המחסל

בשנייה הראשונה הציפה אותי תחושת התעלות. בשיאה נגעה בעומק הלב, ולפתע התפוגגה, נטשה, החליקה פרוקה ומאושרת אל המרחב, שבה הביתה, השאירה אותי ריק. ההוא שכב שם על הקרקע, כמאה מטר ממני, מת. אני הרגתי אותו. התרוממתי ולחצתי את היד שנשלחה לעֶברי. הבחור טפח בחיבה על הכתף שלי. הוא היה מספר שתיים שלי, אני לא זוכר את שמו. תפקידו היה לסחוב את הציוד ולהביט לצדדים. הוא עמד לידי שמן וקירֵח והיה מרוצה מאוד. חייך מאוזן לאוזן. האחר, שישב לא רחוק מאיתנו, כירסם גבעול יבש והתנהג כאילו כל העניין לא נוגע לו. כאילו השפה שאני והשמן מדברים בה כלל לא מוכרת לו. מספר שתיים הניח בתא המטען שקית זבל שחורה, מלאה פסולת ושיירים שצברנו בזמן ההמתנה: שתי שקיות צואה בצבע כחול אטום, נייר טואלט, עטיפות של סוכריות־דבש, קליפת בננה, ליבה של תפוח־עץ, פחיות שימורים ריקות, צלחות חד־פעמיות, שני בקבוקי מים מינרליים ריקים, בקבוק של ליטר מלא שתן, גפרורים שרופים, בדלי סיגריות, חפיסת מרלבורו ריקה, נייר כסף, תרמיל נחושת בודד. נסענו. השמן נהג, הוא הדליק את הרדיו ואמר אגב צחוק, בוא נראה כמה זמן ייקח להם להכניס את הידיעה לחדשות.

רוב הדרך נסענו בירידה, והדרך התפתלה. האחר, עם הגבעול בפה, סובב את הכפתור והחליף תחנה, או אולי היה שם טייפּ. אני זוכר שהאבות והאימהות שרו בהרמוניה קולית מַאנדֵיי מַאנדֵיי. באחד העיקולים ביקשתי ממספר שתיים לעצור בשולי הדרך. הוא סירב בנימוס. לאחר הירי נלקחת ממני באופן אוטומטי הסמכות ועוברת אליהם. תפקידם לקרר אותי ובסוף היום להפקיד אותי בידיים בטוחות עד שאחזור לעצמי, לשגרה, ליומיום. עכשיו אני נזכר: השמן, מספר שתיים, התוודה בפני שבמבט ראשון לא הבין איך הגעתי לפה. מה יש בי שכל־כך דיבר אל המחליטים, איך עברתי את כל המַסְנְנִים ומבדקי הקבלה. הוא, למשל, נכשל במבחן האחרון, המסכם, מבחן אלף השאלות, לכן הוא רק מספר שתיים.

לא הייתי צריך לעשות את הלא־שחור־לא־לבן הזה, את המעשה שעשיתי יותר מפעם אחת. ובאחד מאותם נפנופֵי מחשבות הנה והנה, שהתמסרתי להם, הגעתי למסקנה שהצד של אמא שלי חיסל לי את החיים. זו היתה מחשבה מתבקשת, ממילא היו היחסים שלנו לא־מי־יודע־מה. אם לא הייתי מגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמי, הם בוודאי היו מכוונים אותי אליה. אני מדבר עכשיו על 'הם' אחרים לגמרי, לא על השמן ועל האחר עם הגבעול בפה. מדובר באנשי שיחה, פטפטנים שמנסים להזדחל אל תוך הנפש שלי. אני אחד, הם שלושה, אנחנו משוחחים. התחושה שהקדמתי אותם בצעד גרמה לי עונג. אני תמה איך לא חשבתי על כך קודם לכן, זאת־אומרת עוד לפני שעשיתי משהו, עוד לפני שבכלל היה אפשר לבקש ממני לעשות משהו. אילו היתה המחשבה הזאת צצה מוקדם יותר, אילו היתה עולה בדעתי כשעוד היתה יכולה להועיל, לתרום משהו לעתיד שלי, כשעוד היה אפשר לתרגם אותה לְמעשה, או ליתר דיוק להימנעות ממעשה - אולי הייתי יודע איך להגן על עצמי מפני כל־מיני פיתויים, שגרמו לי לדחוף ולחדד את עצמי לַשְׁפִּיץ, להיות מי שהמעשה שלו מתורגם לכותרת, כותבים עליו בעיתון.

על־כל־פנים, עכשיו מאוחר להתחרט, אם כי המצב לא אבוד. גם עם הפסד אפשר ללכת למכולת. מאחר שהקדמתי אותם בצעד, הם אינם מסכימים אתי. הם חושבים שהטלת האשמה על הצד של אמא היא תובנה שטחית שלא תקדם אותנו לשום מקום. קל להאשים את אמא, שבדרך־כלל מסוגלת לספוג הכל, העיקר שיהיה שֶׁקט. אולי הם צודקים. אני משתדל לא להתווכח איתם, אני מביע הסכמה או שותק. יש לי פריבילגיות בארץ הזאת, רכשתי אותן בזכות, הם חייבים לי ואינם מתכחשים לכך. הם מנסים להבין אותי. עובדה, כשאני מדבר, הם אינם קוטעים אותי.

החלטתי להיות יסודי, אולי אצליח לזוז, להגיע למשהו. הם עודדו אותי, אמרו: מצוין. לפעמים הם נותנים לי ציונים, אני לא נעלב. אני משתדל לחקור את עצמי. הכלים שעומדים לרשותי לא רבים. בבוקר אני רושם את המחשבות, אחר־הצהריים אני קורא אותן, ובערב אני מלטש את הסגנון, משפר את הזרימה.

הצלחתי לעלות על נקודה. כל הזיכרונות שלי שקטים, כאילו מישהו הנמיך עד הסוף את הווֹליום לכבודי. ובכולם אני אבוד, לבד, אין איש מלבדי. ואולי כלל לא היה ווֹליום, אולי גדלתי עם אמא שתקנית. היא טוענת שלא. ככל שעוברים הימים מתחזקת בי המסקנה שהצד של אמא שלי חיסל אותי. לצד הנסתר של אמא שלי יצא בעולם המערבי שם מעורר חלחלה. הכי קל יהיה להגיד שיש לה צד נסתר של אדם לא־אנושי, אבל אז יסבול המשפט מפגם בהיגיון, ואני משתדל להתרחק מאמירות לא מדויקות ובעיקר מאמירות שסותרות את עצמן וממשפטים שתקוע בהם קוץ. משפטים שמבקשים למשוך תשומת־לב בכל מחיר. "בשבט שלנו אין קניבָּלים, אתמול אכלנו את האחרון", זה השלט שהתנוסס מעל לראשים שלהם כשהם קיבלו את פני בזמנו, לאחר השחרור מהצבא. יופי, מה עכשיו.

באחת השיחות גיליתי להם שהצד הנסתר של אמא שלי גרמני. הם לא הבינו מה אני רוצה מהם, נאלצתי לדבר אליהם כמו אל ילד קטן. גרמני, לא גרמני־יהודי, לא 'יֶקֶה', גרמני־גרמני. אלה שירדו מהצפון הקר, הנורדים עם הזיגפריד שלהם וחיי הנצח והטקסים הפרימיטיביים והפחד מהמתים, מהרוחות שנפרדו לאחר המוות מהגוף והתגלגלו למיתוס, וקומפוזיטורים הפכו אותן לאופרות, שזמרות שמנות כמו פרות־ים שרות לפני קהל מנומס, לבוש לתפארת. הם הביטו עלי בהשתאות. צרחתי עליהם ומיד הצטערתי. זו אחת הבעיות שצצו אצלי לאחרונה, איבדתי את יכולת האיפוק. צעקתי שלהיום הביזנס שלנו נגמר, אני את ארוחת־הצהריים שלי להיום הרווחתי ביושר. כשקמתי לצאת, הם זרקו לחלל החדר שתווי הפנים שלי בכלל סלאביים. את תווי הפנים קיבלתי מהצד של אבא שלי, המצאתי כדי להתחמק.

נדודי־השינה שלי הם שהתחילו לכאורה את סיפור הבירור העצמי, החקירה. בן־אדם צריך לדעת מאין הוא בא. אני גר בחדר־וחצי עם כניסה נפרדת תמורת שלוש־מאות דולר בחודש, שאני משלם לבעלת־הבית הזקנה. אנחנו גרים דלת מול דלת. גם היא גרמנייה, אלמנה. אבל יהודייה. יש לה שני ילדים שאף־פעם לא זכיתי לראות, בן ובת. הבת מצלצלת אליה לפעמים. הקו שלי ושל הזקנה משותף, ואני מי שמרים תמיד את השפופרת, בחדר שלי; הזקנה טוענת שהיא זקנה ואני צעיר, ומפני שסביר שבחור נאה ורווק כמוני יקיים קשרים חברתיים ענֵפים, רוב שיחות הטלפון שיגיעו יהיו אלי. טעות. אני מרים את השפופרת וכבר למשמע המלה הראשונה אני משחרר צעקה, זה בשבילך. יש לה ירידה חדה בשמיעה, ולעתים הצעקה לא מספיקה, ואני נאלץ לצאת מחדרי, לפתוח את דלת דירתה וכמעט לצרוח לה באוזן שמישהו ממתין לה על הקו. היא ממלמלת חלושות כן־כן ביישני ומצטדק, כמקווה שאסלח לה על החורבן שהזִקנה מעוללת לשמיעתה ועל הטִרחה שהיא גורמת לי - אבל בחורף, כשנתיך החרסינה בארון החשמל נשרף ואפלה מוחלטת צונחת ועוטפת את שנינו, היא יודעת יפה מאוד לפתוח את פיה ולדחוף לתוכו את פְּלָטַת השיניים שלוחצת לה על החניכיים וגורמת לה כאב־ראש, ואז לקרוא בשמי בקול גדול ובלי שום התנצלות על הטִרחה ולבקש ממני להדליק נר ולהחליף את הנתיך ולהחזיר את האור. באין־ברירה אני עולה על כיסא, דוחף את האצבעות לתוך ארון החשמל ושולף את נתיך החרסינה הלוהט, מסכן את חיי ומבריג נתיך חדש, שמונח שם מוכן למקרים כאלה. וכבר באמצע פעולת ההברגה נדלק האור בבית, רמז לסכנת המוות הזורמת בחוטים הלוהטים. אני יודע שהזרם החי שם בקצה החרסינה יכול לפחם אותי. והיא, כשמדובר בסכנת חיים, שוכחת את ה'אני זקנה, אתה צעיר' שלה: היא בת למעלה משמונים ועדיין פוחדת מהמוות, זו הסיבה האמיתית לכך שאני סולח לה ואפילו מחבב אותה. לפעמים, כשהבת שלה מטלפנת אליה, אני מתמהמה בהחזרת השפופרת שבחדרי למקומה ושומע אותה אומרת לבתה שהיא מפחדת מהמוות, פוחדת שהכאב ישתק אותה, שהאימה תשתלט עליה ואף־אחד לא יימצא לצידה ברגעים האחרונים בשביל שתוכל להיפרד ממנו. הבת אומרת שאני תמיד בסביבה, והזקנה טוענת שאינה רוצה למות בידיים של זר, וכשמתחיל להישמע פרץ של יללות חרישיות, אני מניח בעדינות את השפופרת.

הרצון לעמוד על שתי רגליים היה הדבר הגלוי שפתח את המסע שעודו רחוק מלהסתיים. הוא הרוח הגבית שדוחפת אותי - לא במעלה ההר אל הפסגה, כמו שאוהבים להגיד החולמים, אלא בכיוון הפוך, מקן־הנשרים אל קרקעית הוואדי, שבה זורמים המים בחורף והולכים אל הים, נאספים אל ארון המתים הנוזלי.

אמא שלי הגיעה לבקר אותי. ישבנו במרפסת ודיברנו. היא אוהבת מרפסות. היא אוהבת מקומות שהאוויר זורם בהם ואפשר לדעת מה מתרחש מתחת לאף שלך. המרפסת שלי פונה לחצר פנימית. במסגרת החקירה העצמית, אני שואל אותה שאלות. בכל פעם שאני מתחיל משפט ב'את זוכרת', היא נעשית חשדנית, כאילו אני עושה הצגות. אני מרגיע אותה שהכל בסדר. תמיד אני משתדל להרגיע אותה שהכל בסדר ואחר־כך שובר לעצמי את הראש איך להמשיך. אני מתחיל איתה בזיכרון הקל והנעים של הילדוּת - אופניים. היא לימדה אותי לרכוב, על כך יש הסכמה. גם בנוגע לאופניים הקטנים החלודים יש הסכמה. היא החזיקה את האופניים, הגלגל האחורי היה תקוע בין הרגליים שלה, ואני טיפסתי, התיישבתי על המושב השחור והנחתי את כפות הרגליים על הדוושות - יש הסכמה. היא דחפה אותם, ורק אז הייתי מתחיל לדווש - יש הסכמה. לא ידעתי לעצור ורכבתי אליה והאטתי עד כמעט לאפס, והיא תפסה את האופניים תוך כדי תנועה, ואז ירדתי. נגיד. הבעיה שלי היתה ההתחלה והסיום. באמצע הייתי טוב, ולא רק שהייתי טוב, אלא שאף־אחד חוץ ממנה לא ידע שיש לי בעיה. רכבתי מצוין ושמרתי על שיווי־משקל, ואפילו ידעתי לרכוב במעגל ומדי פעם לשנות את כיוון הסיבוב. כשהתעייפתי ורציתי להפסיק את התענוג, רכבתי הלוך־וחזור מול פתח הבית וצעקתי, אמא, אמא, כדי שתצאי מהבית ותתפסי את האופניים ואוכל לרדת מהם, ולא יצאת, ולבסוף נמאס לי והתנגשתי בדלת־הכניסה של הבית ונפלתי. היא מחייכת אלי בסלחנות. אני לא נכנע. מה עם המציל בבריכה שהכיר את אשתו־לעתיד כשהציל אותה מטביעה? היא עונה שזו היתה בדיחה שהמציל סיפר בלי סוף לאימהות הצעירות שהביטו על הילדים המשתכשכים במים בשיעורי השחייה, וכנראה לא הבנתי את הבדיחה, כי הייתי קטן. אני לא מתווכח ורק מפורר על השולחן את הזיכרון שלי לעובדות, שבדרך־כלל היא מסכימה איתן במאה אחוז. אני אומר לה כמנצח, את רואה? והיא שואלת אותי, ומה עם האמת? איזו אמת? האמת האחת והיחידה. שהיא? זה קרה לפני שנולדת. טוב, אני אומר לאחר ויכוח מר, הצלקת שיש לי פה מעל לגבה. מה איתה? לא יכול להיות שהיא נוצרה לפני שנולדתי. נפלתי על השבכה מברזל לניקוי נעליים, התנפחה לי הגבה ולא ירד לי דם, והנפיחוּת לא ירדה גם כעבור שבועיים, אלא התפוצצה, ונזל לי דם שחור שהכתים את הכרית. את רואה שאני זוכר? היית אז בן שתים־עשרה, אין סיבה שלא תזכור. אני לא מגלה לה שדווקא הזיכרון הזה, שאנחנו מסכימים עליו, אינו אמת. שיקרתי לה בעניין השבכה לניקוי הנעליים. הגבה התנפחה לי מסיבה אחרת לגמרי. אני מספר לה על המעבר מדירה לדירה. היא משחקת אתי, לא יכול להיות שקראת פתק על הדלת, היית אז בגן ועוד לא ידעת לקרוא. אם ככה, איך הגעתי לבית החדש? לקחתי אותך. באתי לבד. שטויות. אני זוכר את ההליכה לבד מהבית הישן לבית החדש. שטויות. ידעתי שאם אסתכל ימינה אחרי העלייה, אני אראה אותך יושבת במרפסת. שטויות. היא מסרבת להיכנע, לא מוכנה להביט יחד אתי לאחור, ואם אני מתקרב יותר מדי, היא אומרת עצור, טוענת שאני מדבר כמו זקן אל האמא הזקנה שלו. היא פוחדת שאם אתקרב לאיזו נקודת זמן, תשתחרר מלכודת־קְפיץ ולפתע ינתר לאוויר איזה סוד - יתגלה כמו תולעת שמעולם לא נחשפה לאור.

אני זוכר שהפתק היה נעוץ בדלת והיו כתובות בו הוראות. תלך ישר, תעלה בגבעה, הכביש מתפתל, אל תיבהל, תמשיך, תלך ותלך, עד שתראה אותי. זה היה לפני פסח, כי החזקתי ביד בקבוקון מלא מיץ ענבים שקיבלתי מהגננת. אמא שלי אומרת שעברנו דירה בכלל בפורים, וצוחקת עלי שאולי שתיתי את מיץ הענבים והשתכרתי. היא צודקת, לא ייתכן שקראתי, כי אני זוכר שרק לאחר המעבר לבית החדש קניתי במכולת מחברת שורות והעתקתי אותיות מכותרת העיתון. אף־פעם לא הייתי מרוצה מהתוצאה ותלשתי דף אחרי דף. השכן לימד אותי איך לקפל את הדפים באופן שייוולדו מתוך הקיפולים עפיפונים לבנים שעפו כמה שניות ונחתו על הגחון. הוא התיישב ליד אמא ועודד אותי לצאת לשחק בחצר.

מצד אחר, אם סיפור ההליכה ברגל לבד לבית החדש הוא המצאה שלי, למה לא הוספתי הרפתקה או שתיים? שמישהו רדף אחרי, וברחתי והלכתי לאיבוד. ואיך זה שלא בכיתי - ילד בן חמש. אולי מצאתי משהו בדרך, מטבע נוצצת. כלום, זיכרון יבש וענייני. ראיתי את הפתק על הדלת הנעולה, קראתי והלכתי על־פי ההוראות, עד שפגשתי את אמא שלי. למרות העובדות שמעידות נגדי, אני זוכר שעמדתי מול דלת נעולה בבית הישן. הדלת היתה חוּמה. אני זוכר את התחושה שלי למראה דלת נעולה, את ההסתגרות בתוך עצמי, את סיבוב הגוף ותחילת ההליכה בשביל החשוף, את היציאה מהשער וההליכה בשולי הכביש. בקצה העלייה הבחנתי בה. היא ישבה במרפסת הפתוחה והביטה לעֶברי, פגשתי את המבט שלה, הוא היה מרוחק. השיער שלה עוד היה שחור. אני זוכר את זווית הראש. ככה אנשים מחזיקים אותו כשהם מביטים למרחק. הסנטר נראה זקור. הזיכרון שווה המון.

היא מוכנה לדבר אתי רק על התקופה שבה הייתי תינוק בן שנה או שנתיים, ואז אין לי ברירה אלא לשלב ידיים ולהקשיב לסיפורים שלה. היא מספרת שחליתי בשעלת. משעמם. שעמדתי למות. משעמם. היא רצה אתי בלילות והתחננה שאפתח את הפה בשביל שייכנס אוויר צח לריאות שלי. משעמם. בשביל שיתחלף האוויר בשליש הנמוך של הריאות, השליש המקובע, שמונע מהריאות לקרוס אל תוך עצמן. משעמם. היא אוהבת לספר לי על ההיריון שלה. משעמם. על התקופה שהייתי בבטן שלה. משעמם. ואיך הגיעה ברגע האחרון לבית־החולים.משעמם מאוד. ועל הלידה. משעמם משעמם משעמם. היא שולפת מהארנק תצלום. זה אתה, היא מודיעה לי, בפניה מפציע חיוך של הנאה. אני מביט בתצלום, פנֵי התינוק זרים לי. אני חייב לסמוך על אמא שלי שזה אני, מצב שאיני מחבב במיוחד. למרות המאמץ, אני לא מצליח לזהות את הרקע, הוא חסום בפני, בינתיים, רק בינתיים. איפה הצטלמנו? אני שואל. היא לא זוכרת. בן כמה הייתי? אני שואל. היא הופכת את התמונה, מביטה בתאריך. בן שישה חודשים. אני מביט שוב. הפרצוף שותק, החיוך סתמי, הוא כמעט עווית. המבט לא קופץ החוצה, והעיניים לא נשאבות אל תוכי. הקשר ביני לבין התינוק שמביט בי נשאר קר, ענייני, אין ניצוץ. תחייך, אמא שלי אומרת, זה אתה. אני מחייך. כשאני מנסה להשתתף ולספר חוויה משותפת מהתקופה שבה הייתי, נניח, בן שלוש, היא מכחישה. פתאום הדיוק תופס את מרכז העניינים. ככל שאני מצליח יותר להיזכר ולצלול עמוק אל הילדות, לרדת בגיל, כך היא מתבצרת יותר ונאטמת, מסרבת לשתף פעולה, עד כדי כך שאני חושב שהזיכרון המשותף הראשון, ניפוח הריאות הראשון של המחשבה, זכור לה מן־הסתם לרעה, אפילו כטראומה. אני גורר אותה בעל־כורחה ומזכיר לה את המקרה עם הארנבת, והיא אומרת באדישות, איזו ארנבת? אני אומר לה, את יודעת טוב מאוד איזו ארנבת. אה, זה? בכלל שכחתי. ומה עם הנקודה הכחולה בקצה הסנטר? אני שואל, והיא מניחה את היד על הלב בהכנעה ועונה, אני אשמה, מודה שלרגע לא שמה לב ואני, שבדיוק אז למדתי ללכת, לקחתי את העט מהשולחן, צעדתי כמה צעדים ונפלתי. חוד העט פצע את הסנטר והדיו חילחלה לתוך הבשר. למרות העדות הכחולה על הסנטר, אני לא מצליח להיזכר. אני שואל אם הלידה שלי היתה טראומתית. היא חושבת קצת ואומרת, כשנולדת לא הייתי בשיאי. בעיות עם אבא? אני מגניב בערמומיות. היא מביטה עלי ואומרת, לא היה אבא. אז איך? אני שואל בעדינות, כדי לא להכאיב. היא עונה, יש דרכים.

על נושאים מסוימים אני משתדל לא לדבר איתה, למה להכאיב, גם כך בוודאי היה לה קשה לסחוב אותי בבטן לבד, ומקץ תשעה חודשים לשכב במיטה, לפשק את הרגליים, ובמאמץ של השרירים התחתונים, ובעצירת הנשימה, לדחוף אותי עד שאחליק מתוכה אל הסדין הלבן ואשאיר אותה תשושה מאחורי. מאיפה האף שלי? היא מתחילה: איזה אף? זה שיש לי על הפנים. מאלוהים. אלוהים של מי. אלוהים יש רק אחד.

אני כבר כמעט לא מדבר איתה על הדברים האלה, מה היא אשמה? אני יכול לסדר את הסיפור שלה טוב יותר, לספר אותו באופן משכנע, אפילו מצחיק, אבל אין צורך. שיחררתי אותה, מסכנה. שלחתי אותה לדרכה, היא זקנה, לא יהיו לה עוד הזדמנויות רבות ללכת. עכשיו, אחרי שברור לי שהצד שלה חיסל אותי, ואפילו הענקתי לו שם, כמעט לא נשאר מה להוציא ממנה.

ההתחלה היתה מבטיחה, ללא כל סיבה נראית לעין קיבלו ממני ילדי השכונה מכות. הם רצו להורים שלהם, שניגבו להם את הדמעות וניחמו אותם בעובדה שהם נבונים ממני. לא הייתי הבריון של השכונה, אבל ידעתי להניף את היד כשהיה צורך. יום אחד הגזמתי, ואחד האבות התעצבן. חשבתי שאני יכול להתמודד אתו, אבל מכת אגרוף ישר מעל לעין היא לא סיפור שמסתיים בכמה דקות כמו סטירה. התנפחה לי הגבה באופן מפחיד. סיפרתי לאמא שלי שנפלתי על השבכה לניקוי רגליים, לא רציתי להעציב אותה. אולי הגיע הזמן לגלות לה את האמת. אכין לה קפה פרקולאטור כמו שהיא אוהבת, וכדי להפשיר את האווירה ולפורר את החשדנות אספר לה תחילה על אדון דֶה־פִּיצ'וֹט, על הטלוויזיה שלו, ועל הפעם הראשונה שראיתי שלג. הקליטה בטלוויזיה שחור־לבן היתה גרועה כל־כך, שרוב הזמן ראו בה שלג. זו המלה שאדון דֶה־פִּיצ'וֹט היה צועק לבן שלו גבריאל, שבדרך־כלל עמד על הגג, סובב את האנטנה על־פי ההוראות וצעק, איך עכשיו? אדון דֶה־פִּיצ'וֹט הביט על המרקע והחזיר לו בצעקה, שלג, ואני האמנתי שרחוק למעלה, בשמיים, בקצה יכולת הקליטה של האנטנה, צונח עשרים־וארבע שעות ביממה שלג עולמים, שנמס באמצע הדרך למטה לברד, שנמס לטיפות מים, שעד שהן מגיעות אלינו הן מתאדות, מאחר שהיינו בעונת הקיץ, חשופים לשמש החמה. חשבתי שעידן הקרח לא הסתיים אלא נדד, קפץ כוכב לאחור, נסוג מפני חום השמש. עידנים אינם נעלמים, הם רק נסוגים לאחור, וכוכב האנושות נע קדימה במהירות אדירה על סרט־נע מפלצתי, והמרקע הרוחש הוא כמו שמשה של מכונית שמשקיפה אל הנעשה ביקום. השכן של אדון דֶה־פִּיצ'וֹט, עורך־הדין שְׁרַיימן, חלף ברכבו על־פני הבית ולקראת הסיבוב אותת. האנטנה של דֶה־פִּיצ'וֹט קלטה את הבהוב הווינקר, וסדרה של נשיקות אור בקעה ממסך הטלוויזיה. אדון דה־פִּיצ'וֹט קילל את עורך־הדין הסורי וקרא לו "מַנצוּר אֶל כַּלְבּ", בנאמנות לשם־משפחתו המקורי של עורך־הדין, מנצור, ובהתעלמות מהעובדה שההוא החליף את שם־המשפחה לשְׁרַיימן - אימץ את שם־משפחתה של אשתו בשביל לדוג ביתר קלות לקוחות ברחבה של בית־המשפט המחוזי. אדון דה־פִּיצ'וֹט התלונן בפני אשתו שהאנטיפת בחליפה מפעיל את הווינקר בסיבוב בכוונה, כדי למסור להם ד"ש ישר לתוך הנשמה. תבלע את הרוק, סימן לעֶברי אדון דה־פִּיצ'וֹט בתנועות אצבע. איך עכשיו? נשמעה צעקה של גבריאל העומד על הגג. שלג, ענה אדון דה־פִּיצ'וֹט בעצבים ואמר לאשתו שלא תדאג, הנקמה תגיע, ועוד אמר לה, שלבֵּן של הגרמנייה, זאת־אומרת לי, יש חור בסנטר.

הטלוויזיה של אדון דה־פִּיצ'וֹט היתה היחידה בכל השכונה, היא עמדה בסלון על שולחן עגול בעל רגל אחת, אנשים נהגו לעמוד ולצפות בה מבעד לחלון, ולאדון דה־פִּיצ'וֹט לא היה אכפת כל עוד עמדו בשקט. על גג הרעפים התנוסס צינור מגולוון ובקצהו אנטנה תלת־ראשית, שקלטה בשחור־לבן את תחנות ירדן, מצריים, לבנון, ובלילות בהירים אפילו את קפריסין. האויבים שלנו בידרו את האינטלקטואל ממוצא מצרי, שעבד בנמל־התעופה כעמיל מכס ושאל בעשר שפות את הנכנסים אם יש להם מה להצהיר. בכל הזדמנות הכריז שאנחנו, היהודים שבאו מאירופה, לא מבינים את הערבים, שמבינים רק שפה אחת - כוח. כולם ידעו שהוא ערמומי, ובחזית הבית שלו צמחו שני עצי מנגו. אחד גדול ומפותח, והאחר חלשלוש, שבקושי הניב כל שנה פרי אחד או שניים. ודווקא את הפרי הקטן והמצומק, שאדון דה־פִּיצ'וֹט היה עוטף בעודו על העץ בשקית נייר חומה, היו גונבים, שנה אחר שנה. וכשהגיע מועד הקרב בין מוחמד עלי לג'ו פְרֵייזר, נקם אדון דה־פִּיצ'וֹט את נקמתו. לאחר המקלחת והגילוח הוא נעמד באמצע הרחוב במכנסיים קצרים ובגופייה ומדיף ריח טוב, הניף את ידו ואמר שבגלל הגנב שבכל שנה גונב את הפרי המסכן שהעץ בקושי נותן, הוא סוגר את תריסי החלונות ואף־אחד לא יוכל לצפות בקרב, אפילו לא להקשיב לקולות ולקריינות. קובי, הבן של הסַפָּר, הודיע בכמה הזדמנויות שאם הוא לא יראה את הקרב בין מוחמד עלי לג'ו פרייזר, אף־אחד לא יראה אותו. גבריאל עמד על הרעפים האדומים וצעק, איך עכשיו? בניסיון אחרון לכוון את האנטנה לזווית האופטימלית לקליטת השידור של הקרב, ואדון דה־פִּיצ'וֹט, שתריסי הבית שלו עדיין היו פתוחים לרווחה, הביט אל המרקע וצעק אליו בחזרה, שלג. ועכשיו? צעק גבריאל, ואדון דה־פִּיצ'וֹט ענה, תסובב פִיל כיווּן הבית־ספר תיכון. לפתע צצה על המסך תמונת פסים שחורים ולבנים מרצדים, התייצבה, ושוב החלה לרוץ מלמעלה למטה. אדון דה־פִּיצ'וֹט חייך בהנאה למראה המבט המרוכז שנעצתי במסך, סימן לי באצבע לבלוע את הרוק, וזרק אל אשתו איזה משפט בערבית. עכשיו? צעק הבן מהגג, ואדון דה־פִּיצ'וֹט נתן לי בחיבה כַּאפָה על הראש ואמר, לֵך תגיד לו שלג. קמתי, יצאתי מהבית, צעקתי שלג וחזרתי לסלון. אדון דה־פִּיצ'וֹט הביט במסך הרוחש ושאל כבדרך־אגב, מה שלום אמא, והבליע בקולו ערמומיוּת, ומבלי לחכות לתשובה הציע שאלך לקרוא לה שתבוא לצפות בקרב בתוך החדר. לא מהחלון.

על הקיר, מעל לראש של אדון דה־פִּיצ'וֹט, היתה תלויה תמונה של אבא שלו האינטליגנט, איש זקן בעל מבט מחויך, לבוש חליפת שלושה חלקים לבנה, נשען על מקל הליכה. הבן שלו, אדון דה־פִּיצ'וֹט, זרק מדי פעם כמה מלים לעבר התמונה, ובעיקר היה נוהג לצעוק לאשתו, שאם האינטליגנט, לפני שמת, היה בן־אדם, הוא היה מגלה איפה החביא את הירושה, אבל ההוא הצטלם מכף רגל עד לראש כדי שנזכור אותו, ומת ונקבר יחד עם הסוד, בשביל שלא יהיו סכסוכים בין האחים במשפחה. בטח לא היתה בכלל ירושה, האינטליגנט ביזבז את כל הכסף שלו והמציא המצאה, עשה יד אחת עם הסָפֵק, כדי שבכל פעם שיהיה קשה מבחינה כלכלית, הוא יסתובב לי במחשבה - כסף לא היה לו להוריש, אז האכיל אותנו שנים ברמזים ובקריצות עין שהחביא באיזה מקום את החסכונות מכל השנים, אבל כלום, יבש, תפרן; ואם בכל־זאת החביא כסף, אז אף־פעם לא מאוחר לדאוג לאיזה רמז קטן, סימן, בלב או בחלום, אני כבר אבין. איך עכשיו? צעק גבריאל, ואדון דה־פִּיצ'וֹט אמר בשביעות־רצון, וקרץ לי בעינו, עכשיו אוריג'ינל, וליתר ביטחון צעק שוב חָאלָאס וחָלַאסְנָה יָא איבְּנִי, רואים אוריג'ינל, ופקד על אשתו קמילה להוציא את המנגו מהמקרר ולקלף אותו בעדינות, ושתחתוך לקוביות קטנות ותשים את הקפה על האש, כי הקרב עוד דקה מתחיל, ושמעו את צעדיו המהירים של גבריאל על הרעפים האדומים, ואדון דה־פִּיצ'וֹט צעק לו שילך בעדינות, כמו חתול, שלא ישבור רעפים, וגם שלא ישכח לסגור את כל התריסים בחלונות, שהגנב ילמד לקח. היום אין קולנוע בסלון של דה־פִּיצ'וֹט.

קובי, ההוא שהודיע בכל הזדמנות שאם הוא לא יראה את הקרב אף־אחד לא יראה אותו, אחז פס מתכת שטוח שפירק מהמיטה הזוגית של ההורים שלו והעיף אותו לעבר שלושת חוטי החשמל המתוחים בין עמוד לעמוד. פס המתכת נחת על החוטים, סגר מעגל והפיק כדור אש שהתגלגל עד לעמוד ושם התפוצץ בנתז אדיר של נצנוצים רוחשים. נפלה חשכה, ולאחר כמה שניות בקעו מתוכה קולות צחוק ושמחה, ונשמעה צעקה של אחד הילדים: מחבואים.

אדון דה־פִּיצ'וֹט עמד חסר־אונים בסלון החשוך, הביט דרך רשת החלון אל חשכת הרחוב ושמע את קולו של קובי, הנה הם עולים לזירה, מצד ימין מוחמד עלי ומצד שמאל ג'ו דה־פִּיצ'וֹט... ומה ג'ו דה־פִּיצ'וֹט עושה בזירה? גבירותי ורבותי, לא ייאמן, הוא מקלף מנגו, איזה מהלך, איזו קומבינציה... כמה שחור...

כשהתעורר בי הספק והתחלתי להציק בשאלות, ניסו ההם לשכנע אותי שהכל בסדר, שעם עובדות אין טעם להתווכח, כי הלוא הצלחתי לא רע, פגעתי בול ויותר מפעם אחת. אבל ההצלחה הזאת, שתרמה משהו למאבק הכללי, התבררה בחלוף השנים ככישלון צורב במישור האישי. ובכל־זאת, אולי עוד יֵצא ממנה משהו טוב, אני לא פוסל את האפשרות, כוונתי למישור האישי. ההם אמרו לי, בתקופה שעדיין הקשבתי להם, כשעדיין היתה לנו שפה משותפת ותליתי בהם תקווה - שכנראה כל הזמן זה היה טמון בי, ורק חיפש מוצא. מה היה טמון בי, שאלתי, והם ענו, תגיד אתה. שתקתי. גם הם שתקו. בשיחות איתם כולנו שומרים על הכללים, רק לי מותר לפרוץ דרך. הם רמזו שחולשה אורבת על המדף לרגע מתאים, ואולי במקום להיזהר ולשמור על עצמי, רצתי קדימה ומצאתי את הדרך לעשות את המעשה שגרר אחריו מעשים דומים, את הלא־שחור־לא־לבן הזה. איזו חולשה, שאלתי אותם, והם ענו שוב, תגיד אתה. תינוקות, הולכים סביבי סחור־סחור, משחקים אתי פינג־פונג. הדיבורים על חולשה ועל סף שבירה נמוך רק חיזקו אצלי את התחושה שהצד של אמא שלי חיסל אותי. הצד הגרמני פתח פעמיים חזיתות במאה הקודמת, ניסה לכבוש את כל העולם, קפץ גבוה מאוד והתרסק. מכל הדיבורים שלהם הבנתי שחולשה מזמינה מעשה, ואני לא עמדתי בפיתוי. בדיוק מול החולשה - בצד האחר של הכביש הסואן - ניצב הפיתוי, כמו קורבן מול תליין. השותפות הזאת ביניהם היא שחיסלה את הארנבת בעלת העיניים האדומות והאף הלח.

בבוקר ובערב אני יושב במרפסת, בוהה בעצי הפפאיה, שהבעל של הבת של הזקנה הביא מאפריקה, ועורך את החקירה שלי. פעם בשבוע הזקנה עושה מקלחת ומורחת את הגוף שלה בבשר הכתום של פרי הפפאיה. היא מאמינה שהפרי בעל הסגולות מנקה את נקבוביות העור ומאפשר לו לנשום, שומר על הלחות שלו ומאט את הזדקנותו. בכל פעם שנגמר לה הפרי היא מבקשת ממני לעלות על סולם עץ רקוב בעל שלוש רגליים ולקטוף למענה פרי חדש. אני לא טועם מן הפרי הזה, הספיק לי, יש לו טעם של סבון. כדי לחסוך במים פתחה הזקנה, סמוך לקיר החיצוני של המקלחת ושל המטבח, את החיבורים של הצינורות המוליכים את המים אל רשת הביוב. את מי־הסבון האפורים, הנשפכים מן הצינורות הפתוחים, היא אוגרת בשתי גיגיות כחולות, ובכל בוקר היא משקה בדלי כתום את גומות העצים. העץ היונק את הסבון מהאדמה ומוריש אותו לפירות הוא הוכחה ניצחת שלצד של אמא שלי יש יד במצבי ושבן־אדם לא נולד דף חלק. בינתיים נוח לי לחשוב שהשתמשתי בהם כדי שהם יאפשרו לי לעשות את המעשה באופן חוקי. והם, לא רק שאִפשרו לי, אלא גם לימדו אותי איך מחסלים בצורה הכי חלקה, ואפילו הובילו אותי אל המקום, וצירפו אלי מספר שתיים, שיסחב חלק מהציוד, והופיע גם האחר, שאף־פעם לא דיברו עליו ותפקידו היה גיבוי או חילוץ - שתקן שבדרך־כלל לעס גבעול יבש. לאחר ההתמקמות בשטח הם העניקו לי יד חופשית להגיד את המלה האחרונה, לאשר או לבטל את החיסול, כדי שבסוף היום התחת שלהם יישאר חלק כמו טוסיק של תינוק. זו תמונת המצב. רוב הזמן אני יושב במרפסת ובוהה בעצים הטרופיים האלה, שהשחורים באפריקה מטפסים עליהם יחפים עם סכין בין השיניים, ואם הכל סביבי שקט, ואף־אחד לא דופק שטיח באחת המרפסות של השכנים, והזקנה לא מפעילה את הרדיו בכל העוצמה בהמתנה לצפצופים של החדשות של שתיים בצהריים, אני מצליח להינתק מהסביבה, ואז קל לי לחשוב, בעיקר על בנות וכדורגל. למדתי לשלב אותם. אני מבקיע גול ומיד רץ לעֵבר יציע הכבוד להפריח נשיקה לאהובה שלי, והיא בתגובה מנופפת אלי בידה. בחלומות הליליים שלי זה להיפך. אני עומד מול שער ריק, הכדור נח לרגלי, נדרש ממני רק לשלוח בתנופה את רגל ימין ולבעוט בכדור. הרגל ממאנת לזוז, משותקת. אני נותן לה פקודה, והיא אדישה, דוממת. אלפים לא מריעים, ואני לא רץ בידיים מונפות לעבר אהובתי, שיושבת ביציע הכבוד ומתוך שעמום משוחחת עם איזה צעיר נאה שמעורר את זעמי. הכל תקוע רק כי אני לא מסוגל להזיז את הרגל ולנגוע קלות בכדור, שממש שוכב על קו השער ודי לעשות פוּ כדי להבקיע את השער החלומי ולרוץ מאושר אל אהובתי. לכל החלומות שלי יש מכנה משותף. מישהו רודף אחרי, אני מנסה לברוח, אבל משום־מה רץ במקום, לא מתקדם מילימטר; אני נוהג במכונית שמידרדרת, ולא מסוגל ללחוץ על הברקס; במאמץ רב אני מצליח להרים את הרגל וללחוץ על הדוושה, אך מתברר שאין ברקס; אני שוכב על האדמה, מכוון את הרובה, מביט מבעד לכוונת הטלסקופית, לוחץ על ההדק - ונשמעת נקישה עלובה, אין נוקר. אני מתקרב לגיל שלושים ועדיין חולם מדי פעם שמשום־מה עוד לא השתחררתי משירות חובה. כולם השתחררו ונסעו לטייל וחזרו והלכו ללמוד והתחתנו והולידו ילדים, ואני עדיין תקוע בצבא בשירות סדיר. שכחו אותי, ואין עם מי לדבר.

לפני הגיוס הלך הכל טוב, שיחקתי כדורגל בליגה הלאומית, הייתי השחקן הכי צעיר בליגה. אלו היו ימים שבהם עוד היה אפשר לנצח ולא רק לדשדש בלי סוף. המאמן של קבוצת הכדורגל העניק לי את הכינוי "סוס עיוור". הוא טען שאני רץ עם הראש באדמה ולא רואה מה שנעשה סביבי. התחביב שלו היה להמציא כינויים לשחקנים: עגלון, חמור, טורייה, תרנגולת, תינוק, סוס עבודה. בנוסף לסוס עיוור הדביק לי את הכינוי מקדונלד, על שם שחקן מקבוצת ארסנל הלונדונית, בעל מִשחק ראש מעולה. אחר־כך, כשהבחין שיש בי משהו גרמני, החליף את מקדונלד לשוורצֶנֶגֶר. הוא אהב להתחיל ולסיים משפט באותה מלה. מה אתה עושה מה. תבעט כבר בכדור תבעט. תראה אותו תראה.

בוא נבדוק אותך בוא, אמרתי לו. גְמר גביע עולמי. המשחק הסתיים בתיקו, הולכים להכרעה בבעיטות פֶּנדל. אתה נבחרת לבעוט את הפנדל האחרון, הקובע. הוא צחק ואמר, תן את הכדור תן, והסכים לבעוט בתנאי שאני אעמוד בשער. אפילו לא לבשתי את הכפפות. עמדתי במרכז השער, לא התכוונתי לזנק. כולם התאספו והיו לטובתי, אפילו שהיה לי רק סיכוי קלוש. הם רצו לראות את המאמן נכשל, נקמה קטנה על הכינויים שנתן להם. המאמן בעט החוצה. לא סתם החוצה, אלא טִיל לשמיים, וכולם חייכו ושאלו אותו, איפה האיפוק שלך איפה. אני את הפנדלים שלי בעטתי בהצלחה יתרה, כמו שכתבי הספורט אוהבים לכתוב, וכך גם עשיתי את המעשה שלי, המעשה השחור־לבן שחזר כמה פעמים וברגע הראשון היה לבן וצודק, ואילו עכשיו הוא רובץ עלי ומעורר ספקות. כשנמאס לי לשבת חסר מעש, אני יוצא למדרכה ומקפיץ להנאתי כדור טניס צהוב. רגל ימין, רגל שמאל, על הברכיים, על הכתפיים. הילדים נאספים ברחוב ומשתאים לראות איך אני מקפיץ את הכדור על המצח, חושבים שאני ליצן. אחד מהם התרברב וסיפר שהדוד שלו יודע לירוק מהפה אש, וירק בלי אש על אחד הילדים, שמאוד נעלב. היורק הזכיר לי את עצמי. ואדם אחד, שחלף ברחוב ומצלמה תלויה על צווארו, ביקש רשות לצלם את כפות הידיים שלי. הוא ציין שהן יפות מאוד, גדולות, והאצבעות ארוכות וישרות, והציפורניים חזקות כמו שצריך, והסב את תשומת־לבי לכך שעל אחת מהן יש כתם לבן זעיר כמו ענן לבן קטן בשמיים כחולים. סירבתי ומשכתי אותן מידיו. לפעמים אני מביט עליהן והן זרות, בעיקר כף יד ימין, היד הפושעת. גם אופן ההליכה שלי השתנה, כאילו לא אני הוא שהולך. מה לי ולהליכה קופצנית ראוותנית. הפעם האחרונה שחשבתי על שוֹאוּ היתה בגיל שבע־עשרה. הצטלמתי בפוזה של שחקן קולנוע. חצי פרופיל והסנטר נשען על אגרוף. ביקשתי מהצלם שיגדיל את התמונה והצמדתי אותה לדף הראשון של אלבום תמונות, ומאז היא התמונה היחידה שבו, מיותמת.

בצבא עברתי טירונות כלל צה"לית. התפלאתי על השיבוץ אבל שתקתי, אחר־כך התבררה לי הסיבה, בן יחיד לא שולחים לשירות קרבי. חברַי הטירונים היו חלשים גופנית, התלוננו על בעיות משפחתיות וחיפשו כל דרך להתחמק ממאמץ. רובם התבכיינו על כאבי־גב או כאבי־ראש, על משהו שנכנס להם לעין, על ציפורן חודרנית שצמחה בבוהן, על דורבן בכף הרגל. לפני כל פעילות גופנית, עבודות רס"ר או שמירה, הם שלפו פְּטוֹרים שקיבלו מרופאים. אבל מהמטווח לא ניסה אף־אחד להשתמט, כולם התלהבו להחזיק את הרובה, לשכב על הכורכר המהודק ולירות בזמנם החופשי שלושה כדורים בודדים לעבר המטרות. לאחר הטירונות הקצרה שיבצו אותי לקורס אפסנאים ונַשָׁקים. למדתי לסדר מדפים, לספור מלאי, למלא טפסים ולהעניק שירות ליחידות הלוחמות. סיימתי את הקורס בציון לשבח, ושיבצו אותי ביחידה קטנה מיוחדת. עמד לרשותי הבלעדית מחסן רחב־ידיים, שלאורכו נקבעו מדפי מתכת אפורים ועליהם רובים וגם ציוד עזר שנחשף רק לבעלי סיווג ביטחוני גבוה. בכל בוקר שטפתי את רצפת המקום וקירצפתי והברשתי אותה, אני אוהב סביבת עבודה נקייה. הלוחמים כינו את המחסן "הפנצֶ'רייה", ואת הרובים "כלים", וכשהחזירו את הציוד הסתכלתי בכלי המשחית בהסתייגות, הם הסריחו. לפני שהחזרתי אותם למדפים פָּרקתי אותם, טבלתי בשמן וסולר, ניגבתי, שימנתי שימון דק וחזרתי וניגבתי היטב בפלנלית, שהשמן לא יטפטף על המדף, בדיוק כפי שלימדו אותי בקורס אפסנאים ונַשָׁקים. אם התגלה צורך להחליף קפיץ באחד הכלים, לא שלחתי אותו לסדנה אלא החלפתי בעצמי. התפנית החלה כשקיבלתי לאחריותי את האקדחים. באחד הבקרים השתעשעתי וכיוונתי אקדח לבטן שלי. לפני זה כמובן בדקתי שהתוף ריק מכדורים. לחצתי על ההדק. קליק, המתכת רעשה וכלום לא קרה. הייתי מרוצה, כמו בחלומות. הכלי המפחיד הזה, אם מטפלים בו כמו שצריך, בסך־הכל מצקצק כמו זקן חסר־שיניים.

מדי פעם הגיע בחור נעול סנדלים, ביקש ממני עזרה, ויחד הוצאנו כמה כלים. תלינו על קיר הבטון מטרה מקרטון, על חזה המטרה הוטבעה האות איקס. אורך כל זרוע שנמתחה ממרכז האיקס היה עשרים סנטימטר. הוא הניח מזרן על קו לבן שסימן במרחק של שלושים מטר ממטרת הקרטון, נשכב עליו, הצמיד את הכלי לשקע הכתף, הביט ארוכות ולחץ על ההדק. נשמע קליק חלוש כמו של לשונית במנעול של דלת. הוא קם, ניגש אל המטרה, מצא את סימן הפגיעה, שלף פנקס קטן בעל כריכת קרטון שחורה, רשם כמה משפטים, חזר לקו שלושים המטר ושיחק בכוונות של הרובה. עקבתי אחריו, למדתי את התנועות שלו. הוא חזר על סדרת הפעולות כמה פעמים, עד שנראה מרוצה. לפני שהלך תלש את הדפים מהפנקס וזרק אותם לפח. מתוך שעמום דליתי את הדפים מהפח וקראתי בהם. "שלוש נקישות ימין, נקישה שמאלה, פיזור מוּבנה של חצי מעלה". על אחד הדפים היה מצויר לב קטן, ולידו, בכתב־יד נשי, נכתב השם נטע בליווי כמה ספרות שנראו כמספר טלפון. חייגתי את רצף הספרות, ענה לי קול מתוק, נטע, לא העזתי להוציא הגה מפי וניתקתי. כעבור רגע צילצלתי שוב, הצגתי את עצמי כנציג של חברה שאת שמה המצאתי בו־במקום, והודעתי לה שבמבצע של חדירה לשוק החליטה החברה לחלק מאה חבילות בשמים ושמה עלה בגורל. קיבלתי ממנה את כתובתה. אף־על־פי שהקפידה על איפוק, חשתי את השמחה בקולה. כעבור זמן, כשהתגעגעתי לקולה המתוק, הודעתי לה שזכתה בסוף־שבוע זוגי בבית־מלון באילת. אני בטוח שזיהתה את קולי, לא עשיתי מאמץ להסתירו, לאחר היסוס קל שאלה מה שם המלון ואל מי לפנות בקבלה כדי לקבל את החדר, ואני ניתקתי לאט. בכל פעם שהגיע הבחור בסנדלים עזרתי לו להוציא את הציוד מהפנצ'רייה ועקבתי אחר התנהלותו עם הנשק. זה היה צעד מסוכן, כי אצלנו בבסיס הקפידו על שמירת החוקים: חוק ראשון, לא שואלים שאלות; חוק שני, אסור להסתכל לאן שלא צריך, כאן המידור מוחלט והסקרנות מתה. ולא הסתפקתי במעקב, אחרי שהיה עוזב הייתי מחקה אותו. הנחתי את הכלי, תליתי את מטרת הקרטון על קיר הבטון האפור ושיחקתי בכוונות לכאן ולכאן. לפני שנגעתי בכלי, כמובן רשמתי לעצמי את מיקום הכוונות על המגרעת, וסימנתי את המרחק על לוח השנתות והקואורדינטות, כדי שאדע לאן להחזיר את הכל. לא יהיה קל לתפוס אותי.

הוא היה שתקן, הם כולם שתקנים, בדיעבד אני מבין למה. המוות הרשום על שמך נועל לך את הפה. חודשיים לקח לי ללמוד את התנועות שלו ומתוך התנועות להבין את הקשר ואת המתח שבין הכוונת האחורית, הממוקמת בסמוך לעין המכוונת, לבין הכוונת הקדמית, הממוקמת כחמישה סנטימטרים לפני קנה הרובה. לפחות ארבע פעמים הוא כיוון את הרובה לעבר המטרה וירה, ובכל פעם, לאחר שלחץ על ההדק, בקע מהרובה הקליק החלוש כמו של לשונית במנעול של דלת. לאחר הירי קם מהמזרן, הלך אל המטרה התלויה על קיר הבטון, בדק את מקום הפגיעה ובהתאם לכך הסיט את הכוונות על המגרעת. אני לא הרשיתי לעצמי פחות מארבעה מהלכים. המהלך הראשון היה בחינת המצב הקיים; השני הוקדש לכוונת הקדמית; השלישי לכוונת האחורית; והרביעי לבדיקת התיאום בין השתיים. איפסתי בסתר את הכוונות של כמה כלים והחזרתי אותם למדף. הוא הגיע וביקש ממני את אחד הכלים. כהרגלו תלה את המטרה, נשכב על המזרן, הצמיד את העין לכוונות ולחץ על ההדק. הוא קם, ניגש אל המטרה, הביט בעיון, הסתובב ושאל אותי אם מישהו השתמש בכלי לא מזמן. הוא ידע שאסור לי לענות על השאלה, קיים אצלנו מידור מוחלט. הוא שינה את הנוסח ושאל אם היה פה מישהו בזמן האחרון ואיפס את כוונות הכלי, ומיד אמר, לא חשוב. הוא לא רצה להכשיל אותי.

לפנות־ערב, בדרכי למקלחת, חלפתי על־פני מגרש הקַטְרֶגֶל. הוא עמד בו עם החברים שלו, לבוש בגדי ספורט. אחד מהם החזיק בידו כדורגל ושאל אותי אם אני מוכן להצטרף אליהם, חסר להם שחקן. אני והמכוון שיחקנו באותה קבוצה, הוא הבקיע חמישה שערים, כולם ממסירוֹת "עין עקומה" שלי, שבהן אני מפריד את המבט מהשטף של תנועות הגוף, מביט ימינה ומוסר ברגל שמאל את הכדור לשחקן שרץ לשמאלי. לאחר ההטעיה אני חייב להישאר ערני, כי יש שחקנים שנופלים בפח ורצים במהירות לחלץ מרגליך את הכדור שאיננו ומתנגשים בך בעוצמה. ניצחנו שבע-חמש. בסיום המשחק הם העבירו את קלקר המים הקרים מאחד לאחר וכיבדו גם אותי, נפרדנו בלחיצת יד.

בכל בוקר התייצבתי במחסן הנשק ועד לשעה עשר סיימתי את כל חובותי. כדי להעביר את הזמן שיחקתי באקדחים שעמדו לרשותי. יום אחד פרסתי מזרן צה"לי בקו שלושים המטר ממטרת הקרטון, נשכבתי על הבטן, אחזתי בידי רובה צלפים, הנחתי בעדינות את העין על העינית של כוונת הטלסקופ והבטתי. הכל התחדד. יריתי בשבלולים לבנים שנדבקו לקיר הבטון. התברר שרובם היו חלולים, מיובשים בִּפְנים, התייסרתי לשווא. אחד הלוחמים הגיע במפתיע להחזיר ציוד ותפס אותי שוכב על המזרן ומכוון לעבר המטרה התלויה על קיר הבטון. נערכה חקירה, הסברתי את עצמי, יש להם ראש פתוח והוטל על הבחור בסנדלים ללמד אותי את טכניקת איפוס הכוונות. תחילה איפסתי כלים רק לצורך אימונים באש חיה. אחר־כך איפסתי את הכוונות בהתראות קצרות לצורך פעולה, ולבסוף גם את הכוונות הטלסקופיות. הם בדקו אותי ואחד מהם אמר שאני כישרוני; התוצאות דיברו בעדי. בבוקר היו מגישים לי את רשימת הכלים לאיפוס, ובערב באו לקחת אותם. למרות ההמלצה לא להתעסק בעניינים שמחוץ לתחום אחריותך, הרי שלפי סוג הכלים, וזמן שהייתם מחוץ למחסן, וכותרות העיתונים, ידעתי פחות או יותר לצייר לעצמי את התמונה.

פעם בשבוע שיחקנו קטרגל, הם הפעילו המון כוח, כיסחו אחד לשני את הרגליים והתערבבו עם הכדור - חבוּרת טוּריות. לימדתי אותם להיות בתנועה מתמדת, לשחק רק בנגיעה אחת בכדור ולשאוף למה שמכונה בשפת הכדורגל מסירת הבין־שניים: העברת הכדור בין שני שחקני ההגנה של היריב כדי לאפשר לשחקן התוקף להגיע אל השער כשהוא ריק מהגנה.

זכיתי בתואר חייל מצטיין ושלחו אותי לקורס צניחה, חלום חיי. מרוב שמחה והתרגשות חליתי ולא מימשתי את הפרס. זה היה סימן שהייתי חייב לשים לב אליו.

רכשתי לי שֵׁם של צלף, אומנם צלף על יבש, בתנאי מעבדה, מול מטרת קרטון, אבל צלף. באופן טבעי התחילו לבקש ממני לאפס גם את הכוונות עם אמצעֵי ראיית הלילה. לא פשוט לשכב בחושך מוחלט שלושים מטר מדמות קרטון, להצמיד את העין לכוונת טלסקופית בעלת ראיית לילה ולירות גרגיר עופרת ללב האיקס. כדי להיות מכַוון טוב דרוש לא רק ידע, יש צורך גם באינטואיציה, במשהו ששייך לעולם התחושות והוא אישי לחלוטין. ולא נעים לי להתרברב, אבל דרוש עוד משהו קטן - משהו בטביעת האצבעות, משהו בחושים, בדם. אין טעם להתחמק, נולדים עם זה.

אני ואמא שלי יושבים במרפסת האחורית. אסתר, הלוא היא הזקנה בעלת־הבית שלי, מגישה לנו קפה ועוגיות טחינה מעשה־ידיה ומסתלקת, שלא נחשוד בה בחוסר־נימוס. אמא שלי אומרת שאינה אוהבת לדבר אתי על העבר, כי היא לא מצליחה לזהות את עצמה בזיכרונות שלי, כאילו אני מדבר על מישהי אחרת. וחוץ מזה, היא אומרת, אין טעם ללעוס את החיים שוב ושוב. אבל כשהיא מספרת על הלידה שלי, שהיתה לדבריה איטית וכואבת, היא דווקא לא חוסכת ממני פרטים, אלא מדגישה עד כמה הלידה לא היתה קלה, ואיך, למרות כל הצרחות של היולדות האחרות, שכנותיה לחדר, היא־עצמה נשארה שקטה, ומגלה לי שכשיצאתי מהבטן שלה ביצבצו לי על האף כמה אגלי זיעה, וכי הדבר הראשון שעשיתי היה לשחרר שני אפצ'ים טובים, וכל הצוות המיילד צחק, זה בסדר, היה להם נעים לצחוק על חשבוני. כשהיא מספרת על העלילות שעברנו יחד בשנים שהייתי תינוק, אני בכלל חושד בה שהיא ממציאה. אם היו לנו נסיעות והתרחשויות כה רבות, מדוע הן גוועו כשהגעתי לגיל ארבע או חמש, הגיל שממנו והלאה כבר מוליך אותי הזיכרון שלי־עצמי ואיני זקוק לתיווך שלה. אם צחקתי כל־כך הרבה, למה לא מופיע הצחוק בזיכרון שלי? כשאני מספר מהזיכרון אירוע משותף, היא טוענת שאני מעקם את הדברים, מסובב אותם באופן מכוער, אפילו ממציא. אני מתעקש שאני זוכר. הסברתי לה שאני מנסה לחקור, להבין משהו שמאוד חשוב לי, למצוא את ההתחלה, את נקודת הזינוק. היא אמרה, אם אתה כל־כך מחפש נקודת זינוק, למה שלא תתחיל כמו כולם מתאריך הלידה שלך, זו התחלה יפה, שחוגגים בכל שנה. אני שואל אותה, ומה קרה אחרי הלידה? הינקתי אותך, היא מבשרת בחיוך, ומיד רוטנת ואומרת שאני מנסה לשחות נגד הזרם, וכי אם אני חושב את עצמי לכל־כך מיוחד, הרי שאין לי סיבה לכך, ושיש רגעים בחיים שחבל בכלל שנחוו, ועוד חסר לה לחיות את החיים שלה פעם שנייה. ולאחר מחשבה אמרה שיש פתגם בגרמנית שאומר: "אתה מתכנן לך ואלוהים מחרבן לך", זה הבסיס שהיא אימצה לחייה, וזו נקודת ההתחלה שהיא ממליצה עליה גם לי, אם כל־כך חשובה לי ההתחלה. ריחמתי עליה ולא הזכרתי את החֶבל העבה שקשרה לענף הכי איתן בעץ שצמח אצלנו באמצע הגינה, חֶבל שהשתלשל ונעצר שני מטר מהאדמה. וכששאלתי אותה לשם מה החבל, היא ענתה, למקרה שיתחשק לי להתנדנד, וכששאלתי, למה עומד סמוך לחבל כיסא, ענתה, למקרה שיתחשק לי לנוח.

איפוס וכיוון דורשים מגע אצבעות קל. הכוונת האחורית, הקרובה אלי, אחראית על המחוז הנמצא ישר ממני והלאה, והאחרת, הקדמית, הרחוקה ממני, אחראית על מחוזות ימין ושמאל. האמנות היא לשלב אותן בַּמבט עם האיקס של מטרת הקרטון התלויה על וו במרחק שלושים מטר. חייבים לקחת בחשבון קודם־כל סטייה שנובעת מעצם החומר של הכלי. גם לו יש מה לומר. הוא מתחמם, הוא מתקרר, הוא מחליד, הוא חלול, הוא התעייף. ויש להחשיב גם את אופי המסלול הבליסטי, שהוא תוצאה של המרחק הדרוש, ואת עוצמת הירי, זאת־אומרת, כמה גרמים של חומר־נפץ־הודף טמון בתרמיל, וממה הוא עשוי. אם הוא עשוי מפֶּרש של ציפור, ההצתה חמה, ואם מחומר סינטטי, ההצתה קרה. טווח הפיזור נגזר מהמהירות של סיבוב הקליע סביב עצמו. עצירת הנשימה הכרחית, ומשפיעים גם פעימות הלב והנעת האצבע ואופן הלחיצה על ההדק. חסרי הכישרון והמיומנות אומרים "סחיטת ההדק", מוסיפים לפעולה כוח מיותר. וישנה כמובן העין המציצה. עוצמים עין אחת ומציצים באחרת. לא בדיוק מציצים, מביטים בערנות. ועוד יש להביא בחשבון את הסטייה של פעולת הכיוון עצמה, את הגורם האנושי, את מידת הריכוז של המחשבה וכמובן את הרוח המלטפת. המכוון אמור לזכור את כל הגורמים האלה ולמזער את הסטייה עד שתהיה זניחה.

אחרי זמן־מה החלה מטרת הקרטון לשעמם אותי, והיומרנות דחפה אותי, וכמו ילד בגן המצייר על דף נייר איש צוחק בפה מלא שיניים, הענקתי למטרת הקרטון דמות בדמיוני. אחר־כך המצאתי עוד דמות ועוד דמות - כולן יצאו מתוכי והתלבשו על המטרה הדוממת. הקִרבה האנושית תרמה הרבה. אין לי מושג איך נולד הרעיון, ודאי היה הברקה של רגע. נעזרתי בארבע דמויות שיצאו מתוכי, לכולן הוספתי פרטים, לכולן הענקתי את הסימנים החביבים עלי. התחושה שהסימנים יצאו ממני הקלה מאוד על מלאכת הכיוון. לכוון ולפגוע במטרת הקרטון היה כמעט כמו לעצום עיניים ולגעת באצבע באף. יכולת הכיוון שלי נחשבה מוֹפתית. כשהלוחמים חזרו מפעולה הם חלפו על־פני כבדרך־אגב, ובמקום להחמיא פלטו מפיהם: בּוּם, כבמין רמז ילדותי לכך שמישהו בלילה החולף עלה בלַהַב אש השמיימה. כי הרי היה אסור לדבר. עם הזמן הם השתכללו וכדי לשדרג את התלהבותם מיכולתי פלטו בסמוך אלי בּוּם־בּוּ־בּוּם. שיא־השיאים היה בּוּם־בּוּ־בּוּ־בּוּם.

אני חייב לציין שאיש לא העלה בפני את הרעיון שאלמד אותו לכוון ולצלוף. הם היו מספיק זמן בעסק כדי להבין שיש גבול לדברים שאפשר ללמד. וכמובן, לא סיפרתי לאיש על הדמויות שיצאו ממני, על השליחים מטעמי שהתלבשו על מטרת הקרטון והעניקו לה נפח, הקרינו תחושת קרבה רצויה וחיזקו את האינטימיות החמקמקה בין הכוונות. הם לא היו מבינים על מה אני מדבר, אפילו שציינו בלי סוף שהכל מתחיל ונגמר בראש, וכשהראש לא עובד, הרגליים משלמות.

זכיתי פעם שנייה בתואר חייל מצטיין. הפעם נשלחתי לקורס צלפים, שנמשך חצי שנה. אורך הקורס מלמד שהנושא רציני ומסובך. חניכי הקורס האחרים הכירו זה את זה מהשירות, אני הייתי זר. מאחר שהשתתפותי בקורס היתה צ'וּפָּר, לא התייחסתי ברצינות להסברי המדריכים. בשיחת הפתיחה הקרינו על מסך קליע הנפלט מקנה רובה ועף בהילוך אטי בחלל האוויר כחרק. מיד בהתחלה הבנתי שאין להם מה לחדש לי מבחינת האיפוס, הכיוון והצליפה. השתדלתי לא להתבלט, ובהרצאות על תופעות הלוואי של חיסול המטרה נימנמתי. ככה הם כינו את זה - חיסול המטרה. המלה השחורה "מוות" לא הוזכרה בתרגולים, וכשדיברו על "המטרה" הצניעו כמה מן התנאים שצריכים להתקיים בהתנהלותה כדי שיהיה אפשר לצלוף בה. לירות במישהו אף־פעם לא פשוט. חייבים לטפס שלב אחר שלב עד לביצוע הצליפה. אם לא, חוטפים את התוצאה ישר בפרצוף. זה כנראה היה המקור לבעיות שלי - דילגתי על הרבה שלבים.

"המטרה מקדשת את האמצעים" היה אחד הפתגמים שלימדו בקורס. הם לימדו פתגמים רבים. ציינו שפתגם יפה מזמין את השכל לרחבת הריקודים. אני מדבר על "ההם" מקורס הצלפים, אם כי כל ההם דומים, תמיד מבוגרים ממני, לבושים יפה, אף־פעם לא מופיעים לבד, מדברים באופן מתון, בעלי כושר שכנוע, יודעים לצייר את התמונה, להשמיע נימוקים ולהשתמש בשכל במידה הראויה כדי למכור לי את האמת שלהם באינספור גרסאות. הסגנון של כל "ההם" זהה, אותן מלים מלטפות. אם אסגיר את שמותיהם, אגמור רע מאוד. אין צורך, הם כאמור דומים אלה לאלה, ומדברים אתי בשיטת העיוורון הכפול. הנחת יסוד שלהם היא שאני עיוור, והם, העיוורים, לא מעלים על דעתם שאני מעוניין לפקוח את העיניים. אחרי כל צליפה הם אמרו שאין לי מה לדאוג, הרובה אינו זוכר, והמטרה זוכרת עוד פחות ממנו. אף־אחד עדיין לא התאבל על גווייתו, המוות הוא גם מותו של המוות. והכי חשוב, הם הדגישו - לא אנחנו המצאנו את המוות.

בכל בוקר הזקנה מסתובבת בגינה כמו תרנגולת, מחטטת במקל בין העלים היבשים, אולי תמצא אגוז פֶּקאן שנשר מהעץ הצעיר. בכל פעם שמצאה פקאן ביקשה ממני לפצח אותו בשבילה, כאילו אני הקוף שלה. תוך כדי החיטוט במקל סיפרה לי שהחתן שלה משורר ושאלה אם שמעתי עליו. שאלתי אותה איך קוראים לו, היא אמרה יפת יפת. אמרתי לה שלא. בערב מצאתי ספר שירה מונח על הידית של דלת הכניסה שלי. על הכריכה הודפסו באותיות גדולות שם הספר: 'משחקי תעתוע', ושמו של המשורר: יפת יפת. אנשים ששמם הפרטי זהה לשם־המשפחה שלהם מרתיעים אותי. השם הכפול כמו מרמז שאתה גם האב של עצמך; נולדת מעצמך ואתה חסר עבר, אתה בעצם עגול כמו מטרה, בלי סוף ובלי התחלה. ומה בא קודם? האם הוריו הכפילו והעניקו לו שם פרטי זהה לשם־המשפחה, או הוא־עצמו החליף את שם־המשפחה כדי שיהיה זהה לשמו הפרטי? הרבה שאלות הציקו לי. קראתי את השירים תוך כדי ישיבה על האסלה. השירותים והאמבטיה של דירתי נמצאים באותו חלל, שעל רצפתו הדבקתי לינוליאום משובץ, שחור־אדום.

למחרת שאלה אותי הזקנה, שוב תוך כדי חיטוט בין העלים, נו?

אמרתי לה, יפה.

היא שאלה מה כל־כך יפה.

זרימת המלים.

היא שאלה אם אני מעוניין לפגוש את החתן שלה, שהיה גיבור מלחמה, והפליגה בשבחיו והקישה על העץ. היא מאמינה באמונות תפלות. דורשת ממני לא לשרוק, כי שריקה מזמינה מזל רע. וגם אם במהלך החקירה העצמית והבהייה מול עצי הפפאיה אני שוכח לבלוע את הרוק, וכדי להיפטר מהגודש אני יורק מהמרפסת הפתוחה לגינה, מיד מתעוררת בה חשדנות והיא מבקשת שאפסיק, לא יפה לירוק כמו עגלון. ואם היא במקרה תופסת אותי מעיף בתנועת מטאטא ארוכה את הלכלוך שנאסף לאחר טאטוא הרצפה, מיד אני חוטף ממנה נזיפה קשה והיא דורשת שלא אחזור על כך, אלא אאסוף את הלכלוך בעזרת יעה ואטמין בפח. היא מדגישה בפני שבית הוא לא הפקרות ולא משליכים ממנו ככה החוצה.

במסגרת חובותי כשוכר החדר־וחצי אני מלווה את אסתר בכל יום רביעי לבית ברוידא, לערב שירה בציבור. אפשר לשמוע את השרידים של הקול היפה בוקעים מגרונה. זה מה שעִניין אותה, שיזהו את הבחורה הצעירה הכלואה מאחורי סורג הקמטים ויבינו מול מי הם עומדים, מי היא היתה פעם. בדרך חזרה הביתה היא היתה מתלוננת באוזני שדווקא אלו שמזייפים שרים בקול רם. הם חושבים שאם הם שרים בקול רם, הזיוף נעלם. במקום לדייק, הם לוחצים. חייכתי אל עצמי: ממש כמו ביֶרי. אני לא שר בערבי השירה־בציבור האלה. אסתר ודאי חושבת שהחֶברָה שלהם לא נראית לי ולכן אני לא שר, או אולי אני לא מכיר את המלים. אבל אני מכיר אותן מצוין. אני בולם את הפה כי אני מזייף. האוזניים שלי טובות, למרות הצפצופים שפורחים מהן מפעם לפעם. יש לי שמיעה מוזיקלית. בלב אני שר מדויק, אבל בדרך החוצה משהו משתבש איכשהו, והשליטה על הקול מתרופפת. בתוכי אני שומע את הצליל במדויק, רק איני מסוגל להפיק אותו. פירקתי את בעיית הזיוף לחלקים ומצאתי את נקודת השבר. כשאני שורק אני לא מזייף. זאת־אומרת שאת הרוח אני פולט היטב, וגם את השפתיים אני מותח ומכווץ כמו שצריך. משהו במלאכתם של מיתרי הקול בוגד בי. ועכשיו, אחרי שמיפיתי את הזמרה ועליתי על מקור הזיוף, אפשר להבין איזו דרך עשיתי כדי לעלות על העקבות ולומר שהצד של אמא שלי חיסל אותי - כדי לזהות את הבוגד שנם לו אי־שם בקצה האצבע הנחה על הדק הרובה. לא הכל בחיים ספקות ורטט וגמגום, יש סדר בדברים, וגם ירושה צריך לדעת לקבל.

ביום הראשון של קורס הצלפים קיבל כל אחד מהחניכים מטרה שעליה היה רשום שמו, וזה היה כמובן נושא לבדיחות. אותי הדבר כלל לא הצחיק, אני הקדמתי אותם בשנות אור. לכל אחד מאיתנו ניתנו כדור בודד וזמן בלתי־מוגבל. לאחר הירי אסרו עלינו להתקרב למטרות ולבדוק את הפגיעות. חשדו בנו שנכופף את האמת. פגיעה ישר בלב או פגיעה סנטימטר בצד הן הבדל גדול מאוד מבחינת התוצאה ומבחינת הציון בתיק האישי. את הפגיעות במטרה בדק חייל מיוחד. "חיים־מטרות" קראנו לו. היו לו כל־מיני מוזרויות. בכל פעם שעבר ליד עץ תלש עלה. אני חושב שהתקבל לצבא בעזרת פרוטקציה, הוא בוודאי בן של מישהו חשוב. לאחר הירי הוא נכנס לקו האש, נעמד ליד כל מטרה וחיפש את הפגיעה, אבל שמר על מרחק מן המטרות, לא נגע בהן. ההם רישתו את המטרות בקווי אורך ובקווי רוחב. קווי האורך צוינו באותיות, וקווי הרוחב במספרים, ממש כמו במפה אילמת שאין בה יישובים. חיים־מטרות היה מודיע את התוצאה בצעקות, והיה מעוות את שמו של היורה הרשום בטוש שחור על המטרה. פירושה של צעקת "רָאוּרָאוּ, ח' שמונה" היה שראובן פגע במרכז המצח, ומיד קראנו גם אנחנו לראובן רָאוּרָאוּ. עִצבן את חיים־מטרות שאנחנו מחקים אותו, משחקים אתו תופסת. לא היה אפשר להשפיע עליו לומר את השמות נכון. הוא עיוות אותם כי דעתו היתה שאם אתה קורא בשמו של מישהו ומודיע בקול רם שחטף כדור בראש, אתה פותח פה לשטן. הוא גם חשש לדרוך על המטרות, כדי לא לסכן את עצמו בעין־הרע.

בשלב הבא, כדי לעמעם את האופי הקרטוני של המטרות, הם ניתקו אותן מהבסיס או מיתד הברזל, הוציאו אותן מהמטווח, העניקו להן תנועה, מיקמו אותן בחיי היומיום, בקיצור: המציאו שפה שלמה של סימנים כדי לקלוף מהן את הקרטון. כמובן, גם בזה הקדמתי אותם. ירינו על מטרה קופצת, שוכבת, רוכנת, צוחקת. לפתע צצה הטענה שכאשר המטרה לבדה, הצליפה קלה יותר מדי, ועל כן הקיפו אותה במטרות נוספות, שכונו "התמימים" או "עוברי־האורח", והיה צריך להישמר לא להחטיא ולפגוע בחַפִּים הללו. הם הלבישו את המטרה בבגדים והציבו אותה מציצה מחלון, עומדת בסמוך לדלת, יושבת בבית־קפה, תקועה במעבר חצייה, וכדי להקשות טענו שהמטרה מחזיקה בידיה ילד חולה עם חום גבוה. הם השכיבו אותי במקום מוסתר והסמיכו אותי לקבוע מתי לצלוף אל מטרה ומתי לגלות איפוק ולסגת ולנתק מגע בשל הפרעות הסביבה. לחץ ההחלטה רובץ על מספר אחת, והם אמרו שאני עכשיו מספר אחת, אבל אין לי מה לדאוג, הם עושים ככל יכולתם לנטרל הפרעות, כדי לאפשר לי לבסוף להגיע, להתמקם, להפגין את כישרוני ולשחוט את הפרה. כך הם החלו לכנות את המטרה - פרה. לאחר שנרגעו מיכולת הצליפה שלי אל מטרות נעות, הם היו עדיין ספקנים בנוגע ליכולת שלי "במצב חי", זאת־אומרת, כשהמטרה לא רק נעה, אלא גם נושמת והדופק שלה פועם. הם, מדריכי הירי, הטכנאים לובשי המדים, טענו בקול רם, כדי שכולם ישמעו, שבמצב חי חייבת להיות לי ירידה ביכולת.

אחר־כך, בהרצאה, הרגשתי שהמרצה מדבר אלי באופן אישי. הוא אמר שקל מאוד להכניס את המטרה לַכוונת, וגם לסחוט את ההדק לא קשה, אבל סך־כל הפעולות שנועדו לגרום לפגיעה הבלתי־הפיכה הוא רצף מסובך, שכל פעולה שבו משחררת חריקה מהדהדת. ועוד אמר המרצה שהרצון ללחוץ על ההדק יכול להפוך את הידיים לכבדות, וכשהמוח משדר בלי־הרף מה צופן העתיד, הן עלולות לרעוד. הם אוהבים להתייחס לכל איבר ולפעולה שעליו לבצע, לפרק את הגוף כמו שקצב מפרק פרה. מהם למדתי לפרק. הכל תקין עד סחיטת ההדק. התגובה מהירה כברק. ואז - הֶחטאתָ או פגעת? ואם פגעת, פגעת טוב או רק מסרת ד"ש? אם פגעת טוב, והמטרה התקפלה, ברוך־הבא אל המועדון. הזמן לא רץ, הוא מתכלה, מלבין את הדם. מעכשיו עד סוף ימיך אינך לבד בדלת אמותיך. דיבורים בלי סוף.

המרצים האזרחים, שהתלוו לטכנאים לובשי המדים, ידעו לדבר ודרשו את טובת סוחטי ההדק. טיפטפו לנו שלוחצי ההדק פועלים למען מטרה גדולה מהחיים, וכי מוות אינו סוף העולם, אף־על־פי שהם מודים שאין דרך נאה למות, ומוות תמיד גורר אחריו שערורייה, אם כי משערורייה אף־אחד עדיין לא מת. הם מוססו את הספקות שלנו בדיבורים, כדי שלא נישאר איתם שנייה לבד, משכו אותנו באף וניסו להלהיב אותנו לרעיון של גדולת המעשה, ושכחו לספר לנו שככל שהמעשה גָדֵל גדֵלה אתו גם המחלה.

באחת ההרצאות הם פנו אלי באופן מפתיע ושאלו מה דעתי. טענתי שלמוות אין פָּנים, והם קרנו מאושר ורשמו משהו בפנקס שלהם. אבל לא הכל התנהל על מי מנוחות. היו מחלוקות. כמה חניכים ניסו למתוח קו מפריד בין החיים למוות, וההם שללו את דבריהם בתוקף וטענו שקו ההפרדה מתוח במקום אחר לגמרי - שהשאלה היא רק טוב ליהודים או רע ליהודים, הם לא מכירים קו הפרדה אחר.

למחרת ביקשו כמה חניכים לפרוש והוזמנו לשיחות אישיות. לי לא היתה כל סיבה לפרוש, המחשבה הכי רחוקה שעלתה במוחי היתה ההחמצה של קורס הצניחה. שם בוודאי הייתי נהנה יותר. קפיצה ממטוס שטס גבוה בשמיים - איזו חוויה.

הקונצפציה שלהם לא היתה חסרת־בעיות. הם חשבו שסדר פעולות נכון, שבו פעולה נובעת מחבֵרתה, הוא ערובה להצלחה. טעות. כמובן, יש חשיבות לסדר הפעולות, אבל הן אינן נובעות זו מזו אלא מסודרות אחת בסמוך לאחרת כמו סט של מכשירי פריצה עדינים הנפרשׂ למרגלות כספת. בעיה שנייה היתה השימוש במלה סחיטה בעוד שבעצם התכוונו ללחיצה על ההדק. בעיני המלה סחיטה בנוגע להדק של רובה העשוי מפלדה מסגירה חובבנות או מסתירה ערמומיות. אין צורך לסחוט. מניעים את האצבע לאחור כאילו קוראים לילד קטן שעשה מעשה לא יפה. השאר קורה מכוח מכניזם פנימי של הכלי, הרובה הוא מוסד טוטאלי.

מצאתי דמיון בין לחיצה על הדק רובה ללחיצת יד. עשרות סגנונות של לחיצה מבטאים אמירת שלום אילמת, ובין כפות ידיים לחוצות הנעות מעלה־מטה משתקשקים חום אנושי או קור, שמעבירים באותה הזדמנות עוד כמה מסרים. ואף־אחד לא באמת שותק כשהוא לוחץ על ההדק. אני ביישן, תמיד הייתי היד הנלחצת. אדון דה־פִּיצ'וֹט לחץ את היד רך, כמו כייס, ולא שיחרר עד שסיים לומר את מה שהתכוון להגיד. כל משפט שלו התחיל ב"בחיי אלוהים" מלוּוה בטפיחה בידו הפנויה על החזה שלו, קרוב ללב, ונגמר בסיום חותך, "נכון או לא נכון?" הפוגה קלה, ואז, "אני משקר?"

הם העריצו אותי, בקורס הצלפים, אולי ההערצה הזאת היא שסיממה אותי. רמזו רמז גס שכישרון כמו שלי כדאי לנצל. כשנגמר הקורס התקשיתי לחזור לבדידות של המחסן לכלי הנשק. ריבוי הכלים השוכבים על המדפים העיק. ביקשתי לעזוב, תאריך השחרור ממילא התקרב. להפתעתי לא נתקלתי בסירוב, ושני חֶברֶה בבגדים אזרחיים הופיעו אצלי, הזדהו בשמותיהם הפרטיים והזמינו אותי לקפה. פיטפטנו, הם התחבבו עלי, ונסענו לטיול שחרור במדבר יהודה. כל הדרך לא הפסקנו לדבר. הם הציעו לי להיות אזרח בתנאי קבע, הסבירו לי שאחתום על הסכם שירות ואעבור מהמערכת הצבאית המכשירה למערכת האזרחית המפעילה. אומנם כל אחד מאיתנו דאג להביא לעצמו אוכל מהבית, אבל עשינו קופה אחת, ואני הרווחתי מהעסקה: הם הביאו אוכל ביתי עשיר, ואני הסתפקתי בפחיות שימורים. שיחקנו משחקים, נדבקנו בַּמלה מעולה. איני זוכר מי התחיל בה - בטח לא אני. איך הקפה? מעולה. איך החביתה? מעולה. נכבשנו. מישהו שאל לאן הולכים, האחר בחר כיוון, הצביע ואמר לשם, ושלושתנו פלטנו - מעולה. ישַׁנו ליד מערות. הם הובילו אותי לנקיקים שנקוו בהם מים צלולים, וקפצנו עירומים למים. מפעם לפעם עשינו תחרות קליעה, וכמובן אני ניצחתי. בפעם הראשונה שמעתי שאני "סְפֶּץ". החמיא לי שנזקקו לייבא מלה משפה זרה כדי לתאר אותי. בלילות, מול המדורה, הסתכלנו באש והתחממנו. הם עִדכנו אותי שמעכשיו אני בהמתנה וביקשו שלא אצא מהארץ. הסכמתי. אחד מהם הניח על האש פינג'אן והכין קפה שחור, אחר האיר בפנס לתוך הפינג'אן, ושנייה לפני שהקפה גלש, הוא הרים את הפינג'אן ומזג את הקפה לשלוש כוסות הזכוכית. שתיתי לגימה ואמרתי מעולה, ואחד מהם הגיב ואמר סוּפֶּר־מעולה, והאחר חתם בסוּפֶּר־דוּפֶּר־מעולה.

הזקנה דפקה על הדלת. פתחתי וראיתי שעומד לידה גבר חרוש קמטים. היא הציגה בפני את החתן שלה יפת יפת. צמוד לקיר, בין שתי דלתות הכניסה לשתי הדירות, עמדו זה על זה ארגזי קרטון ובתוכם פפאיות ותבניות עם ביצים צהובות־כתומות גדולות כמו של איזו תרנגולת פּרֵה־היסטורית. יפת היה נמוך ממני, שזוף ובעל שיער קצוץ, עובד אדמה. הוא נכנס ועשה סיבוב בחדר־וחצי שלי. הזקנה הסבירה בעיניים נוצצות שהוא ובתה גרו כאן בצעירותם, כל אחד בתורו, עם בן או בת זוגו, אחרי שהתחתנו. יפת אמר, נכון. היה לו דיבור לקוני. הזקנה הלשינה שקראתי את השירים שלו. הוא לא אמר מלה, עשה את עצמו כאילו אינו שומע. אני בטוח ששמע מצוין. הוא שאל אם אני מוכן להפוך את האדמה בחצר. עצי הפפאיה אוהבים אוויר. הזקנה אמרה, לא־לא, מה פתאום. אני דווקא הסכמתי. אחר־כך, מעבר לדלת הסגורה שלה, שמעתי אותה מלכלכת עלי ואומרת לו שבטח אקצוץ את השורשים העדינים של העצים. המוקי־מוקי הזה ענה לה שהעצים האלה חזקים ולא יקרה כלום אם אקצוץ שורש או שניים. הנה קיבלתי יד חופשית. לאחר כשעה נשמעה שוב דפיקה על הדלת. הפעם הוא נכנס לבד. טען שהוא בדרכו החוצה ושאל אם סוחר הירקות המגיע אחת לשבוע לפנות־בוקר בטנדר פז'ו שלו מרעיש כשהוא לוקח את ארגזי הקרטון שהוא משאיר כאן בשבילו. אמרתי שהסוחר מתנהל בשקט ובהתחשבות, אלא שאני מתעורר מכל רחש או חריקה. הוא התעניין מאיפה באתי, אם אני ממשפחה טובה, אם אפשר לסמוך עלי שאשלם את דמי השכירות בזמן, אם חלילה לא אתבלבל בתרופות שאני קונה לזקנה בכל חודש בבית־המרקחת, ואם אדע כיצד לנהוג במקרה שחס־ושלום יקרה לה משהו. הוא גם הזהיר אותי שלא אנסה, ברגע של ערפול חושים, להחתים אותה על צוואה. הרגעתי אותו. אמרתי לו שאפילו על הדואר שאני מביא מהתיבה היא מביטה בחשדנות. הוא שאל אם יש לי הכשרה בעזרה ראשונה, וקיווה שבשירות הצבאי שלי הייתי חובש. נאלצתי לאכזב אותו. הוא התעניין עד מתי אני מתכוון לגור כאן. עניתי שמצדי, כל החיים. הוא התעניין במה אני עוסק. אמרתי לו שאני נח. הבחנתי שקלט בזווית העין את ספר השירים שלו, שהיה מונח על המיטה, ליד הכרית, אני יודע לקנות אנשים.

בכל אחד בחודש אני משלם לזקנה את שכר הדירה, ומדי פעם מבקש ממנה הלוואה קטנה. בקשת ההלוואה משפרת את מצב־רוחה. היא מחבבת את הקשר הנרקם בינינו: אני נזקק, היא נדיבה. אנחנו לא מעלים זיכרונות זה באוזני זה. ניסינו, היה משעמם. על הבן שלה היא לא מדברת אפילו חצי מלה, וגם על בעלה איני יודע דבר פרט לעובדה שהיה מהנדס בחברת החשמל. לקראת ראש־השנה היא קיבלה מחברת החשמל איגרת שנה טובה, יונה לבנה פורשת כנף, שזרויים עליה כוכבים זהובים, והיא התיישבה על הכורסה, עצמה את עיניה וביקשה ממני שאקריא לה את הכתוב באיגרת. הקראתי, והיא הימהמה בשביעות־רצון וביקשה שאקריא שוב, אם לא קשה לי.

בתחילת כל חודש ההם מכניסים לי את המשכורת לחשבון הבנק, ובעשרה בחודש מגיע בדואר תלוש ובו פירוט מלא של מרכיבי השכר. אני ממעט לצאת מהבית. אין לי צרכים מיוחדים ואני לא בזבזן. כסף לא מדבר אלי.

השלושה שמנהלים אתי שיחות כדי להישאר עם יד על הדופק ולדאוג שלא אסתגר לפתע, החליטו לשנות כיוון והפסיקו את מסע השכנועים. אחד מהם הציע לתת שֵׁם לשאלות חסרות־התכלית שלי ולספקות שאני מתייסר בהם, למקל שלטענתם אני תוקע בגלגלים. מתן שם הוא חצי דרך לקראת הפתרון. מה השם, שאלתי. הוא אמר, נָכוּת. כמה נכות, שאלתי. שוב ערכו לי את מבחן אלף השאלות הסובבות סביב תמונה אחת: אבא נותן מכות לאמא, מה עושה הילד? לא הסגרתי את העובדה שאיני זוכר את אבא שלי. לא מצאתי לנכון לערבב צרה בצרה. באמצעות שאלות החוזרות על עצמן שוב ושוב, הם ניסו להרדים את הערנות שלי ולחבר אותי אל חוסר־האונים שלי. רצו שאחזור לתקופת הילדות ואדווח על רגע של משבר בתא המשפחתי, ונקטו בשיטת הפרד־ומשול: במי אתה תומך, באבא או באמא? את מי אתה אוהב יותר? הם ציפו שאתפתה ואבחן את כל האספקטים, שאתגלגל על השיפוד שלהם וייחשף החומר שממנו קורצתי. באמצעות היחס לאבא המכה את אמא הם מגלים אם אתה נאמן, מסור, אמין ושתקן, בקיצור כלב. המבחן היה אמריקאי. אין להם עניין בברבורים מיותרים או בהתייפייפות. על כל שאלה הציעו ארבע תשובות, שאבחר. עניתי ללא הרבה מחשבה על כל אלף השאלות. אין לי מה להסתיר, ואני רוצה להתקדם.

לאחר שהריצו ובדקו את התשובות שלי לאלף השאלות, הם ערכו את החישובים שלהם, שיקללו אותם בעזרת גורמים סטטיסטיים שנגזרו מהחולשה האנושית ומתוך טבלאות שנבנו על סמך צְפייה באנשים בעלי מוגבלות ועל סמך קבוצות ביקורת ועל סמך השכל הישר, ולבסוף הגיעו להחלטה וקבעו לי ארבעים אחוז זמני. יש להם שיטה לתרגם את האדם לאחוזים. אם אתה ימני והלכה לך יד ימין, אתה מקבל חמישים אחוז נכות, ואם אתה ימני והלכה לך יד שמאל, רק שלושים אחוז. השיטה שלהם מביאה בחשבון את הייעוד של האיבר החסר ואת תרומתו לעול הכללי שהגוף כופה כדי להתקדם ולזוז ממקום למקום מתוך תקווה שאולי בסוף יתגלה משהו. אם הנכות לא נוכחת על העור, הם מתקשים לקבוע במבט עיניים ונזקקים לשאלונים, כדי שתפתח את הפה האילם על־ידי שתסמן איקס ליד התשובה הנכונה שהם ניסחו ובכך תסגיר לעיניהם את מה שקורה לך עמוק בִּפְנים. אני חשבתי שהזמני ב"ארבעים אחוז זמני" מטרתו לעודד אותי להתקדם ולהשתפר, אבל אחר־כך הבנתי שהזמני נועד למנוע ממני להפוך לטפיל, לטיפוס שחי על־חשבון אחרים; הזמני גם משאיר להם פתח לשחק אתי, לנייד אותי על סקאלת האחוזים שלהם ולהחזיק אותי קצר. אם כי לא אני ולא הם לא מעוניינים להגזים ולהגיע למצב שבו גבי דחוק לקיר.

הם שלחו אותי לחסל, לעשות מעשה שנבע כביכול מאינטרס משותף לי ולהם. האינטרס שלהם חד וברור, את האינטרס שלי אני עדיין מחפש, והם בעקבותי. הם היו משוכנעים שיש לנו אינטרס משותף, לא חלמו שהבאתי אחד אחר מהבית. את האינטרס שהבאתי מהבית הם סברו שכדאי - לטובת כל הצדדים - לתרגם לנכות. כשמדברים על טובת כל הצדדים אני מזהה מיד את האיום. הם טענו שאין יפה משתיקה, וכך גם אני טוען, אבל גם השקט לא נותן מנוח. לא הידיעה שהרגתי דוחקת בי לדבר אלא הרישום שמותירה בי הפעולה, הרעש הפנימי, הגל השקט.

במסגרת החקירות שלי החלטתי לזנוח זמנית את נקודת הפתיחה ולנסות לשחזר את הדרך, אולי משהו יקפוץ לפתע ויסגיר את התמונה. לאחר הטיול במדבר חתמתי על הסכם שירות. שלחו אותי הביתה, וישבתי תקופה ארוכה חסר־מעש. בתחילת כל חודש נכנסה לחשבון הבנק שלי משכורת יפה, כך שלא היתה לי סיבה להתלונן. מפעם לפעם קרא לי מישהו כדי לברר מה שלומי. כשהתחשק להם, זימנו אותי לבדיקה רפואית מקיפה, האירו בפנס ודחפו את קרן האור אל החללים השחורים. לאן שהעין לא הצליחה להגיע, דחפו אצבע וחיטטו. כבר אז הייתי צריך להתלונן. לפעמים צילצל מישהו וביקש ממני לבצע בשבילו שליחות, להעביר מעטפה ממקום אחד בעיר למקום אחר. הפעם הנוספת שבה קראו לי היתה למסיבה לרגל התחלפות ראש אגף. ראש אגף יצא, ראש אגף נכנס, העבירו אותי מיד ליד. באחת הפעמים זימנו אותי וביקשו ממני לירות בכלי. הם לקחו אותי למטווח שהכרתי טוב כל־כך משירותי הצבאי. היה שם בחור צעיר, אפסנאי שמסר לנו את הציוד. במבט הראשון ראיתי שאין לו סיכוי להגיע לדרגה שלי, והבנתי שהם גילו אותי במחסן, לא שנייה קודם לכן. זאת־אומרת שהידיים שלהם לא ארוכות כמו שהיו רוצים שאחשוב. החזקתי את הרובה, הוא היה קל כנוצה. מיקמתי את המטרה על קיר הבטון, נשכבתי על מזרן ירוק במרחק המתאים, כיוונתי אל מרכז האיקס, הענקתי לאיקס כמה סימנים משל עצמי ולחצתי על ההדק. נשמע רעש הדומה לקנאק שמשחררת פכירת אצבעות. הם הלכו לבדוק את הפגיעה והיו כרגיל מרוצים מהתוצאה.

בעת ההמתנה בחוסר־מעש, שאמא שלי לא חיבבה, קיבלתי מכתב והתבקשתי למלא טפסים ולכתוב קורות־חיים. לא התפתיתי למתוח את הפנים באינספור פרטים. רשמתי כמה נקודות־ציון. לא היו לי רבות, אבל עדיין הייתי חייב לבחור בכמה כדי לשקף את חיי. לאחר ימים אחדים הגיעה בדואר מעטפה חומה ובתוכה מצאתי את הדף עם קורות־החיים שלי מקופל לשניים, וצורף אליו פתק בכתב־יד: לצורך סיווּג ביטחוני, נא לפרט את קורות־חייך. ישבתי וניסיתי לכתוב ביתר פירוט. כל עניין הסיווּג הביטחוני היה תירוץ, כבר היה לי סיווּג ביטחוני גבוה. הם כנראה לא היו מעוניינים בתקציר קר ורשמי, וּודאי שלא במשקל, גובה, מידת נעליים וצבע עיניים, נתונים שכבר עמדו לרשותם. הם דרשו את המסלול של חיי, את אופן ההתנהלות, את הסובבים שליוו אותי בימי חיי הקצרים, את ההרגלים שאימצתי, את שינויי הכיוון ואת תחנות הביניים. הם שאפו להכיר אותי לעומק, להבין היכן התגלגלתי, ממה נדבקתי, ובעיקר מה אני גורר אחרי. בקיצור, לא קורות־חיים הם רצו, אלא אוטוביוגרפיה. כתבתי להם שנולדתי ביום זה וזה, שקלתי כך וכך, ולאחר הלידה זהרו על אפי כמה אגלי זיעה והצחיקו את הצוות הרפואי, שמיד התאהב בי ומחא כפיים בהתלהבות. נגמלתי מחלב אם בגיל כך וכך, התחלתי לחייך בשבוע הכך וכך, התהפכתי מהבטן לגב בשבוע הכך וכך, וכמובן קיפלתי את הדף וזרקתי אותו לפח.

יפת יפת הופיע פעם בשבוע, בשעות הבוקר המוקדמות, דפק על הדלת כדי שאתעורר, הוא שונא עצלנים, ובינתיים נכנס לבקר את הזקנה, שלא תיעלב. הזקנה החלה לחקות את יחסו האוהד של יפת יפת כלפי. מה שטוב בשביל החתן המשורר שלה, ודאי טוב גם בשבילה. הרגשתי שאני יכול לסמוך על יפת יפת, שאם ימצא יום אחד את גופתי במיטה, לא יעשה עניין גדול, וכמובן יארגן בשבילי את הסידורים האחרונים. הטמנתי מתחת לכרית סכום כסף גדול שיכסה את ההוצאות. אולי יגיד עלי המשורר כמה מלים טובות ליד הקבר בזמן שאני שם למטה מתפנק לי בחוֹם הקרקע.

הראשון שנשלחתי לחסל היה גבר כבן חמישים. הקיפו אותו לא מעט אנשים. הם כנראה שמרו עליו. היו כמה שהסתכלו בכיוון שלי, אבל לא היה להם סיכוי להבחין בי. כבר במבט הראשון הבנתי שהאיש, שסוודר צהוב נח ברישול על כתפיו, הוא אדם חשוב וחשתי כלפיו קִרבה. הוא לבש בגדים אירופיים יקרים. תווי פניו היו רכים, עובדה שהקשתה עלי מאוד. מבעד לכוונת הטלסקופית הבחנתי שהמועמד שלי אינו לוחם, ואפילו לא פקיד או איש כספים, אלא אינטלקטואל, אדם בעל רעיונות גדולים. הוא היה מגולח, והשיער האפור שלו היה חלק, קצת נפוח. השביל בשיער לא היה בצד ולא באמצע אלא בין לבין. אינטלקטואל. יש אישור, בישר לי השמן שהיה מספר שתיים שלי. הוא השתתק וצימצם את עצמו עד לאפס.

בזמנו, בתקופת ההמתנה, התחשק לי להתחיל את האוטוביוגרפיה במשפט ששמעתי פעם מקומוניסט: "מבוקר עד ערב הייתי סוס וגררתי אחרי את המחרשה". כתבתי ומחקתי ושוב כתבתי, ניסיתי לכוון ללבם. הם חיפשו את שיווי־המשקל שלי, גם אני מחפש אותו. נולדתי ביישוב קטן שבו כולם הכירו את כולם. מלבד עברית דיברו שם עוד ארבע שפות, ואני ידעתי לקלל בכולן וגם לבקש בהן שימסרו לי את הכדור. בקיץ היינו הולכים אחר־הצהריים למשחטה, לראות איך איברהים צָ'נָאק מפיל את הפרות, והגדולים מאיתנו בשנה־שנתיים היו מעירים לו הערות עוקצניות ואוספים את בדלי הסיגריות כדי לעשן בערב בגן הציבורי. אמא שלי היתה מנהלת־חשבונות ואף־פעם לא לקחה אותי למקום העבודה שלה. עכשיו לראשונה הרגשתי שהסדר והמשמעת של המקצוע שלה יכלו לתרום לי משהו. גדלתי עם אמי לבד, אבי כנראה נסע לחו"ל לפני לידתי ולא חזר. אם הם היו מחטטים בארכיון של מרשם האוכלוסין אולי היו מגלים אמת אחרת.

משום־מה החלטתי לדחות את חיסולו של בעל הסוודר הצהוב. לא היה לי הסבר לכך אז, וגם אין לי עכשיו. החלטתי שהעיתוי לא מתאים, משהו לא הסתדר. האיש מתח את ידיו ושאף אוויר, חילץ עצמות. הסוודר הצהוב החליק מכתפיו, אך הוא הצליח לאחוז בו בתנועת יד מהירה וחייך בשביעות־רצון. זה היה הרגע שלי, ולא לחצתי על ההדק, והוא חלף. נראה לי שהאיש הסתתר זמן ממושך וסוף־סוף הרגיש מספיק בטוח לצאת ולשאוף אוויר צח, זאת־אומרת שיש שם בין אלה שמקיפים אותו שטינקר. הידיעה שלא כל הסובבים אותו אויבים, ושמישהו שעומד סמוך אליו משתף איתנו פעולה, הקשתה עלי. האיש שעמד קרוב אליו ולחש בלי־הרף על אוזנו היה לדעתי השטינקר. התמונה הסתדרה לי והסיפור נחשף בפני. כדי ללחוץ על ההדק חייבים איזו נקודה - כגון נקודת חן או פגם אסתטי - שתסיט אליה את הרגש ותכלא אותו, ואז יתאפשר לרוח הספורטיבית לעלות - טוב, אולי לא בדיוק ספורטיבית. הקורבן חייב לשדר איזו התנגדות, שלמולה תצליח לחתור קדימה, לכוון וללחוץ על ההדק. אבל פה היו תנועת יד אחת ותפיסת הסוודר וחיוך, וכבר ביצבצו מן האיש חיים שהקשו על המשימה. לא, הודעתי לשמן, והוא החל מיד לקפל את הציוד. לא הוציא מלה ולא עיקם את הפרצוף. יש היררכיה, ואני בחוד, פרש בודד. ההבדל ביני לבינו הוא כַּהבדל בין שמיים לארץ בצהרי היום. אני מקרין, הוא סופג.

החלטתי לכתוב את האוטוביוגרפיה בלשון שטוחה, בלי מליצות וחידודי לשון, עדיין לא היה לי מה להסתיר. מצד אחר, לא רציתי לכתוב עובדות יבשות, אני לא טכנוקרט. ובעצם, אף־אחד פה לא טכנוקרט, כולם עצלנים. כתבתי להם שאמא שלי נולדה בגרמניה. משפט טוב, עובדתי, לא ניתן להפרכה. הגרמנים בארץ רכשו לעצמם שם של דייקנים, אמינים ונחושים, כל הדברים הטובים. כתבתי שלא ראיתי מעולם את אבא שלי. משפט נוסף בעל איכות טובה, אם כי טמון בו גרעין של חולשה, אולי ראיתי ואני לא זוכר. השתדלתי להיצמד לְעובדות שאוכל להגן עליהן. שאלתי את אמא שלי אם ראיתי פעם את אבא שלי. היא ענתה בקצרה, לא. לא אתפלא אם בסוף יתברר ששיקרה. שהיתי במשך רוב שעות היום לבד בבית. משפט טוב, עובדתי. כתבתי שאמא שלי טיפלה בי יפה. מחקתי. כתבתי שאמא שלי גידלה אותי.מחקתי. כתבתי שבילדות היה לי הכל. מחקתי. כתבתי שבגן בניתי מגדל גבוה מגלילים של נייר טואלט, וכמובן מחקתי.

אסתר הרימה את הטלפון כשהודיעו מבית־החולים שאמי חלתה והיא מאושפזת שם. הלכתי לבקר אותה. היא שכבה לבד בחדר גדול. האחות רמזה לי להתקרב למיטה. הבטתי עליה, הבחנתי שאיבדה משקל. העיניים שלה שקעו והסנטר התחדד. נראה לי שלא אכתוב עליה יותר. כשנמאס לה מהנדנודים ומהחקירות שלי, היתה אומרת לי להסתכל קדימה, כי אין מה לחפש מאחור. בדיוק אותן מלים אמרה לי כשלימדה אותי לרכוב על אופניים. "תסתכל קדימה, קדימה". אני חשבתי שאם אני רוכב קדימה, גומא את הדרך בעוד היא נשארת לעמוד, הולך וגדל המרחק בינינו, עד שלא אראה אותה יותר. התחלתי לבכות. הייתי בן ארבע או חמש, רכבתי ובכיתי, עד שנזכרתי באפשרות והבטתי לאחור. היא עמדה על מקומה והפגינה שמחה על שאני מצליח לשמור יפה על שיווי־המשקל, וסימנה לי ביד להביט קדימה, קדימה. הסתכלתי קדימה ובכיתי. שוב הבטתי לאחור, ושוב היא צעקה לי להביט קדימה, קדימה. מאוחר מדי, נתקלתי בעץ ונפלתי מאוּשר.

אסתר סיפרה ליפת יפת שאמי כנראה הגיעה לסוף דרכה. הוא הציע לי לוותר על שם־המשפחה ולהכפיל את השם הפרטי. אמרתי לו שהרעיון לא נראה לי. הזקנה החלה להאיר לי פנים, אפתה בשבילי עוגת פפאיה והניחה את העוגה החמה והמתוקה על מעקה המרפסת. לא הבחנתי שהיא עומדת לידי, והיא גערה בי וביקשה שאפסיק לחלום. היא שונאת חלומות, שאריות של היום שמחפשות דרך להשתחרר ולצאת מתוך חוסר סדר, חוסר כבוד ופראות, לכלוך של החיים. עניתי לה שאני חולם־בהקיץ, ומי שחולם־בהקיץ שולט בחומרים. היא הזהירה אותי שלחלומות יש נטייה להידרדר ושאלה אותי אם אני נח מספיק. טעמתי מהעוגה כדי שתלך. העוגה היתה מגעילה. ברגע שהלכה ירקתי הכל מהפה.

חזרתי לבהות בעצי הפפאיה הירוקים, בעלים הגדולים והמשוסעים שלהם, הדומים לכפות ידיים. חשבתי על אמא שלי, על סופה המתקרב, ונזכרתי בגננת שחיה לבד בדירת קרקע בתל־אביב. הייתי הילד האהוב עליה, ובכל חופש גדול מסרה אותי אמא שלי לידיה, והיא אירחה אותי בביתה כמה ימים. בכל בוקר אכלנו ארוחת־בוקר שהכנו יחד, והיא לימדה אותי איך לאכול ביצה רכה. יצאנו מהבית והלכנו ברחובות יד ביד, ובכל פעם שפגשה חברה, עצרנו והיא התפארה בי. בדוכן גלידות היא קנתה לי גביע של גלידת שוקו־וניל, וכל הדרך עד לחנות הספורט ליקקתי. בחנות לדברי ספורט קנינו חכה. בקיוסק שעמד באמצע השדרה היא קנתה כמה בקבוקי בירה והמשכנו לחוף הים. טיפסנו למזח והתרחקנו עד לקצהו, התחבאנו מאחורי הסלעים. היא שכבה להשתזף, ואני הנחתי על הקרס כדור בצק ענק. התכוונתי לתפוס דג גדול. הבטתי לעבר הים והשלכתי את החכה. תראי, אמרתי לה וסובבתי לעברהּ את הראש. היא שכבה חצי עירומה בעיניים עצומות, ואני הסתובבתי אליה מדי פעם לדווח לה על מלאכת הדיג. על כל דבר שאמרתי לה היא הגיבה בקול מנומנם ועצל, יופי.

דיווחתי לה שהדגים לא מוכנים לאכול. היא צחקה והשדיים הגלויים שלה נעו עם גלי הצחוק. היא קראה לי אליה, אמרה לי לסגור את העיניים ולפתוח את הפה, היא תדוג אותי, ודחפה את הלשון שלה לתוך הפה שלי, ונתנה לי נשיקה גדולה על השפתיים. חשתי את המרירות של הבירה וקיבלתי צמרמורת. בערב התקלחנו יחד, והיא ביקשה ממני שאסרק אותה, ובמיטה שכבנו לבושים בתחתונים. היא ביקשה שאצייר באצבע על הגב שלה טרקטור חורש בשדה. ואחר־כך שמש שוקעת אל קו האופק בים. שאלתי אותה איפה האופק והיא ענתה, שם. ואיפה השמש שוקעת, והיא ענתה שוב, שם. אחרי שלושה ימים נמאס לה, והיא החזירה אותי לאמא שלי.

כתיבת האוטוביוגרפיה גזלה את רוב זמני. באחת הטיוטות כתבתי להם שאמא שלי עבדה מבוקר עד ערב, ובעצם גידלתי את עצמי לבד. גידלתי את עצמי - משפט לא טוב, לא מדויק, מלא פינוק. מחקתי. כתבתי שהבית היה תמיד נקי, ולא חָסַר לי דבר. לא מדויק. מחקתי. את כל החיסונים קיבלתי בזמן, חצבת, שעלת, משולשת, זאבת, שיתוק ילדים. בצהריים אכלתי אוכל שאמא שלי השאירה בתנור הכבוי, ובערב אכלנו יחד. על הביקורים במשחטה כמובן לא כתבתי מלה. למדתי בתיכון במגמה ריאלית, הייתי תלמיד ממוצע. שיחקתי בקבוצת כדורגל. והייתי שחקן טוב בדמקה ובסנוקר. התלבטתי בעניין הסנוקר. מצד אחד, חששתי שיחשבו שאני ילד רחוב, עבריין צעצוע שהולך למועדון סנוקר. מצד אחר, להצטיין בסנוקר יכול רק מי שהידיים לא רועדות לו והוא יודע לחשוב כמה מהלכים קדימה. אחד שמכה בכדור הלבן בעוצמה הראויה ויודע, אם לנקוט שפה מקצועית, לעשות יציאות טובות ולנקות את השולחן.

יפת יפת סיפר שהוא מתכוון לכתוב מחזה על בחור שישן כל היום מתחת לעץ, ובלילה משוטט בלוויית כלבו בוואדיות של מדבר יהודה. הוא העריץ את התרבות היוונית וטען שאנחנו חייבים ללמוד מהם. בכל פעם שבא, הביא לי ספר לקרוא. מדי פעם הטמין בין דפיו טיוטות שירים, לעיוני. הוא היה מכור לפרדוקסים, ניסה להסביר שהמחשבה עליהם מעמידה אותך במקום הראוי, וסיפר לי על חץ שעף לעבר מטרה ואם עוצמים עיניים וחושבים עליו באופן רציונלי, מגיעים למסקנה חותכת שהחץ עומד באוויר וכלל לא עף. אמרתי לו שזו מחשבה יפה, אבל אני הייתי נזהר מלבטוח בה: אם יורים חץ ומכוונים כמו שצריך והשפיץ חד, הוא נתקע.

אמא שלי החלימה. הרופאים התלהבו מהכוח שאצור בה, ציינו שזו תופעה נדירה, אם כי ראו מקרים דומים. וכשיצאה מהמחלקה חיבק אותה המנהל, וסגנו ביקש לצלם אותם מחובקים כדי לנטוע תקווה בלבם של שאר חולי המחלקה. אמא שלי סירבה להצטלם בבגדי בית־החולים. היא התקלחה ולבשה את השמלה שפשטה כשהגיעה לאשפוז, שמלה שהמתינה לה מקופלת בארונית, וביקשה ממני לסגור את הריצ'רץ' שלה עד לעורף ולרוץ לקנות פרח אדום בחנות למטה. אחת האחיות שלפה ערכת איפור, ואחרת סירקה את שערה הדליל וענדה לצווארה את שרשרת הזהב הדקיקה. הרופאים פלטו שריקת התפעלות והשניים הצטלמו. אמא ביקשה שיצלמו אותה גם לבדה. זקפה את ראשה ושיגרה אליהם את המבט המנצח, זה שבו הסנטר משורבב קדימה. אחר־כך הצטלמה יד ביד אתי, שיֵדעו שהיא אמא בעולם הזה, מסרה לרופא את כתובתי וביקשה שישלחו את התצלום הזה אלי.

ערכתי לה מסיבה במרפסת שלי. היו איתנו הזקנה ויפת יפת, שסיפר איך הביא מאפריקה, על סיפון אוניית המסע 'תמוז', את שתילי הפפאיה, וכמה ייסורים וריצות היו לו עד שהצליח לשחרר את השתילים במכס, ולבסוף שתל מטע פפאיות ליד הכנרת. אמא שלי סיפרה בתגובה איך נולדתי. זו היתה הפעם הראשונה שעודדתי אותה לספר. היא סיפרה על ההיריון ועל פעלתנותי המרובה בבטן שלה. איך זזתי כל הזמן, סקרן כמו גור.

באחד מניסיונותי הבאים בכתיבת האוטוביוגרפיה שתשקף נאמנה את דמותי מחקתי את עניין הסנוקר. פיתחתי את עניין הדמקה, שגיליתי בתיכון והעדפתי על־פני השחמט. שחמט הוא משחק אטי בעל תוכנית עומק, הוא כרוך ביותר מדי מחשבות והתלבטויות, סוחב אחריו הרבה מסורת, משחק של מעצמות. דמקה היא משחק אישי ומהיר, שחקן טוב יכול לצלם את המצב ולהגיב במהירות. ועוד הוספתי שהפסקתי לשחק, שיֵדעו שעכשיו אני פנוי, אין משהו שמעסיק אותי. התלבטתי אם לכתוב על עצמי משהו שלילי, שלא יחשבו שאני מאוהב בעצמי. בתיאור פעולותי כמתבגר הקפדתי להישאר בגבולות ההיגיון. את פעילותי בצבא לא היה טעם לפרט, הם ידעו הכל. לילה אחד חזרתי הביתה מאוחר, הייתי שיכור. אז עדיין גרתי בבית, עם אמא שלי. כל עניין האוטוביוגרפיה עיצבן אותי פתאום וכתבתי להם בחופזה נוסח חדש. נולדתי בבית־חולים. בגיל שלוש הלכתי שנה אחת לגן־ילדים דתי מפני שהגן הזה היה קרוב לבית. אמא שלי העדיפה כיפה על ראשי מאשר יבלות על כפות רגליה. בגן למדתי להתפלל ולברך על כל־מיני מאכלים, ובכל יום שישי הבאתי הביתה חתיכת חלה.

לאחר עוד ועוד ניסיונות כושלים הצלחתי סוף־סוף לסיים את הכתיבה לשביעות־רצוני ושלחתי אליהם את האוטוביוגרפיה. הקפדתי ככל האפשר שהעובדות יהיו נקיות מִסתירות פנימיות. ציינתי את ארץ המוצא של אמא שלי, שיֵדעו מי דגרה עלי. כתבתי להם שבכיתה ד' הכנו הצגה לכבוד פורים. אף־אחד מהתלמידים לא גילה התלהבות להיות מרדכי היהודי. אני התנדבתי. ההצגה התקיימה באולם הקולנוע, לעיני כל תלמידי בתי־הספר היסודיים ביישוב. הילדים הרעישו והתפרעו ולא גילו שום עניין במה שעומד להתרחש על הבמה. למורה שביימה אותנו קראו אולגה, והיא עישנה סיגריה אחרי סיגריה. כשהגיע הרגע, היא סימנה לנו לעלות לבמה. בגלל הרעש לא שמעו אותי, ואני לא שמעתי את שאר המשתתפים. עמדנו חסרי־אונים והבטנו בילדים שמילאו את האולם, עד שהמורה אולגה עלתה לבמה, משכה אותנו אל מאחורי הקלעים וכולם צחקו. בר־מצווה אני ואמא שלי חגגנו לי לבדנו. בבית־הספר התיכון המקיף למדתי במגמה הריאלית. ציינתי ששיחקתי בקבוצת כדורגל בכישרון רב, כדי שיבינו איך אני פועל בתוך מערכת מחייבת ותחרותית. נוכחות של קהל לא מלחיצה אותי, וטעם הניצחון מוכר לי. וכמובן, כתבתי מה המקצוע של אמא שלי. לא הסגרתי את החשד שלי שהיא קיבלה אותי מבנק הזרע, עוד יחשבו שאין בי נאמנות. לדעתי, הם חיפשו מישהו מטושטש הנבלע בסביבה, אך בעל עיניים שיודעות לתרגם היטב את מה שהן רואות. וכמובן, בעל ראש על הכתפיים. בדיוק באמצע הכתפיים שיהיה לו ראש ולא איבר מלא פנטזיה לכבוש את כל העולם בשנייה. ראש ולא לב, ראש חושב מחשבות צלולות, בהירות, ענייניות; ראש בעל יכולת תפיסה ורמת ארגון גבוהה, בלי רגשנות מיותרת, בלי עליות חריפות, בלי שקיעות עלובות. בנקודה האחרונה הם טעו בי, או הצלחתי להטעות אותם. לעתים אני שוקע, צולל בתוך מָאסָה שחורה בלי אופק, בלי עומק, בלי קרן אור. נדרש ממני כוח רצון רב כדי לעקוב אחר הבועה שנפלטת לי מהפה ומטפסת בחמדה בחזרה אל פני המים. נו, כן.

התחלתי לחשוד ביפת יפת. לדעתי ההם ביקשו ממנו לפקוח עלי עין. בכל פעם שבא לתל־אביב אכלנו יחד, והוא ניסה לגשש על איזה צד התעוררתי. תרגיש את האדמה, הוא ניסה לעודד אותי, תראה איך ישתפר לך המצב־רוח. הבטתי עליו ושאלתי: האדמה? להרגיש את האדמה? אתה מנסה לספר לי בדיחה? הוא לא הבין על מה אני מדבר, או רק עשה את עצמו.

אני יושב במרפסת ומביט על החצר. כשאיני טרוד בחקירה, אני חולם־בהקיץ על משחק כדורגל המתנהל בקצב רצחני, הכדור נבעט בקשת לעבר רחבת השש־עשרה, החלוץ הגרמני גבה־הקומה, הצֶנטֶרפוֹר, עוצר בהפתעה את הכדור בחזהו, משתלט עליו באופן מצמרר, מוריד אותו אל רגלו הימנית, הוא לא בועט לשער, אלא מוסר מסירה מדודה למספר שמונה, שמגיח מאחור, בועט ומבקיע את השער. כשיש צורך, אני יודע לפרגן, אבל כשאני מרוקן ומדוכא אני מדמיין את ריצתי לאורך הקו השמאלי של המגרש, שממנו אני חותך פנימה לעבר רחבת השש־עשרה, וממרחק של עשרים־וחמישה מטר אני משחרר ברגל ימין טיל אל בין החיבורים, ולאחר הבקעת השער שומר על קור־רוח ועל צניעות, אפילו שכולם קופצים משמחה ורצים לחבק אותי ולנשק אותי, וערֵמה של אנשים צוהלים נשכבת עלי. אולגה, המורה מההצגה, היתה מרשעת והצליפה בסרגל על כפות הידיים. על כל שטות היתה מענישה לכתוב מאה פעם אותו משפט, וכדי להקשות המציאה משפטים סתמיים, חסרי־היגיון: כלב יושב על לשון אדומה, או, שמש ירוקה שוקעת בשמיים צהבהבים. אסתר מרוצה מהבהייה הארוכה שלי בעצי הפפאיה. יש מישהו ששומר לה על הפירות. היא אינה מטרידה אותי בזמן שאני מנהל את החקירה העצמית שלי ורושם מסקנות. לפני השינה אני לובש בגדי ספורט ורץ ריצה קלה לאורך הרחובות השקטים, חולף על־פני זוגות חבוקים. הרגליים שלי לבנות, לאחר כמה דקות הגוף מתחמם, זיעה המבצבצת על העור מביאה איתה תחושה טובה. יש לי מסלול קבוע, אני רץ עד לירקון, עד לנקודה שבה בעלי הכלבים משחררים את הכלבים כדי שירוצו - וחוזר.

לאחר שביטלתי את החיסול הראשון, התקפלנו. מספר שתיים הזדכה על הציוד, וההסעה החזירה אותנו הביתה. הם לוקחים מהבית ומחזירים לבית - הכל מתנהל תחת האחריות שלהם. בפעם השנייה היתה ההתראה קצרה מאוד, הרגשתי שהם לחוצים. מרגע ההודעה בביפר ועד שבאו לאסוף אותי חלפה לא יותר מחצי שעה ולא הספקתי להתקלח. למחרת, בתום כל ההכנות, התמקמנו, אני ומספר שתיים, והמתנו שהוא יופיע. לדעתי הוא השתנה מעט, קיבל צבע, ואולי אפילו עלה במשקל כמה קילוגרמים, היתה בחברתו אשה. אני הייתי מוכן לירות, אך לא קיבלנו אישור. אין אישור, אמר לי מספר שתיים והחל לקפל את הציוד. הוא ממושמע כמו מפתח.

מעולם לא הייתי חובב נשק. עד לטירונות לא החזקתי רובה ביד. היתה רק פעם אחת שכמעט החזקתי. זה היה הרובה של פנחס השכן. לאחר שאשתו עזבה את הבית, הוא קנה רובה אוויר והלכנו לצוד צוֹצָלוֹת. הוא ירה לעברן כשעדיין היו רחוקות מאוד ולא היה סיכוי שיפגע. הצעתי לו שנתקרב. וכאשר סוף־סוף הצליח לפגוע, והן נפלו ארצה, מיד רצתי להביא אותן. כשהגעתי אליהן והחזקתי אותן בידי היה הגוף שלהן עדיין חם. ואיפה עכשיו הַשְׁוויץ שלהן? היה פנחס שואל בקנטרנות. כשהן עפות, הן מסתכלות עליך מלמעלה כמו מלכות, חותכות את האוויר, עושות רוח עם הכנפיים שלהן, ועכשיו תראה אותן, רזות ומלאות פשפשים. כשהן עפות, אתה מקנא בהן, אבל כשהן מתות ביד שלך, הן כלום, תמרוט מהן את הנוצות והן ייעלמו לגמרי. ולאחר שאמר את הדברים האלה, היה מתעצב ומשתתק. פעם התעניין אם אמא שלי אמרה עליו משהו, ואולי אפילו התעניינה בשלומו. אמרתי לו את האמת: לא. פעם הוא בכה ולא הפסיק למלמל את שמה של אשתו, ופתאום הרים את ידיו, הביט לשמיים וצעק, למה? למה? הוא שאל אם אני חושב שהיא תחזור אליו. אמרתי שנראה לי שכן. הוא היה מרוצה והציע לי לירות ברובה, אבל רק בידיים שלו - אני אחזיק את הרובה והוא יחבק אותי מאחור כמו דוב. סירבתי. זו היתה הפעם האחת שכמעט החזקתי רובה. אם הבחין בצוצלת העומדת על הקרקע, הוא נשכב וזחל לעברה. הכדור של רובה האוויר לא עף בגלל חומר נפץ הודף היוצר לחץ, אלא בגלל לחץ אוויר. רעש הירייה נשמע כמו פְלִיק רציני. בפעם האחרונה שבה הצטרפתי אליו הוא ירה בצוצלת מסכנה עד שכבר לא נשאר ממנה כלום. אחר־כך קם ושאל אותה באירוניה: נו, מה נשמע? למה את לא עפה, התעוררה איזו בעיה? זיעה ביצבצה מעל לשפתו העליונה והוא צרח שנמאס לו ממני ושאסתלק.

המקום היחיד שבו אני מצליח להירדם הוא הכורסה הבודדת שעומדת בחדר־וחצי. רק שם, לאחר שמצאתי שתיים־שלוש תנוחות מועילות, אני איכשהו מצליח לישון. בזמן שבין רגע עצימת העיניים לבין השינה אני מהרהר במוות. לא במוות שממתין לי בתוכי או אורב לי בחוץ, שבבוא היום יסגור על טכניקת הגוף. המוות הזה הוא שלי, עליו אני לא מהרהר. בכל הקשור למוות שלי אני חש צער, לא פחד. לעומתו קיימים המוות שגרמתי והמוות הכללי המשתולל בעולם. בהם אני מהרהר, משתדל להסתכל עליהם מגבוה. הבעיה היא שמוות מתחבר לכאב. גם בכאב אני מהרהר. קיים הכאב הפנימי בבשר, באיברים, וקיים הכאב החיצוני על העור. קיים הכאב בנשמה, המלוּוה בעצב שהוא די נסבל ואפילו נעים, תלוי במצב־הרוח, וקיים כאב הלב, הכאב של ייסורי המצפון - זה הכאב שמסוגל לגרום לי לפתוח את הפה ולדבר, זה הכאב שהם מפחדים מפניו, וכדי להקדים תרופה למכה העניקו לי אחוזי נכות פיקטיביים ובעקבותיהם פיצוי כספי. המחוסל הראשון לא סבל מייסורים או מכאב, על אחריותי. הוא כלל לא הבין מה קורה אתו. כדי לחדד את העניין אתאר את מותו כמיתת נשיקה. לא קודם מערכות הגוף, אחר־כך הלב ולבסוף הראש. לא מוות מנטלי ואחר־כך קליני ולבסוף זה שגורר אותך לקבר. הכל כבה אצלו באבחה אחת, כפי שבדיוק אחרי רעם אדיר שפורם את השמיים פורץ בבת־אחת גשם סוחף, ולפתע נקטף החשמל אצלי ואצל אסתר ומשתררת חשכה. הוא לא פירפר, הוא כלל לא ידע שהוא מת. הקליע טס מן הקנה במהירות שעין אנושית לא מסוגלת לקלוט, ומהירות מותו היתה זהה למהירות הקליע שחצה את מוחו. ואני התחלתי לסגור על הפעולה שלאחר הירי, על השיא המציף אותי בתחושת ההתעלות ולפתע מתפוגג, נוטש ומשאיר אותי ריק.

מפעם לפעם הם חשפו אותי לחוויות, כדי שאתמלא אנרגיה. בפעם האחרונה לקחו אותי לצפות במרוץ מכוניות באחת ממדינות אירופה. ישבנו בתוך קהל רב על טריבונה סמוך לגדר, בדיוק מול עיקול המסלול. מקצה העיקול עד לקצהו האחר היו כחמישים מטר. מכוניות חלפו על־פנינו במהירות עצומה כאילו התעופפו כתמי צבע ונעלמו. ריח חריף של דלק עמד באוויר, ורעש המנועים הרעיד את הבטן ורמז על היכולת של המכונה לטרוף את כל העולם. מישהו שם עשה את החשבון, חילק את המרחק במהירות וטען שהמכונית חלפה על־פנינו תוך אלפית השנייה, כמעט כמו במעוף קליע. וכדי להשתיק את רעש הירי, מבריגים בקצה הקנה החלול את משתיק הקול. הם יודעים איך להפריד רעש מחפץ רועם, לשלוט בו ולהשתיקו. האיש מת במהירות הקליע שחצה את מוחו, מהירות שהמוח אינו מסוגל לקלוט. אני יודע שכבר אמרתי את זה. דברים בלתי־נתפסים אני אומר לעצמי בהכנעה כמה וכמה פעמים. הוא מת מבלי לחשוב על כך, בלי כל רגש פנימי. מאידך, שמעתי שכל עוד נמשכים חבלי הגסיסה מוצפת הנשמה במנעמים שלא יתוארו, כך שאיני בטוח שזה לא עדיף. את המשפט על הגסיסה והמנעמים שמעתי בסדרת החינוך שבמסגרת קורס צלפים.הביאו רב להרצות לנו.

בוקר אחד תפס אותי יפת יפת ישן על הכורסה ושאל אם אני ממתין לאורח. סיפרתי לו שאני מצליח להירדם רק בישיבה. אם אני נשכב, תוקפת אותי ערנות. הוא לקח אותי לים והציע שאשכב על הגב ואניח את הראש על המים. הוא העיר שהמושג של רוב האנשים בנוגע לים הוא לפי איך שהים נראה מהחוף, מנדנד כל הזמן, נדחף אליך, מתעגל, נשבר ומעלה כרבולות קצף. מעטים מכירים את הים שמעבר לגלים הנשברים, הים שנפתח לכל עבר ומתמזג עם השמיים. תוך כדי שחייה, לאחר שחצינו את גלי החוף, בעוד אני יורק את המים המלוחים שנכנסו לי לפה, הוא סיפר על יורדי ים, אמר שרבי־החובלים פקדו לצבוע את הסיפון באדום כדי שבעיצומו של קרב לא יבחינו המלחים בשלוליות הדם שנקוו מפצעי הפצועים ופחד יסתנן אל לבם. זה היה הרמז היחיד ששמעתי ממנו בעניין המעשים שלי. הוא טען שכאשר מביטים בשמיים ורואים את המרחבים הכחולים מתרחבת הראות ומתעורר הרצון לדבר, לחשוף. "אדברה וירווח לי", ציטט הערמומי מהמקורות ובחן אותי במבטו. שתקתי והוא החליף נושא, שאל אותי אם שמעתי על הרעש בליסבון, אסון נוראי. שאל אם קראתי את 'מובי דיק' וציין שכתבו ספרות מצוינת בנושא הים. התעניין אם אני סובל מהמים המלוחים ותהה מי לימד אותי לשחות. אמרתי לו שאמא שלי. הוא שחה חזה, כדי שיהיה לו קל לדבר, והעיר, אמא שלך לימדה אותך הרבה דברים. כל מה שאני יודע, עניתי. שוב ושוב ירקתי מים מלוחים והצעתי שנתקרב לחוף כדי שאוכל לעמוד. הוא הציע שנשחה עוד קצת לעומק הים וטען שאין לי מה לחשוש, הים די נוח. נשכבתי על הגב כדי לנוח ושלחתי את ידי זו אחר זו אל מעֵבר לראש בתנועות חתירה. הבחנתי בכמה קשישים ששיחקו מטקות על החוף. החבטה שלהם בכדור השחור הגיעה לאוזנינו בפיגור קל, אנחנו מתרחקים. יפת הציע שאפסיק לעשות תנועות, לא טובעים כל־כך מהר, וכדי להדגים לי נשכב גם הוא על הגב ופשט את הידיים ואת הרגליים וצף כמו יריעת ניילון. הפסקתי לעשות תנועות. תוך שנייה התחלתי לשקוע כמו אבן. הוא צחק ואמר שלא מילאתי את הריאות באוויר. הוא הורה לי לנשום עמוק, לנפח את הריאות כדי להשפיע על המשקל הסגולי שלי. אני אשתדל, אמרתי לו וחזרתי לשחות. לא כל מה שלומדים חייבים ליישם מיד. הוא פלט שאולי המצפון מטביע אותי. כמובן, התעלמתי מדבריו. אם ההם גייסו אותו לבדוק מה שלומי ואיפה אני עומד, הם גייסו חובבן.

אמא שלי חלתה שוב. הרופאים רמזו לה שהפעם זה סופי. היא ענתה להם, נראה. אסתר הפסיקה לשיר בימי רביעי, ופעם בשבועיים הבאתי לה מבית־המרקחת את התרופות, שהתרבו כמו מזיקים. היא גזרה את הקפסולות והטמינה אותן בכוסות פלסטיק, כוס לכל יום. לכל המחוסלים הרשומים על שמי יש פתחון־פה בתוכי. אין מקום חמים יותר מנפש פעלתנית - חף מפשע אני לא. השנייה האחרונה של חייהם משותפת לנו, לכל מת יש רצון, ומה שחסר להם הם שואלים ממני. תזמורת. חליל ראשון, חליל שני, חליל שלישי וכן הלאה. מצד אחד, לא התעלמתי, מצד אחר, ניסיתי לא להתערב. השלמתי עם העובדה שרכשתי אויבים בכל מקום. עם מתים העסק אף־פעם אינו מסתיים, הם חלק מן הנכסים, ואך טבעי שישאפו להתפשט ולכבוש שטחים, בעיקר את המוזנחים. השתדלתי לסגור את הפה והתנחמתי בעובדה שיש לנו שפה אחת והיא כולה שלי.

משך זמן הבהייה שלי בעצי הפפאיה הלך והתארך. ניסיתי לארגן את החקירה כך שתהיה אפקטיבית, והם נדחקו אל רצף המחשבות והגבירו בתוכי את התנועה הנפשית שצפה אל פני העור, הזיזה את הגבה, הניעה את הכף של יד ימין, האיצה את המלמולים. טיק בקע מקצה העפעף, הטריד. התחלתי להתגרד ולשרוק בעצב. אסתר הופיעה בשיער פרוע ודרשה שאפסיק, שריקה בבית מזמינה את המזל הרע.

הם, תמיד הם, תמיד יד אחת, תמיד נגדי. החֶברֶה שמינו אותי למספר אחת, וצירפו אלי מספר שתיים שיסחב בעבורי חלק מהציוד, ושלחו אותי להרוג, ולאחר מעשה חיפשו דרך לקרר אותי ולהחזיר אותי לשגרה, ליומיום - הוליכו אותי שולל מהרגע הראשון, בוללו אותי אל האינטרסים שלהם. לא הייתי חירש או עיוור, אולי הייתי קצת מסומם מהמחמאות ומתשומת־הלב, כולנו בני־אדם. כל ההם ידעו מצוין איך לדבר עם יצור כמוני, איך לפמפם את היד הטובה והיציבה שהבאתי מהבית. הם אף־פעם לא נידנדו, אף־פעם לא לחצו, תמיד שמרו על קשר, וכשהתגלה הצורך העבירו אותי מאחד לאחר. באחת הפגישות השגרתיות שלנו הם שאלו אותי כבדרך־אגב אם המעשה השחור־לבן, כמו שאני מכנה אותו, מטריד אותי באופן יומיומי; אם אני הולך לישון עם המעשה בלילה וקם אתו בבוקר. התפלאתי על השאלה ומיד זקפתי אוזניים. הם הוסיפו ושאלו אם המעשים שעשיתי מעוררים בי פחד, ואם אני מתחרט עליהם. מיד הבחנתי במתק השפתיים, במלכודת הדבש. בהתחלה, אני מודה, חשבתי לשתף פעולה איתם. חשבתי שאולי הם מחפשים מקור ראשון שישמיע את רשמיו מהלחיצה על ההדק ומתביישים להודות בכך. במחשבה שנייה הגעתי למסקנה שהנדיבות שלי תהיה חסרת־תועלת, חששתי ממלכודת והודעתי להם שנמאסו עלי משחקי החם־קר שלהם. הם לא התעלמו מדברי, אבל עומדות לרשותם שיטות תקשורת כה רבות, שעד שאני מצליח לעלות על אחת מהן, הם כבר מחליפים לאחרת וממשיכים לחתור. ניסיתי לעקוב אחרי הדיבורים עד שהחלטתי לשים לזה סוף והשתתקתי. אולי זו היתה המטרה שלהם - שאשתתק. הפסקתי לעקוב אחר התפירה שלהם, אחר הקשרים העדינים שהם טוֹוים סביב הבן־אדם. חבל על המאמץ, הם תמיד יקדימו אותי בכמה צעדים. ההם, כל ההם, יושבים, חושבים, ובונים תלים של תיאוריות, סוגרים פינות, מטשטשים כדי להרדים טיפוס כמוני שהרג; ואילו אני, כל העניין שלי הוא להתעורר. באחת השיחות הם ניסו לשכנע אותי שהכל מתחיל ונגמר בי־עצמי: קיוו שאחליף פזמון. והמחוסלים? שאלתי, איך נכנסים לעניין המחוסלים? מה, סתם יום בהיר אחד קמתי, לקחתי מונית, אספתי את מספר שתיים, מצאנו את הכלי בתא המטען, נסענו לאן שהתחשק לנו, הסתתרנו בצל, בחרנו מטרה אקראית וביצענו?

ביקשתי שיפחיתו קצת את אחוזי הנכות שלי, כי אני רוצה להתקדם. הם צחקו, קינטרו אותי בחיבה. אמרו, פחות אחוזי נכות, פחות כסף. מיד הסכמתי. הצחוק שלהם התגבר, הם הפגינו כלפי את רוחב לבם ואמרו, הכל בסדר, עלֵינו. אִפשרתי להם להשתעשע, העובדה שהסוף נתון בידיים שלי מאפשרת לי להפגין נדיבות כלפיהם. רמזתי שאני יכול לפתוח את הפה ולהרעיד את האדמה. הם נשענו לאחור, הרימו ידיים והניחו אותן משולבות על ראשם כדי שאראה את בתי־השחי שלהם. יש להם הרבה ניסיון. שאלו אותי לכמה מעגלי חיים צריך, לדעתי, יהודי ישראלי להתחבר כדי שיסדרו לו קפה עם נשיא ארצות־הברית. לא הבנתי מה הם רוצים. הם פירטו: לכמה אנשים זרים לי לחלוטין אני זקוק כדי להגיע למצב שבו נשיא ארצות־הברית יסכים לפגוש אותי לקפה. שוב לא הבנתי, והם הסבירו: נגיד שאתה מכיר מישהו שמכיר מישהו מהשגרירות האמריקאית שמכיר מישהו מהמפלגה הדמוקרטית וכן הלאה. חשבתי קצת. אני מכיר נגן חצוצרה שפעם היתה לו חברה ישראלית בעלת דרכון אמריקאי. אבא שלה עבד בחברת חדשות אמריקאית. בטעות נקלעתי למסיבת הרווקות שלה. היא רקדה על הבר ותוך כדי כך תיארה לכולן את ההרגלים המיניים שלה, ציינה בעיקר את יוצאי־הדופן. אילו הן היו מבקשות ממני יפה הייתי גם אני עולה על הבר, רוקד ומספר על הגננת שלי. אני בטוח שהן היו מתגלגלות מצחוק. והיתה שם אחת שמנה, שכל הזמן ביקשה רשות להתפשט. רוב הסיפורים והווידויים שלהן היו משעממים, בלי טיפת דמיון. סיפרו סיפורים על הגוף, איך אפשר לשחק אתו. ובעיקר ערכו השוואות, איפה הכי מדליק לעשות את זה. אחת סיפרה על רכבת בהודו וציינה שהיא אוהבת שמסתכלים בה, ואחרת סיפרה שהיא אוהבת לשחק עם עצמה מול הטלוויזיה. דווקא הקטנטונת שמצאה חן בעיני וצחקה בלי סוף לא הוציאה מלה מהפה. הן סיפרו על עצמן לפי התור, ומשום־מה דילגו בכל סיבוב על הקטנטונת. מרוב דיבורים ביזבזתי שני מעגלי חיים רק כדי להגיע לעם האמריקאי, המונה לפחות מאתיים־מיליון איש. שישה מעגלים, הם אמרו לי. כדי להגיע עד הבן־אדם שהכי קשה להגיע אליו דרושים בסך־הכל שישה מעגלים. הבנתי את הרמז. אם כדי להגיע לנשיא ארצות־הברית זקוק איש ממוצע לטענתם רק לרצונם הטוב של שישה אנשים זרים, הרי כדי להגיע אלי באמצע הלילה מספיקה להם שיחת טלפון קצרה לאחד ממספרי האחת העומדים לרשותם. הרגעתי אותם והבטחתי שאין להם מה לדאוג. הם חזרו ואמרו לי שאם יהיה לי צורך לפרוק מהלב, שלא אהסס לבוא אליהם מיד, ואני עניתי בוודאי גדול ורחב כזה, שהם נרגעו.

כל זמן שאני מדבר, המתים מנמנמים. כשאני משתתק, הם נגלים באופק, מנצנצים במחשבה כמו נקודות רחוקות. אני מדמיין שהם רכובים על סוסים, לבושים במעילים ארוכים שחורים, ציידי־אדם. המבט לעברם מרים את מחסום השתיקה, ונפער פתח שדרכו הם מתקרבים אלי תוך שהם מגבירים את קצב הדהירה. התזמורת פורצת בתרועה, ואני חייב לפטפט, לברוח החוצה מתוך עצמי. לאן? לשם! אבל שם מתנהל לו בלוף מסחרר, דבר לא מסתתר בעֵבר האחר, אני הרי שב משם. אני שורק והם מתרחקים, שוקעים בתוכי ונעלמים. מי שיראה אותי לא יעלה בדעתו איזו מהומה מתחוללת בתוכי. ליתר ביטחון אני מניח תקליט של להקת אמריקה על הפטֶפון ומזמזם בקצב רצחני. אני חושד שהם שלחו את יפת יפת כדי לבדוק אותי, לראות מה המצב, למצוא אם אני מצליח להחזיק את הראש מעל למים ואין חשש שלילה אחד אצא לפתע לרחובות ואתחיל לצרוח: מוות למחוסלים. בערב אני שוכב במיטה על הגב ומביט. אם אעשה צעד וחצי, אקח תנופה ואנתר, אצליח לשפשף בקצות האצבעות את התקרה. אני מתארגן לשינה, מחליש את הקשרים, ומיד צצים דברים שדוחקים בי. מצאתי פשרה. אני משעין את הכרית אל הקיר ומניח עליה את הראש, מתמקם בתשעים מעלות: רגליים על המזרן, גב אל הקיר, תנוחה זהה לזו של הישיבה על הכורסה. אני רואה איך התקרה מתחברת לקיר. אין שם הרבה קיר, הארון מסתיר. זה ארון גדול למדי. אני משתמש רק בדלת אחת שלו, יש לי בגדים מעטים. כשמתחלפות העונות ועולה הטמפרטורה משחרר הארון חריקה של התרחבות ומתיחה, כמו באינקוויזיציה. את שינוי הטמפרטורה בחדר מחליפים במרתפים האפלים גלגלות, שמתרגמות בסתר תנועה לכוח, שאותו הן מוסרות לחבלים הקשורים לידיים ולרגליים, שנמתחות בעזרת הגלגלות עד שבוקעות זעקות האימה. לשם עדיין לא הגעתי. שלוש דלתות יש לארון, שתיים לא בשימוש, אחת מסרבת להינעל. אני סוגר, והיא נפתחת חרש. אני מקפל נייר טואלט, דוחף בין המשקוף לדלת וסוגר בכוח. הפטנט מחזיק מעמד כמה דקות. משהו שם נחלש, הקשרים מתרופפים והדלת נפתחת מעצמה. מעל לראש שלי תלויה כוננית. עומדים בה כמה ספרים. אחד של קרליבך על הודו. לדעתי זה קרליבך מעיתון 'מעריב', אבל אני לא טורח לבדוק. עומד שם ספר השירים של יפת יפת. מכתבים לאבא של קפקא. חוץ מספר השירים של יפת יפת כל הספרים הם רכושו של הדייר הקודם. שחקן תיאטרון. אסתר סיפרה לי שהתהלך בלילות ודיבר אל עצמו בטון מפחיד כל־כך עד שבפעם הראשונה נבהלה ונעלה את דלת חדר־השינה שלה מבפנים. למחרת סיפר לה שהוא לומד תפקיד להצגת תיאטרון, משנן את הטקסט ללא סוף, מנגן את המלים. את מי הוא שיחק? היא לא יודעת, אף־פעם לא ראתה אותו על הבמה. המקרר עומד למרגלות המיטה, מוזנח. המיטה היא מיטת שלושת־רבעי, ירושה משחקן התיאטרון. כל החלונות מסורגים והבלטות רוקדות. רוב שעות היום אני מבלה בחוץ במרפסת, נדבקתי מאמא שלי. אני בוהה בעצי הפפאיה הירוקים וחוקר. אם כבר אני מזכיר אותה - היא מתה. אני ויפת יפת קברנו אותה בקבורה אזרחית בבית־קברות בקיבוץ במרכז הארץ. הגיע מישהו זָר והניח על הקבר זֵר עגול כגלגל־הצלה ימי, שזור פרחים אדומים, ולחץ את ידי ואת ידו של יפת יפת. נדמה לי שהוא קרץ ליפת, וזה החזיר לו קריצה. יפת יפת אמר מעל לקבר מלים יפות וציין שנשארתי לבד ועכשיו מוטלת עלי אחריות כפולה ומכופלת להמשיך את השושלת המשפחתית. לא אמרתי קדיש ולא טרחתי להודיע לחברות הזקנות שלה. לא אכפת לי שהן יחשבו שהיא נעלמה לפתע, אולי חזרה למות במולדת הישנה כדי להיקבר ליד אמא ואבא שלה. גם שבעה לא ישבתי, ורק מִסגרתי ותליתי על הקיר את התצלום שקיבלתי בזמנו בדואר מבית־החולים. אני ואמא עומדים בו, מחזיקים ידיים ומביטים על כל העולם. יפת יפת הציע שאגדיל את התצלום. סירבתי.

בניסיון החיסול השלישי של המחוסל הראשון הטיסו אותי. אולי נשארנו בגבולות המדינה ואולי הגענו למדינה אחרת, קרובה, ייתכן שלבנון, איני יכול להתחייב. טסנו בלילה, במסוק צבאי. הורידו אותנו על ראש גבעה. מישהו קיבל את פנינו ונעלם. לפנות־בוקר הבחנתי שהאזור גבעתי, גבעות מתונות דהרו האחת אחרי התחת של האחרת, ועצי זית מרובים ניסו לטפס לעבר קו האופק. הוואדיות זרמו מערבה, כנראה שם היה הים. הגבעה שלנו גלשה לעבר משפך ואדיות. מצפון התפתל מבין הגבעות שביל עפר כבוש היטב, חצה את הדופן המערבי של משפך הוואדיות והמשיך דרומה. איני יודע איזו שפה דיברו המקומיים, לא פגשתי אותם. חיינו שם יומיים. שכבתי על הגב והקשבתי לציפורים. לא היו התראות שווא, נתנו לנו לחיות בשקט. מספר שתיים היה אחראי על הארגון והגיש לי אוכל קר מפחיות. הכלים היו חד־פעמיים, ולאחר השימוש הוכנסו לשקית שחורה, כולל השיירים. את הצרכים עשינו לתוך שקיות בצבע כחול אטום, שהוכנסו לשקית השחורה. כל מה שנשר מאיתנו נכנס לשקית, כדי שלא יישארו עקבות. שיחקנו חי־צומח־דומם וניסינו לבנות תשבץ בעל־פה, רק בעזרת המחשבה. בלילה היה קר. הסתכלנו בכוכבים וגילינו את הדובה. השקית הירוקה עם הצידה שהבאנו הלכה והצטמקה והשחורה תפחה. הסתתרנו בין הסלעים כמו שתי רקפות ביישניות. השמש היתה נעימה. עלתה במזרח בתנופה, חצתה את השמיים ושקעה בכבדות. הטופוגרפיה שיחקה לידינו והשקפנו על האזור. אני כמעט בטוח שלא היינו בארץ. משהו היה שונה. האוויר היה טוב, והריחות היו חריפים. היו רק ציפורים מעטות, אבל הן היו פעלתניות מאוד. לא היו בתים בסביבה ולא ראינו נפש חיה. לא הטריד אותי מהיכן הוא יצוץ לפתע, זו לא היתה הבעיה שלי. מספר שתיים היה פרפקציוניסט, אחד שהייתם מעוניינים שיבצע למענכם עבודה שחורה. עכשיו, אמר לי מספר שתיים, ושמעתי בקולו נימה של דחיפות. הבטתי עליו והוא התנצל חרש ואמר ביובש: עוד חמש דקות. התחלתי להתארגן. ברגע האמת החל מספר שתיים להזיע. זה הפריע לי. הוא הגיש לי את הכלי. אחזתי בו, שלפתי כדור בודד, טענתי והמתנתי. ברובים מהסוג הזה אין נצרה, כפי שלאופני ספורט אין כנפיים. הנחתי את הרובה בצד. אסור להחזיק את הרובה ללא צורך. אסור שהמכשיר יהפוך למובן־מאליו, לחלק ממך. זו טעות נפוצה של חובבנים. הם חושבים שאם הרובה הופך לחלק ממך, השליטה עליו גדולה יותר, טעות. הידיים אינן אוהבות מעמסה. טבעת על האצבע - כמה זמן לוקח להתרגל אליה? גם שעון מכביד, ולבסוף היד נכנעת, אך יכולת התנועה נפגמת. למה כדורסלנים משחקים בגופיות? משקלן אומנם בטל בשישים, אבל בכל־זאת. הנה עוד חולשה שלי, הצורך לשכנע, להוכיח, להצדיק.

לפתע, משום מקום, הופיע מישהו. שיחק עם גבעול יבש בפה והתיישב מטרים אחדים מאחורי גבנו. מספר שתיים לא הופתע ולא התרגש. אני התעלמתי ממנו. דקה אחר־כך הופיעה מכונית שהעלתה אבק, קפצה בגלל קפלי הקרקע ונעצרה בקצה המדרון. האינטלקטואל הראה את פניו. הוא היה מוקף אנשים, עישן סיגריה והתהלך סגור בתוך עצמו. הם כנראה יצאו לטייל, לשאוף אוויר. הרמתי את הרובה והצמדתי אותו לכתף, ראיתי אותו מבעד לכוונת הטלסקופית. הוא היה שקט, גם אני. עצרתי את הנשימה כדי שהריאות לא יתרחבו ויצטמצמו, הקפדתי לשמור על נפח יציב, לחצתי על ההדק והוא קרס, נחת על האדמה ונשאר לשכב באופן לא־טבעי. האנשים שהיו סביבו החלו להניף ידיים ולצעוק. אין טעם. עדיף שיתכנסו לתוך עצמם, יאטו את הפעילות ויתחילו להתאבל. קמתי. מספר שתיים לחץ את ידי וטפח לי בחיבה על הכתף. הוא היה מרוצה והוביל אותי לרכב יפני, שחנה במדרון אחורי, מתחת לקו האופק. השקית האטומה עם השיירים והזבל הושכבה בתא המטען. הצמיגים של המכונית חרצו בקרקע חריצים של צמיגי טרקטור מקומי. הכל נלקח בחשבון עד לפרט האחרון. נסענו. השמן נהג, הדליק את הרדיו ואולי זה היה בכלל טייפ. האבות והאימהות שרו מַאנדֵי מַאנדֵי, איזו הרמוניה.

בגוף שאליו אני משתייך יש אנשים שכל תפקידם הוא לפקח על אנשים כמוני, שחלילה לא ידלוף ממני מידע. כשברז דולף, אתה אף־פעם לא יודע כמה מים נזלו ממנו. הם קראו לי במפתיע, שוחחנו, נגיעות קטנות, מה נשמע, מה קורה, איך מתגלגלים העניינים. אנחנו לא מעירים את הדוב. הם חושבים שהוא ישן. הם שאלו שאלות על־גבי שאלות כדי להבין באיזה מצב אני, לחוש את הכושר המנטלי שלי. התחילו בבירור כללי ולא מחייב, אחר־כך קפה או משהו חריף. קפה. ואז העבירו בחשאי הילוך והתחילו להתחנף אלי בחנפנות מהולה בהערצה. ערמומיים. איך מכוונים? זו שאלה שהתשובה עליה יכולה להימשך חיים שלמים. אני עניתי בקיצור: עוצמים עין אחת. הם היו מרוצים, גם אני. תשובה קצרה מסגירה את העובדה שאני עדיין חד, פעיל ובעניינים. שאני בראש אחד איתם, שלא הלכתי לאיבוד בבהייה האינסופית ובחקירות המטופשות שלי. לא שיתפתי אותם בעובדה שלעתים אני משאיר את שדה הראייה פתוח ומכוון בשתי עיניים פקוחות. איך הורגים, הם שאלו. לוחצים על ההדק. הפשטות שלי גרמה להם אושר. כשאני מרגיש צורך עז לדבר בקול רם על דברים שאסור לדבר עליהם, יש להם לצורך זה מומחה, טיפוס דוחה שלוקח אותי למשרד שלו בקומה האחרונה, ואני מדבר שם כאוות נפשי על כל מה שאני רוצה. אני מדבר, והוא מהמהם. כל השיחות מוקלטות, כדי שהאמת שלי חלילה לא תברח, ואם אסטה מהמסלול, הרי שבבוא הרגע המתאים הם יטיחו לי אותה בחזרה בַּפָּנים. אני זהיר.

בשיחות איתם מעולם לא הזכרתי את התחושה שמשרה כוונת טלסקופית שנועדה לראיית לילה. היא מגבירה את אור הכוכבים, והאור המוגבר מקבל גוון ירקרק. רוח נושבת שם בִּפְנים, בצינור הטלסקופי, ושוררת שם אווירה של אי ריק באמצע אוקיינוס. העין שלי ענקית, מביטה וסורקת את האי. כולו שלי, כולו אני. וגם לא הזכרתי באוזניהם את יפת יפת. ולא הזכרתי את נטע של חבילת הבשמים, ולא את הקטנטונת ממסיבת הרווקות, וכמובן שום רגש חרטה, הם לא אוהבים שלפתע צץ לו רגש חדש מתוך אחד המדורים הנפשיים ומעלה דרישות. וכמובן, שום מלה לא נאמרה על המתים שתופסים טרמפ על קולי. ההם התעניינו כבדרך־אגב כמה אחוזי נכות הוענקו לי ומיד העלו אותם לחמישים אחוז. לא פה לא שם, לא אנחנו לא אתה. הם חשבו שאיני יודע שכל ההם תפורים אלה עם אלה ומתואמים עד לפרט האחרון, וכל עניין אחוזי הנכות הוא בונוס, דמי שתיקה, להקדים תרופה למכה. שאלתי מה כולל המעבר לחמישים אחוז. הם פירטו את כל ההנאות, לא פסחו על אף־אחת. על חלקן דיווחו ממקור ראשון, וציינו שיש גם הפתעות. אמרתי להם שיורידו כמה אחוזים, כי אני שונא הפתעות. הם הסכימו שלא תהיינה הפתעות והשאירו את האחוזים כפי שהם. פִיפְטי־פִיפְטי, שארגיש שאנחנו שותפים מלאים ואפסיק עם החקירה הזאת שלי, שמכשילה אותי לחינם. שאלו: מרוצה? כדי לסיים את העניין במהירות עניתי שאני מרוצה מאוד, ואז, לסיום, כדי להיות בטוחים שהברגים אצלי מחוזקים היטב, חזרו בקצרה על כמה שאלות. איך מכוונים? עוצמים עין אחת. מה עושים עם השנייה? פוערים. איך הורגים? לוחצים על ההדק. למה אנחנו הורגים? לרגע חשבתי להיענות לאתגר שהציבו בפני ולענות ברצינות. לא שהדבר היה עוזר, אבל מותר לנסות; בכל־זאת אני חוקר את עצמי תקופה לא קצרה, והגעתי לכמה הישגים. עניתי בהכנעה, כי זה טוב ליהודים, והם פרצו בצחוק משחרר, קמו ולחצנו ידיים. אחר־כך הסתכלתי עליה, על היד שלי. ביציאה, ליד הדלת, שאלו איך מתנהלות השיחות עם השלושה. הבטתי עליהם ושאלתי, איזה שלושה? הם היו מאושרים.

לא שיתפתי אותם בעובדה שמדי פעם אני צולע קלות ברגל שמאל - לא באופן כרוני. נוח לי להעניק ביטוי פיזי לאחוזי הנכות כדי לנקות את עצמי מהשטויות שלהם ולשמור את מצבי המנטלי חסר שם. התרגום של אחוזי הנכות לצליעה קלה חסך ממני עול מיותר. הצליעה לא מפריעה לי להקפיץ על המדרכה את כדור הטניס הצהוב, או לרוץ בלילות, ריצה קלה, לחלוף על־פני השיכונים העמוסים לעייפה אנשים שישנים מאחורי פלדלת נעולה ושעון מעורר עומד מתוח על השידה סמוך לראשם.

אם אני טוב אליהם הם טובים אלי פי שניים. זה ההסכם בינינו, סידור טוב. הם שומרים עלי שלא אהפוך לטיפוס שיורק לבאר שממנה הוא שותה, שלא אדרוך להם על היבלות, שלא אחפש מתחת לפנס שלהם את הגרוש שאבד לי - אינספור פתגמים עומדים לרשותם כדי לעזור לי להבין לאיזו התנהגות הם מצפים ממני, או במלים אחרות, כדי שאשמור את הפה שלי נעול. פעם בשנה הם מכניסים אותי לחדר של המכונה. הם מכנים אותה 'הכומר'. החיבור למכונה נעשה תמיד לאחר הבדיקות הרפואיות, לא לפניהן ולא באמצע, כי אחרי המכונה אף־אחד לא רוצה להראות לך את הפרצוף שלו וּודאי שלא להסתכל לך בעיניים. את המכונה מפעילים טכנאים, שכמובן מתחנפים אלי, אומרים לי שאני גיבור וכי הם־עצמם בסך־הכל בעלי מקצוע. אני לא מתכוון לספר הרבה בעניין המכונה, יש לי גבולות. אין במכונה משהו מיוחד מלבד העובדה שהם מכנים אותה 'הכומר', וחוטים צבעוניים יוצאים מתוכה, ובקצות החוטים מדבקות שנצמדות לעור בשיטת הוואקום, כמו כוסות רוח זעירות. לא צריך לגלח את העור שלי, אני לא שעיר. למכונה יש צג ומוט שבקצהו דיו. בזמן שאני מדבר נרעד המוט על רצועת נייר שנוסעת לאיטה, מתגלגלת מצד אחד של המכונה לצד האחר, נחשפת לאור. כמו סיסמוגרף שסופג את רעידות האדמה ומתרגם את עוצמתן לרטט על נייר. מצידה האחד המכונה מחוברת לחשמל, מצידה האחר היא מחוברת אלי - זו החולשה היחידה שלה, התלות בחשמל. החדר צבוע לבן, והקירות עירומים, כדי שלא ימשכו תשומת־לב. באמצע החדר שולחן פורמייקה בצבע חום, וכיסא עץ שעליו אני יושב. מנורה משתלשלת מהתקרה. החלון פתוח, שייכנס אוויר, תריסי הפלסטיק מוגפים והרצפה מרוצפת במרצפות פשוטות, לא בקרמיקה, ולא בפרקט, ואינה מכוסה בשטיח. העובדה הזו עשויה להסגיר המון למי שיש לו יכולת לחבר דבר לדבר ולייצב תמונה כללית. ובכן, כזאת המכונה וכזה החדר, ומה כבר אפשר לשאול אותי, ומה אני יכול לענות? מלים. מעולם לא שמעתי שם מלה חדשה, לא מוכרת לי. הם שואלים, אני עונה, וכל הצדדים מעוניינים לסיים במהירות. הם לא חושדים בי, אבל פעם בשנה הם בודקים, פוקחים עין, זה נוהל שנוחת ממנהלי האגפים. השאלות קצרות וברורות מאוד. יש שאלות חמות ויש שאלות קרות. את התשובות לשאלות הקרות יודע כל ילד. את התשובות לשאלות החמות רק אני יודע. התשובות שלי חד־משמעיות. בחדר של המכונה יש אמת אחת שאינה משתמעת לשתי פנים. החיים קלים. אין תקווה בחדר הזה, היושרה מנצחת. אולי הייתי צריך לחבר את אמא שלי למכונה הזאת, אור חדש היה נשפך על החיים שלה, השאלה הראשונה שהייתי שואל אותה היתה, כמובן, עם מי עשתה אותי, מי היה השותף שלה, איפה אבא שלי, למה נעלם. התריסים סגורים וגם הדלת, שלא תברח להם ציפור. לפעמים הם מפתיעים ושואלים סתם כך שאלה לא קשורה לעניין. מוזרה. אני חושב שהמניע שלהם הוא שעשוע. אני לא קונה את הצחוק שלהם וסוגר את הפה, אין תשובה. המחוג נח על הנייר, לא זז. אלה שאלות לצורך התוויה. הם מנסים לבנות סרגל התייחסות, למקרה שתתגלה אצלי דליפה. בקצה האחד שלו נמצאת האמת החדה, שנסוגה אל לא־אמת־ולא־שקר, ויורדת אל חצי־אמת, שמידרדרת אל עיגול פינות, מחליקה אל מטבע לשון, אל פתגם, מניירה, בלוף שגולש לשקר לבן, ולבסוף השקר החד־משמעי, שממנו הם חוששים - שקר המעיד על הסתרה של דליפת מידע. איש לא מעלה על דעתו בגידה. דרך־אגב, המכונה מגיבה על שקר באמצעות רטט מהיר של המחוג, זינוק פתאומי עד כמעט קצה הנייר, שקיעה עמוקה ושוב זינוק עולמי. התנועה נמשכת ארבע־חמש שניות, ואחר־כך מתמשך לו קו אחד ארוך, שקט ויציב, שמעיד על שביעות־רצון.

לפעמים מבקשים ממני הטכנאים לענות פעם נוספת על אותה שאלה. יש שאלות שאת התשובה עליהן אני שולף מהמותן, שיתוף פעולה עם בדיחה אינו אמת ואינו שקר אלא הומור. מחוג הדיו משתולל באופן לא־הגיוני והטכנאים פורצים בצחוק. לפעמים הם מבקשים ממני לשקר כדי לכייל את המכונה. שואלים שאלות ילדותיות, אתה גמד? אני עונה, כן, וכולם מרוצים. אתה תרנגול? כן. עכשיו חושך? אני יודע שלא אבל אומר כן. לך תגיד להם שגם ביום אני מבחין בחשכה. מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? אני עונה: אקרובט. הם מודים לי על שיתוף הפעולה ומתעסקים בשלהם. איני מזלזל לא בהם ולא בשאלות שלהם. הם ברמה שלי, אנחנו באותה ליגה, אני מצטיין בכיוון והם מצטיינים בזיהוי. פעם אמרתי להם שבכל אמת טמון גרעין של שקר. הם לא התייחסו אלי. באותו יום הייתי עצבני מאוד והודעתי להם שאנחנו חיים בתוך שקר גדול וכי כדי להוציא את האמת לאור חייבים לשקר. הם חייכו בסלחנות וטענו את גליל הנייר. אני מוכן להתערב שמכולם הם מקבלים אותן תשובות, ושהמכונה הזאת היא בכלל פיקציה, בלוף, דחליל. ניסיתי להיות פרובוקטיבי. שאלתי אם את כולם הם שואלים את אותן שאלות, והם הגיבו באדישות. אחד מהם אמר לי שאין כולם, יש רק אתה. בן יחיד? שאלתי, והם ענו בחיוך, יחיד ומיוחד. חנפנים.אמרו שכל מה שמתרחש ביני לבין עצמי כלל לא מעניין אותם. אני יכול לספר לעצמי מה שמתחשק לי. לשמור בבטן כמה שקרים שאני רק רוצה. להאמין במה שאני רוצה, לחיות איך שאני רוצה, ולחשוב על כל מה שעולה על דעתי. מבחינתם אני יכול להשתולל בדמיון ולשקוע בהזיות, העיקר הוא שהפה יהיה סגור והיד לא תרשום. כל מה שידוע לי או לא ידוע לי לא מעניין אותם. מעניין אותם רק מה יוצא ממני. דופק, זיעה, רוק, זרע, שרשור מלים. רמזים, קריצות, כתב־יד, חתימה על צ'ק. התשבץ הוא שמעניין אותם. החיבורים, השילובים, הרקמה העדינה. שקרים שהמכונה לא מזהה אינם קיימים מבחינתם. הם אמרו: אנחנו לא מתעסקים עם המגבלות של המכונה וקרצו זה לזה מאחורי גבי. בסוף הבדיקה הם מגלגלים בחזרה לִסליל את הנייר שנפלט מהמכונה, שלמלוא אורכו מצוירת שרשרת הרים. לאחר שאנחנו נפרדים הם מפרשים את תנודות המחוג ומתייקים את התוצאות ואת המסקנות. במשך הזמן התחוללו שינויים בטון הדיבור שלי ובמהירות התגובה.התבגרתי. השנים עשו את שלהן.

בכל בוקר אני קם ומכניס את כפות רגלי לכפכפים. התגלתה בי תופעה חדשה: אם אוציא את כפות רגלי מהמיטה החמה ואדרוך על הרצפה הקרירה בכף רגל חשופה, אתעטש חצי יום. השינה מבלגנת אותי. בבוקר אני מזהה סימנים ועדויות שמסגירים היכן התרוצצתי בזמן השינה, מתחת לאיזו שמלה הצצתי. לצורך החקירה אני מחליט לדלות מעצמי זיכרון נשכח, ללכוד אירוע שצף לו אי־שם במוח וממתין להתעצם ולהתפרק לידיעה שתתפשט בתוכי. כדי להתחמם אני נזכר איך פתחתי את הראש ודם נזל ממני. ישבתי על מעקה המוזאיקה של המרפסת. הכלבה התקרבה אלי, כישכשה בזנב ולפתע נבחה. נבהלתי מהנביחה ונפלתי לאחור, נחבטתי בשברי שַׁיש ונפתח לי הראש. לא היה אפשר להבחין בהם, כי הדשא הערבי צמח פרא. אהרון החובש בא רכוב על אופניים ונעץ לי קְלַמרות בקרקפת, לסגור את החתך. ישנתי כל לילה במיטה עם אמא, שהצליחה להירדם רק בחושך מוחלט. המיטה היתה צמודה לשני קירות צבועים בירוק בהיר, שהיו פזורים עליהם באי־סדר תבליטים של משולשים ישרי זווית בצבע זהב. חושך סמיך שרר בחדר־השינה, אני זוכר את חום הגוף של אמא מתחת לשמיכה ואת הקצב החרישי של הנשימות שלה. חשתי חוסר אוויר, וכשאימצתי את המבט מתוך ריכוז מלא, ניתק הצבע מהקיר והופיעו שני כתמים ירוקים זעירים ששייטו מולי בחלל. לאחר שבועיים התחילה אמא שלי להקפיד בכל בוקר על סירוק שערותי ומשך הסירוק הלך והתארך. אני שכבתי על הבטן, ואמא העבירה שוב ושוב את המסרק בעדינות בין השערות הארוכות בגוון בלונד. עד גיל שש לא הסתפרתי, אמא רצתה בת. פעולת הסירוק התארכה והתארכה, ולפתע שלחה אמא לעברי את כף היד שלה וחייכה. בתוך כף היד נחו ארבע או חמש קְלַמרות, סיכות ברזל. כשראיתי את הקלמרות מונחות על כף ידה פרצתי בבכי מר. היא צחקה בחיבה ואמרה: אבל הן אצלי על כף היד, למה אתה בוכה? לא יכול להיות שכואב לך. הטענה קצת בילבלה אותי, אם כי לא הפסקתי לבכות. וזו בדיוק הנקודה שאליה אני חותר. יש כאב שאינו מגיע אלי בתשדורת פנימית. אני זקוק למבט כדי להרגיש, או אולי רק הידיעה שהפעולה הסתיימה מאפשרת לי להתחיל להרגיש, תכונה חשובה מאוד למחסל.

אסתר טענה שטיפשי שאשלם לה שכר־דירה. היא חיה מקצבת הפנסיה של בעלה, כסף לא חסר לה. היא הציעה שבתמורה למגורים אטפל בגינה. סירבתי להצעה הנדיבה, אין לי צורך בבעלת־בית על הראש. מאז שאמא שלי מתה, אסתר - או כמו שאני קורא לה בחיבה אסתר אסתר - שינתה את יחסה אלי. חום החל לשפוע ממנה, והיא החלה להפגין יד קשה כלפי עוזרת־הבית, הסטודנטית למתמטיקה, שפזלה לעברי. פעם בשבוע נכנסה המתמטיקאית בתנופה אל החדר־וחצי שלי, פתחה את התריסים ובישרה שממתין לי בחוץ יום יפה. אני נימנמתי על הכורסה ובכלל הייתי תפוס. עדיין חלמתי על הקטנטונת ממסיבת הרווקות, וגם לנטע של הבשמים עוד היתה שמורה פינה חמה בלב שלי. מספר הטלפון שלה עדיין נמצא בידי. בפעם האחרונה שחייגתי אליה ענה בחור וניתקתי. היא היתה גבוהה, עוזרת־הבית, נולדה בדרום החם, סמוך לגבול. לרגע חשדתי שההם שלחו אותה. כל דבר שאמרתי הצחיק אותה. שכבנו כמה פעמים, עד שנעלמה. לאחר חודש צילצל הטלפון, הרמתי את השפופרת. היא טענה שאני קר. לא התגוננתי. לא היה לי מספיק שכל לענות לה. אילו עניתי, אולי היתה חוזרת. אבל טוב שהלכה. ממילא היה הקשר מסובך כי אסתר אסתר הציצה מכל חור.

שוב קראו לי לשיחה. התפתח בינינו ויכוח סוער. הם ביקשו ממני לא להאמין לכל מה שאני רואה. אני ביקשתי מהם אותה בקשה, השתמשתי בדיוק באותן מלים. כל עוד אני לא עובר את הגבול, אני יכול להתווכח איתם ואפילו להעליב אותם. הם ניסו לחשוף בפני את תמונת הקרב, את המתווה שלאחר החיסול, את הדרך שבה אוכל לחזור לעצמי, ליומיום. התחננו שאפעיל את השכל. והשכל, מאיפה הוא בא? מקבלים אותו בירושה, לא? כי הירושה שלי, אתם יודעים טוב מאוד מאיפה היא באה, מאיזו מדינה. מהאסון האנושי שלכם באה הירושה שלי. מהעץ שאתם אוהבים לקנן בו, מהדם הגרמני. ואמרתי להם, כשמתחשק לכם אתם יודעים טוב־טוב ליהנות מפירות האסון. ממי למדתם להקים את תנועות הנוער, וממי למדתם את תרבות הגוף? הם שתקו. על תסמונת שטוקהולם שמעתם? צעקתי, והם ענו בכן חד־משמעי ועצמו את העיניים, רחמנות. אמרתי להם, לאחר שאתה הורג, הגוף מתעמר בך, לאנושות יש אחוות בשר. הם פקחו חצי עין, אנחנו לא מסתתרים זה מזה. התחלתי לחשוד שאולי הם הגיעו למסקנה שאני מקרה אבוד והם מעוניינים למסור אותי לידיים זרות, גם ידיים כאלה יש להם. אף־פעם לא הצלחתי להעביר אותם לצד שלי או לעבור לצד שלהם. אני זז, והם מיד מגיבים בהתאם. ואם אנחנו מגיעים למבוי סתום, הם מגלגלים אותי הלאה לאנשים אחרים, רעננים. הם טענו שאנחנו יכולים להיות בעלי־ברית אבל אף־פעם לא באותו צד. אמרתי להם שאני מוכן לעשות המון כדי להיות בצד שלהם, הבטוח בעצמו, שידיו נשארות נקיות. בצד ששולח אנשים כמוני לעשות למענם את העבודה השחורה. הצד שיכול לנחור בשקט בלילות. הצד המטפל, המסביר, היודע לתת הוראות. הם הטיחו בי שאני מדבר כמו סטאר שמתגעגע לאנונימיות. הטחתי בהם בחזרה שאני מוכן ללמד אותם לכוון. הם גיחכו וטענו שהם מבוגרים מדי, שהגעתי מאוחר. גיחכתי בחזרה ואמרתי להם שאני מוכן ללמד את הילדים שלהם. הם אמרו לי שאם אני כל־כך רוצה ללמד, הם יסדרו לי להדריך בקורס צלפים. בכיתי, אני לא זוכר למה. אולי נזכרתי במשהו מכאיב במיוחד. הייתי בטוח שהם יתרגשו, הם לא הנידו עפעף.