מה שאנשים מעולם לא הבינו בנוגע לדלילה, זה שתמיד ראתה בעצמה קורבן של ילדוּת מקופחת להחריד, לבּלבּוּלם הרב של הוריה החרוצים והשאפתנים. רק מעטים ידעו כמה הכאיבו לה ההשפלות האינסופיות: בגדי חורף מהשאריות האחרונות של מכירות סוף העונה בינואר בִּמקום שיא האופנה בסתיו; חגיגת יום הולדת שש־ עשרה במועדון באולינג בִּמקום בבית מלון עם תזמורת חיה; סדר פסח בבית, מעשה ידי אמה המזיעה, במקום בחדר האוכל של אתר נופש יוקרתי; חופשות קיץ של רביצה על החוף הציבורי במקום טיולים לישראל ולאירופה. ילדוּת של נעלי נייקי מהשנה שעברה, משקפי שמש מהדראגסטור, תספורות בחמישה־עשר דולר ומניקור צרפתי תוצרת בית שקצותיו הלבנים עקומים תמיד...
בהזדמנויות הנדירות שבהן ערכה חשבון נפש, למשל לפני צום יום כיפור, לא נראה לה שרצונות אלה מעידים על אנוכיות, על חומרנות או על שטחיות. להפך, היא הרגישה שיש בכך עדות להיותה אידיאליסטית, מישהי שמתמקדת בדברים החשובים באמת: אושר אמיתי, אהבת אמת. לתפיסתה, היא פשוט נהגה בכנות. מישהו ש"יאהב אותה באמת", יעשה כל שביכולתו כדי לעזור לה להתגבר על טראומת ילדותה, על אביזרי האופנה הזולים של אמה — הפנינים המזויפות האלה, הטבעות מאבני אמתיסט ומזהב תשעה קראט. מישהו שיאהב אותה באמת ודאי יבין ויעריך כמה עמוק הצורך שלה בווילה במקום בדירה, רצוי עם ברכת שחייה, ובגיחות קצרות במחלקת עסקים לאתרי נופש של חמישה כוכבים בקריביים ובהוואי.
היא המשיכה להרגיש כך למרות מיטב מאמציהם של בית הכנסת ושל בית הספר לשכנע אותנו בערכם החולף של דברים חומריים בניגוד לגמול הנצחי — בחיים הללו ובעולם הבא — שבהישגים רוחניים.
באופן כללי, יחסה של דלילה לדת היה מורכב מעט. היא לא היתה מורדת מטבעה. היא דווקא אהבה את הארוחות הממושכות, את ההתגנדרות לבית הכנסת, את המפגש החברתי אחרי התפילה. עם זה, היא סירבה בתוקף לקבל את העובדה שלרבנים מזוקנים יש זכות להחליט בשבילה כמה ארוכים יהיו השרוולים והחצאיות שלה, מה מותר או אסור לה לקרוא, במה היא יכולה או לא יכולה לצפות בטלוויזיה ובסרטים, ולאילו דֵייטים מותר לה לצאת (מותרות פגישות רציניות שמובילות לנישואים בגיל צעיר, בניגוד לפגישות מהנות וקלילות כמו נסיעה ברכבת הרים בלונה פארק).
כמו רוב האנשים, היא גזרה ומתחה ותפרה את הדת שלה כדי להתאימה למידותיה. תיקונים אלה לא עוררו בה רגשות אשם. למה שתרגיש אשמה, אמרה לעצמה, כשהרבנים עצמם הם חייטים מדופלמים? חשבו לדוגמה על היחסים בין המינים. מצד אחד, התנ"ך מלמד אותנו שגברים ונשים נבראו שווים בצלם אלוקים, אבל מצד שני, ההלכה היהודית שוביניסטית להפליא למרות דורות של התפלפלויות רבניות המנסות להפריך עובדה ברורה זאת.
גברים היו המנהיגים, הכוהנים הגדולים, הרבנים, השופטים. אמנם הרבנים טענו שהם בסך הכול מבארים חוקים נצחיים שמבוססים על כתבי הקודש שנתן לנו אלוקים, אבל איכשהו נראה שהחוקים משחקים תמיד לטובת הגברים. לדוגמה, מנהג השבעה. על פי ההלכה הרבנית, במהלך שבעת ימי האבל על הורה, אישה או ילד, אסור לגבר לעשות דבר; יש לשרתו ולטפל בו. אבל כשאישה יושבת שבעה — איזו הפתעה! — על פי אותה הלכה מותר לה לקום ולשטוף רצפה ולבשל ארוחת ערב.
למרות תחושות אלה היא מעולם לא ראתה בעצמה פמיניסטית וסירבה להצטרף לאלה מבינינו שמחו על כך שאסור להן ללבוש טלית ולהניח תפילין או ללמוד תורה. היא רק גילגלה עיניים ופיהקה. "רק זה חסר לי. עוד חובות דתיות."
הגיבורות התנכיות שהעריצה לא היו האימהות הקשוחות ורבות העוצמה, אלא אסתר, שטבלה בשמני אמבט יקרים במשך שישה חודשים, היפנטה את המלך והפכה למלכת פרס; או אביגיל, ששלחה לדוד המלך השׂבע־מלחמות גמלים עמוסים במזון ובמשקה, מה שגרם לבעלה הקמצן נבל לחטוף התקף לב. וכך הפכה עשירה וחופשייה להינשא לדוד, מה שבהחלט שמחה לעשות. לדעתה של דלילה, בסיפורים אלה היה טמון מסר רוחני עמוק לכל אישה.
בטי פרידן וסימון דה בובואר שיעממו אותה. לא היתה לה בעיה עם הזכות למשכורת שווה, אבל מוטב שבעלך ירוויח די כסף כך שלעולם לא תיאלצי לעבוד אלא אם כן תרצי בכך. למען האמת, עולם מושלם היה בעיניה עולמה של סקרלט אוהרה, שבו את יוצאת למסיבות ברביקיו לבושה בשמלות נשף וגברים מגישים לך צלחות עמוסות באוכל משובח; מקום שבו אישה צריכה רק לחייך ולהיות יפה וגברים נלחמים זה בזה על הזכות לרַצות אותה ולשעשעה.
במהלך כל שנות התיכון היא התאמנה לקראת התפקיד הזה. לו רק יכולתם לראות אותה אז: הבהונות המטופחות הצבועות בלק אדום מוקפד, הירכיים הצרות השזופות, השיער הבלונדיני הקלוע בצמות דקות שזורות חרוזי טורקיז, בגד הים הזעיר כמו שתי רצועות צבע, העיניים שבהקו לעברך כמו אבני חן בכחול עמוק עם ניצוצות זהב. היא היתה רזה באופן עסיסי כל כך, סקסית באופן מתוק כל כך, שבוודאי הייתם עוצרים ללטוש בה מבט בתשוקה או בקנאה או פשוט בהערצה, כמו שלוטשים מבט בסערת ברקים מסנוורת או בשקיעה טרופית צבעונית. והיא ידעה את זה.
ואיך לא תדע? גברים ונערים התגודדו סביבה והיא ציחקקה ופלירטטה עם כולם ללא הבחנה, אפילו עם השרתים הפורטוריקנים שניקו את הרצפות ואת חדרי השירותים בבית הספר היהודי "סידר הייטס".
"כולם עושים בדיוק מה שבא להם," נהגה לומר במסתוריות ולנוד בראשה. "אפילו אלה שמסתובבים עם האף למעלה ומתגאים כמה הם צדיקים עם כיסויי הראש והציציות, הכיפות והפאות. בסתר גם הם עושים בדיוק מה שבא להם ואחר כך מוצאים לזה תירוצים." כאשר מחינו בעדינות על דבריה, אמרה שהגיע הזמן שנתבגר.
עד סוף התיכון החליטה כל אחת מאיתנו פחות או יותר מה תרצה להיות, ורק דלילה המשיכה להתלבט. אמה רצתה שתלמד כמה קורסים בחינוך ותוסמך כמורה. אבל היא אמרה שחיים מוגבלים וחסרי דמיון שכאלה ממש לא מתאימים לה. ומלבד זאת, לא מצאו חן בעיניה הבגדים והתסרוקת והאיפור האופייניים למקצוע. האפשרויות שלך מוגבלות למדי מול כיתה של ילדי ישיבה, כשרבי/מנהל מציץ להשגיח עלייך כל כמה שעות. ומה אם הילדים ישאלו שאלות, נניח על תחיית המתים? או אם המשיח עומד להגיע? היא ידעה שהיא אמורה להאמין באמונה שלמה, אבל האמת היא שמעולם לא הצליחה להבין רעיונות כאלה. מה, הם יֵצאו מהקברים כמו ב"ליל המתים החיים"? או כמו הפועל המרוטש המת שמגיע לדפוק על דלת בית הוריו ב"כפת הקוף"?
והמשיח הזה. הוא יודע שהוא המשיח? אדם נולד, נגמל מחיתולים, אוכל המבורגרים ואז, מה, מגלה שהוא עומד להביא שלום עלי אדמות ולשנות את כל הקיום האנושי? כמו משה והסנה, אתה עסוק לך בענייניך, מנסה להרחיק את הכבשים מקצה הצוק, ופתאום אלוהים קורא בשמך ומטיל עליך משימה? אבל איך אתה יכול לדעת שזה אמיתי ושאתה לא מועמד לאשפוז כפוי?
היא הניחה שתמיד תוכל להיות מורה בבית ספר ציבורי. אבל כולם יודעים שאיגוד המורים תוקע מורות חדשות בכל מיני חורים בברוקלין ובדרום הברונקס, מקומות שבהם יהודייה בלונדינית שנכנסת למכונית חדשה היא כמו סדין אדום בפני שור. היא ניסתה לדמיין את עצמה כמישל פייפר בסרט ההוא שבו היא מצליחה לשכנע את כל הפורטוריקנים המכורים לסמים להפוך לתלמידים מצטיינים כי היא כל כך קשוחה, אבל גם טובת לב ובאמת באמת מאמינה בהם. אבל היא לא הצליחה להעלות על דעתה שמורה בבית ספר ציבורי לא תלבש מכנסיים, דבר שהרבנים אסרו עליו באיסור חמור ושעדיין לא מצאה דרך לעקוף אותו. מישל לעולם לא היתה מצליחה לחולל נסים בחצאית, עם כל הישיבות האלה על השולחן ברגליים משולבות...
ההחלטה להירשם למדרשה לבנות ברנשטיין, המסונפת לישיבת ברנשטיין המפורסמת, התקבלה בתום דיונים ממושכים עם חברות ויועצות. אף על פי ששכר הלימוד היה אלפי דולרים בשנה והיא יכלה ללמוד בחינם בכל מכללה עירונית, כולם טענו שמכללה עירונית לא תמצא חן בעיניה. המכללות העירוניות היו גדולות מדי, מנוכרות, מלאות אספסוף מבתי הספר הציבוריים. אין שם שום חיי חברה. השורה התחתונה היתה שלמרות התעוּזה שהפגינה, למעשה היא פחדה לצאת מהסביבה המוגנת והמוכרת של בית הספר היהודי ולעמוד מול העולם האמיתי, שם יהיו גינוניה המתוחכמים ללעג מצד צעירי ניו יורק אופנתיים, ששכבו זה עם זה והתעסקו בסמים ובכל מיני סטיות אחרות שלא יכלה אלא לדמיין במידה שווה של תיעוב וקנאה.
אבל דבר אחד יש לומר לזכותה של ברנשטיין, עובדה מוצקה אחת שאין להכחיש ושהפכה את הלוואות הסטודנטים להשקעה ראויה: התברר שהלימודים במקום הם שרשרת ארוכה של שידוכים.
כולן שם היו שדכניות: הבנות, המורות, בנות הדודה של המורות, בנות הדודה של הבנות. זה היה מאגר הכלות הרשמי של "ישיבת ברנשטיין" ושל "ישיבה יוניברסיטי" עם בתי הספר היוקרתיים שלה לרפואה ולמשפטים, עובדה שהיתה ידועה היטב לכל ההורים הנושאים בנטל שכר הלימוד של בנותיהם, הגבוה להחריד במידה בלתי מוצדקת.
רבות מהבנות הגיעו מחוץ לעיר, מקהילות יהודיות זעירות שבהן כל הגברים היהודים הפנויים הם בני פחות מעשר או יותר מארבעים. הלימודים בברנשטיין הצילו אותן מסופי שבוע מחרידים שאירגנה רשת "ישראל הצעירה" בבתי המלון של קֶטסקיל,2 ומחיזורים בלתי פוסקים מצד בני דמותו של הקצב הכשר ממילווקי: בעלי משקל עודף, שלושים שנה עודפות ודחף מיני עודף. כאן, באווירה רגועה ומכובדת, יכולה כל רוּחי למצוא את מוישה שלה. ולהפך.
2* אזור מצפון לעיר ניו יורק, ובו אתרי נופש רבים החביבים על הקהילה היהודית. (המת')
הבנות שהגיעו מחוץ לעיר היו בדרך כלל בנותיהם המפונקות של רבנים, יפות ומתוקות ותמימות, כמעט חסרות ניסיון בפגישות עם גברים. רובן סבלו לפחות שנה אחת של קשר מרחוק, כאשר קרובי משפחה וחברים ושדכניות מקצועיות מצאו עבורן שידוכים במקומות כמו מונסי, ברוקלין או בולטימור. כדי להיפגש נזקקו בני הזוג לטיסות יקרות ברחבי ארצות הברית, כך שאפשר להבין מדוע קמלו רוב הבנות הללו בעגמומיות בודדה בכל מוצאי שבת. כאשר עברו להתגורר במעונות בברנשטיין, חשבו שמתו ועלו לגן עדן.
אבל הבנות ילידות ניו יורק, שבניגוד להן היו רגילות לשפע של אפשרויות, גילו שבשידוכים מברנשטיין ומישיבה יוניברסיטי יש מקום רב לשיפור. רוב הבחורים היו נמוכים וחיוורים והרכיבו משקפיים. הם היו לבושים כאילו הם בדרכם לוועידה של "מועצת הרבנים האורתודוקסים של אמריקה". יתרה מזאת, רובם עברו שטיפת מוח רבנית חמורה בכל הנוגע למגע גופני עם בנות המין השני מחוץ למסגרת הנישואים. חוקי הנגיעה היו בעיקרון צעקה צווחנית אחת ארוכה של: "לא! בשום מקום, בשום זמן, בשום חלק גוף, בשום נסיבות שהן!" עקב כך היו כמה מהם מאותגרים ביותר בתחום, ודלילה הרגישה כמו מי שסובלת ממחלה מידבקת נדירה. אפילו ההרפתקנים שבהם לא הרחיקו לכת הרבה מעבר להנחת זרוע אגבית על גב המושב שלה ברכבת התחתית.
וואו, כמה מסעיר.
היו בהם כאלה שלפחות נראו בסדר: כיפה סרוגה, סוודר נחמד מעל חולצה עם צווארון פתוח. אבל היתה בעיה כוללת אחת. מי שהסכימו לשידוכים היו כמעט תמיד כאלה שלא הצליחו למצוא דייט בעצמם. ומסיבה טובה.
אבל היא המשיכה לצאת לפגישות, ופעם אחר פעם הניחה לעצמה להשתכנע מנאום המכירות המעודן או הבוטה של מציעת השידוך: שהבחור הזה "שונה". ולמה שלא תבטח בהן? אחרי הכול, אין להן שום סיבה לאמלל אותה. למעשה, רובן התעסקו בשידוכים כי בעיניהן זאת היתה מצווה. ואכן, בקרב יהודים דתיים רווחת האמונה ששלושה שידוכים מוצלחים מזכים אדם בכרטיס כניסה חופשי לשכונות הטובות ביותר של העולם הבא.
וכך זה עבד בברנשטיין: הבחור היה מגיע למבואה של המעונות, מוסר לאֵם הבית את שמו ואת שם הנערה שבא לאסוף, ואם הבית היתה מתקשרת לחדרה של הנערה ומכריזה על בואו. הנערה היתה יורדת למבואה ואומרת לאם הבית את שם הבחור. במקרים מסוימים, כאשר ראה את הנערה שקראה בשמו, היה הבחור ממשיך לשבת במקומו עד שהצליח לחמוק החוצה בשקט מדלת הכניסה.
זאת היתה חתיכת הופעה. לפעמים, כשלא היה לדלילה משהו טוב יותר לעשות במוצאי שבת, היא נהנתה לשבת במבואה ולצפות במתרחש. וכך פגשה את יִיצי פּוֹלינסקי.
הבחור היה נאה להדהים: גבוה ודק גזרה, בעל כתפיים רחבות ושיער סמיך כמו כוכב רוק, שגלש בצורה מקסימה על עיניו. הוא חבש כיפה כהה שהתמזגה לחלוטין בשערו עד שכמעט לא נראתה. מכנסי הג'ינס שלו היו משופשפים בכל המקומות הנכונים, ולהשלמת התמונה הוא לבש חולצת גולף שחורה וז'קט טייסים מעור חום.
היה ברור שהוא לא מוצא חן בעיני אם הבית. אבל כאשר מסר לה את שמו, אורו עיניה. הוא היה בנו של רבי מנחם פולינסקי המפורסם מקראון הייטס. אם הבית דחקה את משקפי הקריאה אל פסגת פאתה האפורה, בחנה אותו בשפתיים קפוצות ומשכה בכתפיה. יש להתחשב בנסיבות המקילות. היא התקשרה לבחורה.
דלילה הכירה את השם. פנינה גברצמן, בחורה חמודה מחוץ לעיר, מקנזס או מאיזה מקום אחר גויי להחריד. קטנטונת, בעלת שיער שחור ארוך וגזרה שופעת, ממשפחה דתית מאוד שהעניקה לה חינוך קפדני. ייצי ממש לא היה הטיפוס שלה. הוא הטיפוס של דלילה.
היא צפתה בעיניו של ייצי הסוקרות את גופה של פנינה במבט ארוך ואיטי. הוא היה מרוצה ממה שראה, ולכן קם ממקומו בחיוך והתחיל לצעוד לעברה בעצלתיים, ידיו בכיסי מכנסיו. ככל שהתקרב הפכו משיכותיה של פנינה בחצאית הקפלים הארוכה מתוחות יותר, כאילו ביקשה להאריך אותה בעוד כמה סנטימטרים.
איזה בזבוז, חשבה דלילה לעצמה בעודה צופה בהם יוצאים יחד אל הלילה, וכבר התחילה לרקום תוכניות.
