כל הדרך

ימי ילדות (1921-1937)

 

״מתנת יום הולדת ליצחק נבון״

 

נולדתי בירושלים בראש חודש ניסן תרפ״א. תאריך מרעיש זה לא היה אמור לזכות בפתיחת הספר אלמלא מעשה שהיה. שנים לא מעטות לא ידעתי מהו תאריך לידתי הלועזי. בבית, בשכונה או בבית המדרש שלמדתי בו, מהלך חיינו התנהל למישרין על פי הלוח העברי. כשעברתי לבית הספר התיכון בית הכרם שליד האוניברסיטה, שאלוני בכניסה על התאריך הלועזי של לידתי. משלא ידעתי להשיב, פניתי לאבי כדי שיבדוק. הוא חזר ואמר: ״ראש חודש ניסן תרפ״א הוא 19 באפריל 1921. זהו יום הולדתך.״ תשובה זו הפכה לעובדה נחרצת למשך כ־45 שנה.

כשהגיעה השעה לבחור את הנשיא החמישי של מדינת ישראל, נחלקו המפלגות בכנסת לגבי מועד ההצבעה. אלה גרסו 17 באפריל, אחרים גרסו 18, ולבסוף נמנו וגמרו 19 באפריל. וכך נבחרתי נשיא ביום הולדתי. החילותי לקבל ברכות הן על בחירתי לנשיא הן ליום הולדתי. הדבר התפרסם בעיתונות כקוריוז מעניין: ״מתנת יום הולדת ליצחק נבון״. זמן מה לאחר שנודע דבר בחירתי, הלכתי עם אופירה רעייתי והילדים נעמה וארז, לאכול בפיצה ״עמי״ במרכז ירושלים. ניגש אלי יחזקאל בעל מסעדת ״שמש״ הסמוכה, בירך אותי בחום ואמר לי: ״האסטרולוג פקר נמצא אצלי והוא מאוד רוצה לשוחח אתך.״ אמרתי לו ״בבקשה.״ ניגש פקר, מברך ולוחץ ידיים, ואומר: ״אתה יודע איזו משמעות יש לזה, שנבחרת נשיא ביום הולדתך?! זה דבר נפלא! זה השיא, זו סגירת מעגל!״ הבעתי את ספקותי, שכן לא הייתי אז, ואף אינני היום, מאמין באסטרולוגיה. פקר הוסיף וסיפר לי שהאסטרולוגים נפגשו ועסקו בעניין רב בסוגיה שלי. הודיתי לו ונפרדנו בלבביות. לפני לכתו פנה אלי פקר וביקש לדעת את שעת לידתי. אמרתי לו כי אין לי מושג ואנסה לברר, אם זה חשוב לו. החילותי לברר במשפחה. אחותי הבכירה אסתר, אסתרינה, אמרה כי מה שזכור לה מעניין לידתי הוא שאבא ביקש אותה יום אחד למהר ולקרוא למיילדת. וכך סיפרה אסתרינה:

״הלכתי לביתה, דפקתי בדלת ואיש לא ענה לי. אז הלכתי לשדה, קטפתי פרחים, היה יום יפה. כשחזרתי הביתה — אתה כבר נולדת, אתה לא חיכית. אבל באיזו שעה זה היה אינני זוכרת.״

״האם היה זה לפני הצהריים או אחרי הצהריים? התוכל זאת לברר?״ ביקש האסטרולוג.

״אינני יודעת,״ אומרת אסתרינה, ״אני מניחה שזה אחרי הצהריים, כי לפני הצהריים ודאי למדתי.״

הודעתי לאסטרולוג, והדבר נרשם ונחקק ונחתם. והנה ביום בהיר אחד מראה לי השליש הצבאי שלי, ישראל ירקוני, לוח המציג באיזה יום בשבוע חל כל תאריך לועזי מתחילת המאה. והנה, 19 באפריל 1921 חל ביום השבת! כפרת עוונות! אם כך, אין לימודים, ואסתרינה חופשייה היתה, ויכול להיות שהלידה התרחשה לפני הצהריים ולא אחרי הצהריים. מפח נפש לאסטרולוגים. אמרתי לפקר: ״ראה, הרי מגילת חיי פרושה לעיניך לכל פרטיה ויודע אתה כל מה שעבר עלי וקורותי, על פי כל זאת אתה תקבע בעצמך באיזו שעה נולדתי.״

לא קיבל.

חשבתי שהגענו לסוף פסוק ולא כך היה.

ושוב, ביום בהיר אחד מביא לי השליש הצבאי לוח תאריכים עברי־לועזי משנים קדמוניות. והנה ראש חודש ניסן תרפ״א לא חל ב־19 באפריל כפי שסיפר לי אבי כי אם ב־9 באפריל! אמרתי בלבי: נסתחפה שדך אדון פקר, טבעה ספינתכם רבותי האסטרולוגים. הרמתי טלפון והודעתיו את החדשה שהפכה את היוצרות. להפתעתי אמר: ״יופי! עכשיו זה מסביר כל מיני שאלות שהיו כרוכות ב־19 באפריל.״

ובכן, לא נבחרתי ביום הולדתי, ואין סגירת מעגל, והריני כאחד האדם. כ־45 שנה חייתי בטעות לגבי תאריך הולדתי הלועזי. לא נורא.

כשנבון פגש את בן עטר

 

אחותי מזל ליננברג־נבון, ההיסטוריונית הבלתי רשמית של המשפחה היא שחשפה את שורשיה ההיסטוריים של משפחתנו על שני ענפיה, ענף נבון וענף בן עטר. מזל פרסמה את מחקריה באכסניות אחדות ואביא כאן מעט מממצאיה:

מתי ומנין הגיעה משפחת נבון לירושלים? בזיכרונות שרשם ר' יצחק אליהו נבון (מתורכיה) [...] כתוב: העיר ניקופול (בבולגריה) שעל שפת הדנובה היתה חלק מהאימפריה העות'מאנית. צאצאי משפחת נבון, ביחד עם עוד גולים מספרד, הקימו ביתם בעיר זו שנחשבה אז לאחד ממרכזי התרבות היהודית. הם היו משכילים ואמידים והיתה להם אחוזה משלהם — ״חצר נבון״. אגדה משפחתית שעברה מדור לדור מספרת את הסיבה לעזיבת ניקופול. במחצית השנייה של המאה ה־17, באחת ממלחמות הבלקנים, סטתה מדרכה ונכנסה לחצר נבון פִּרדה מִשל האויב הנסוג, עמוסה בשני שקים כבדים, וכרעה נפלה תחתיה. בני נבון — שלושה אחים — מיהרו לעזור לה לקום, התירו את החבלים מהשקים, ואלה נפלו לארץ. הפִּרדה המשוחררת קמה על רגליה וברחה להרים. האחים פתחו את השקים ולתדהמתם וחרדתם מצאו אותם מלאים זהב. פחדם היה רב פן יחזרו חיילי האויב לחפש ולנקום. עברו כמה חודשי חרדה, ואז החליטו האחים לחלק את האוצר ולעזוב את ניקופול. האחד נסע לירושלים עם בנו, השני נסע לאדירנה (אדריאנופולי) בתורכיה, והשלישי נסע לשומלָה שבבולגריה. זה היה בערך ב־1670. משלושה אחים אלה נוצרו 3 ענפים:

 

ענף א' — על ידי רפאל עלי ובנו חנון שנסעו לירושלים ב־1670. מצאצאיו: יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל [...]

 

ענף ב' — על ידי האח השני אפרים, שנסע לאדירנה, ואחד מבניו בא לירושלים ב־1700. מצאצאיו: יוסף נבון ביי שהשיג את הזכיון לסלילת מסילת הרכבת בין יפו לירושלים. מצאצאי הנשארים באדירנה: יצחק אליה נבון, פייטן שעלה לארץ ב־1929. אחרים התפזרו בקושטא בפריז ובבלגיה.

 

ענף ג' — על ידי השלישי שנסע בסוף המאה ה־17 לשומלה שבבולגריה. מצאצאיו: מנחם נבון ובנו ד״ר בן ציון נבון.

 

מאז בואם של הראשונים לארץ ועד היום שלובות תולדות משפחות נבון ושזורות בקורות היישוב ב־300 השנים האחרונות.

 

משפחת בן עטר. משפחתה של אמי, שעלתה ממרוקו — מוצאה מספרד ולה שרשרת דורות ארוכה של נגידים ורבנים. הידועים ביותר בהם היו ר' יהודה בן עטר — המכונה ״איל כביר״ — מפאס (1733-1656) שנחשב שם לגדול החכמים בדורו, ורבי חיים בן עטר הקדוש מסאלי, בעל ספר ״אור החיים״ (1743-1696), שעלה ארצה עם תלמידיו ב־1741 ונפטר בירושלים ב־1743.

 

הסבא ר' יעקב בן עטר, חסיד ומקובל, עלה לירושלים בסוף שנת תרמ״ד או תחילת תרמ״ה (1884) עם אשתו חנה לבית יעיש, ובתם הקטנה מרים בת הארבע, אמי. כפי שסיפר אחי יצחק נבון בכנסת בטקס השבעתו לנשיא, ההחלטה הסופית לעלות לארץ ישראל התגבשה אצל ר' יעקב בן עטר לאחר שלפי דבריו הופיע בחלומו אליהו הנביא ואמר לו: ״עד מתי תשב כאן בנחת וירושלים בצער״? וכך עזבו את עירם, אזימור שהיתה בשבילם חממה של משפחות ענפות ומאוחדות כשמצבם הכלכלי טוב. מאהבת ארץ ישראל באו לירושלים ולקשייה. כאן חיו בצמצום רב. נולדו להם עוד שני בנים: חיים בן עטר: לימים סופר ועיתונאי, עורך העיתונים ״אל ליבראל״ בספרדית ו״חרות״ בעברית; השני, שמעון בן עטר, היה מזכיר העדה המערבית שאחד מבניו, יעקב בן עטר בן ה־19, היה בין ל״ה הלוחמים שנפלו במלחמת העצמאות בדרכם לעזרת גוש עציון הנצור. לסבתא, אישה חכמה עם חוש הומור נפלא, לא סיפרו על מות נכדה המחונן והאהוב. היא היתה אז בת 96, משותקת בגופה, אך ערנית ובמלוא שכלה. נפטרה ב־1951 בגיל 100.

 

(מזל ליננברג־נבון, מתוך: סיפורי משפחות בעריכת זאב ענר, תל אביב, 1990).

 

עד כאן דברי אחותי. רצוי אולי להבהיר לסקרנים כי אם אמנם היו שקי זהב, אלי לא הגיע אף אחד מהם.

מתוך מחקריה של אחותי עולה, כאמור, כי הראשונים מבני הענף הראשון, שמוּכרים לנו בירושלים, היו ר' רפאל עלי נבון ובנו ר' חנון נבון שחיו בעיר בשליש האחרון של המאה ה־17 ותחילת המאה ה־18.

המפורסם מבין צאצאיהם היה ר' יונה נבון, אבי אבות משפחתי, בעל הספר ״נחפה בכסף״ (1760-1713), שהיה אב בית דין, ורבו המובהק של החיד״א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי). רעייתו של ר' יונה נבון היתה דודתו של החיד״א. באותה תקופה עלה ארצה ר' חיים בן עטר בעל ״אור החיים״ ששהה בירושלים שנה אחת, ייסד בה ישיבה בשם ״כנסת ישראל״ ונפטר ב־1743. הרב יונה נבון כתב ביחד עם עוד רבנים הקדמה לספרו של ר' חיים בן עטר ״ראשון לציון״, ולאחר פטירת ר' חיים בן עטר נתמנה ר' יונה נבון למלא את מקומו כראש ישיבת ״כנסת ישראל״. היתה זו הפעם הראשונה שבה נפגשו משפחות בן עטר ונבון בירושלים. כאשר נפטר ר' יונה נבון בשנת 1760 הספיד אותו גם תלמידו החיד״א הספד מרגש. על שמו קרוי עד היום ענף א' של משפחתנו.

כאשר בשנת 2011 הוקם בשכונת מחנה ישראל בירושלים המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה, הרגשתי, במידה מסוימת, כי אני סוגר מעגל: סבי, הרב יעקב בן עטר, יצא בשליחות לצפון אפריקה כדי לגייס כספים להקמת בתי מחסה לעניים בשכונת ״מחנה ישראל״, ודודי, שמעון בן עטר, היה מזכיר ועד עדת המערבים במשך 40 שנה. לפיכך נעניתי ברצון כאשר פנה אלי חברי חיים כהן בבקשה לשמש נשיא כבוד של מרכז המנציח את תולדות היישוב היהודי במרוקו, מחזק את מורשתם של יהודי צפון אפריקה ומנחיל אותה לרבים, באמצעות מפגשי ספרות ועיון, תערוכות וערבי שירה ופיוט.

בשנת 1700 הגיע לירושלים צאצא של האח השני, שנסע מניקופול לאדירנה. היה זה אפרים בן אהרן נבון (1735-1677) מייסד הענף השני של משפחת נבון בירושלים. ר' אפרים נאלץ לעזוב את ירושלים בשנת 1720 ביחד עם כל תושביה האשכנזים עקב רדיפות הערבים לאחר פרשה מפורסמת של החובות שצברו אנשי חבורתו של ר' יהודה החסיד. הוא נתמנה לרב הראשי של קושטא ושם נפטר. בנו ר' יהודה נבון שנולד בירושלים הוציא לאור את ספרו של אביו ״מחנה אפרים״ שעל שמו נקרא הענף השני של משפחתנו בירושלים.

בשנת 1902 נשתדכו שתי המשפחות הנכבדות, נבון ובן עטר, באמצעות אירוסיה של אמא, מרים בן עטר, לאבא, יוסף נבון. האירוסים התקיימו בעיר העתיקה שבה התגוררו. סבי מצד אמי, יעקב בן עטר, שהה אז בשליחות ארוכה בצפון אפריקה, בגיברלטר ובליסבון במטרה לגייס כספים לבניית בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל בירושלים. משליחות זו חזר רק כעבור שבע שנים. בינתיים היה למשפחה מעין אפוטרופוס שהיה נותן לסבתא כספים למחיה. במכתבה של סבתי לבעלה מאלול תרס״ב היא מודיעה לו: ״הבת התארסה, הוא בחור טוב, סופר סת״ם ממשפחה רמה כפי שאתה יודע״. היא ממשיכה וכותבת לו כי היו לחתן המיועד הצעות שידוכין כדאיות יותר, אך הוא דחה את כולן משום שרצה ״אישה מבית טוב״. מי שהמליץ על נישואי הזוג היה הראשון לציון, יעקב שאול אלישר הידוע בכינויו יש״א ברכה.

אמי החליטה שלא להמתין עד לשובו של אביה על מנת להינשא וגם האפוטרופוס שהתנגד לכך מלכתחילה, הסיר בסופו של דבר את התנגדותו. אבי ואמי נישאו בשנת 1902. הזוג הצעיר התגורר ברחוב יפו ב״בית מוסאיוף״, שהוקם על ידי יהודי בוכרי עשיר. כאן ילדה אמי את תשעת ילדיה. חמישה מהם נפטרו בגיל צעיר ממחלות, שהיום נחשבות קלות וניתנות לריפוי. בחיים נותרו אחיותי, אסתר (שנישאה לאליהו קמר יליד חברון וממקימי ״המקשר״, שאחר כך התמזגה עם ״אגד״) ומזל (שנישאה למשה ליננברג יליד העיר העתיקה), אחי ויקטור חיים (שנישא לציפורה ביטנסקי ילידת פולין), ואנוכי (שנישאתי לאופירה ארז, ילידת תל אביב, ולאחר פטירתה למירי שפיר, אף היא ילידת תל אביב).

כשהגעתי לגיל שלוש עקרה משפחתי לשכונת אוהל משה, שם חיינו כשמונה שנים עד שעברנו להתגורר בשכונת שייח' באדר באזור בנייני האומה דהיום, סמוך לכניסה המערבית לעיר.

זיכרון הילדות הראשון שלי הוא של אמי היושבת בבית ותופרת, בעוד אני יושב לצדה כשסליל חוטים בתוך פי, ומדי פעם בפעם היא שולפת ממנו את החוטים. אמא היתה נמוכת קומה, נוטה להשמנה וחן נסוך עליה. עיניה היו חומות שחורות. היא היתה לובשת סינר מעל שמלותיה, שערה אסוף, תמיד אסתטית ללא רבב. בצעירותה היו לה שלושה מחזרים: הסופר יהודה בורלא, אברהם אלמליח — שברבות הזמן היה חבר הכנסת הראשונה; ואבי, שהזדרז והיה הראשון שהציע לה נישואים.

בית הורי

 

אמי מימשה בכל אורחותיה את הפסוק בתהילים (מד', 15): ״כל כבודה בת מלך פנימה״. מעולם לא עשתה שום פעילות מחוץ למסגרת המשפחה. תמיד היתה בבית, רוקמת, מבשלת, מגהצת. פעם בכמה שבועות היתה ״מתפנקת״ מעט כאשר לביתנו היתה באה הכובסת שהיתה מסייעת לה בעבודתה. אז היינו צריכים כולנו להשכים בחמש לפנות בוקר, כדי שהמצעים יספיקו להתייבש ולעבור גיהוץ עוד באותו יום. את מלאכות הבית ליוותה אמא בקולה הערב. ממנה למדתי את הרומנסות הספרדיות ואת הפתגמים והמשלים בלאדינו ובמרוקנית.

אבי, יוסף, היה אדם בעל נוכחות בלתי רגילה וקול רם ותקיף. הוא היה איש ציבור, מורה, סופר סת״ם, חבר באסיפת הנבחרים הראשונה והשנייה, ופעיל במוסדות כגון ועד העדה הספרדית והנהלת בית החולים משגב לדך. הוא היה גם פעיל במערכות הבחירות לעיריית ירושלים. לעומת זאת, היה מבקר חריף של המוסדות הלאומיים, הסוכנות, קרן קיימת לישראל וקרן היסוד. לקרן קיימת לישראל קרא בספרדית ״קֶרֶן קֶמַאר אָ־ישראל״, כלומר: ״הם רוצים לשרוף את ישראל״. ״כולם אשכנזים, אין אף ספרדי אחד!״ נהג לומר מתוך תחושת קיפוח שבערה בו כל ימיו. כאשר נתמניתי למנהל לשכתו של ראש הממשלה בן־גוריון היה הדבר לפלא בעיניו. אבי סיפר לי שפעם, בשנות העשרים, כאשר נאם בן־גוריון בירושלים, באסיפה, הוא הפריע לו בקריאות ביניים. עתה הוא חשש שמא יתגלה הדבר לבן־גוריון ויבולע לי. כאשר סיפרתי לבן־גוריון את המעשה, חייך ואמר: ״כל כך הרבה היו ההפרעות במשך השנים שאינני זוכר הפרעה זו.״ משנת 1912 עבד אבי במשך 32 שנים בניהול בית התמחוי של הנדיב נתן שטראוס בעיר העתיקה, עד שנסגר המקום. הכסף לא היה מצוי בביתנו בשפע, אבל גם עניים לא היינו. אבא נהג לערוך את הקניות בשוק מחנה יהודה לפי הנחיותיה של אמא, אך לפעמים אני הייתי יוצא עם אמא לערוך את הקניות ומסייע לה בנשיאת הסלים. הכרתי כל דוכן בשוק, ופינה חמה שמורה לו בלבי.

בימים ההם עוד לא היו בבית חשמל גז או מקרר. אמא בישלה על פתיליות או על פרימוס. בבוקר אכלנו, בדרך כלל, לחם טבול בשמן זית עם פלפל אדום, וכך גם בערב, בתוספת ביצה, זיתים או חתיכת גבינת קשקבל. את התבשילים בצהריים היתה אמא מכינה לפי העונות. בעונת הבמיה היתה יושבת ותולשת את קצות הקטנית, מייבשת אותה על מפה, ולאחר שיָבשה היתה מכינה את התבשיל. הגרועה בעונות היתה זו של הארטישוקים. גם דוקרים וגם משחירים את הידיים. אז היתה אמא יושבת שלוש־ארבע שעות ומכשירה אותם לארוחה. בשבת נהנינו מבורקס וממולאים למיניהם, ובחורף הוגש כמובן לשולחן חמין. את הלחם היתה אמא אופה בעצמה, ואת המים היינו שואבים מבור שהיה בחצר. בכל יום רחצנו את הידיים והפנים, אך רק פעם בשבוע, ביום חמישי בערב, היינו רוחצים את כל הגוף בתוך ״פַּיילָה״ — גיגית מתכת גדולה שמולאה במים שחוממו מבעוד מועד.

אמא היתה מקרצפת את הבית כל הזמן ומסיידת פחים שבהם היתה מגדלת שיחי ציפורן, שושנים, נענע, יסמין, לואיזה ועוד. בפינת הבית עמד כד גדול שעליו היה פרוס בד ודרכו היינו יוצקים את המים ששאבנו מן הבור כדי לסנן מזיקים ותולעים ששרצו בו. פעם אחת, באורח בלתי מוסבר, נחש מצא את דרכו אל תוך הכד. המשפחה כולה נכנסה להיסטריה, קראנו לעזרה לערבי מקומי, ״מומחה לנחשים״, וזה, תמורת כמה פרוטות, הכניס את ידו אל תוך הכד, פשפש מעט, שלף את הנחש והניח אותו באדישות על ראשו מתחת לכאפייה.

כאשר עברנו להתגורר בשכונת שייח' באדר, הוטל עלי ועל אחי בימי שישי של חודשי החורף לשאת את סיר החמין לתנור בשכונת מחנה יהודה. אמא ואבא תמיד הזהירו: ״תגיד לו, לאופה, שישים את הסיר קרוב לאש, אך לא יותר מדי כדי שלא יחרוך אותו.״

למחרת, יום השבת, היינו יוצאים אחרי התפילה, אחי ואני, בהמרצתו של אבא, אל התנור. לאחר שזיהינו את הסיר שלנו, היה הטבח רודה אותו ביעה ארוך שבידו ומקרבו אלינו בתוך הצפיפות והרעש של כל בעלי הסירים. היינו נוטלים אותו, מקווים לטוב והולכים הביתה, מהלך שניים או שלושה קילומטרים. ממרחק הייתי רואה את אבא צופה מעל המרפסת וממתין בקוצר רוח. היינו עולים במדרגות ונכנסים הביתה. מיד היה אבא ניגש למלאכת התרת החבלים הקושרים את מכסה הסיר, וכולנו היינו עוקבים אחריו במבטינו בדאגה: איך יצא החמין? אבא היה שולף את המכסה ומתבונן אל תוכו עמוקות. והיה אם יצא יפה, היה מברך את האופה ומאחל לו בריאות טובה ואריכות ימים. ועל החמין עצמו היה אומר: ״החמין יצא הפעם, משהו רוחני, רוחני!״ אך אם התגלה כי החמין נחרך — לא עלינו — מיד היה ממטיר אבא קללות: ״יימח שמו וזכרו ויאבד קברו משני העולמות, מהעולם הזה ומהעולם הבא, או לפחות שייפול למשכב״. אמא היתה מנסה להציל משהו מן הסיר החרוך, וכל אותה שבת ועד לשבת הבאה לא היה נח אבא מזעפו.

רגישות מיוחדת נודעה לחמין בשבת של פרשת ״בשלח״ — ״ויהי בשלח פרעה את העם״. שבת זו חלה בחורף, ומסורת היא, שאיני יודע את פשרה, לאכול חמין חיטה בשבת זו. שבת זו היתה מיוחדת לא רק בזכות החיטה, שהיתה נתונה בתוך שקית שנתפרה לצורך זה והוטמנה בסיר החמין, אלא גם בגלל ״שירת הים״ שאמרו משה ובני ישראל, שירה שנאמרה בחגיגיות ובנעימה מיוחדת.

אמא, המבשלת המחוננת, ידעה להכין שבעה מיני חמין, וכשלצדה בעל קפדן ודקדקן, לא יכלה להרשות לעצמה לבצע טעות כלשהי ולו הקטנה ביותר. היא היתה טורחת, מנקה, מקלפת, חותכת, תופרת שקיות לאורז או לחיטה, מרתיחה, מטבילה, טועמת, ולבסוף — באים אנו ומפקידים גורלנו וגורלה בידי האופה. ואם יצא בשל וטוב, היינו מתנפלים ומחסלים את המאכל בכמה דקות, והכול — כלא היה. אמא מביטה בערימת הצלחות הריקות ואומרת בספרדית: ״גֶרָה, גרה! (מלחמה, מלחמה!)״

בניגוד לחמין שאותו היינו מעבירים בערב שבת לתנור השכונתי, את קומקום המים החמים לקפה של שבת בבוקר היינו נוהגים להניח על גבי פתילייה הדולקת כבר מערב שבת. היינו מכסים אותו במגבת מטבח כדי לשמור על החום. ליל שבת אחד התעוררתי לקולות רמים של צרחות מפי אבי: ״לקום! לקום! לצאת מהר!״ כולנו קמנו במהירות, רצנו החוצה וראינו להבות פורצות מבית שבקצה הרחוב. סביב לבית הבוער אנשים אצים רצים כשבידיהם פחים וקופסאות מכל הבא ליד, שאותם מילאו במים ושפכו על האש הבוערת. בקושי רב, ולאחר מאמצים רבים הצליחו להשתלט על האש. התברר שמקור השריפה היה פתילייה שדלקה במטבח הבית: המגבת שעטפה את הקומקום ניצתה באש וגרמה לדליקה.

מאותו לילה מבעית ואילך, בכל ליל שבת, כשכל המשפחה ישנה, הייתי מתגנב בחשאי למטבח ומנמיך את האש הדולקת שבפתילייה, ליתר ביטחון. בבוקר השבת, כשאבי קם להכין לעצמו את כוס הקפה, היה מגלה שהמים אינם חמים דיים ומתרגז: ״מה קרה לפתילייה? אין לי מים חמים לקפה!״ הדבר היה חוזר על עצמו מדי ליל שבת ובוקרו, אך אני שמרתי את הסוד בלבי.

אחר הסעודה היינו אחי ואני יושבים לקרוא פרקי תהילים. אבי היה מאזין כשהוא שוכב ומנמנם, בעוד אמי היתה מתיישבת על הכיסא ורווה נחת. אחי ואני היינו מתחלפים בקריאת הפרקים וכשהיינו מנסים לדלג על קטע, היה אבא ניעור מיד ונוזף בנו. כשהיינו מגיעים לפרק השלושים או הארבעים כבר היה אבא שוקע בשינה, ובנקודה זו היינו מנמיכים את קולותינו אט אט עד להפסקה מוחלטת ואצים לשחק בחוץ. עד היום אני יודע על פה את הפרקים הראשונים של ספר תהילים. את היתר מעט פחות.

פעם הצליח אבי לפתות אותי, ואני כבן 11, לקרוא לפני קהל ועדה פסוקים אחדים במקום החזן בבית הכנסת. עשינו חזרות רבות והנה הגיע המועד, ואני ניצב מול ספר התורה הפתוח, מחזיק בידי את אצבע הכסף. אך לפתע נפלה עלי אימת הציבור. הכול ניטשטש, האותיות פרחו והגווילים נמוגו. עברו להן דקה או שתיים של שקט מתוח. לשווא. אבי, שעמד מאחורַי בציפייה דרוכה, נטל את ידי והחזירני למקומי בבושת פנים. כעסתי עליו שהביאני למבחן כזה ועוד יותר כעסתי על עצמי שנעניתי לו. לימים פגה ממני יראת הציבור, ומפעם לפעם אף סייעתי לחזן על פי בקשתו.

בימי ילדותה של אמא לא היה נהוג להשכיל את הבנות. תפקידה של האישה היה ללדת ילדים ולדאוג לרווחת משפחתה, ואת אלה למדה בביתה כשסייעה לאמהּ. אמא לא ידעה קרוא וכתוב אך היתה מעיין שופע של משלים, שירים, פתגמים וסיפורי־עם בספרדית ובמרוקנית. הייתי יושב וכותב סיפורים מפיה ומפי סבתי שגרה בדירה סמוכה לשלנו. בחלוף השנים השתמשתי בחומר המגוון הזה כאשר מילאתי תפקידים ציבוריים. נהגתי לתבל את נאומַי בפתגמים ומשלים ששמעתי מאמא.

בבית אהבנו להאזין גם למוסיקה ערבית באמצעות הפטיפון. במיוחד אהבה אמא להאזין לשירי הזמרים המצרים עבד אל־ווהאב ואום כלת'ום. בילדותי היתה מבקשת ממני לעתים שאכין לה נרגילה. הייתי מצית את הפחמים ומתקין לה את הטבק. בקנקן היו עלים של ורדים שהתערבבו במים, ואנו הילדים אהבנו להאזין לבעבוע המים כשהיתה יושבת ומעשנת.

הייתי ילד חולמני ורגשני, ומאמא קיבלתי הרבה חום ואהבה. בן הזקונים הייתי וזכיתי ממנה לתפנוקים מיוחדים. נוסף על מילות חיבה רגילות נהגה לכנות אותי בתואר ״מלך״, לא פחות ולא יותר, או בספרדית ״רֵיי״. ״טוּ סוֹס ריי, ריי דה לוֹס גִ'דיוס! (בלאדינו: אתה מלך, מלך היהודים!),״ היתה אומרת לי. אהבתה של אמא נסכה בי ביטחון רב.

מאבא, לעומת זאת, התייראנו. כשהיה יוצא מהבית היתה האווירה נעשית נינוחה יותר. אבא היה קפדן, אך לא היה צריך להרים עלינו יד, שכן הספיקה גערה מצדו. תמיד נשמר לו מקומו הקבוע בבית, ובכל בוקר התפללנו עמו תפילת שחרית בבית. בעבור אבא היתה המשפחה הדבר החשוב בחייו. תמיד נהג לומר לנו: ״כשיש צרות, כולם נעלמים חוץ מהמשפחה.״ בתקופות הראשונות של נישואיהם היו היחסים בין אבא לאמא טובים, אך בשלב מאוחר יותר הפכו למתוחים ולוו, לא פעם, במריבות מרות שהטילו קדרות על ביתנו.

ירושלים היא צליל הבא ממרחקים

 

ירושלים שמחוץ לחומות העיר העתיקה נבנתה שכונות שכונות. כל גל של עולים הקים שכונה לעצמו. שכונה שנבנתה בסוף המאה ה־19 או בראשית המאה ה־20 היתה, למעשה, מתחם מלבני או מרובע עם שערי ברזל אחדים שהיו ננעלים בלילה להגנת התושבים.

כך היתה גם שכונת אוהל משה, שנקראה על שם משה מונטיפיורי. יש בירושלים שכונות אחדות הקרויות על שמו — זיכרון משה, קריית משה, מזכרת משה, ימין משה ואוהל משה הן המוכרות שבהן.

בשכונת אוהל משה ספגתי את המראות ואת הריחות שבבגרותי נתתי להם ביטוי ב״רומנסרו ספרדי״ ובמחזמר ״בוסתן ספרדי״. היו אלה ימים של שוטטות ברחובות ירושלים הישנה ונגיעה בהווי השכונות, על קולותיהן, ריחותיהן ומראיהן. כעבור שנים כתבתי על אותה ירושלים:

מאז ילדותי ראיתי בירושלים פסיפס צבעוני של גָלויות. היא נבנית שכונות שכונות. היינו מטיילים בשכונה של הבוכרים, עוברים לשכונה של יוצאי הונגריה, תימנים, כורדים, פולנים, אורפלים, ספרדים ואחרים. הייתי תמיד מרותק לשלל הגוונים הזה של דמויות, מלבושים, קולות ולשונות. המוני נהרות הנשפכים אל ים אחד. אהבתי גם את העובדה שירושלים הפכה בזכותנו לעיר קדושה לנוצרים ולמוסלמים. צלצולי הפעמונים של הכנסיות, קולות המואזין ותקיעות השופר התחרו ביניהם מי מבקיע דרכו ראשונה אל השמים. הייתי בטוח בניצחון השופר אך שמחתי על הפעמון והמואזין. מה עושים בארצות שיש בהן רק גוון אחד, צבע אחד, דת אחת? ירושלים היא צליל הבא ממרחקים. בערים אחרות שומעים רעשים. בירושלים — שומעים קולות! בערים אחרות יש שטח, בירושלים — עומק.

 

בתי השכונה היו צמודים זה לזה, אך בין שורה לשורה הותירו הבונים מרחב מספיק לטעת גן ולחצוב בורות מים. במושגים של ימינו היה בשכונתי משהו מן ״המרכז הקהילתי״. הכול הכירו את הכול. לעולם אינך בודד. לא ביגונך ולא בשמחותיך. השכנים מעורבים זה בזה, ותמיד אישה יודעת מה מתבשל בקדירת חברתה. זו מוליכה לזו לטעום מתבשיליה, וילדי פלונית שוהים אצל ילדי אלמונית. ריב כי יפרוץ במשפחה — שכנים באים להשלים ולתווך. יש חתונה אצל פלונית — מיד יש גיוס כללי והכול באים לעזור, לבשל, לאפות מיני מתיקה ולשמש גם זמרים ונגנים. ולהבדיל, במקרה של אבל, המנחמים אינם מרפים, וגם בתום ימי השבעה יפקדו את בית הנפטר.

שכונתי היתה שכונה ספרדית, דהיינו, דיברו בה ספרדית יהודית, מקטון ועד גדול, מהעריסה ועד התכריכים. גם בביתי דיברנו בעצם רק ספרדית. עברית היתה לשון בית הספר ובית הכנסת, או במגע עם שכונות אחרות. אנו הרגשנו עצמנו יחסנים, גאים במוצאנו.

איבה של ממש היתה בין הנערים הספרדים לאשכנזים. לעתים קרובות פרצו תגרות ויידוי אבנים זה בזה. סיפר לי דוד ריבלין, שגר בשכונה סמוכה, כי אמו היתה מזהירה אותו: ״דוּדל, גֵיי נישט דוּרך אוהל משה וַייל די פרֶענקאלעך וֶועלן ווארפן שטַיינֶער אוֹיף דיר (דוד [דודל], אל תלך דרך אוהל משה כי הפרֶנקים הקטנים יזרקו עליך אבנים).״ לעתים קרובות היו השבתות מועד לקרבות אבנים בין נערי העדות השונות. כשנלחמו הספרדים באשכנזים, היתה ידם של הראשונים על העליונה. כשנלחמו הספרדים בכורדים, תמיד היתה יד הכורדים על העליונה, ועל עליונותם זו שמרו גם בקרבות שניהלו נגד ילדי הערבים. רבים מהכורדים עסקו בעבודות בנייה, חציבה בסלע, סיתות וריצוף. הם לא בחלו בשום עבודה גופנית קשה ועיקר הסבלים בירושלים, חוץ מהערבים, היו הכורדים. ודומים להם — האורפלים, יוצאי אורפא שבתורכיה. גם בבית הספר ״דורש ציון״ שבו למדתי היו לעתים מתפצלים ילדים לשני מחנות שזרקו אבנים זה על זה כמשחק מלחמה. פעם נחתה אבן כזאת על רקתי, קרוב לעיני השמאלית, דם רב זרם ונשאוני לאחות שתחבוש אותי. גם לאחר קרוב ל־90 שנה, במאמץ מסוים אפשר לראות צלקת קטנה על רקתי השמאלית. פעמים רבות טרחו המורים להפסיק משחק מסוכן זה, ולא תמיד עלה הדבר בידם.

השכונה היתה מקום אידיאלי ומוגן לילדים ולבני הנוער, ולמשחקיהם השונים. שום עגלה ושום מכונית אינן יכולות להיכנס למתחם השכונה בגלל המבנה שלה. אין דאגה בלב האמהות. ילדיהם ישתובבו ויחזרו הביתה עם חשכה.

שלושה בתי כנסת היו בשכונתי. בית הכנסת הגדול (״אִיל קַאל גרַנדֶה״), בית הכנסת הקטן (״איל קאל צ'יקוֹ״) על שם טראנטו, והשלישי — בית הכנסת של יהודי יאנינה (״איל קאל דֶה לוֹס נאניוטס״). קהילה מיוחדת של יהודים היתה ה״נאניוטס״, שבאו מהעיר יאנינה שביוון. הם צאצאי יהודי ארץ ישראל שירדו ממנה ליוון עוד לפני החורבן. כשבאו לשכונתנו, התבוללו בנו, דיברו לאדינו והפכו להיות ספרדים. הבולטים בהם היו בני משפחת כהן. הם היו גבוהים כל כך שקראנו להם ״כהן גדול״. ההיסטוריון רוזאנס שחקר את תולדותיהם מסר דברים מרתקים לגבי שמותיהם, כפי שמצאם בתעודות ובמסמכים של בתי דין. שמות הגברים שמצא היו ״פסח״, ״אף נעים״ ועוד, ושמות הנשים: ״תמימה״, ״מנורת הזהב״, ״מנורת המאור״, ״תשוקה״ ועוד. הייתכן כי כך נקראו נשים בארץ ישראל בימי בית שני?

אנחנו נהגנו להתפלל בבית הכנסת הגדול, לפי קביעת אבי, דומני בגלל החזן המהולל בורלא. בבית הכנסת הקטן נהג להתפלל בנערותו הזמר הידוע יצחק לוי, שנשים הצטופפו ליד החלונות כדי לזכות לשמוע את קולו המיוחד בעת ששר.

ניתן לציין קווי אופי טיפוסיים לספרדים, בין שבשכונתנו בין שמחוצה לה.

בטקס הַשבעתי לנשיא אמרתי בין היתר: ״יהודים אלה שגדלתי בתוכם, היה להם צביון משלהם — בעלי אגדה יותר משהם בעלי הלכה; מצויים אצל ספרי המוסר, הפיוט והרגש, מתלמידי בית הלל; בעיניהם יפה תורה עם דרך ארץ ומקפידים שלא יהא רבב על בגדיהם; מוכנים למסור נפשם ובלבד שלא יצטרכו לבריות; ועם שאינם מושכים ידיהם ממה שהעולם הזה מזמן להם, הרי אינם חדלים לרקום בלבם חלום בואו של משיח.״ אני מודה כי בשעת כתיבת המשפטים האלה רשמתי ״בעיניהם דרך ארץ קדמה לתורה״, אך מחשש לפגיעה במישהו, התפשרתי על נוסח מתון יותר: ״יפה תורה עם דרך ארץ״. אבל האמת היא שבעיניהם דרך ארץ קדמה לכל דבר אחר, ואני מזדהה בכל לבי עם אמירה זו. במקום אחר הוספתי עוד כמה קווי אופי: ״מקילים ולא מחמירים, שוחקים ולא זועפים. אוהבי הומור וחידודי לשון, חוכמה ושיר ומתרחקים מן הפלפול והמסה. אף פיוט הבא בשעת הנעילה של יום הכיפורים הנורא 'שבט יהודה בדוחק ובצער' נשמע כמו מארש עליז. דומה שנטלו עמם מספרד כל הרומנטי שהיה שם, והשירו מעליהם רוב זיכרונות הגירוש והרדיפות.״

היינו דתיים נוסח ספרד, כלומר מתונים, מכבדי מסורת אך לא קיצוניים. היות שהדת לא היתה קיצונית, לא קמה ריאקציה נגדה. מעולם לא שמענו בקרב הספרדים על רפורמים או קונסרווטיבים או זרמים אחרים. היינו בעצם ״אורתודוכסים ליברליים״ אף כי לא נקראנו כך. חכמינו, הפוסקים בבתי הדין, היו מבית הלל, והעדיפו את כוח ההיתר על האיסור, כי על התורה נאמר: ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר״. ״דרך האמצע״, שעליה המליץ הרמב״ם, הפכה לקו מנחה בעיני רבנינו. הם הרשו לעצמם לחייך ואפילו להתבדח.

ראינו את שכנינו האשכנזים מקפידים ומעירים על דברים שבין אדם למקום (כגון תפילין, מזוזות, שבת), ואילו הספרדים הניחו זאת לחשבון האדם עם הקב״ה, אך הקפידו על דברים שבין אדם לחברו (כגון צדקה לעניים, השכנת שלום בית, דאגה ליתום). מעולם לא ראינו דתיים ספרדים ניצבים באמצע רחוב בשבת וצועקים על נהגים ״שאבעס!״

הקיצוניות בענייני דת המתגלה בעת האחרונה בקרב עדות המזרח הנוהות אחרי ש״ס, מנוגדת למורשת הספרדית. אחדים ממנהיגיהם למדו בישיבות האשכנזיות החרדיות, ושם ספגו השקפות קיצוניות בענייני דת ולפעמים גם אנטי ציונות.

שנים רבות תהיתי: מה מקור מנהגיהם של היהודים הספרדים? כל אמירה תהיה, בדרך הטבע, שטחית וכוללנית מדי. עם זה, נראה לי שהרבה התגלגל מספרד דור אחרי דור, לא רק בעצם שמירת הלשון הספרדית אלא בגילויים נוספים כגון הלבוש, הבישול, השירה, אהבת הפרחים והעציצים, מירוק הרצפה ואף נוהגי חיים וקווי אופי אחרים. בולטת בקרב יהודי ספרד הגאווה וההקפדה על הכבוד. פתגם נפוץ אומר: ״פרייֶטֶה אֶן לָה אַזֶטֶה, אִי נוֹ דֶמַנדֶס דֶה לָה גֶ'נטֶה (טגן עצמך בשמן ואל תבקש מן הבריות).״

רבים המקרים של נזקקי סעד שלא תבעו ולא ביקשו את המגיע להם מפאת הבושה. אלה הם המכונים ״דל גאה״ או ״מלך אביון״. כשאתה רעב — איש מבחוץ לא יוכל להבחין בכך. אך אם בגדיך אינם נקיים — הכול רואים זאת. וזוהי בושה! איפה הכבוד?! אישה שהתחצפה — נקראה ״עזפנה״ (עזת פנים). ואיש חצוף — נקרא ״עזפן״ (עז פנים), מידה קשה ומגונה ביותר כדברי החכם יהודה בן תימא: ״עז פנים לגיהינום ובושת פנים לגן עדן״. אמא טורחת להכין מטעמים לכבוד אורחים הבאים לפוקדנו, אתה מושיט יד לקחת מהם ונענה מיד — ״לא ילד! זה בשביל האורחים. מה יגידו? איזה מין כיבוד זה?״

מה יגידו? זו השאלה! ״קֶה ואן אָה דֶזיר לָה גֶ'נטֶה״ (מה יאמרו האנשים) — זה היה השוט שהונף על ראשינו תמיד, כדי לתבוע התנהגות הולמת. היה בכך משום חינוך לדרך ארץ, אך מצד שני היה בזה משהו כובל, בולם, מעיק. תמיד להתחשב במה יאמרו. מתי כבר נאמר מה שנרצה ונצפצף על מה יאמרו?!

אמא היתה אישה למודת סבל וייסורים וסופה שמתה בסרטן. ימים מעטים לפני פטירתה אמרה לי: ״תראה, אני לא מאמינה שאני אצא מזה, יש לי בקשה. הבאתם אותי לבית חולים במהירות ולא הספקתי לכבס את הווילונות בסלון. יבואו אנשים לבקר בבית בימי השבעה, יראו וילונות לא נקיים. מה יגידו? אני מבקשת שתכבסו עכשיו את הווילונות.״ כאב לי שאכפת לה כל כך מה יאמרו, אבל הבנתי אותה. ההשלכה תהיה עליה, שאינה עקרת בית טובה. החשש הזה העסיק אותה אפילו על ערש דווי.

לטאטא, לנקות, לקרצף את הרצפה והכלים, לשטוף ולנגב ולהבריק ולצחצח. יום יום היינו אומרים לאמא: ״די, הוצאת לה, לרצפה, את הנשמה!״ וכולנו מתגייסים למלאכת הניקיון. ואין מים זורמים ואין ברזים; יש רק פחים שאנו ממלאים במים מן הבורות שבשכונה. ויש לחסוך ויש לקמץ, ובה בעת לשטוף ולנקות! ניקיון, עציצים ופרחים.

שפתנו ומחשבותינו היו רוויות בפסוקים ובמאמרי חז״ל. אישה חוצפנית שהעזה פנים, עליה נאמר ״סֶה קיטוֹ אֶל וֶלוֹ (היא הורידה מעל פניה את הצעיף)״, כלומר, ראו, כזאת אני! ואני מצפצפת עליכם! אך אחרים היו אומרים עליה: ״זאת, יש לה מצח!״ או ״מצח אישה...״. בלי להוסיף את המילה ״זונה״. לא היה צורך. הכול הכירו את הביטוי, שכן לכולם היה משותף הרקע של התנ״ך, הפיוט והתפילה. כאשר ביקשו לומר על מישהו שהוא עשיר — היו מחככים אצבעותיהם כמי שמונים מעות, ואומרים: ״המה המדברים״ כלומר, הכסף מדבר. וכשדובר על איש עני — אומרים: ״והבור ריק אין בו מים״ — זכר לבור שלתוכו הושלך יוסף.

היה חן מסוים בשימוש בפסוקים בשיחות של יום יום. ביטויים כגון ״בן סורר ומורה״, ״בן נעוות המרדות״ שימשו ממש, לא ציטוט בעלמא. כיוון שחסרו לנו קללות בעברית, השתמשנו במילים מערבית, מספרדית או מכורדית. בחוברת בלשים בסדרה על ״הבלש תדהר״, הכניס המחבר אורי קיסרי כמה חרפות פרי המצאתו: ״צבר מטוגן בשמן קיק אל תוך בטנך, חמור בן עיט, פרד בן שפן שכמותך, ינופץ ראשך אל הכותל המערבי״. מסופקני אם מישהו השתמש באוסף קללות זה.

אף שגרנו בעיר החדשה, שמרנו על קשר הדוק ומתמיד עם הווי העיר העתיקה. אבא היה נוהג לקחת אותנו כילדים למקום עבודתו בבית התמחוי שטראוס בעיר העתיקה בעת שהעניק תבשילים לעניים מרודים. אהבנו מאוד את האוכל, את מרק השעועית והאורז (״אַוואס אִי אַרוֹז״). אבי ניהל את המקום ביד רמה, וסדר וניקיון שררו בכול. כך היה עד שסגרו את המוסד. בחגים היה אבא לוקח עמו אותנו הילדים לעיר העתיקה, לאחותו רבקה מיוחס. המבוגרים היו יושבים ומשוחחים, ואילו אנחנו יושבים מחכים בכיליון עיניים שתגיע כבר התקרובת.

גם הביקורים אצל ידידנו הערבי חאג' עלִי בשכונת שייח' באדר, זכורים לי היטב.

אבי וחאג' עלי היו יושבים ומדברים על המנדט ונגד האויב המשותף —

האנגלים, כמובן. ״וואללה אם לא האנגלים אנחנו היינו חיים בשלום. האנגלים האלה הם סכסכנים. מה הפריע לנו לחיות בשלום?״ והנה מגיעה שעת תפילת מנחה שלנו, ואף אצל הערבים זו שעת תפילה. חאג' עלי פורס מרבד קטן, כורע ומתפלל, בעוד אנו שולפים מכיסינו סידורים קטנים ומתפללים מנחה. אנחנו פונים לעבר המזרח והוא פונה לעבר מֶכה. בתום התפילה חוזרים לשיחה וממשיכים להאשים את האנגלים בסכסוך. לאחר הביקור היינו נפרדים זה מזה בלבביות, מבטיחים להיפגש בשנית, ואנו היינו שבים הביתה וחושבים: טוב שיש אנגלים. הם מספקים תירוץ טוב להיעדר שלום.

לעתים רחוקות קרה שיצאתי מירושלים עם משפחתי, ואחת מחוויות הילדות שלי התרחשה בתל אביב. מה עושה בתל אביב ילד ירושלמי באותם ימים? ובכן, יום אחד בא אל אבי אחד מידידיו הערבים והזהירוֹ: ״דע לך כי מחר, ביום שישי, לאחר התפילה במסגדים, יעלו הערבים על השכונות היהודיות ויטבחו ביהודים ככל יכולתם. כדאי שתמצאו מקום מבטחים״. היה זה ערב פרוץ מאורעות תרפ״ט. אבי לא זלזל בדברי האזהרה. הוא עצמו נשאר בירושלים, אך את בני המשפחה שלח באוטובוס לתל אביב. בבואנו לתל אביב השתכנו במלון, לא הרחק משפת הים. לאחר שהסתדרנו הלכנו לטייל ברחוב אלנבי ההומה. הייתי אז ילד קטן, ואני זוכר היטב שכל מה שראיתי ברחוב היה בגובה פנַי. לא ראיתי את פני ההולכים ושבים; ראיתי חגורות, רגליים, מכנסיים, כיסים, ארנקים, רגלי נשים טופפות על עקבים גבוהים. הייתי המום מהתנועה הסואנת. לפתע נשמטה ידי מידה של אמא, ולא חלף אלא רגע — ונותרתי לבד בתוך ההמון, ״הלכתי לאיבוד״.

למען האמת, לא איבדתי את עשתונותי ושמרתי על קור רוחי. ידעתי שעלי להגיע אל שפת הים ומשם לפנות ימינה או שמאלה ושם אמצא את בית המלון שלנו. כשהגעתי לשפת הים עמדתי לפנות שמאלה, לכיוון יפו, אלא ששם הבחנתי בתכונה מלחמתית — גם ערביי יפו החלו בפרעות באותו יום. פניתי אפוא ימינה והגעתי לבית המלון. ראיתי את סבתא ואמא עומדות נבוכות ומבוהלות בפתח המלון. כשראוני, ספקו כפיים וצעקו: 'איזאק! איזאק!' (כך קראו לי בבית). סבתא מיהרה אלי והעניקה לי סטירת לחי מצלצלת (הסטירה הראשונה והאחרונה שנתנה לי), ומיד לאחריה חיבקה אותי חיבוק חזק, חם ואוהב, והמטירה עלי נשיקות. גם אמא לא חסכה מנשיקותיה. שתיהן פרצו בבכי גדול, בכי של הקלה.

ואם לא די בחוויה ראשונית זו מהעיר העברית הראשונה, שנים רבות אחר כך, בשנות בחרותי, באחד מימי הקיץ החמים, החלטתי להתרחץ בים תל אביב. כירושלמי כמובן לא הייתי שחיין גדול ולא הכרתי את נפלאות הים. לפתע התגברו עלי הגלים ומצאתי את עצמי נאבק בהם בשארית כוחותי. כשחשתי שהגלים גוברים עלי והבינותי שאני עומד לטבוע, התחלתי לזעוק ״הצילו!״ ״הצילו!״. יד נעלמה תפסה אותי, אחזה בי בחוזקה ומשתה אותי לחוף. לאחר שגמר לטפל בי, פנה אלי האיש שהציל את חיי וגער בי: ״אידיוט! תלמד לשחות לפני שאתה נכנס לים!״. אמר והלך. עד היום אינני יודע מי היה אותו אלמוני. אני מודה לכל אדם על המחווה הקטנה ביותר, ולאיש שהציל את חיי לא הצלחתי להביע תודתי.

בית המדרש ״דורש ציון״

 

בגיל שש לקחני אבי לבית ספר, הוא בית מדרש ״דורש ציון״ בשכונת רוחמה ולאחר מכן בשכונת זיכרון משה, לא הרחק מבית הספר ״למל״. בבחינת הכניסה בדקו אם מסוגל אני לקרוא מתוך סידור התפילה. הבוחן היה החכם גביזון, איש תמיר וזקוף, בעל זקן לבן וארוך. בידו אחז מקל מחודד דו־תכליתי, מכה ודוקר את המפריעים. הוא שימש גם גזבר בית הספר, ולצווארו היתה קשורה שקית שלתוכה שלשל את כספי שכר הלימוד שקיבל מההורים. הקטע שנבחנתי בו היה ״אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה״. טעיתי וביטאתי את המילה 'בכוח' כאילו יש בסופה ה״א: ״בכוחה״. זאת משום שהאות חי״ת מנוקדת בפתח. חכם גביזון תיקן את טעותי וקיבלני לכיתה א'. בחינה ראשונה בחיי ולא האחרונה, וטעות ראשונה ואף היא לא האחרונה.

בבית הספר למדנו את כל המקצועות הנדרשים: חשבון, אנגלית, ערבית, גיאוגרפיה, לשון עברית, תורה עם פירוש רש״י, תלמוד, כתיבה תמה, פיוטים וטעמי המקרא ודיני שולחן ערוך. כיוון שכולנו באנו מבתים דתיים, ידענו להתפלל ואף קיימנו יום יום ברכת המזון בציבור, בבית הספר, לאחר ארוחת הצהריים.

בית המדרש ״דורש ציון״ נוסד ב־1866 (תרכ״ו). החוקר יעקב יהושע, אביו של הסופר א.ב. יהושע, סיפר כי מייסד המוסד היה אבי סבו מצד אמו, ר' יצחק פראג, ממשפחת אופלטקה, תלמידו של החת״ם סופר שיעצוֹ לעלות לירושלים, וללמוד בישיבותיה. אביו של ר' יצחק, שהיה סוחר בדים, התנגד לכך. אמר לו החת״ם סופר: ״אביך ורבך — מי קודם? רבך קודם.״ קם ר' יצחק פראג ונסע לירושלים נגד רצון אביו. הרב יעקב עיאש הזמינו לביתו ואף נתן לו את בתו לאישה. לאחר שנים השלימו עמו הוריו ואף שלחו לו סכומי כסף נכבדים.

יעקב יהושע כותב: ״מרבית רבנינו שקמו מתחילת המאה [העשרים] ובסוף המאה שעברה למדו תורה בבית המדרש 'דורש ציון'. כמעט שלא היה רב ספרדי שלא קיבל חינוכו במוסד הזה.״ כל זאת אף כי מייסדו של בית המדרש היה בעצם אשכנזי מפראג ש״הסתפרד״. מקובל היה לומר באותם ימים כי היה אשכנזי אחד שהסתפרד (הכוונה לר' יצחק פראג), למד ספרדית, התלבש כספרדי, נשא לאישה ספרדייה, וכביכול התבולל בין הספרדים. לעומתו היה ספרדי אחד ש״השתכנז״, היה זה נחמן קורונל סניור, רב ספרדי מאמסטרדם שעלה ארצה ב־1830, לבש בגדי אשכנזים, חבש שטריימל, גר עמהם ודיבר יידיש. לפי מסורת מסוימת היה הרב קורונל צאצא של רב החצר של מלך ספרד, שהשתמד בזמן הגירוש של 1492. צאצא שלו הוא ידידי המנוח, חבר הכנסת לשעבר דוד קורונל־קורן, ממייסדי בית הערבה, שהיה חבר קיבוץ גשר הזיו.

כמעט כל התלמידים ב״דורש ציון״ היו ספרדים ובני עדות המזרח. אך לא כך המורים. היה זה אוסף מרתק של אנשים. בראש ובראשונה אזכיר את חכם קסטל, יליד חברון, ולצדו האדון פישר, שעליו סיפרו שהיה יליד הונגריה, מתהולל שחזר בתשובה, גידל פאות ארוכות וזקן הולם והתגורר במאה שערים כחרדי לכל דבר. וזה הכלל: מורה אשכנזי נקרא בפינו ״אדון״, מורה ספרדי נקרא ״חכם״. לעומת אדון פישר היה חכם קסטל ותיק שבוותיקין בארץ. משפחתו היתה מראשוני מגורשי ספרד שהגיעו ארצה לפני כמה מאות בשנים. בני המשפחה נועדים עד היום, מדי פעם בפעם, לספר על תולדותיהם והסתעפותם. עם בני המשפחה נמנים משה קסטל, הצייר־האמן, שהיה בנו של חכם יהודה קסטל, תא״ל יוסף קסטל, שכיהן כראש המועצה המקומית נווה מונוסון, ורבים אחרים.

דיבורו של חכם קסטל התנהל בנחת, הוא התהלך בכבדות, מרשים במראהו, לבוש גלימה של חכם ספרדי עם אבנט ומשקפיים עבים. הוא לא חסך מאתנו עונשי גוף מידיו הכבדות. בעיקר בלחיים ובאוזניים. חכם קסטל לימד תורה עם רש״י. כשהגענו בספר ״בראשית״ לסיפור אדם וחווה, קראנו ברש״י כי הנחש נתאווה לחווה משום שעסקו בתשמיש המיטה. כולנו ילדים קטנים אך ערמומיים, ומפה לאוזן ידענו את הפירוש האמיתי של הביטוי. חכם קסטל לא שיער זאת. הוא הסביר כי הנחש התקנא באדם כי חווה עקרת בית טובה היתה ומשמשת — דהיינו מסדרת — לו את המיטה. כולנו גיחכנו. אדון פישר, לעומתו, הפתיע את כולנו כאשר קראנו ב״שולחן ערוך״ כי ״תשעה באב אסור באכילה, בשתייה, בסיכה ובתשמיש המיטה...״, חשבנו בלבנו, הנה נתפס! אך הוא פוצץ את הבלון בתוך שניות כשהסביר בפשטות: ״תשמיש המיטה הוא כאשר האיש שוכב עם אשתו במיטה.״ הוא לא יסף דבר, ואנו נאלמנו.

בימי ראשון היה מופיע אדון פישר חבוש תחבושות על ידיו ולפעמים על פניו, כולו שריטות וחבלות. בירור חשאי חשף את הסוד: בכל שבת היה פורץ למגרש הכדורגל שבשכונת סנהדריה הסמוכה למאה שערים, נדחק בין השחקנים וצועק ״שאבעס״! כשהיה מסרב לצאת, היו דוחפים אותו בכוח ומכים אותו עד להרחקתו. ביום ראשון אחד הופיע לבית הספר כשתחבושת ענקית כרוכה על כל פניו. בהנאה אמרנו: ״כנראה היה הפעם משחק גדול!״

חכם קסטל לימדנו טעמי המקרא, שיעור שהיה מאוד אהוב עלי. אף כי לא הבנו את פירוש הכינויים הארמיים של תווי המוסיקה האלה — מהו ״אזלא גריש״, ״פשטא״, ״דרגא״, ״תביר״ ואחרים — ידענו כיצד לשיר אותם. טעמי המקרא, פרקי החזנות והפיוטים היו עולם עשיר של לחנים ואוצר מילים ומושגים שנחרתו בזיכרון ובלב. והנה הקים חכם קסטל מקהלה, וקרא לה ״חזנייה״, מהמילה חזן. השירה בציבור של הפיוטים היתה מרגשת מאוד. הפיוט הראשון שלמדנו זכור לי עד היום: ״רפא צירי אל נאמן. כי אתה רופא אומן. את ראשי שור חלשי. ותן כוח לנפשי...״ והסיום ״אל חי רצה תפילתי. וחושה לעזרתי. במהרה דרור קרא. לעם בן הגבירה״. ליצנים שבנו שהגיעו למילים ״שור חלשי״ סילפו ושרו ״כוסה מחשי״ (קישוא ממולא). אם נתפסו — אבוי להם מידו הכבדה של החכם קסטל. כשהגענו לברכת יעקב את בניו (בראשית מ״ט), סיפר חכם קסטל כי פעם, בעת חתונה בחברון, והוא נער, נשפך יין על בגדו. הוא חשש מעונשו של אביו. מה עשה? נטל את הבגד לכיור ושפך עליו את תכולתו של בקבוק יין שלם, כדי שלא יבלוט הכתם. חתם חכם קסטל את הסיפור: ״התקיים בי הפסוק 'כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותֹה'. הברכה נאמרה על יהודה, בן יעקב, ואני שמי יהודה.״

יום אחד יצאה הגזירה כי על כולנו להסתפר ״מספר אפס״, ״כמו קַלַבַסָה״ (דלעת), דהיינו מעין קרחת, סגולה נגד מכת כינים, ולהשאיר פאות קצרות, נוסח ספרד. אני לא נכנעתי לגזירה וביקשתי את הספר לספר אותי ״מספר אחת״, המותיר בכל זאת מעט שערות גזוזות. כשהגענו לכיתה, בדק חכם קסטל מי מילא את ההוראה, מצא כמה עבריינים שטרם גילחו את ראשם והתרה בהם בעונשים חמורים. התלונן אחד מהם: ״אבל מדוע אינך אומר לנבון כלום? גם הוא לא מגולח!״ השיב חכם קסטל: ״הרופא לא מרשה לו.״ חשתי הקלה בפרוטקציה הזאת, אך בלבי התאכזבתי קשות: תפסתי אותו בשקר. לא רופא ולא דובים. נדמה לי כי נתן לי הגנה בגלל קשריו הטובים עם אבי, ואולי בזכות היותי תלמיד חרוץ.

בין המורים היו אדון כהן הצעיר ואדון כהן הזקן. הצעיר — כבש לבנו בנועם הליכותיו ובמאור פניו. מפיו למדנו את השיר: ״פה בארץ חמדת אבות״ — שאותו כתב על הלוח. זה היה הדבר הקרוב ביותר לציונות שניתן לנו. השיר קיבל הכשר אולי גם בזכות המילים ״פה תפרח גם שפת התורה״. אדון כהן הצעיר לימד גם כתיבה תמה בכתב ידו היפהפה. אכן, היו ימים שבהם נחשב הדבר למקצוע ככל מקצועות הלימוד. הוא ניצל כתיבה זו כדי ללמדנו גם הלכות בריאות שאותן היינו צריכים להעתיק פעמים אחדות: ״הבטן הריקה לנום לא שוקקה״ או ״לעס וחזור ולעס, אם על קיבתך אתה חס״, ״יפה כוחה של זהירות מכוח הריפוי״, ״אל תתכסה בשמיכה כבדה״, ״לא כל מתוק לחיכך יערב גם לקיבתך״.

שונה ממנו היה אדון כהן הזקן, מורה לתלמוד. כל עמלו היה לשווא. איש מאתנו לא אהב ולא קלט תלמוד (לא כן ״שולחן ערוך״) ולא עלה בידינו לעכל את כל הפלפול ובעיקר את החלק הארמי. בענייני משמעת, לא נהג להכות פיסית, אך עשה גרוע מכך; היה מעליב ומשפיל: ״לך לפינה, תוריד את המכנסיים.״ התלמיד נכנע לקול תרועות צחוק של חבריו. ומי שסירב — קיבל עונשו בציונים, או הוכנס למחסן עד גמר הלימודים, בודד עד חשכה.

כאשר איומיו ועונשיו של אדון כהן הזקן לא הועילו להטיל משמעת בכיתה, היה פתאום פונה אלינו בקול בוכים ובתחנונים: ״ילדים, רחמו עלי, אני חולה.״ היה מפשיל שרוול ואומר: ״תראו, היום קיבלתי זריקה מהרופא, אני חולה!״ מוזר, כיצד אפשר היה להתיירא מפניו כל כך ולרחם עליו באותו זמן. בניגוד אליו, היה אדון אגסי, אף הוא מורה לתלמוד, בעל סבר פנים ונועם. מעולם לא הרים יד וכל תוכחתו במילים ובנחת. אם קלטנו משהו מהתלמוד היה זה בזכותו.

בולט במיוחד בקרב המורים היה החכם אלבוחר. ספרדי יליד מונסטיר, יוגוסלביה, גבה קומה, יפה תואר ובעל צורה, שלחייו ורודות וזקנו לבן אפור. בעיקר אהבנוהו בגלל סיפוריו. הוא דחק הצדה את ההלכה ושובב את לבנו באגדה. נפעמנו מהסיפור על הלל הזקן, אדם עניו שנפשו חשקה בתורה, שנתלה וישב על פי ארובת בית המדרש בחורף כדי לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון, כיצד נערם עליו השלג כדי שלוש אמות, כיצד הורידוהו, רחצוהו והושיבוהו כנגד המדורה. ואף כי היה זה ערב שבת, אמרו כי ראוי הוא לחלל עליו את השבת.

בדיבורו היה אלבוחר מרתק את מאזיניו בתנועות ידיו וגופו, משַחק תפקידים באופן דרמטי, פניו מתאדמות וזוהר של יופי עליהן.

פעם סיפר לנו מן התלמוד, על יופיו של ר' יוחנן: ״הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל — ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא״. כשדיבר הסתכלתי בו. נדמה שהוא מתאר את דמותו שלו. כך הוא עצמו נראה בשעת סיפורו.

עם כל יופיו וחביבותו, לא חסך מאתנו את צביטותיו שהיו לשם דבר.

טיפוס שונה לגמרי היה עזרא ציון מלמד, שברבות הימים זכה בפרס ישראל. מעולם לא הרים עלינו יד. והרי זה דבר ראשון שמציינים כשמדובר במורה. די היה לו במבט זועף אחד להשתיק את גדול המתפרעים. קפדן, דייקן, יעיל ובעל הספק גדול. בימים ההם ראינו לראשונה את הסרט ״טרזן״ והוא, דעתו לא היתה נוחה מכך. עדיף ללמוד תורה, או לקרוא ספרים טובים. אך טרזן, שהלהיב את דמיוננו יצא וידו על העליונה.

החוויה הקשה ביותר שעברה עלי ב״דורש ציון״ במשך שבע שנות לימודי היתה העונש הגופני שספגתי מתחת ידיו ואצבעותיו של אדון משה, על לא עוול בכפי. וזה סיפור המעשה:

יום אחד עמד אדון משה בגבו אל הכיתה ופניו אל הלוח, ורשם עליו מה שרשם. באופן מפתיע שררה בכיתה דומייה מוחלטת. כולנו היינו עסוקים בהעתקת הרשום על הלוח. לפתע נשמע קול תרועה מכיוון התלמיד זכריה. מובן שפרץ צחוק גדול מפי כולנו. אדון משה הפך פניו אלינו, חשד בי משום מה, אולי בגלל שראני צוחק, ניגש אלי, הושיט את ידיו החזקות, צבט את שתי לחיי באצבעות של ברזל והניף אותי כך באוויר כמה פעמים, כאשר אצבעותיו מקלפות ממני את עור לחיי. לשווא צעקתי: ״זה לא אני!״ לאחר תנופות אחדות באוויר, הורידני סוף סוף למושבי. פני בערו מעוצמת הכאב והעלבון, והדמעות זרמו בלי הרף.

הגעתי הביתה ושכבתי חולה, עם חום גבוה, למעלה משבועיים. כשסיפרתי את המעשה לאבי, נטל זה את מקלו ואמר בזעם: ״אני אשבור לו את הראש״! סוּפּר לי אחר כך שאבי הגיע לבית הספר וחיפש את אדון משה, אך לשווא. האיש נעלם. בינתיים שוחח אתו חכם קסטל והרגיעו. ייתכן שהבטיח להעניש את המורה. לא ידוע לי אם אמנם הענישוהו. שנים רבות הייתי חולם על נקמה. הייתי הוזה שאני מתעלל בו בעינויים קשים ומרים.

חלפו כ־50 שנה. בהיותי נשיא המדינה בא לברכני לשנה החדשה ראש עיריית ירושלים טדי קולק, ועמו הנהלת העיר והסגנים. ביניהם בלט הסגן מטעם המפד״ל, אותו אדון משה. כיצד הגיע מורה קשה לב זה לדרגה גבוהה זו? לאלוהים פתרונים.

בראותי את אדון משה צועד לקראתי, אותו אדון משה שהתבגר ב־50 שנה, חשתי את לחיי בוערות, ולנגד עיני עלתה תמונת הילד המתפתל בכאב, ודמותו של המורה של אז רוכן מעליו ומושך בלחייו. אדון משה קד קידה, ואמר: ״שנה טובה אדוני הנשיא!״ ״שנה טובה אדון משה,״ השבתי ובמוחי חלפה המחשבה, האם הוא זוכר את מה שאני זוכר?

ואולם, בסיכומו של חשבון, מה שהבריחני מבית הספר לא היו ההשפלות של אדון כהן הזקן ולא עינויי הגוף של אדון משה, אלא דווקא אהבתו המופלגת של אדון גולדשטיין.

אדון גולדשטיין המורה לעברית היה המורה האהוב עלי ביותר. בכל הפסקה ראינוהו מעשן ושמענוהו משתעל: שעה שעה, יום יום. הוא היה הציוני הבולט בין המורים. עיניים עצובות וחודרות. איש המצוי הן בהשכלה העברית הקלאסית הן בהשכלה הכללית.

חוויה מרשימה ביותר הזכורה לי ממנו היתה ביום שבו נודע על פטירתו של ביאליק. אדון גולדשטיין סיפר לנו עליו בהתרגשות גוברת, בקול לוהט ובדמעות זולגות מעיניו מדי פעם בפעם. אחד התלמידים לחש: ״הוא בוכה כי זה בטח אחד מהמשפחה שלו.״ הזדהיתי בכל לב עם סערת רגשותיו של גולדשטיין. הוא הכיר לנו כמה משיריו של ביאליק, ואני התאהבתי במשורר בכל נימי נפשי. לא פעם אמרתי כי שלושה ספרים הם הקרובים ביותר ללבי: התנ״ך, ספר האגדה ושירי ביאליק.

אהבתי את שיעוריו של אדון גולדשטיין. הייתי התלמיד המועדף עליו, אך אהבתו אותי קלקלה את השורה. הוא הושיבני קרוב, בשורה הראשונה, וכשדיבר — פנה אלי, כאילו אין עוד איש בכיתה. דברי השבח שחלק לי היו לי לרועץ. על בשרי חשתי משמעות הפסוק ״קשה כשאול קנאה״, וכן את המסופר באגדה כי כאשר ניטלה מסורת החוכמה ממשה וניתנה ליהושע, צעק משה: ״ריבון העולמים! מאה מיתות ולא קנאה אחת״. הקנאה אכלה את התלמידים. הם החלו להקניט אותי בדרכים שונות ומשונות. בקשותי ממנו לחדול מלפנק אותי לא הועילו. ״שחה נפשי לעפר תחת משא אהבתו״, כדברי ביאליק.

כשהרגשתי שאינני יכול עוד לשאת זאת, קמתי והודעתי להורי שאני עוזב את בית הספר. לא התייעצתי עם איש ולא ביקשתי את רשותו של איש. אבי אמנם תהה מדוע אני מבקש לעזוב. הוא קיווה שאסיים את לימודי ב״דורש ציון״ ואז אלך ללמוד בישיבת ״פורת יוסף״, אולי אהיה רב, ולחלופין, מי יודע, אולי אקבל משרה בדואר. כדי לשכנעו הסברתי לו שב״דורש ציון״ אין לומדים די אנגלית. התקופה היתה ימי המנדט, ושליטה טובה באנגלית נחשבה למעלה נחוצה כדי להתקדם בחיים ולעלות במעלות השירות הציבורי. הרבה לא השתנה מאז. ההסבר שכנע את אבי וכך עברתי ללמוד במשך שנה אחת, כיתה ח', בבית הספר ״תחכמוני״ בשכונת מקור ברוך. כך נפסקו לימודי בבית המדרש ״דורש ציון״ בגלל גודש חיבתו של אדון גולדשטיין. אני לא יספתי לראותו, אף כי התגעגעתי אליו ואל עיניו הנוגות וסיפוריו על סופרי ישראל ומשורריו, שאותם הכיר אישית.

מי יודע לאן הייתי פונה לו סיימתי גם כיתה ח'? אולי לישיבת ״פורת יוסף״? שמא לרבנות או לפקידות? לא פעם אני תוהה מה היה קורה אז וכיצד היו מתגלגלים חיי.

מסורת ומרד

 

תופעה מוזרה היא שבפגישות של בוגרי בית הספר, הנושא הראשון שעליו אנו מדברים הוא המלקות ועונשי הגוף של מורינו. אנו מספרים ומתארים כל מורה ומעלליו, בבדיחות ובשחוק. המרירות פגה ונשאר הפולקלור. לא זכור לי שאי פעם נעשה ניסיון לסכם לעצמנו בכל זאת, מה נשאר בנו מלימודינו. דומני שקודם כול נושאים בסיסיים ביהדות, ובלשון עברית, מושגים כלליים בחשבון ובגיאוגרפיה, ומידה מועטה של אנגלית וערבית. מלימודי התלמוד לא נותר זכר, פרט לאגדות התנאים שסיפר לנו החכם אלבוחר.

בשעה שביישוב היהודי התרחשו מאורעות חשובים, אנחנו חיינו במין בועה נפרדת, מנותקים מהווי הארץ. מעולם לא דובר אתנו בענייני דיומא. המקרה היחיד שזכרתי היה מותו של ביאליק. בעיתון הרוויזיוניסטי שאבא היה קונה, ״הירדן״, הייתי קורא על מאבקו של היישוב היהודי לעלייה ולהתיישבות, על סכסוך עם הערבים והאנגלים, ופעם קראתי על פילוג בהסתדרות הציונית והקמת הסתדרות ציונית חדשה על ידי ז'בוטינסקי.

ניתוק זה מהמתרחש ביישוב הציק לי מאוד. חשתי שדברים חשובים מתרחשים סביבנו, ואילו אנו עוסקים בעוד סוגיה תלמודית בארמית ובעוד תרגיל בחשבון, או שרים עוד פיוט. במיוחד חשנו בניתוק בהתקרב חג הט״ו בשבט. בבית הספר ״למל״ הסמוך לבית ספרנו, היו מתכנסים מאות על גבי מאות תלמידים מבתי ספר אחרים, עטורי פרחים וסלסלות, טורים טורים בקול זמרה ובנגינות. משם היו יוצאים אחר כך לטעת שתילים באחד העמקים בירושלים. הקנאה אכלה בי, כמו גם ההרגשה שאותנו משאירים מחוץ למחנה.

פעם, בהיותי בכיתה ו', החלטתי למרוד. דיברתי על לבם של כמה חברים מן הכיתה ויצאנו, חמישה במספר, ללא רשות מבית הספר והצטרפנו לחוגגים. היינו מעטים וללא מורה, אף לא הכרנו את כל השירים, להוציא את ״סלינו על כתפינו״. צעדנו ברגל עד בית הכרם, עינינו כלות ובקושי ניתן לנו לגעת בשתיל פה ושם. אבל היינו מלאי סיפוק מהמרד, סיפוק מתובל בפחד מהעונש אשר בוא יבוא ללא ספק. לא ידעתי להגדיר בתי ספר ציוניים מול בלתי ציוניים, אך ידעתי כי אני לומד בבית ספר שונה, שאינו שותף לכל בתי הספר האחרים בעניינים לאומיים כלליים. אנו מצומצמים בדל״ת אמות של דת ולימודים ותו לא.

למחרת נקראתי כמובן למסור דין וחשבון על מעשי כמוביל המרד. הודיתי וסיפרתי הכול ואפילו העזתי לומר שאינני מבין מדוע אנחנו צריכים להיות שונים מכל התלמידים האחרים. מדוע אנו לא חוגגים ט״ו בשבט בנטיעות?!

לתמהוני לא אני ולא חברַי נענשנו. הפעם הסתפקו מורינו בנזיפה חמורה. אני משער שבחדר המורים התנהל ויכוח בין הציונים לבין הבלתי ציונים. מצד אחד יכולתי להבין את הקושי של אדון פישר עם גלימתו ופאותיו הארוכות או חכם קסטל או אלבוחר או גביזון בעלי הגלימות הארוכות. כיצד ילכו ברגל ויצעדו עד בית הכרם וישירו שירים שאינם שלהם? מבחינתם ט״ו בשבט היה חג שבו מברכים על פירות הארץ ולא חג של נטיעות, למרות האמור בתורה ״כי תבואו אל הארץ ונטעתם״.

למרידה הזאת נוספו מרידות אחרות בתקופות שיבואו.

בנושא אחד הצליחו בבית הספר: להחדיר בנו דרך ארץ למבוגרים מאתנו. ״מפני שיבה תקום והדרת פני זקן״. אנשים נחלקו בעיני לשניים: בעלי זקן ומגולחים. הייתי מהלך ברחוב וילקוטי בידי, וכל אדם בעל זקן שנקרה בדרכי הייתי ניגש אליו, מחזיק בידו ומנשקהּ. אחדים הביטו בתמיהה והמשיכו בדרכם, אחרים היו שמים ידם הימנית על ראשי ומברכים אותי. הרבה ברכות צברתי לזכותי. כך פירשתי כפשוטן את המילים ״והדרת פני זקן״. הצטערתי שלאבי לא היה זָקָן. הוא גידל שפם עבות, אך לטעמי לא היתה לשפם אותה הדרת כבוד שהיה מעניק לו זקן ארוך ומכובד. היום, כאשר כל חוזר בתשובה טירון וכל חובש ספסל ישיבה מגדלים זקן, אני מחפש את המגולחים.

בית הספר והבית השלימו זה את זה בהכרת היהדות. כולנו הכרנו, הלכה למעשה, מה הם תפילה, טלית ותפילין, מזוזה ושבת, פיוטים, טעמי המקרא ופרשת השבוע. הוסיפו לכך דיני כשרות שבבית הקפידו בהם. חיינו בהוויה דתית בעלת מסגרת מחייבת אך נעימה למרות הכול. נעימות זו חבה חוב גדול ללחנים ולנעימות של התפילות והפיוטים. זכור לי שביקרתי ידיד שהיה בשליחות בחו״ל וגלגלנו זיכרונות לאחר יותר מ־40 שנה. היתה זו נסיעה שארכה כשלוש שעות, ובילינו אותה בשירת תפילות של ימים נוראים, שבת, הגדה של פסח, שיר השירים ופיוטים שונים — בעל פה ובנעימות שהורגלנו בהן. לא נהגנו כך מתוך דתיות אלא מתוך חיבת הנעימות והטקסט שנכתב בעברית המופלאה של פייטני ספרד מימי הביניים.

בבית הספר הטילו עלינו לימוד בעל פה של פרקי תנ״ך ודינים של ״שולחן ערוך״. גם אם הכביד עלינו הדבר בשעת מעשה, אני הפכתי חסיד גדול של שינון טקסטים נבחרים. לא כל מה שהוטל עלינו ללמוד בעל פה ב״דורש ציון״ הצדיק את המאמץ. מעשה המשכן לדוגמה. נהגנו לשנן כי המשכן היה אורכו 30 אמה, רוחבו עשר וגובהו עשר. כותלי המשכן היו עשויים מקרשים של עצי שיטים מצופים זהב. אורך הקרש אחת־עשרה אמות ורוחבו אמה וחצי, וכן הלאה. הקטע לא חיוני, אבל באורח פלא הוא זכור לי גם כעבור יותר משמונים שנה.

העובדה שנהגתי להתפלל יום יום עד גיל 16 הנחילה לי את רוב התפילות בעל פה, תפילות הכוללות בין היתר הרבה פרקי תנ״ך ובעיקר מסֵפר תהילים. הלשון העברית הנפלאה, הניסוחים המיוחדים של תחינות, של סליחות, של הימים הנוראים, של ימי אבל וימי חג ושמחה, הפיוטים של ר' יהודה הלוי, אבן עזרא, שלמה אבן גבירול, רבנו נסים — הלשון הזאת זרמה אל העורקים, העשירה את אוצר המילים שבפינו והעניקה ממד נוסף למילים היומיומיות שבהן השתמשנו.

בכל שבת השכמנו לבית הכנסת והגענו תמיד בין הראשונים. כבר בהיותי נער, לאחר שהתגברתי על יראתי מן המעמד, נפל בחלקי לקרוא בקול את פרקי המשניות והתהילים עד הקטע ״ברוך שאמר״. הייתי חזן קטן, נרגש מהמעמד ומלא סיפוק. כשהייתי מסיים את חלקי ומעביר את השרביט לידי חזן הקבע, היו אנשים מברכים אותי ״חזק וברוך, חזק וברוך״ — מחמאה מענגת ביותר. שנים אחר כך, בהיותי בבית הספר התיכון בשעת שיעור ספרות, קראנו במנדלי מוכר ספרים קטע המזכיר את 11 הסימנים שבפיטום הקטורת בבית המקדש. המורה שאל: ״מי יודע מהם הסימנים האלה?״ הייתי התלמיד היחיד שהרים יד, ומשניתנה לי הרשות, דקלמתי ברצף את כל המשנה המורכבת הזו — ״ואחד־עשר סמנים היו בה ואלו הם: הצרי והצפורן והחלבנה והלבונה... מור וקציעה ושיבולת נרד וכרכום״ וכולי. מדוע מותר לדעת על פה את מילותיו של שיר עִם מנגינה, ואילו אותו שיר בלי המנגינה פסול? זוהי עצלות, לא יותר. אם לומדים פרק תנ״ך, מסבירים תחילה את מילותיו הקשות, ואם הוא מיוחד בתוכנו או בלשונו — מה רע בלימוד בעל פה לאחר מכן?

כשבגרתי והפכתי מורה תבעתי פעם מהכיתה ללמוד בעל פה את פרק א' בישעיהו. הותקפתי בשל כך בחריפות על ידי הפדגוג בנימין ברנר (אחיו של יוסף חיים ברנר) שהיה מדריך בסמינר למורים. טענתו היתה שזהו שינון טכני מטמטם. גישה זו שמעתי גם לאחר מכן, בהיותי שר החינוך. לא הסכמתי והקימותי שתי ועדות. האחת לחינוך הממלכתי־דתי והשני לממלכתי. הטלתי עליהן להמליץ בפנַי בתוך חודשים אחדים, על מבחר של פרקי תנ״ך, מקראות אחרות ושירה עברית מכל התקופות, שתהיה חובה על התלמידים ללומדם בעל פה. הוועדה לממלכתי־דתי סיימה את עבודתה, והיא נמסרה לביצוע במערכת. לעומת זאת, לא הגיעו חברי הוועדה לחינוך הממלכתי להסכמה. הוועדה הפסיקה פעולתה, והרעיון לא בוצע. בינתיים התפרקה הממשלה וחדלתי לשמש בתפקידי. אני מקווה שמשרד החינוך של היום יהיה שותף לדעתי.

בית הספר ״בית הכרם״

 

לאחר שנים אחדות שבהן התגוררה משפחתי באוהל משה, עקרנו לשכונת שייח' באדר ובה גרנו בבית אחד עם שכנים ערבים ויהודים עד שהחלו מאורעות 1936. בעקבות המאורעות שוב עברה משפחתי דירה, והפעם לשכונת מקור ברוך שבה התגוררנו שנים רבות ובה כאמור גם שכן בית הספר ״תחכמוני״ שבו למדתי שנה אחת.

בשנת לימודי בתחכמוני כתבתי את יצירתי הראשונה שהופיעה בדפוס — בעיתון בית הספר. היה זה הספד על חיים נחמן ביאליק. המורה שקיבל מידי את הטקסט אהב אותו מאוד, אך חשב שאיננו דרמטי מספיק, וכאשר התפרסמו הדברים הופתעתי לגלות כי ערך אותם והוסיף דברים משלו. כך למשל למדתי לדעת כי מאז מות ביאליק ״אני לא חדל לבכות...״ וכמו לא די בכך הוסיף וכתב בשמי ובלשון שהיתה זרה לי כתלמיד כיתה ח': ״הילילי שירה על כהנך הגדול שאיננו״.

״תחכמוני״ היה בית ספר עממי שלאחריו יש לעבור לבית ספר תיכון. בשיחות בין חברי עלה שמו של בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, שהוקם בבית הכרם ממש באותם ימים. ״הוא אפילו טוב יותר מהגימנסיה״, ידעו חברי לומר. בית הכרם היתה אז חלום רחוק ובלתי מושג — שכונת מורים, משכילים ואמידים. הרעיון להתקבל ללימודים במקום כזה קסם לי. ביחד עם שלושה מחברי ניגשתי לראיון קבלה בבית הספר החדש. כבימינו כך גם אז חויבתי לעמוד בבחינות כניסה. ד״ר גראו, ״יקה״ שהעברית שלו היתה רצוצה למדי, בחן אותי כדלקמן:

״מה ההפך מלמעלה?״

״למטה.״

״ההפך מיום?״

״לילה.״

״רע?״

״טוב.״

ועוד הפכים כאלה.

נראה היה שד״ר גראו היה מרוצה מן ״הרמה האינטלקטואלית״ שהפגנתי. נתקבלתי לבית הספר והייתי במחזור הראשון של תלמידיו. ד״ר גראו לימד גיאוגרפיה. כעולה חדש התקשה המסכן לבטא את מחשבותיו בעברית. פעם ניסה להסביר לנו מדוע כבשה איטליה את חבש, היא אתיופיה, ב־1936: ״איטליה כפש חפש בשביל משחה, לטובת הגלגל.״ כוונתו היתה לומר: ״איטליה כבשה את חבש בשביל דלק למען התחבורה.״

לבית הספר היו שני מנהלים: האחד, דושקין, היה אדם חביב ביותר, בעל מבטא אמריקני בולט. השני, אליעזר ריגר היה היפוכו. אדם זעוף פנים שהתעקש ללמד אותנו את אחד העם שאותו אהב במיוחד. היתה זו משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שאנו התלמידים התקשינו לחבב את אחד העם או את ריגר עצמו.

עתה נפתח בפנַי עולם חדש ובלתי רגיל. המורים ניגנו בפנינו יצירות מוסיקליות קלאסיות, והתקיימו בחירות דמוקרטיות למועצת התלמידים ולוועדי הכיתות. היו אלו חידושים שמצאו חן בעיני התלמיד שבא מעולמו של בית המדרש ״דורש ציון״. ואולם כוחו הגדול של בית הספר היה בסגל המורים האיכותי שאחדים מתוכו זכו בשנים שיבואו לפרסום רב.

ישעיהו ליבוביץ היה אז המורה לביולוגיה. כבעל נטייה מובהקת למקצועות הומניים, התקשיתי מאוד למצוא את דרכי בסבך פרטי המקצוע. מן הפלאים שנתגלו לי על גוף האדם זכור לי במיוחד השיעור על מערכת העיכול. ליבוביץ שאל: ״כשאתה אוכל, כיצד האוכל יורד לקיבתך ואינו נתקע בוושט?״ אכן שאלה, חשבתי לעצמי. וליבוביץ הסביר: ״כשאתה אוכל יש שרירים מיוחדים שלוחצים את האוכל לסירוגין ודוחסים אותו במורד מערכת העיכול. לזה קוראים פריסטלטיקה.״

נפעמתי כל כך מחדוות הגילוי עד שהמונח נחרת בזיכרוני. ברבות הימים נחשפתי לצדדים מרתקים של המקצוע המאלף הזה. אף שנתקשיתי לעכל את כל תוכני שיעוריו של ליבוביץ, התפעלתי מאוד מן האיש ומיכולתו הדידקטית. שנים לאחר מכן, כשנרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית, נכנסתי לאחת מהרצאותיו סתם כך, לשם ההנאה. אני זוכר שהאולם היה מלא מפה לפה בסטודנטים. ליבוביץ, שנהנה להפתיע ולאתגר את שומעיו, פתח את דבריו בקול נמרץ, תוך שהוא מנופף באצבע מאיימת: ״כל יום שעובר מקרב אתכם בעשרים וארבע שעות אל המוות!״ והוסיף: ״אין הבדל ביניכם ובין סוסים. הם חיים עד שהם מתים. כך גם אתם חיים עד שאתם מתים.״ הלם התגלית הבלתי צפויה ניכר על פני מאזיניו ובמיוחד מאזינותיו, הסטודנטיות, שעד לאותו רגע עסקו בסריגה נינוחה ועתה פסקו באחת ממלאכתן ובהו במרצה בפה פעור.

ד״ר לדיז'ינסקי, המורה לפיסיקה, נהג לספר לנו שכאשר נאסר ברוסיה בעוון פעילות ציונית, הושלך לאולם גדול ובעל תקרה גבוהה שבו היו כלואים עוד אסירים רבים. היה זה חורף קר במיוחד, ובאולם הגדול היה רק חלון אחד, גבוה. ״ביקשתי מחברַי האסירים שירכיבו אותי על הכתפיים כדי שאוכל לטפס ולשבת על אדן החלון. הם חשבו שאני משוגע שעולה לחלון בקור שכזה. אבל הם לא ידעו שהאוויר החם עולה למעלה!״ כתלמידו של ד״ר לדיז'ינסקי הפקתי לקחים מעשיים ובמשך שנים, כאשר הייתי הולך לקולנוע בחורף, הקפדתי לרכוש כרטיס ליציע בעוד שבקיץ הקפדתי לשבת למטה באולם.

מתמטיקה לימדה אותנו הגברת אמירה. כל ניסיונותי להתגבר על חומר הלימוד, ובכלל זאת לימודים אצל מורה פרטי, עלו בתוהו, והתחום נותר בלתי מושג בעבורי. עד היום אני תוהה אם נכון הדבר שכל אדם יכול ללמוד מתמטיקה אם רק ירצה ויונחה בדרך הנכונה על ידי מורה טוב, או שמא נחוץ כישרון מיוחד שלא מצוי אצל כל אדם, כמו במוסיקה למשל. כאשר כיהנתי כשר החינוך דרשו האוניברסיטאות לחייב את תלמידי ישראל בלימודי מתמטיקה ברמה של ארבע יחידות במקום שתיים. זכרתי את קשיי בתיכון וסירבתי בתוקף לדרישה. ״אי אפשר לעשות דבר כזה,״ טענתי, ״משום שיש אנשים רבים שבפשטות אינם מוכשרים לכך!״ לאחר לחצים ואיומים מצד האוניברסיטאות, שיסירו את הכרתן בבחינות הבגרות, הסכמתי לכך שהמינימום יהיה שלוש יחידות, אך עד היום לבי נוקפני שמא בכך גזרתי גזירה שרבים אינם יכולים לעמוד בה.

 

עקיבא ארנסט סימון לימד אותנו היסטוריה. הודות לו זכור לי עד היום תאריך ניצחונו של אלכסנדר מוקדון על הפרסים, שהרי כך לימדנו ארנסט סימון: ״בשנת שלוש שלוש שלוש היכה אותם על הראש.״

שיעוריו של סימון לא היו שיעורי היסטוריה גרידא. אמנם דנו במלחמות ובאירועים פוליטיים, אך הוא נהג להרחיב את אופקינו בשיחות על הפילוסופיה של אפלטון ואריסטו, הוגי הדעות של אתונה ב״תור הזהב״ ועוד. סימון היה בעל חוש הומור ואף נהג להשתתף מדי פעם בפעם בדיוני מועצת התלמידים בניסיון לשכנע אותנו כי דרך ההבלגה כלפי הערבים היא הנכונה יותר.

מבין כל מורַי היה מורה אחד שנפשי נקשרה בנפשו. היה זה ד״ר יום טוב הלמן. הוא לימד אותנו ספרות ולשון, תנ״ך ותלמוד. ריגש אותי לדעת שהאיש הכיר את מנדלי, את ביאליק, את שלום עליכם וסופרים אחרים. סוד השפעתו וקסמו לא נבע רק מידיעותיו: הוא העניק לנו חוויות. מדי כמה שבועות היה מגולל לפנינו יריעה רחבה של הרהורים פילוסופיים מלאי רגש עמוק שהותירו אותנו פעורי פה ושקועים במחשבות. למדנו את ספר איוב, עסקנו בשאלות של ״צדיק ורע לו, רשע וטוב לו״, שכר ועונש, חיים ומוות. במהלך השיעור היה הלמן מהרהר בקול רם. אף תלמיד לא העז לפצות פה, לא שאל שאלה, לא העיר הערה ולא הפריע. דיברנו על גורל העם היהודי על מצוקותיו ועל כיסופיו. הוא פתח בפנינו צוהר לחוכמת ישראל ולחוכמת העמים. לא היה פרק, סיפור או שיר שלא פרש לפנינו כיריעה רחבה, על רקעה ותקופתה.

 

מהלמן למדתי כמה חשוב הדבר שמורה יעניק לתלמידיו חוויה אינטלקטואלית ורגשית. כחמישה־שישה מתלמידיו היינו מתכנסים מדי פעם בפעם בביתו ברחוב המעלות ולומדים פילוסופיה. הגעתי שלוש־ארבע פעמים למפגשים אלו שבהם דנו בהתלהבות במשנתם של קאנט והֶגל, אך אני מודה כי נטשתי משום שהתקשיתי לעכל את החומר. המשכתי להגיע לביתו של הלמן באופן אישי לביקורים אחר שעות הלימודים, וניהלנו שיחות מעניינות. דומני שרגשית מצאתי בו מעין תחליף לדמות אב שאותה לא מצאתי בבית.

מפעם לפעם התבקשנו לכתוב חיבורים על מגוון נושאים במסגרת שיעוריו. שמורה עמי ערימה של חיבורים שכתבתי בהנחייתו בנושאים כגון ״הטבע בשירת טשרניחובסקי״ או ״העיירה בכתביו של מנדלי״. יום אחד התבקשנו להגיש חיבור בנושא הקרוב ללבנו. הגשתי להלמן חיבור שכותרתו ״הווי — מחיי הספרדים בירושלים״. כאשר החזיר הלמן את החיבורים בכיתה לא קיבלתי את חיבורי. כששאלתיו אמר: ״נתתי אותו לבנבנישתי שיקרא.״ הכוונה היתה לדוד בנבנישתי, המחנך הספרדי מהסמינר הסמוך. ״אבל למה?״ שאלתי. הלמן ענה: ״רציתי שגם הוא יקרא כדי לשמוע את חוות דעתו.״ נבהלתי משום שבחיבור היו מרכיבים ביוגרפיים לא מעטים מחיי משפחתי ולא חפצתי שאדם זר מלבד הלמן יקרא על אודותם. היתה זו הפעם היחידה שבה כעסתי על הלמן, אך שבחיו המרובים, כשהחזיר לי את העבודה בסופו של דבר, ריככו את כעסי.

 

כתלמיד השתדלתי לעסוק גם בפעילות התנדבותית. נעניתי לבקשה של בית חינוך עיוורים בירושלים לסייע לעיוורים. מאחר שלא היו להם די ספרים בכתב ברייל, התבקשתי לקרוא ספרים בקול בפניהם, וכך עשיתי פעמיים בשבוע במשך שלוש שעות בכל פעם. לא אחת הייתי הולך עמם לקונצרטים. אחדים מהם היו באים לבקרני בביתי.

ערב אחד, כעבור שעתיים שבמהלכן קראתי לעיוורים מן הספר, אירעה הפסקת חשמל. המתנתי מעט בתקווה שיתחדש זרם החשמל, אך משנקפו הדקות החלטתי כי אסתפק במה שקראתי עד עתה והפסקתי לקרוא. לשאלת העיוורים ״מה קרה?״ הסברתי כי החשמל כבה ואיני רואה דבר. אולי נפסיק היום ונמשיך בפגישה הבאה. אבל איך יוצאים מכאן? אינני רואה! לעזרתי נחלצו שניים מידידַי העיוורים — זה אוחז בזרועי הימנית, וזה אוחז בזרועי השמאלית: ״בוא, בוא, אנחנו נראה לך את הדרך…״ היה זה לקח שקיבלתי על יחסיותם של דברים בחיים.