הייגייט, לונדון, נובמבר 1985
הבוקר מצאתי צילום שחור־לבן של אבי בירכתי מגירת המכתבה. הוא לא נראה שקרן. אימא שלי, אוּטֶה, כבר הוציאה את צילומיו האחרים מהאלבומים שבמדף התחתון של הכוננית, וסידרה מחדש את כל יתר התמונות המשפחתיות וצילומי התינוקות כך שיסתירו את הרווחים. צילום החתונה שלהם, שניצב פעם במסגרת על מדף האח, נעלם גם הוא.
בגב הצילום כתבה אוטה בגרמנית, בכתב ידה היציב, ״ג׳יימס וחבר מרעיו עם אוליבר, 1976״. זה היה הצילום האחרון של אבי. הוא נראה צעיר להדהים ובריא, פניו חלקות ולבנות כחלוק נחל. הוא היה אז בן עשרים ושש, גדול בתשע שנים מגילי כיום.
כשבחנתי את הצילום מקרוב ראיתי שהוא כולל לא רק את אבי ואת חבריו אלא גם את אוטה ואיזה כתם מטושטש שהוא כנראה אני. היינו בסלון, שבו עמדתי כעת. עכשיו ניצב פסנתר הכנף בקצה השני, ליד הדלתות עם מסגרות הפלדה שמובילות לחדר השמש ודרכו לגינה. בצילום עמד הפסנתר מול שלושת החלונות הגדולים שמשקיפים על החניה. הם היו פתוחים, וילונותיהם מונצחים כשהם מתנפנפים ברוח קיץ קלה. כשראיתי כך את אבא בחיינו הקודמים הרגשתי סחרחורת, כאילו שהפרקט נוטה תחת כפות רגלי היחפות, והייתי חייבת לשבת.
אחרי כמה רגעים ניגשתי לפסנתר, ובפעם הראשונה מאז שובי הביתה נגעתי בו, העברתי את אצבעותי ללא התנגדות על המשטח הממורק. הוא היה קטן בהרבה מכפי שזכרתי, וניכרו בו חלקים בגוון בהיר יותר, אלה שהשמש הלבינה לאורך שנים רבות. וחשבתי שזה כנראה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי. הידיעה שהשמש זרחה, והפסנתר מן הסתם נוגן, ואנשים חיו ונשמו בזמן שלא הייתי כאן, עזרה לי להתגבר על הסחרחורת.
הסתכלתי על הצילום שבידי. אבא היושב אל הפסנתר רוכן קדימה, זרועו השמאלית מושטת ברפיון לפניו בעוד ימינו משחקת מבלי משים בקלידים. הופתעתי לראות אותו יושב שם. אני לא זוכרת שהוא אי־פעם התיישב אל הפסנתר או ניגן בו, למרות שכמובן אבא הוא שלימד אותי לנגן. לא, הפסנתר תמיד היה הכלי של אוטה.
״הסופר אוחז בעט שלו, והמילים זורמות; אני נוגעת בקלידים, והמוזיקה שלי בוקעת,״ היא נוהגת לומר, הוגה את התנועות בנוקשות כמו בגרמנית.
באותו יום, אותו רגע בודד בזמן, אבא ישב רגוע שלא כדרכו ונאה, כחוש פנים וארוך שיער כתמיד, בעוד אוטה, לבושה בחצאית שהשתפלה עד קרסוליה ובחולצה לבנה עם שרוולים תפוחים, עשתה את דרכה אל מחוץ לפרֵיים, כאילו הריחה את ארוחת הערב נשרפת. היא אחזה בידי והסיטה את פניה מהמצלמה, אבל משהו בתנועת גופה וביציבתה שיווה לה חזות של מורת רוח, של רוגז מפני שנלכדה בצילום עם כולנו. אוטה תמיד הייתה בנויה כהלכה — גדולת עצמות ושרירית — אם כי בתשע השנים האחרונות שַמנה, פניה רחבים מכפי שנשתמרו בזיכרוני, ואצבעותיה כה נפוחות עד שטבעת הנישואים שלה נעולה במקומה. בטלפון היא אומרת לחברותיה שעלייתה במשקל נובעת מהייסורים שהיו מנת חלקה במשך שנים כה רבות, ושהיא אכלה כל עוד ניסתה להיחלץ מהם. אבל מאוחר בלילה, כשאני לא מצליחה לישון ומתגנבת במורד המדרגות בחשכה, מזדמן לי לראות אותה אוכלת במטבח, פניה מוארות באור הפנימי של המקרר. כשהבטתי בצילום, נוכחתי לדעת שהוא היחיד שבו מופיעים שלושתנו יחדיו.
היום, חודשיים לאחר שובי הביתה, חשה אוטה מספיק בטוחה להשאיר אותי לבד לחצי שעה לפני ארוחת הבוקר, כשלקחה את אוסקר למפגש של הצופים. וכך, עם אוזן אחת דרוכה לקראת פתיחתה של דלת הכניסה ושובה של אוטה, פשפשתי במגירות האחרות במכתבה. כבר היה לי קל להשליך הצדה עטים, דפי כתיבה, תגי מזוודות שנותרו ריקים, קטלוגים למכשירים ביתיים חוסכי טרחה, ומחזיקי מפתחות של מבנים אירופים — מגדל אייפל דחוק לצד ארמון באקינגהם. במגירה התחתונה מצאתי את הזכוכית המגדלת. כרעתי על השטיח, לא זה שניבט מהצילום — מתי החליפו אותו? — והחזקתי את הזכוכית המגדלת מעל אבי, אבל התאכזבתי להיווכח שהגדלתו לא הניבה שום פרט חדש. הוא לא הצליב אצבעות, זווית פיו לא התעגלה כלפי מעלה, לא היה שום קעקוע חשאי שהחמצתי.
התמקדתי בחמשת הגברים שלפניו וסרקתי אותם אחד־אחד, משמאל לימין. שלושה מהם ישבו צפופים על ספת העור, בעוד שאחר ישב על מסעד הזרוע שלה ונשען אחורה, ידיו מאחורי ראשו. הגברים האלה טיפחו זקנים מדובללים ושיער ארוך. אף אחד מהם לא חייך. הם נראו כה דומים זה לזה עד שיכלו להיות אחים, אבל ידעתי שהם לא. כה בטוחים בעצמם, נינוחים, בוגרים — כמו אנשים שזה עתה אימצו לחיקם את האמונה ביֶשו, הם אמרו למצלמה, ״ראינו את העתיד ואסון מגיע, אבל אנו ניצלנו.״ הם היו חברים בארגון ״הממַקלטים״ של צפון לונדון. כל חודש נפגשו בבית שלנו, התווכחו וליבנו אסטרטגיות לשרוד את קץ העולם.
את הגבר החמישי, אוליבר האנינגטון, זיהיתי מיד, למרות שגם אותו לא ראיתי שנים רבות. המצלמה תפסה אותו שרוע לרוחב כורסה, רגליו במכנסיים מתרחבים, מתנדנדות מעל קצה אחד. עשן התאבך בשערו הצהוב מסיגריה שהחזיק ביד שתמכה בראשו. כמו אבא, הגבר הזה היה מגולח למשעי, אבל חייך באופן שיצר את הרושם שהוא חושב שכל זה מגוחך. כאילו ביקש להודיע לדורות הבאים שהתוכניות של חברי הקבוצה לאגירת מצרכים וסיפוק כל צורכיהם בעצמם לא באמת מעניינות אותו. הוא יכול היה להיות מרגל שחדר לשורותיהם, או עיתונאי חוקר שהתחזה לאחד משלהם והפיק כתבות שבבוא היום יחשפו את כולם, או סופר שהלך הביתה אחרי המפגשים ועיבד את כל הטיפוסים המשוגעים לספר קומי. בביטחון העצמי שהקרינה לסתו האיתנה היה אפילו כעת משהו אקזוטי וזר, אמריקאי.
אבל אז עלה בדעתי שבוודאי היה אדם נוסף בחדר — הצלם. עמדתי במקום שבו מן הסתם עמד האיש שאחז במצלמה, החזקתי את קצה הצילום בין שפתי ומיקמתי את ידי כך שאצבעותי יצרו פריים מרובע. הזווית בכלל לא התאימה, הוא או היא ודאי היו הרבה יותר גבוהים ממני. החזרתי את הזכוכית המגדלת למגירה, ואז הפתעתי את עצמי והתיישבתי על כיסא הפסנתר. הרמתי את המכסה, מהופנטת מהקלידים המסודרים בשורה לבנה כמו שיניים מצוחצחות, והנחתי עליהם את ידי הימנית — כה חלקים וקרירים — במקום שבו הייתה ידו של אבא. נשענתי שמאלה, הושטתי את זרועי על גבי החלק העליון, ומשהו זז בתוכי, פרפור חרד, עמוק למטה בבטן. נעצתי מבט בצילום, שעדיין היה בידי. פניו של אבא החזירו לי מבט, וגם אז היו כה תמימות, עד שלא היה כל ספק באשמתו. ניגשתי שוב למכתבה, לקחתי את המספריים ממחזיק העטים, וגזרתי מסביב לפנים של אבא עד שהוא הפך לשומה אפורה בהירה על קצה אצבעי. בזהירות, שלא ייפול ויאבד מתחת לרהיטים ומשם יישאב על ידי המנקה של אוטה, וכשעיני נעוצות בראשו, הכנסתי את המספריים במעלה שמלתי וחתכתי את האריג המשיי שבאמצע החזייה שלי. שני הגביעים שהטרידו וגירדו את עורי התפרקו, וגופי היה חופשי, כמאז ומתמיד. תחבתי את אבא מתחת לשד הימני שלי, ושם לפת אותו במקומו קפל העור החמים. ידעתי שאם יישאר שם, הכול יהיה בסדר ואני אורשה לזכור.
