בארון גבוה שמרו אצלנו את בגדי הקיץ בחורף ואת בגדי החורף בקיץ. ככה זה היה מאז שהייתי קטנה מאוד. אני לא זוכרת מי קבע את הכלל הזה. אולי אמא שלי. בכל פעם שהתחלפה עונה התרחש טקס שלם. אבא היה גורר את הסולם הגבוה מהפרדס, מעמיד אותו מתחת לארון, ואני הייתי מתייצבת מתחתיו, מעבירה בזהירות שמיכות מקופלות, סוודרים וגרבי־צמר מגולגלים לכדורים. לפעמים שמתי־לב שיש איזה כתם קטן על אחד הבגדים, אבל לא אמרתי לו. כי אבא שלי הצטיין בדרך־כלל בכביסה, ולא רציתי לצער אותו.
בסוף הקיץ או בסוף החורף — אני לא יודעת איך בדיוק הוא ידע לקבוע מתי היום האחרון של העונה — הוא היה מודיע לי, שמחר נעלה את הדברים לארון הגבוה. הוא היה מטפס בזריזות אל השלב האחרון של סולם־הקוטפים, עומד שם זקוף לגמרי, והשיער שלו ממשש את התקרה. מלמטה הייתי מסתכלת על הגב שלו ועל הידיים שדוחפות את הבגדים לפתח השחור. אני אף־פעם לא ראיתי מה באמת יש שם בחלק הכי עמוק של הארון, ליד הדופן. כל התהליך נמשך דקות. הייתי עומדת בצייתנות, והחבילות המסודרות, שהוא ואני טרחנו ערב קודם לסדר כמו תפוזים בתיבות, מטפסות אחת אחרי השנייה למעלה. רק אז יכולתי לספור כמה בגדים יש לנו (לא היו לנו כל־כך הרבה) ולראות איזו שמלה אני הכי שונאת (זאת עם השרוולים התפוחים ושוליים מתחרה) ואיזה מזל שהתחמקתי מללבוש אותה כל העונה.
בכל פעם אבא היה מסתובב אלי, רוכן מעט ומושיט שתי ידיים פרושות לרווחה, ואני הייתי מתרוממת על קצות האצבעות ומניחה עוד צרור בגדים.
"שוב את כוססת ציפורניים," אמר אבא באכזבה, "מה יהיה?"
הסמקתי. כבר היה מאוחר מכדי להסתיר את הידיים מתחת לקפל הישר של השמיכה הוורודה, וכדי לשנות נושא שאלתי:
"אז ככה קוטפים תפוזים?"
אבא צחק ואמר, שלפעמים נשאר בגובה תפוז אחד או שניים שאי־אפשר להגיע אליהם.
"ומה קורה להם?"
אבא משך בכתפיו, והסולם קצת התנדנד, או שהיה נדמה לי. קיוויתי שלא ימעד פתאום ויפול, כי אז לא יהיה מי שידאג לפרדס ולי. יכול להיות שאפשר למצוא עכשיו תפוז אחד מהחורף שעבר. יכול להיות שאם אני מאוד אתאמץ אוכל לגלות בקצה העץ תפוז נשכח שאפילו אמא שלי ראתה.
אבל אני לא יכולתי לגרור את הסולם של הקוטפים באותו יום בתחילת הסתיו. באותו בוקר החל קטיף המנדרינות, ושרשרת ירקרקה גלשה מהעצים אל הארגזים ומשם אל המשאית והנמל. כדי להגיע אל הארון הגבוה, הייתי צריכה להעמיד כיסא על כיסא, וזה היה די מפחיד וקצת מסוכן. ידעתי שאבא היה מסרב בתוקף. אולי אחרי שכנועים ארוכים היה מסכים שאעמיד כיסא על השולחן, כי אבא שלי ידע בדיוק באיזו זווית מציבים את הסולם מתחת לעץ כדי שיהיה יציב.
"יציבות," הוא הכריז, גם כשנידנד אותי בערסל שבגינה, "זה הדבר הכי חשוב."
מתחתי את הידיים לאחור, כיווצתי את הברכיים, הצמדתי את העקבים והתכוננתי. היה שקט בבית הריק. אבא יצא השכם בבוקר. הוא תמיד היה נרגש מאוד בעונת הקטיף. נשמתי נשימה עמוקה. הנה אני עומדת על הארון, הראש שלי כמעט נוגע בתקרה, ואני מוכנה לגמרי. אני מציצה בחלון ומזהה במרחק את הכתם הירוק שהוא הפרדס שלנו. מכאן לא שומעים את ההמולה ולא רואים את אבא שלי מתרוצץ מעץ לעץ, מלטף מנדרינות כאילו הן ילדים.
אני מסדרת את הרגל, מיישרת את הידיים, ואין לי מושג מה עושים עם האצבעות. לפתוח אותן כמו נוצות? לא יודעת. אני מודדת את המרחק שבין הארון לקיר, והוא נראה לי מספיק בשביל סיבוב ראשון. שום קול לא מגיע מהחוץ. הפרדס רחוק ואני לבדי. זה הרגע המתאים לנסות. אני משכנעת את עצמי שזה חייב להצליח. אולי ארון בגדים הוא לא בדיוק המקום הכי מתאים, אבל זה ההר של הבית, הנקודה הכי גבוהה, עם הפתח הכי עמוק והכי שחור.
יום אחד, אני חושבת לעצמי, אני אבדוק מה באמת קבור בעומק הארון. אולי אגלה שם כמה בגדים של אמא.
חבל שאין ראי ממול, הייתי יכולה לראות את עצמי בפעולה ולהתגאות. עכשיו אני לא בטוחה שהארון לגמרי יציב, אבל אי־אפשר לסגת ואסור לי להתחרט. אז מה? גם להרים אין שורשים בתוך האדמה. את הראש אני בקושי מעזה להזיז, כדי לא לקלקל את היציבות שאבא כל־כך מחשיב. הייתי רוצה לפתוח את דלתות הארון ולהציץ, אבל זה לא הזמן המתאים. אולי בגדי הקיץ והחורף מתבלבלים שם בפנים ולא מבינים מה קורה פה. כל־כך מהר התחלפה עונה? אני מותחת את עצמי, נושמת שוב, הכי חזק, הכי הרבה אוויר… אחת, שתיים שלוש ו…
אילולא מִסְיֶה מוריס שנכנס באותו הרגע בדיוק, הייתי מצליחה. נדמה לי שהארון מתנדנד, מסיה מוריס נראה פתאום קטן כמו ילד, והקול שלו מגיע הפוך — מלמטה למעלה —
"מה את עושה??? מה את עושה???"
אני הולכת לעוף!!!
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
