה בני אדם, אבל גם הרבה אלוהים?
***
הנה עוד תמונת ילדות שאני מוצא כדי להיזכר ולכתוב: ערב שבועות, כביש כפר קאסם מתפתל בדרך הביתה. אוטובוס אחרון יצא לדרכו ואנחנו, חבורה של ילדים וילדות מתנועת בני עקיבא, מבוגרים מספיק כדי לנסוע לסרט עם המדריכה בתנועה, צעירים מספיק כדי להתעלם מהסביבה. הרב קוק היה שם במעורפל, איש עם זקן שמכוון אותנו מלמעלה. האידיאולוגיה התנקזה לבילוי של בנים ובנות ביחד. אני לא זוכר איך ולמה, אבל במקום לנקר בכיסאות כמו ילדים טובים בחרנו להטריד את שאר הנוסעים באוטובוס בשירים. שרנו כוורת ואריק איינשטיין ובסוף גם שרנו: ״נהיה כולנו חלוצים וחלוצות״. הבנים, ואני בתוכם, נעמדו ובקול צרוד של בר-מצווה, מתחת לדבלולי שפם, צווחו: ״חלוצים״. ואז הבנות, בתיאום מושלם, יישרו את החצאיות בצניעות וצעקו: ״חלוצות״. ביצוע פשוט, ספק אם היה מתקבל בסלחנות במקומות אחרים בארץ, אבל בכביש חוצה שומרון של אותם ימים לא שמו דגש על כישרון מוזיקלי.
יש כאלה בישראל שעשו קריירה מניתוח מלומד של מתנחלים: חוקרים באוניברסיטה, מומחים לחמורי משיח (כך, נטען, נתפסה הציונות החילונית) ותוכניות סאטירה שקיבעו את תדמית המתנחל. אבל למרות הררי הניתוחים וגלוני המחשבה, איש לא הצליח לגרד באמת את המעטפת החיצונית. לזהות את הדימוי העצמי האמיתי שלנו. והאמת היא שכשעצמנו את העיניים באותו ערב חג, על האוטובוס בדרך לאלקנה, ראינו לנגד עינינו את החלוצים מהקיבוץ. שבט אחר לחלוטין, עם מעדר וטורייה, ממשיכי דרכם של גואלי הארץ. בלי דמוגרפיה ופוליטיקה, רק דימוי עצמי פשוט ומסורתי.
באותו זמן שבו התנועה הקיבוצית החלה להשמיע קולות חריקה ופירוק, אנחנו הערצנו אותה. רדפנו אחרי אופנה שכבר חלפה מהעולם ואחרי אידיאל בתהליך הפרטה. אני זוכר עדיין בדמיון את ריח החציר שלא היה שם מעולם, את החופש הסוציאליסטי, את הבתים הקטנים והדשא השווה לכל נפש. במקום עצי הזית של השומרון ראיתי לנגד עיני איקליפטוסים עבי גזע וביצות, ובמקום נערות צנועות בחצאיות דמיינתי מתנדבות יפות משוודיה במכנסיים קצרים. ככה בדיוק. מתחת לדובון שבאמת היה לי, ולכיפה הסרוגה שאבדה אי-שם בדרך בין התיכון לצבא, המתינו מכנסי עבודה כחולים וגופייה משוחררת.
ולא הייתי לבד בדמיונות. לצדי היו ילדים שהידרו במצוות החיקוי וגידלו עזים עם שמות כמו חדווה ויוכבד. ילדים-מתנחלים שזייפו צ' שורקת כמו בקיבוץ. כאלה שמכרו סברסים מהשומרון מתוך ציונות חקלאית ורכבו על חמורים שלקחו בהשאלה מהשכנים. ובכל פעם שהגיעו אורחים מהעיר הסברנו להם שכאן, אצלנו בהתנחלות, נחמד ממש כמו בקיבוץ.
בחג השבועות הניגוד בינינו לבינם היה בולט. אצלנו למדו על ביכורים, בקיבוץ נסעו על טרקטור והביאו ביכורים. היינו חלוצים של התיישבות, אבל הדבר הכי חקלאי שעשינו היה לשתול דשא בגורן שבקצה היישוב.
שנים רבות לאחר מכן הזדמן לי להגיע לקיבוץ משמר העמק. הם ביקשו שאדבר בפניהם ביום הזיכרון להירצחו של יצחק רבין. יום שמסמל שבר גדול בחברה הישראלית, פירוד בין השבטים.
לחלקם היה קשה איתי. השם שלי כבר היה מוכר. ההיסטוריה חשופה. בן למשפחת מתנחלים, חניך כושל (וזמני מאוד) בתנועת בני עקיבא, מול דור המייסדים וצאצאיו. אנשי תנועת השומר הצעיר. היה זה מאה שנה לאחר הקמת הקיבוץ הראשון, כמעט ארבעה עשורים לאחר הקמת ההתנחלות הראשונה.
נהוג לומר שהחברה הישראלית בנויה מקטבים, מניגודים פוליטיים וממחלוקות. במבט ראשון אנחנו אכן כאלה - חבורה של אנשים עם עבר משותף, אבל עם חזון מפלג ומדכדך. במבט שני אנחנו אופטימיים, מראה חיובית. כל מה שנותר הוא לפענח מי המקור ומי הבבואה.
יש בישראל מרכז פוליטי מתון עם רגליים על הקרקע. מפלגת העבודה מול הליכוד. מפלגות מרכז עונתיות. לצדן כור אידיאולוגי מלא רטוריקה ודמגוגיה. פוליטיקאים שאפשר להאמין כי כוונתם טובה, אך פיהם רושף זעם. וכשצוללים עמוק יותר לקצה יש גם את המסוכנים. אלה שהפכו את האידיאולוגיה למשיח שקר. אלה שבשם השלום שונאים את בני עמם, ואלה שבשם האדמה שונאים בני עמים אחרים.
ובין הקבוצות הללו יש התאמה מושלמת. העיניים העייפות של אנשי המרכז, האידיאולוגיה הארכאית של מפלגות הליבה, והטירוף הזהה עד להחריד של המסוכנים משמאל ומימין. כך, באותה מראה הפכפכה, עם הדמות המקורית והבבואה, אפשר למצוא את הסיפור של הקיבוצים וההתנחלויות. שני שבטים כל כך שונים וכל כך דומים.
בראשיתה היתה הציונות חילונית. למרות הרבנים הנועזים וחזון הגאולה, השבט הציוני-דתי היה רק נספח. ההתחלה היתה שם, במקומות כמו משמר העמק, עם הבחורות היפות בבגדי העבודה. עם האוהלים, ייבוש הביצות ועבודת הפלחה שהפכה יהודים גלותיים לעובדי אדמה גאים. עם אנשי ההתיישבות העובדת שהובילו את ההגנה ואת הפלמ״ח ואחרי זה את צה״ל. עם אנשי האדמה שפיקדו ומשכו אחריהם את שאר היהודים. עם הקיבוצניקים שהתיישבו בכל חור, שנלחמו על כל עץ זית. התחלה ישראלית, חלוצית, של מי שהיו לעברים החדשים במדינה היהודית החדשה.
ואז נכנסו אחרים. הבבואה של ההתיישבות העובדת. חקיינים, מעריצים, אולי ממשיכי הדרך. את כל זה אפשר למצוא בדומיננטיות של חובשי הכיפות הסרוגות ביחידות הקרביות ובפיקוד הצבאי, ובמפגשים בין בני שתי הקבוצות בנקודות הקצה של הציונות: בצבא ובעשייה. מפגשים שהולכים ומשתנים נוכח התמוססותה של האידיאולוגיה הקיבוצית והתחזקותם של חובשי הכיפות.
הגיע זמן השאלות בחדר האוכל של קיבוץ משמר העמק. חלק טענו נגד ההשוואה ואחרים שאלו: מה גרם לציונות הדתית ליצור דורות של מתנחלים מעבר לקו הירוק? מדוע הם מתנדבים לשירות קרבי, לקצונה? מהיכן נובע הדחף להתבלט, אחרי שבמשך שנים שיחקו בשקט את תפקיד קונילמל?
דיברנו עוד שעה ארוכה, אבל התשובה המהותית ביותר לתהליך שעברה הציונות הדתית היתה שם, על מדשאות משמר העמק. את החלוציות שלהם חיקו אנשי גוש אמונים כשעלו על הקרקע; את רוח ההתנדבות שלהם חיקו הצעירים כשהסתערו על הצבא; ואת דמותם דמיינו כשהסתכלו בשנים הראשונות במראה. העוזי והדובון נראו להם בדיוק כמו בגדי עבודה וקלשון.
אני לא בטוח שכל אנשי קיבוץ משמר העמק ישמחו לשמוע שוב שהם מזכירים לי את אנשי עפרה. מצד שני, גם בעפרה לא בטוח ישמחו. סיפור מוכר של קנאה בין דמות ובבואה.
***
אם הרב קוק היה מבשר הציונות הדתית, הרי שברל כצנלסון היה אחת הדמויות הבולטות בהתיישבות העובדת. איש של דת העבודה, אך גם של החיבור למה שייצג הרב קוק.
כצנלסון נולד ב-1887 בבוברויסק שבחבל מינסק, כיום בבלארוס. ילד חלוש וחולני, הפוך מתדמית הציוני עובד האדמה. בגלל חולשתו הפיזית כמעט לא הגיע לבית הספר, אלא התחנך על ידי מורים פרטיים. בין הספרים והמחלות אימץ כצנלסון לעצמו את ההשקפה הסוציאליסטית-ציונית וניסה לעסוק בעבודת כפיים כדי לממש את החלומות שלא התאימו לגופו.
בשנת 1909 הצטרף ברל כצנלסון לאנשי העלייה השנייה והגיע לארץ ישראל, ליישוב עטרות שליד עמק לוד. הוא פגש את ראשי תנועת העבודה והחל נודד בין העובדים היהודים במושבות. נדד, דיבר וכתב, עד שהפך למנהיג הבולט ביותר של תנועת העבודה. נטול תואר רשמי היה ברל לרוח החיה מאחורי היהודים החדשים, מאחורי העובדים החסונים שהניפו טוריות בשדה, יהודים חדשים שהשמש שזפה אותם. הוא עמד מאחורי השומרים שהסתובבו בלילות, מאחורי הבחורות עם הקוקו והסרפן שיצרו יש מאין. הוא היה הרוח, אבל הם התעופפו רחוק מדי. כצנלסון זכר את בית אבא והם רצו לשכוח.
בניגוד לאנשי רוח אחרים, כצנלסון חשש מפני הניתוק מהעבר. ב-1934, לאחר טיול של מדריכי המחנות העולים שהתקיים דווקא בתשעה באב, יום צום ואבל במסורת היהודית, הוא כתב בעיתון ״דבר״ שאותו ערך: ״לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל הימים, יום גורלנו. את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל אני רואה כאות להפלגה שאין עמה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה. כיצד נגיע לכך? האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא מחזיר לתחיִה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש״.6
יחס דומה לבעיית הנתק של הציונות הסוציאליסטית מהדת גילה יעקב חזן, ממנהיגי מפ״ם וממייסדי הקיבוץ הארצי. אם יש משהו שמסמל את קיבוץ משמר העמק, שבו מצאתי את הבבואה של המתנחלים, הרי זו דמותו של חזן. הוא נולד ב-1899 בבלארוס וקיבל חינוך יהודי בחדר וחינוך כללי בפוליטכניון בוורשה, היה חבר השומר הצעיר והחלוץ בפולין, וב-1923 עלה לארץ ומימש את חזון העבודה העברית. חזן קטף תפוזים בחדרה וייבש ביצות בעמק בית שאן, ולבסוף הקים את משמר העמק.
מ-1948 עד 1973 כיהן חזן כחבר כנסת, אך סירב להתמנות לשר והעדיף להקדיש את כל זמנו לעניינים אידיאולוגיים, תנועתיים וחינוכיים. הסוציאליזם היה חלק מהציונות שידע והכיר, את ברית המועצות הכתיר בתואר ״מולדת שנייה״, וכשסטלין מת כתב הספד נרגש. חלף עוד זמן עד שהתפכח מהערצתו לאיש. למרות זאת, אחד המשפטים המפורסמים ביותר שלו עסק ביחס ליהדות שהשאיר מאחור: ״רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות״.
דברי התוכחה של כצנלסון וחזן היו בעיני השבט שלי הוכחה לכישלון השבט האחר. למרות ההערצה שעליה מדברים אנשי גוש אמונים בגלוי, היתה גם תחרות והיה ניסיון להוכיח מי ממשיך לשאת את הלפיד. והאור היה כל כך חזק, עד שהתקשינו לראות שגם אצלנו צמחו מנהיגים ולצדם גידולי פרא.
***
במשך שנים ביקשה הציונות הדתית להיות גשר בין דת לחילון, בין מדינה להלכה, בין תורה לעבודה. גשר הוא סמל חיובי ביהדות. הוא גם כלי שעליו עוברים כולם בדרך למחוז חפצם. אבל גשר אינו מוביל אלא עומד במקום. נפתלי בנט בא לשנות את זה.
בנט ואני כמעט בני אותו גיל. גדלנו כמעט באותה סביבה אידיאולוגית. עבדנו בשביל ראש הממשלה נתניהו כמעט באותו זמן. סיימנו את העבודה עמו כמעט באותה הדרך. בנט מבחינתי הוא סיפורה של הציונות הדתית החדשה: שירות בסיירת מטכ״ל, אותה יחידת עילית שבה שירת נתניהו, נישואים לאישה חילונית והצלחה בהיי-טק, כולל אקזיט גדול. תערובת ישראלית שיכולה ללמד רבות על השבט שגדלתי בתוכו.
הכרנו כשכיהן כמנכ״ל מועצת יש״ע. היו לו שאיפות פוליטיות וחן של צעירים. בשנת 2011 ביקש ממני ראש הממשלה נתניהו להצטרף ללשכה שלו כראש מערך ההסברה הלאומי. התפקיד היה בעייתי, ונתניהו נודע כמי שמחליף יועצים בקצב גבוה. התלבטתי עד שנפתלי בנט שכנע אותי לקבל את המשרה. באותה תקופה בנט היה עדיין צעיר אנונימי. הוא עבד עם נתניהו ונפרד ממנו ברעש גדול. חלם להפוך לפוליטיקאי בליכוד, אבל ידע שנתניהו לא יאפשר זאת. והנה, אחרי הכול, באותה שיחה הוא המליץ לי להצטרף ללשכת נתניהו. למה? כי כשראש הממשלה קורא לך, אתה בא.
מאוחר יותר, כשיחליט להיכנס לפוליטיקה ואני כבר אהיה מחוץ ללשכה כנבואה שהגשימה את עצמה, ישתף אותי בנט ברעיון להקים מפלגה חדשה. ״מפלגת הישראלים״, כך הוא חשב לקרוא לה. מפלגה שתכנס יחד דתיים וחילונים. הוא לא דיבר על ימין, אלא על מפלגה ישראלית שתדבר אל הרוב. נפרדנו כשהוא חושב על דרכים אחרות להיכנס לפוליטיקה.
חשב ועשה. ב-2013 הוביל בנט לראשונה את הציונות הדתית אל מחוץ לגשר. המפלגה שלו קרצה לבוחרים אחרים. מתוך שנים-עשר מנדטים, חמישה היו של בוחרים חילונים. בנט שבר את המחסום, והסקרים ניבאו לו עתיד ורוד.
רק על שאלה אחת לא הצליח בנט לענות במהלך המרוץ הפוליטי שלו: מהי בעצם המפלגה שאותה הוא מנהיג. מה אופייה? מה הן מטרותיה? איזו ציונות דתית היא אמורה להגשים? שנינו גדלנו בסביבה שבה הדת היתה מידתית והישראליות מוחלטת. במפלגה שהוביל בנט היו גם כאלה שהישראליות שלהם היתה מידתית ואילו הדתיות מוחלטת.
בשנתיים שחלפו מאז הצטרף לפוליטיקה ועד לבחירות הנוספות שנכפו על ישראל ב-2015 הפך בנט לאליל נערים מתבגרים בציונות הדתית, לשחקן פוליטי שלא מפסיד ולמנהיג מפלגה בעל פוטנציאל לראשות הממשלה. הוא היה לקוסם בדיוק כפי שנתניהו היה בגילו. האיש שהוציא מים מהסלע ומנדטים ממפלגה מצומקת עם שפם.
לפני שבחר לכבוש את מפלגת הבית היהודי שוחחנו שוב. הייתי משוכנע שהוא טועה. שהוא הולך במודע לכבוש בית קברות נטול אויבים. התברר שאני זה שטעה. על פי מספר המתפקדים והמועמדים, מפלגת הבית היהודי היתה רחוקה מלהיות בית קברות, וגם אויבים לא חסרו לה.
טיבה של הצלחה שהיא מעוררת עניין, אבל גם פחדים. בנט הפחיד את מי שלא הצביע לו. הוא הפחיד את אנשי הליכוד, שחששו לאבד את מעמדם כמפלגת השלטון. הוא הפחיד את שאר המפלגות, שראו בו ימין קיצוני וכריזמטי כאחד. אותי בנט לא הפחיד. זכרתי שהוא פרגמטיסט למרות כל ההצהרות שלו.
בנט, כמו חלק גדול מהציונות הדתית, גדל בסביבה דתית מתונה. הישראליות היתה בולטת יותר מכל רב עם זקן. הכיפה היתה פריט נלווה. בציונות הדתית הזאת, שאליה בנט משתייך, לא חולמים על בניית בית המקדש השלישי, אלא על בנייה של חברת היי-טק - ראשונה, שנייה או שלישית.
בחברה הזאת יש צעירים דתיים שיוצאים לפעמים עם חילוניות שלא שומרות נגיעה. יש כאלה שמתחתנים איתן, כי לשלב ידיים זה אידיאל.
בחברה הזאת, עם ישראל חשוב יותר מעוד קרוואן על גבעה. המתנחל הוא דוד או אח, אבל נחמד לא פחות לגור ברעננה, בכפר סבא או בגבעת שמואל. וכשמתווכחים בלהט על הבעיה הפלסטינית ועל עתיד ההתיישבות ביהודה ושומרון, לא מסתפקים בטיעון של הבטחה אלוקית.
זו חברה חושבת, אמיצה, אלא ששם טמונה גם המלכודת שבחיבור שבין דת לפוליטיקה. בין אידיליה ובין מגבלות המציאות. הפרגמטיזם הפך לאויבם הגדול של המשיחיים בתוך הציונות הדתית. שרון היה פרגמטי, הם אומרים, ותראו מה קרה: הוא פינה את היישובים הישראליים ברצועת עזה.
בנט פחד שיתייגו גם אותו כפרגמטי, ולכן פעל בניגוד לתפיסת עולמו בענייני דת ומדינה. לכן המעיט לדבר על רעיונותיו המדיניים, שמא יגידו שאינו תקיף מספיק. לכן תמך בימי הבחירות בסיסמאות נוסח ״בית גדול מול כל השמאל״, הצהרה שאינה אומרת דבר על הזהות העצמית, רק על האויב הדמיוני.
נפגשנו מפעם לפעם לאחר שהיה לשר בממשלה. מכל האתגרים שאיתם התמודד, נדמה שהמאבק סביב יחסי דת ומדינה הדאיג אותו יותר מכל דבר אחר, שדווקא העיסוק הדתי הפחיד אותו. על קירות משרדו כשהיה שר הכלכלה נתלו תמונות מהצבא. מאחור היתה מקלחת - פריט חובה למי שמקפיד על אימון גופני, גם כשהוא במשרד, והיו גם כמה ספרים וניירות, וחלון אחד שפנה למשרד ראש הממשלה. סמלי כל כך. כשהפך לשר החינוך התרחק ממשרד ראש הממשלה. הנוף התחלף בשכונת מאה שערים החרדית. מנהיג המפלגה הדתית ניסה לברוח מענייני הדת, אבל אלה רדפו אחריו לכל מקום.
בממשלה הראשונה שבה כיהן בנט נותרו המפלגות החרדיות בחוץ, והן האשימו אותו בכך. רבנים מהציונות הדתית חתמו על עצומות נגדו בשם אלוהים. הכפשות פומביות הוטחו מדי יום במי שביקש לשנות את אופי החיבור בין דת למדינה. העסקנות הדתית חצתה מחנות, ובנט ואחרים היו שבויים שלה. מי שכתב באותו זמן ביקורת בנושאי דת ומדינה, כמוני, חש זאת על בשרו. המתקפות היו לשם שמים, בלי הרבה דרך ארץ.
***
בתמונות שחור-לבן שנותרו לי מסבי ומסבתי, אנשי המפד״ל הישנה, נראו אנשי קהילות דתיות טרום מלחמת ששת הימים כמו בנט. באחת מאותן תמונות, שצולמה בערב חג, סבתי ציפורה לובשת שמלה חגיגית ללא שרוולים וסבי חובש כובע לראשו ולבוש בחולצה מכופתרת. בתמונה אחרת - שחייה משותפת בכנרת. דת מתונה ללא כותרת והכרזות. משפחתי לא היתה לבד: נערים ונערות בבני עקיבא רקדו יחד והחזיקו ידיים. משפחות שחו יחד בבריכה ללא חשש מיצר הרע. רבנים התרכזו בלימוד הלכה ולא בפסיקה מדינית.
תמונות כאלה כבר לא קיימות. סבי וסבתי הלכו לעולמם, ובמקומם נולדה ההקצנה. בתי הספר הממלכתיים-דתיים התמלאו במורים אדוקים שקרובים לזרם החרדי. רבנים התחרו ביניהם על פסקי הלכה מחמירים, ובתנועת הנוער החלו לחשוש מערבוב בין נערים ונערות. מערכת החינוך הממלכתית-דתית שבה גדלתי הפכה במהירות לנוקשה וחד-ממדית. אפשר היה לצאת ממנה או דתי או חילוני. ללא אמצע וללא פשרות. הדתיים שסיימו היו בדרך כלל דתיים יותר מהוריהם. החילונים התרחקו מהדת ככל האפשר.
התמזל מזלי ונפלטתי מהחינוך הדתי בזמן, באמצע התיכון. זה לא היה קשור לאלוהים אלא לאופי התזזיתי שלי, ובכל זאת השחרור מהכפייה הועיל: הספקתי לכעוס על הדת ולהתפייס איתה. הצלחתי לראות בה את הרע ואת הטוב. יצאתי מחוץ למחנה, אבל נותרתי בקשר עמו. ללא כיפה, אבל עם הרבה מאוד רגש יהודי.
הבעיה היא שבמשך שנים ארוכות לא היה ביהדות הישראלית מה לעשות עם הרגש. רק ההלכה קבעה. במוסדות הציונות הדתית היה צריך להחליט - לכאן או לשם. רק ביום הכיפורים התירו להתפלל עם עבריינים. בשאר ימות השנה מוטב היה שיהודים ספקנים כמוני לא יקלקלו את הנוער.
בנט סימל משהו אחר. הוא בלבל את הרבנים, את הקיצונים וגם את המצביעים. למרות השייכות המפלגתית, התייחסו אליו בחשדנות: הכיפה שלו קטנה מדי, ההלכה שלו מעורפלת מדי.
במקום זה טיפח בנט את תדמית האח, החבר מהפלוגה שעומד בראש מפלגה. הוא הרגיש שם נוח. בצבא מותר להיות גם וגם, להתפלל ולקלל.
אלא שהמפלגה שלו לא התנערה מהסממנים הדתיים. היא חיה אותם. לא פעם התכופפה בלחץ רבנים חרדים. בכל מהמורה שבה היה מעורב אלוהים, איים הגשר לקרוס.
סביר להניח שלעתים התעורר בנט הישראלי המודרני שטוף זיעה באמצע הלילה וחשב: מה לי ולרבנים שפוסקים הלכות צניעות לילדות בנות שלוש? מה לי ולפשקווילים דתיים שמכריזים על יהודים אחרים ככופרים?
אבל כשאנחנו מדברים לפני כתיבת הפרק הזה, בנט נינוח, מתייחס בביטול לבעיה, מנפנף אותה כמו פוליטיקאי מיומן. עזוב אותך שטויות, הוא אומר, גם נגדי פרסמו פשקווילים כשרצתי בבחירות. הזרם המרכזי לא סופר אותם. מה שחשוב הוא שאנחנו עושים מהפכות בתחום הדת והמדינה. במתינות, בדיבור.
יש מן הצדק בדבריו, אבל זה לא פותר את הבעיות שהוא סוחב על הגב. לפי הנתונים שהציג בשנה הראשונה שלו כפוליטיקאי, פחות משני מנדטים הגיעו אליו מהזרם החרדי-לאומי. הקיצונים לא הצביעו לו, אבל הצליחו לחשק אותו. בנט רצה להגיע לבחירות עם מפלגה ישראלית שמחזקת את הצביון היהודי, לא ההלכתי. אחרים במפלגה שלו רצו מועצת חכמי תורה שיש לה מפלגה. הפערים היו גדולים, לא סבירים. הם ביטאו את התסבוכת של הציונות הדתית כולה, שמשולה לאישה הרה ששני תאומים בבטנה - יעקב ועשיו. כל אחד בועט ומכוון למקום אחר.
בבחירות 2015 פרסם בנט סרטון שבו התחפש להיפסטר תל אביבי מזוקן וממושקף. זה היה סרטון שנועד לעקוץ את יריביו משמאל וגם לקרוץ לצעירים הישראלים שחיפשו מנהיג. הסרטון היה הצלחה מסחררת, ואני חשבתי, כמה קטן המרחק בין הדמות המחופשת לאמיתית. בכל תחפושת יש שמץ של אמת. אלא שבנט ומפלגת הציונות הדתית היו רק חלק מהסיפור. חלק מתהליך סוציולוגי שהתרחש בחברה הישראלית.
***
בספטמבר 2015, עם מינויו של מפכ״ל דתי למשטרת ישראל, היה נדמה שהתהליך גדול יותר מסך אנשיו. גדול יותר מהוויכוח הפוליטי ומההזדהות של אנשי הציונות הדתית עם מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. מדינת ישראל החילונית והליברלית עברה תהליך מואץ של חילופי אליטות. המפקח הכללי שנבחר, רוני אלשיך, שימש עד אז סגן ראש השב״כ. מעליו עמד ראש השב״כ יורם כהן, גם הוא חובש כיפה סרוגה. בראש המועצה לביטחון לאומי עמד דתי לשעבר, בכיר המוסד יוסי כהן, ולפניו האלוף יעקב עמידרור, חובש כיפה סרוגה. כך גם במוסד, במטה הכללי של צה״ל, בפרקליטות, בספרות ובעיתונות. הממשלה הורכבה משרים שחלקם באים מרקע דומה, בין אם נותרו דתיים ובין אם לא. יושב ראש הכנסת חבש כיפה ולשכת ראש הממשלה נתניהו הורכבה כמעט במלואה מיוצאי הציונות הדתית.
אפילו בקצה השמאל הישראלי ניתן היה למצוא אותם. כך אברהם (אברום) בורג, לשעבר יו״ר הכנסת, בנו של מנהיג המפד״ל המיתולוגי יוסף בורג. כך גם פעילים בולטים אחרים בתנועת שלום עכשיו שבעברם התחנכו בציונות הדתית.
היו שראו בזה מזימה מכוונת, תוכנית סדורה, אולי מהפכה. המילה שהפחידה יותר מכל דבר אחר. בפועל היה מדובר בפיזיקה, בכוחות הטבע. הכלל אומר שאיפה שיש ריק, נכנסים אחרים.
הציונות הדתית היתה תוצר של תהליך כלל-ישראלי, שבו השמאל הציוני איבד את הקולקטיב. את הביחד שאיתו בנה את המדינה והנהיג אותה. ואילו המרכז הציוני, שהפך לגדול ביותר במפה הישראלית, איבד את היכולת לתרגם זאת להשפעה פוליטית. אלה ואלה אנשים מצוינים אחד-אחד. הולכים למילואים, משלמים מסים, דואגים לעתיד המדינה. ביחד הם לא הצליחו, שוב ושוב, לעשות דבר.
נוצר תהליך שבו הפך חלק מהימין החילוני ממנהיגות נוסח ז'בוטינסקי ומנחם בגין למנהיגות מחפשת דרך. אל תוך הריק הזה נכנסו יוצאי הציונות הדתית. שנים-עשר אחוז בלבד מהאוכלוסייה, אבל עם השפעה רחבה בהרבה. תזכורת היסטורית להתיישבות העובדת של ימי קום המדינה.
לתהליך הזה היו משמעויות נוספות, אך השינוי היה מהיר מכדי לשים אליהן לב. מי שמושך במושכות אחראי גם לשימור האופי של מדינת ישראל. דווקא הציונות הדתית היתה אחראית לשימור החילוניות הישראלית, הליברליות, האופי של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית. התובנה הזו לא חלחלה - השינוי היה מהיר מדי, לא מכוון, לא מאורגן, כפי שקרה להתיישבות העובדת בימי קום המדינה.
ההצלחה גבתה מחיר מהציונות הדתית בעיקר במישור הפוליטי והערכי. המפלגה שייצגה את אנשי הציונות הדתית הפכה חד-ממדית, תנועה של התיישבות ביהודה ושומרון, תנועה שהאידיאולוגיה שלה סבבה סביב הסכסוך גם בשעה שמרבית הישראלים לא התעניינו בו. ללא אמירה מובהקת בנושאי דת ומדינה או בנושאים חברתיים. הם התעוררו רק כשהפלסטינים נהגו באלימות, או כאשר בשולי החברה היהודית נהגו כך. שתי התופעות לא אפיינו את הציונות הדתית. לא המלחמה בערבים ולא הקולות הקיצוניים שצמחו בשוליים.
***
לא רחוק מאלקנה נמצא היישוב יצהר. תחנה נשכחת בציונות הדתית, אולי כזו שכבר נמצאת במסלול נסיעה אחר. הוזמנתי לשם ב-2013, אחרי ויכוח תקשורתי נוקב שניהלתי. בין היישוב שבו גדלתי לבין יצהר מפרידות רק עשרים דקות נסיעה, אבל תהום עמוקה של השקפת עולם פעורה ביניהם. בכל פעם שצעירים מיצהר לקחו חלק בפעולות תג מחיר נגד ערבים, הרגשתי צורך להגיב. הכיפה שכבר לא היתה לי על הראש בערה.
כמה שבועות לפני שהגעתי ליצהר חסמו התושבים בגופם כניסה של נהג דרוזי, עובד משרד הביטחון, ליישוב. הוא גורש רק מפני שאינו יהודי. נעלבתי בשם התנועה הציונית. הם שמעו אותי מדבר עליהם בחריפות ונעלבו. המציאות שם קשה לעיכול: אירועים של זריקת אבנים על כוחות הביטחון, ״תורת המלך״ (הספר הגזעני שזכה לברכתו של הרב יצחק גינזבורג), אירועי תג מחיר - כל הבעיות ביישוב אחד.
בכניסה ליצהר פגשו אותי שלושה חברי מזכירות. שלושתם עם פאות ארוכות, כיפות צמר גדולות וחיוך רחב. הם לקחו אותי לסיור ולתצפית. האוויר היה צלול, השיחה איתם היתה נינוחה. הם הרבו לדבר על ציונות, אולי מתוך אמונה שכך יצליחו לשכנע אותי. אלא שהפירושים שלנו לציונות היו שונים.
ביישוב שלהם אסורה הכניסה לערבים. רק ליהודים מותר לעסוק בבנייה או לעבוד בשדות. עבודה עברית כמו בימי העליות הראשונות. אז עשו זאת החלוצים מטעמי הישרדות, כדי ליצור פרנסה ולשכנע יהודים אחרים לבוא לארץ. היום הם עושים זאת מטעמים אחרים.
הם הזמינו אותי לפגוש את אחד הרבנים. יחד איתו הם היו הקול הכי מתון ביצהר. בתוך הבית הם ניהלו מאבק אמיץ נגד תג מחיר, נגד החיכוכים עם כוחות הביטחון. בחוץ פחדו לדבר. בלי שמות, בלי אזכורים, שחלילה לא יאמרו דברים שיציירו אותם כפשרנים מדי. הקנאות בלתי-נשלטת. כשמבינים את הנזק שלה, כבר מאוחר מדי.
דיברנו על יהדות. היא שלי בדיוק כמו שהיא שלכם, אמרתי. כך גם ארץ ישראל. הרב הצביע על הספר ״שולחן ערוך״. זאת ההלכה, הוא אמר והקניט את הדתיים האחרים, אלה שחיים לא רחוק משם, ביישוב הסמוך, בבית הורי. יישוב שבו נשים הולכות בביגוד שאינו צנוע מספיק לטעמם, נערים ונערות עדיין מבלים בו יחד בתנועת הנוער ושוחים יחד בבריכה. בעיניו זה ויתור על ההלכה, בעיני זו היצמדות לנורמליות של הציונות הדתית מפעם.
״אתה קורע לי את הלב כשאתה לא שומר על ההלכה,״ אמר אחד מהם, ואני הסברתי לו שלבי נקרע כשצעיר מיצהר מכה ערבי חף מפשע. הציונות שלי צודקת, מוסרית, גם כשהיא נלחמת בערבים בכל הכוח. אני מאמין ביצירה של חברת מופת, הם מאמינים ביצירת חברה בצלמם ובדמותם.
בתוך הקבוצה הזאת יש גם פורעי חוק. לא כולם. מיעוט שבמיעוט. מתוך כ-350 אלף ישראלים שגרים ביהודה ושומרון, יש כמה מאות קיצונים שמחריבים את הבית. מבחינתם שהעולם יישרף. מה שחשוב להם זה עוד גבעה ועוד קרוואן, וכל היתר שילך לעזאזל. הם קומץ קטן בתוך ים גדול של אזרחים הגונים ושומרי חוק. הבעיה המרכזית היא שכל מעשה אלים שלהם זוכה לכותרות בישראל ובחו״ל. כל אמירה בוטה מקבעת את התדמית של אלה שמתגוררים בצדו האחר של הקו הירוק.
היישוב יצהר הפך בעל כורחו לסמל הקולות הקיצוניים. בתוך הכאוס הגדול יש גם אנשים טובים שמנסים להתנער מהתדמית הגרועה. הם לא מצליחים. פעם אחר פעם התדמית משתלטת.
אני לא יודע כמה צדיקים יש בסדום, אבל אני יודע שיישוב חפץ חיים צריך להילחם בהם. מה אפשר לעשות, שאלו אותי באותה פגישה אצל הרב. התשובה שלי היתה להפסיק לפחד: להזמין את המשטרה, לבקש שיהרסו בנייה בלתי-חוקית. להתנדב לסייע למחלקה היהודית בשב״כ שאמונה על מעצר הקיצונים. לסגור ישיבה שבה מחנכים לגזענות נגד ערבים ומעודדת עימותים עם צה״ל. ובעיקר - להתבטא בקול רם.
כך עשיתי אני. הקפדתי לגנות בטורים שלי בעיתון כל אירוע של הקיצונים מיצהר. ניסיתי להשמיע קול לאומי וליברלי. בעיני זה קולם של ההמונים, ללא קשר למקום מגוריהם. השומרון שבו גדלתי היה שנוי במחלוקת, אבל ערכי. המשפחה שלי עדיין גרה שם. הורי, אחִי ואחותי. אני תוצר של החינוך שספגתי מהם.
במשך שנים, התגובה הפבלובית היתה שמדובר בעשבים שוטים. נוח לדבר על הימין הקיצוני לעומת הרוב התורם, המשרת, הערכי שגר שם. מספרית זה נכון, אלא שהבעיה היא בקלות שבה הקווים מיטשטשים. מאז ההתנתקות מרצועת עזה, בכל פעם שפונה מאחז בלתי-חוקי, בכל פעם שבית נהרס, נפתחו שערי הגיהינום. מישהו התבלבל בדרך. ארץ ישראל הפכה להיות חשובה מעם ישראל.
קו פרשת המים מבחינתי היה בקיץ 2014, לאחר אירוע טרור טרגי שבו נרצחו שלושה נערים יהודים שנחטפו מצומת גוש עציון, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח זכרם לברכה. היתה זו תחילתו של מבצע צבאי רחב היקף נגד ארגוני הטרור, שכלל גל מעצרים. מבצע החיפוש אחר הנערים ייהפך למסע חיפוש אחר הזהות הישראלית ויוביל למלחמה נגד חמאס בעזה.
הטרגדיה המשפחתית של שלוש משפחות דתיות שבניהן נחטפו יצרה רגעים נדירים של אחדות. ישראל יפה ברגעי מצוקה. אבל אז, ב-2 ביולי 2014, יומיים אחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים היהודים, הדליקו שלושה רוצחים יהודים אש של עבודה זרה.
מוחמד אבו-ח'דיר, נער בן שש-עשרה משכונת שועפאט שבמזרח ירושלים, נחטף כשהיה בדרכו למסגד. עוברי אורח הבחינו ברכב עם לוחיות זיהוי ישראליות שהגיע במהירות, חטף את הנער ונעלם. זמן קצר לאחר מכן נמצאה גופתו השרופה ביער ירושלים. שישה חשודים יהודים נעצרו, שלושה מהם הואשמו ברצח. בחקירתם סיפרו כיצד הכו אותו, שפכו עליו דלק ושרפו אותו בעודו בחיים, נקמה על רציחתם של שלושת הנערים היהודים.
רוצחי הנער אבו-ח'דיר היו נערי שוליים חרדים. שניים מהם גרו ביישובים גדולים מעבר לקו הירוק. רחוקים מהציונות הדתית. הם לא היו לבד: בירושלים החלו התפרעויות של קיצונים יהודים. כמה ערבים חפים מפשע הוכו. הרשתות החברתיות געשו מביטויים גזעניים. ערבים נגד יהודים, יהודים נגד ערבים.
ביום שבו נמצאו גופות הנערים היהודים הגעתי לצומת גוש עציון, שממנו הם נחטפו. המקום היה רוחש פעילות. צוותי טלוויזיה תיעדו את מה שנותר מהתקווה להשיבם הביתה בשלום. בפינת האירוח לחיילים של המועצה המקומית ישבה קבוצת לוחמים מחטיבת כפיר, שעיקר עיסוקה באיו״ש. הם דיברו על בחורות ועל החופשה הקרובה. על הקיר מאחוריהם התנוססו ציורי ילדים עם הבטחות שהחטופים ישובו בקרוב. תמימות היא תכונה שמתאימה לילדים, לא למדינה שלמה.
אחת המתנדבות שפגשתי בפינת הקפה גרה ביישוב נווה דניאל. הבן שלה משרת ביחידת מגלן. כשהחל המבצע לאיתור הנערים היא יצאה מהבית כדי לעשות משהו, הגיעה לפינת הקפה ומאז היא שם, מאכילה חיילים כמו הבן שלה. התרומות לא הפסיקו לזרום: משלוח מכפר סבא, מבית קפה מקומי, מדוד מאמריקה שלא היה יכול לשבת רחוק מכאן בלי לעשות משהו.
בזמן שדיברנו עבר במקום גבר חרדי. במשך כמה שניות חכך בדעתו, ואז עצם את עיניו ובירך את החיילים. כשסיים, עיניו דמעו. הם התעלמו, אני התרגשתי. עם ישראל היה יפה שם.
כשהסתובבתי בין האנשים בצומת הבנתי עד כמה סובלת ישראל מפיצול אישיות: בין הממלכתיות להקצנה; בין המאבק הלאומי והלחימה בטרור לבין אנשי הימין הקיצוני שצעדו בירושלים; בין אלה ששרו והתפללו בכיכר ובין אלה שביקשו לפגוע בחפים מפשע. כך נראים אנשי הקו קלוקס קלאן במיסיסיפי, לא צאצאי היהודים שביקשו לבנות חברת מופת. כשנרצח אבו-ח'דיר, הפער הזה קיבל צורה מוחשית. מזה בדיוק חששו במערכת הביטחון. מזה חששתי גם אני.
את הנזק שגורמים השוליים קשה לתקן. הם מספקים אמתלה להמשך קיום המשוואה בין הצדדים. לאחר הרצח של אבו-ח'דיר החלו מהומות בשכונות הערביות בירושלים. דמיינתי מה היה קורה אילו היה נקלע לשם נער יהודי. רציתי להאמין שהאספסוף הישראלי שונה.
אחד הביטויים המרכזיים לנזק שחוללו קולות הקצה היה דווקא היחס לשליחי מדינת ישראל. עובדי מדינה, קצינים בצה״ל. שתי הדוגמאות הבולטות היו ניצן אלון ושי ניצן. הראשון אלוף פיקוד המרכז שסומן כשמאלני. השני פרקליט המדינה שסומן כעוכר ההתנחלויות.
שניהם השקיעו את מרבית חייהם בהגנה על מדינת ישראל. האלוף אלון בצבא, הפרקליט ניצן מול תביעות של ארגוני שמאל קיצוני בבית המשפט. אבל כשהיו צריכים להפעיל יד קשה נגד פורעי חוק ביהודה ושומרון, הם הפכו לשמאלנים בעייתיים. בחלק מהמקרים פעלו פוליטיקאים מקומיים נגד קצינים מכהנים. מאמרים נכתבו. הפגנות אורגנו. המיעוט הרעיש. הזנב קשקש בכלב.
אחד מאותם יעדים לביקורת היה אנשי המנהל האזרחי. עד שנות השמונים התנהלו שטחי יהודה ושומרון תחת ממשל צבאי בראשות אלוף ותחתיו מטה של מנהל אזרחי לכלכלה ומתן שירותים לפלסטינים. ב-1981 הפריד שר הביטחון דאז אריאל שרון בין המנהל האזרחי לממשל הצבאי. המִנהל הפך להיות הצינור שמקשר בין ישראל לפלסטינים, האחראי לתיאום, לקישור, לבנייה ולתשתיות. כשהיה צריך להרוס מבנים בלתי-חוקיים של פלסטינים או של יהודים, היו אלה פקחי המנהל שהוציאו את הצווים. לפעמים גם פיקחו על ביצועם.
בסוף 2013 הזמינו אותי רכזי האזורים של המנהל האזרחי להסתובב איתם בשטח. יש לי שם חברים מימי הצבא. מרקו, מנהל היחידה, חובש כיפה סרוגה. אחרים מתגוררים ביישובים באזור. רובם בנים טובים של הציונות הדתית. כולם עושים מילואים כקצינים קרביים. זן נדיר של ישראלים שרואים בעבודה שלהם שליחות. שמירה על אדמות המדינה עד שהדרג המדיני יחליט מה הוא רוצה.
נסענו בשיירה של ג'יפים לבנים, כמו צבע הג'יפים של האו״ם. הצבע לא קובע. הם מתמרנים במציאות בלתי-אפשרית. הפלסטינים למדו את השיטה: כמו חלק מהישראלים, גם הם מקימים היאחזויות בלתי-חוקיות כדי לקבוע עובדות בשטח ביהודה ושומרון. כשפקחי המנהל הורסים בנייה לא-חוקית של פלסטינים, השמאל הקיצוני מאשים אותם. כשהם הורסים בנייה בלתי-חוקית של יהודים, הימין הקיצוני מאשים אותם. אף אחד לא מרוצה מהם, אבל לכולם נוח שיש את מי להאשים.
חודשיים לפני כן נהרס בית לא-חוקי שנבנה על מצוק ליד היישוב קידה בחבל בנימין. מי שחטף את האש היו פקחי המנהל. עלוני השבת בבתי הכנסת של הציונות הדתית - לא של הימין הקיצוני אלא של הזרם המרכזי - הפכו לכתבי אישום נגדם. שכחו לציין שהם מיישמים מדיניות ממשלה. לא נמצא אחד שיגן עליהם.
מי שרוצה ריבונות צריך חוק וכאלה שיאכפו אותו, כתבתי בעיתון, ומיד לאחר מכן קיבלתי טלפונים מהיישוב קידה ומגורמים במועצת יש״ע. הם התקשרו להגיד שאני צודק. לא היה להם נוח עם המתקפה על אנשי המנהל האזרחי. ביקשתי שידברו בפומבי. אף אחד מהם לא הסכים. הם פחדו. כמה חברי כנסת מהימין תקפו את פקחי המנהל מעל במת בית הנבחרים. זה היה מחזה מביש. בין התוקפים היו שני חברי כנסת מהבית היהודי. שניהם השתתפו בקבלת פנים לתושב יצהר שנעצר באלימות אחרי שהפר צו הרחקה. גם שם היו שהתנגדו, אבל פחדו ושתקו.
הרוב השפוי בהתנחלויות רואה מעשים כמו ביצהר ומתהפכת לו הבטן. הגינויים ברורים. תג מחיר ופגיעה בצה״ל זה עסק של שחור ולבן. הבעיה היא במה שקורה בשגרה. הרי מה שווים בסוף הדיבורים על שלמות הארץ, אם היא כרוכה בפירוק של ערכים אחרים?
עם המחשבות האלה עליתי לרכב בסיום הסיור ביצהר. רגע לפני שהתנעתי ניגש אלי אחד המארחים ולחץ לי את היד בחום. ״אל תשכח שאנחנו אחים,״ הוא אמר. אני לא שוכח. הבטתי שוב בנוף של יצהר. כמה הייתי רוצה לשבת איתם, לשתות בירה מול השקיעה, לדבר על פילוסופיה ועל חסידות. אבל הם רחוקים ממני ומתרחקים ככל שהמילים מעמיקות. היהדות שלנו כמעט דומה, הצדק לא.
***
גם להתיישבות העובדת היו משוגעים משלה. פנאטים שהעריצו את סטלין; בוגדים שביקשו להעביר מידע לברית המועצות; חולמים בהקיץ שלא הצליחו להבין איך בני מעמד הפועלים כולם - יהודים וערבים - לא משלבים ידיים; תוהים אידיאולוגים שלא עיכלו שרגשות לאומיים גוברים על רגשות מעמדיים.
הציונות הדתית נמשכה להתיישבות העובדת ללא הסבר של ממש. מרבית אנשי גוש אמונים התייחסו למשיכה הזאת כאל הערצה לדור החלוצים שבו נתקל הרב קוק, למפקדים הנועזים שבהם נתקלו הדתיים בצבא. הם גדלו על סיפורי הפלמ״ח ומייסדי הקיבוצים. הם התייחסו בסלחנות לקריצות העין, לתרנגולות שנגנבו ובושלו מעל המדורה ללא שחיטה כשרה. הם התבוננו מהצד והתמוגגו. כך היה עד הקמת גוש אמונים.
אחרי מלחמת יום הכיפורים נפרץ הסכר בבת אחת. צעירי הציונות הדתית נעלו סנדלים, לבשו מכנסיים קצרים, חבשו כובעים נגד השמש הקופחת ואחזו טורייה. בחורף הם לבשו דובונים צבאיים וסוודרים כמו שהיו לחלוצים באמא רוסיה. הם החליטו להיות כמוהם.
היו שראו באמונה הדתית הבדל תהומי בין שתי התפיסות, והיו בהתיישבות העובדת כאלה שראו באמונה העיוורת, בנכונות להקרבה אישית, בשיגעון שהכניסו בהם רוחות ההרים, דווקא את המשותף. כך היו מאיר הר-ציון וחברתו רחל סבוראי.
הר-ציון היה גיבור ישראלי, אחר כך הפך לגיבור של המחנה הלאומי, ובסוף נותר גיבור בעיקר של הציונות הדתית. בשנים האחרונות לחייו לא רצה הר-ציון שום קשר עם התקשורת הישראלית. הוא היה מאוכזב. סלד מהרוח שנשבה מתוך דפי העיתונים במדינה, מהמילים שנכתבו בעיניו בעברית תבוסתנית. גם מהכותבים הוא סלד. עניין של החלטה, של טעם אישי. הדור של מאיר הר-ציון גדוש במאוכזבים. זה טבעה של מדינה שכבר אינה צעירה, ואולי זהו טבעה של הזִקנה במדינה כזאת. מי שהקים מביט במעשי ידיו ואין הוא שולט בהם.
יש מסלעי היסוד של המדינה הזאת שאינם שמחים ביחס לפלסטינים. יש שרוטנים על היעדר השלום. יש שרוטנים רק בשביל לרטון. מי שיקרא עצומות נגד הממשלה בשני העשורים האחרונים יגלה שם כותבים מוכרים ואנשי רוח בני דור הפלמ״ח, מבוגרים מהר-ציון רק במעט, שהתאכזבו מהמדינה שבנו. אחרים מאוכזבים מדברים אחרים. במשך השנים אפשר היה למצוא שם את יורם קניוק, את נתן זך ואפילו את חיים חפר, שכתב את השיר על הסלע האדום, שאליו הלך הר-ציון והפך לאגדה.
מהצד השני עמד מאיר הר-ציון לבדו. מאוכזב מהפשרנות הישראלית, כועס על השלום עם מצרים ועל פינוי סיני, על ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון ואפילו על עצם המחשבה שאפשר להגיע להסדר עם הפלסטינים. בעולם שלו, הערבים נותרו אותם ערבים והאדמה אותה אדמה. מי שלא נחוש לשמור עליה, לא יהיה נחוש לחיות בה.
בשנה האחרונה לחייו ניסיתי לפגוש אותו. הכרתי את בנו סלע בפורום משותף של השומר החדש, ארגון שעוסק בחינוך ובשמירה על קרקעות חקלאיות. התחברנו סביב אדמה, ואני רציתי שיחבר אותי להיסטוריה של אביו. כמו רבים אחרים שגדלו בציונות הדתית, מאיר הר-ציון היה גיבור נעורי. ספרו ״פרקי יומן״, לצד ״מכתבי יוני״, היה חלק מארון הספרים של היהודי החדש. למדתי על הטיולים הליליים שלו כנער אל פסגת הגלבוע, על הניווטים שלו ביחידה 101, על פעולות התגמול הנועזות. קראתי כל מה שהיה אפשר למצוא. בגיל הנעורים הסתובבנו סביב אחוזת שושנה, בית מגוריו. הבטנו בה בעיניים כלות, אך בשעריה לא באנו.
בין מאיר הר-ציון לציונות הדתית היתה אהבה ממבט שני. באין גיבורים תוצרת עצמית, אנשיה אימצו אותו ולא ויתרו גם כשהרוח בישראל השתנתה. עם הזמן נוצרו לציונות הדתית גיבורים כמו רס״ן רועי קליין, שותפי לקורס הקצינים וסמג״ד בגולני, שקפץ על רימון במלחמת לבנון השנייה ועוטר לאחר מותו בעיטור העוז, או האחים למשפחת פרץ: אוריאל שנפל בלבנון ואלירז שנפל בעזה.
אני באופן אישי כבר מזמן לא מעריץ בני אנוש. לא זמרים וגם לא גיבורי מלחמה. ובכל זאת, את מאיר הר-ציון רציתי לפגוש מקרוב. ללחוץ את ידו, לראות, לכתוב, לשמור בראש פיסת היסטוריה. ״אם זה אתה, אולי דווקא יש סיכוי שהוא יסכים,״ אמר סלע בנו. אבל אביו, ממיטת חוליו, לא הבחין בין אתה לאתה. בעיניו היינו כולנו אותו דבר: מאכזבים. נזכרתי לבקש מאוחר מדי. הצטערתי שסירב.
ייחודו של מאיר הר-ציון היה בעצם הנוכחות שלו. הדוגמה האישית. יחידה 101, שבה התבלט תחת אריק שרון, פעלה חמישה חודשים בלבד, אבל הותירה רושם עצום. כך גם בצנחנים. ישראל הצעירה חיפשה גיבורים נועזים. כוכבים נולדים. הר-ציון ואריק שרון ענו על הצורך. שרון פנה לעשייה ציבורית, מאיר הר-ציון פנה לאחוזה שלו בכוכב הרוחות. הוא היה טוב במעשי ידיו, מוצלח בגידול בקר וילדים, רחוק בבדידותו ובביקורתו.
זכותם של בני אנוש להשקיף ממעלה ההר על הנעשה בעמק. להשקיף מהצד על מדינת ישראל. אלא שמשקיפים השפעתם מוגבלת. לו היה מציץ בדפי העיתונים אחרי מותו, במילים שנכתבו עליו, היה מגלה שהמצב לא כזה רע. למרות הגיל ופני הדור, הערכים שייצג זוכים להערכה. למרות הביקורת זו אותה מדינה: עוקצנית, מתמסרת ומחפשת תמיד גיבורים מחוספסים משל עצמה.
***
כשנפטר מאיר ביקש ממני סלע הר-ציון שאשב ואכתוב את הביוגרפיה של אביו. היססתי. ביוגרפיה היא מחקר נטול פניות, נטול גיבורים, והר-ציון היה גיבור שלי, לא מושא כתיבה. כתחליף נסעתי לבקר את רחל סבוראי מקיבוץ רביבים. גם היא כמוהו יכולה להתאים לשם ולפה. להיות התיישבות עובדת ולהבין מתנחלים. לריב ולהסכים על עניינים אידיאולוגיים.
אישה מרתקת, סבוראי. גם בזקנתה בקיבוץ. הגעתי אליה ביום שטוף שמש באפריל 2014, כחודש אחרי שמאיר הר-ציון נפטר. מבעד לחלונות המכונית, הנגב נראה לי רגוע. הכרתי אותו גם בימים אחרים. ביום שבו באתי לבקר לא היו גראדים. השמש חיממה במידה, הכבישים היו עמוסים במידה והקיבוץ היה שקט במידה. כשהכול ירוק ופורח, נדמה כאילו אין צרות.
סבוראי היתה כנראה הסיירת הכי מפורסמת של דור תש״ח. במאי 1953 הלכה עם מאיר הר-ציון לסלע האדום. היא היתה אז בחורה צעירה בת עשרים ושבע, פלמ״חניקית לשעבר, רפתנית מקיבוץ עין חרוד, והוא חייל צעיר בחופשת רגילה מהנח״ל. היא קראה על פטרה, העיר האסורה, בספר מכתבים שכתב משה מוסנזון לבתו דבורה עומר, שהפכה לסופרת מפורסמת. אחרי זה פגשה את הר-ציון בחדר האוכל של עין חרוד. הם גלגלו את הרעיון, השיגו מפות וקבעו לוח זמנים. השאר היסטוריה. הנה ההבדל בין הציונות הדתית השמרנית למה שעשו הר-ציון וסבוראי.
באתי אליה כדי לדבר על מאיר הר-ציון ומצאתי את עצמי בשיחה עליה ועל המדינה שבנתה. בגיל שמונים ושמונה היה לה הרבה מה לומר. ישבנו זה ליד זה, קרובים מרחק נגיעה ודורות. אני שקעתי בכורסה והיא שקעה בסיפורים.
יש לי חולשה לזיכרונות של בני הדור הזה. הם היו כאן לפני המדינה, הם ראו אותה צומחת בעזרת הידיים שלהם. אולי גם ראו אותה מתכערת. היהודים טובים בזיכרונות. כל דור ודור זוכר את הצרות שעשו הגויים, את יציאת מצרים ולהזמין את הדודה לליל הסדר. כשזה מגיע לדור שמעט ממנו עדיין נמצא כאן, אנחנו שוכחים.
רחל גדלה בשמאל הארץ-ישראלי. כמו מאיר הר-ציון, שגדל גם הוא בקיבוץ עין חרוד. במונחים של היום היה זה אולי ימין מצוי. גיבור ילדותה, המחנך משה כרמי, לקח אותם אל ראשי ההרים כדי לראות את ארץ ישראל השלמה. אחרי זה באו החלוקה, הקו הירוק והטיולים האסורים לצד השני. ״תקשיב להמנון הפלמ״ח,״ היא אומרת לי. ״כל הארץ שלנו, ממטולה עד הנגב, מהים עד המדבר.״ שלנו, אבל חיים בה גם ערבים.
במלחמת השחרור, מספרת רחל, עלה המחנך שלה לכפר הערבי הסמוך וביקש מהתושבים לא לברוח. להישאר שכנים. הערבים לא הקשיבו. הם אף פעם לא מקשיבים, היא אומרת. כשמאיר הר-ציון נקם את רצח אחותו שושנה בשבט בדואי, לחצה לו רחל את היד, כי כך זה עובד פה. בגלל המעשה הזה הפך לימים הר-ציון לגיבור בעיני נוער הגבעות, אבל באותה נשימה היה למוקצה אצל חלקים בשמאל.
כשאנשי גוש אמונים עלו לקדומים, הוא בא אליהם. הצטרף, תמך, הפך לאורים ותומים. אני מדבר עם רחל על החיבור הפוליטי ועל העובדה שאסף אחריו שובל של מעריצים שכנראה לא היו מתקבלים לקיבוץ שבו היא מתגוררת. היא מסתכלת בי במבט חשדני ומרביצה בי שיעור בהיסטוריה של הציונות. ״כשהאו״ם הכריז שנותנים רק חצי מארץ ישראל, אנחנו חגגנו והם פתחו בקרבות,״ היא אומרת, חושדת שאולי אני מאותם אלה שלא מעריכים אדמה. אחר כך תדבר בקול סדוק על אהבתה לתנ״ך ועל הספר שכתבה (״שלושה שחיברו, מבט חדש על יוצרי התנ״ך״). כך ישראל הוקמה, עם תנ״ך ואקדח.
היא תלמידה של יצחק טבנקין, ממנהיגי התנועה הקיבוצית ומתומכי התנועה לארץ ישראל השלמה. אחרי טבנקין הלכה בעקבות יגאל אלון ותוכניתו לחלוקה. היגיון של תנועה לאומית: להגדיל את השטח של מדינת ישראל מבלי לספח את ריכוזי הפלסטינים. רחל לא מאמינה לערבים. גם להרבה יהודים היא לא מאמינה. אין לה מילים טובות על הפוליטיקאים, אין לה מילים טובות על הכלכלה שפותחת פה פערים. רק את מאיר הר-ציון היא זוכרת לטובה. ״לא היתה שם רומנטיקה,״ היא נוזפת בי. ״רק מי שלא מבין מה זה בני קיבוץ מעלה את זה על דעתו. היינו כמו אחים.״
החדר הקטן שאנחנו יושבים בו גדוש ספרים ויצירות אמנות. מהחלון נשקפים דשא ועצים. היה יפה שם באותו יום אביב. במבט ראשון נראה שהזמן קפא מלכת. חברי קיבוץ על אופניים, בתים צנועים, אנשים עובדים. אבל ההבדל בין מה שרואים למה שיודעים הוא גדול. מאחורי הנוף מסתתר ויכוח סביב ההפרטה. הקיבוץ של רחל נמצא בזרם השיתופי. רק רבע מהקיבוצים בארץ נשארו כאלה, היתר בדרך להפוך ליישובים קהילתיים עם לוגו של קיבוץ.
רחל נלחמת בכל שינוי קטן. חריגה גם בביתה. עכשיו היא מביטה מהצד. התנועה הקיבוצית שאליה היא משתייכת איבדה את האידיאולוגיה הישנה. היא גם איבדה 25 אלף דונם במסגרת הסדרי החוב.
במשך מאה שנה התפצלו הקיבוצים לפי השייכות הפוליטית. נלחמו על הקרבה והמרחק לברית המועצות. בזמן שאני פוגש אותה, הקיבוצים נלחמים בנהלים של מנהל מקרקעי ישראל. החברים כבר בונים בתים בכוחות עצמם. לאחד גג אדום, לשני מרפסת, והנה כבר אין הבדל בין קיבוץ להתנחלות מלבד הגיאוגרפיה והעמדות הפוליטיות. אחרי זה מתחילות השאלות למי שייך הבית. בשאר השטח בונים בתים לאלה שמגיעים מבחוץ. הרחבות. במקום גידולי שדה מגדלים נדל״ן.
המדינה מתערבת, לא תמיד ברגישות. מרבה נכסים מרבה דאגה. מנחם בגין דיבר על המיליונרים עם בריכות השחייה. הוא ביטא את קולם של תושבי עיירות הפיתוח, אלה שעבדו במפעלי הקיבוצים, הראשונים שפוטרו מהם בשעת משבר כלכלי. היה זה תיאור מהבטן, לא מהראש. דמגוגיה. בגין ראה קיבוצניק ממנרה שעל גבול לבנון מדבר בטלוויזיה, מתוך בריכת השחייה, והפיל עליו את חטא ההתנשאות. היה זה בנימין ינאי, ניצול שואה. איש חרוץ, נטול הון אישי. פוליטיקאים זקוקים לפעמים לדמויות מוחשיות כדי לבטא מחלוקת. כך גם היום, כשקוראים בשמאל המדיני למתנחלים מבזבזי כספים.
הקיבוצניקים לא היו מיליונרים. נהפוך הוא. הם חיו בגן עדן ירוק כי טיפחו את הנוף, והם חיו בגן עדן של שוטים כי לא טיפחו את הכלכלה. גם המתנחלים לא מתעשרים היום על חשבון הקופה הציבורית. אלה רק העסקנים שמגלגלים כספים.
בכל פעם שאני כותב על הדמיון בין שתי הקבוצות האלה, יש מי שכועס עלי. הכול עניין של זמן ונקודת מבט. גם הקנאות היא בעד אלוהים ונגדו.
בגיל עשרים חשבתי להפוך לקיבוצניק. עם משכורת של מאתיים שקל בחודש משירות סדיר בצבא, השוויון לא נראה מפחיד. אחרי זה היתה לי חברה מקיבוץ והרעיון התפוגג. אני כבר מזמן לא מתנחל, אבל עדיין מביט בקיבוצניקים בהערכה מסוימת. איתי או בלעדי, השוויון נעלם. גם הפוליטיקה שלהם התמוססה. ישראל חסרה אותם. לא בצבא, שם הם עדיין בולטים, אלא בשיח הציבורי. יש משפטים שקפיטליסט לא יכול להגיד. יש נופים שעשו מדינה. חבל שיישאר מהם רק זיכרון.
