חשבון רדום

חיי אדם

 

ביום שראתה אור בארץ הגיעה גם לדירתי שבניו יורק הביוגרפיה של סבי אהרון צבי מורגנשטרן, מו"ל שהיה שם דבר במחצית הראשונה של המאה הקודמת ונשכח כליל במחצית האחרת. לאהרון בני, שהביא לי את הספר, אמרתי כי בשנה שבה ייסד הסבא את בית ההוצאה שלו, 1905, ספר שראה אור בוורשה היה מגיע לאמריקה כעבור שישה שבועות, והנה — בשנת 2002 אני מקבל אותו מישראל בו ביום! ואולם אהרון בני, קברניט באל־על, לא התפעל כלל. בימינו יש טיסות שממריאות ביום ב' ונוחתות ביום א', אמר לי, ואילו בשנה שבה ייסד סבי את "כל־קורא" היה שיא השהייה באוויר 39 דקות, מהירותן של ספינות הקיטור בנדיר עלתה על שמונה קשרים, ובשביל להקיף את העולם היו נחוצים שמונים יום לפחות.

שעה קלה אחר כך, כשכבר עמד בפתח ביתי בדרכו החוצה, אמרתי לו, "מעניין מה תגיד אחרי שתקרא את הספר," והוא, בכנות המרגיזה שלו, השיב לי כי אין לו כל כוונה לקרוא אותו. הוא לא אוהב ביוגרפיות, אפילו לא של אנשים שגילו יבשת; תמיד יש בהן יותר הרהורי לב מעובדות. ושוב נעצבתי על כך שבימינו עברם של אנשים כולל שני דורות וחצי לכל היותר, וכל מה שקדם להם — מחוּק.

בלקסיקון של הספרות העברית, במהדורה של 2002, הוקדשו לסבי שש שורות וחצי בסך הכול:

אהרון צבי מורגנשטרן, 1945-1869, מו"ל. ייסד בשנת 1905 בוורשה את הוצאת הספרים "כל־קורא" ועמד בראשה עד ספטמבר 1939. הוציא לאור מאות ספרים, מקור ותרגום, ובין השנים 1939-1906 פירסם כרכי מאסף ספרותי בשם "האסיף". אחדים מבחירי הסופרים של העת ההיא פירסמו במאסף זה את יצירותיהם הראשונות. לבית ההוצאה "כל־קורא" שני סניפים פעילים עד עצם היום הזה, אחד בניו יורק ואחד בישראל.

לא זכיתי להכיר את סבי. סיפרו לי כי בשנת הולדתי, 1936, הוא ביקר בארץ ושיעשע אותי על ברכיו. הייתי אז בן שלושה חודשים, והאירוע הזה אינו זכור לי, כמובן. אבל גם את הורי לא זכיתי להכיר; הם יצאו מחיי כשהייתי בן שנה ואחד־עשר חודשים — גיל שבו, כמדומני, עדיין אין מבדילים בין צער לרוגז — ואף כי הגֵנים שלהם מן הסתם השתתפו בעיצוב אישיותי, אינני יודע לומר מה קיבלתי מהם ומה אספתי בדרכי. קיוויתי כי בביוגרפיה של סבי יופיעו גם הם מפעם לפעם ואוכל להתוודע אליהם מעט יותר.

לסבי היו מעריצים רבים וגם יריבים קשים. קדוש הוא לא היה, ומהיותי חושד בקדושים שרוב זמנם מוקדש להעמדת פנים, חשתי כי הוא קרוב לי ברוחו גם בלי שהכרתי אותו. אולי דווקא בשל כך לא הייתי בטוח שהסבא היה באמת אותו אדם דגול שדודַי דיברו עליו בהערצה ושהכתבות בעיתונים, אחרי שנודע דבר מותו, מלאו תהילתו.

הסבא, שנולד בשנת 1869 בעיירה קטנה בפולין והוסמך לרבנות בגיל עשרים ושתיים, נואש עד מהרה מן הסיכוי לפרנס אישה ושבעה ילדים כרב של עיירה קטנה, ובאחד הימים קם ונסע לבדו לוורשה. שם, בכספים שקיבל מקרוב־רחוק שהיה אז חולה אנוש, הקים חברת סחר בשם "אוריון", ובתוך שנים אחדות היה לאחד מעשירי אירופה. ואולם הצלחתו המטאורית כסוחר לא הרחיקה אותו מתשוקתו האמיתית אל הספרות החילונית, ובגיל שלושים ושש, במקביל לניהול עסקי חברת הסחר "אוריון", הקים בוורשה את בית ההוצאה "כל־קורא".

כתבו על הסבא שהוא פתח בפני הסופר העברי את השער לאירופה — לא אירופה העלובה, המוכרת לו מהעיירה שנולד בה, אלא אירופה של הבירות רבות־הקסם. ודווקא בגלל השבחים המוגזמים (סבי הרי לא החזיק בידו את המפתח לשערי אירופה) עלה על דעתי שאולי כל העסק הזה של כתיבת חיי־אדם הוא ניצול לרעה של כוח כלכלי, וכי הסבא בעצם לא ראוי ליד בכיכר העיר. אנשים רבים פעלו בתחום כפוי הטובה של הספרות המתחדשת, ואין להם לא יד ולא זכר. ובעצם, הייתי מוותר על הטרחה אלמלא עודדו אותי חברים, ודווקא הסופרים והמשוררים שבהם, להמשיך במלאכת הקודש (אנשי העט נוטים להגזים בחשיבות הדבר שקיבלו עליהם לצרור במילים), כיוון שלדעתם חשוב לדעת כי לא רק היוצרים והמבקרים השתתפו בתחייתה של הספרות העברית החדשה, אלא גם המו"לים, שסיכנו את ממונם כדי להוציא לאור ספרים שאולי היו להם קוראים אבל לא היו להם קונים. "אלמלא 'כל־קורא'", כתבו פעם על סבי בעיתון הארץ, "סופרים עבריים ברוכי כישרון היו נשכחים מלב". ואולם גם עתה, כשחיי־אדם הוא עובדה מוגמרת, איני בטוח אם יש טעם לשלוח לעולם עוד ספר שמספר לנו מה אירע אתמול ולא מה יש לעשות מחר.

לפני כעשור, כשהתחלתי לגלגל את הרעיון, חשבתי שעוד שנים רבות נמשיך להדפיס ספרים. היום אני מפקפק בזה. נדמה לי שבקרוב, אולי עוד בימי חיי, יגיע לקצו עידן הספר, והדורות הבאים יתייחסו לספרים כמו שאנחנו מתייחסים לפפירוסים ולחרסים. ספרים יוצגו בתערוכות, ואפשר שתתפתח אומנות סידור ספרים בארון על פי כריכותיהם, ואילו תוכנם של הספרים יידחס לתוך מאגר מידע עולמי, שיכלול את כל מה שיצרה האנושות, וכל אחד יוכל להוריד למחשב האישי שלו את מה שמעניין אותו. אנשים יתפלאו על שבעבר הלא רחוק ביזבז המין האנושי כסף כה רב על ייצור ספרים והשחית כמויות כה גדולות של נייר עד שלמד כי אין צורך לכרות עצים כדי להפיץ דעת. ובתוך כל זה יישמר על ראש סיכה גם הספר חיי־אדם, המעניק לחייו של הסבא עומק היסטורי וממשיך את הישארות הנפש של הורי, שנספו בעקבות נסיעתם מישראל לפרנקפורט כדי למכור שם את נכסי המשפחה, והשאירו אותי, אז פעוט בן פחות משנתיים, עם המטפלת הערבייה שלי.

כאיגרת שמצפים לה בכיליון עיניים וכשהיא מגיעה דוחים את קריאתה כדי למצות את ההתרגשות עד תומה, הכנתי לי קפה של בוקר קודם שפיניתי את כל תשומת הלב לספר. תחילה בחנתי את הכריכה, מלפנים ומאחור. הגוון החום־אדמדם נראה לי מכובד וראוי. כך גם מידות הכותרות: שלושים נקודות לכותרת הראשית, עשרים נקודות לכותרת המשנה, א"צ מורגנשטרן — האיש ופועלו. גם גודל שם המחבר היה לרוחי, עשרים ושתיים נקודות, אבל הופתעתי ולא אכחיש שגם כעסתי להיווכח כי השם שהופיע היה אביגדור נויברגר. מעטים יודעים כי תחת שם זה מסתתר הסופר המפורסם גד נוב, ששמו נכלל ברשימות הקריאה של מי שמבקשים לעשות להם שם של אנשים אינטליגנטיים, והדבר חל הן על שרי ממשלה הן על מלכות יופי. תהיתי מה ראה גד, חברי מגן הילדים, לבחור בשם שחדל להשתמש בו עוד בטרם הגיע לבגרות במקום בשם ההולך לפניו. האם היתה כאן כוונה להצניע את עצמו ולתת לסבא את מלוא הכבוד? או שמא ראה צורך להסתייג ולהרחיק את המוניטין שלו מכל סוג של עבודת אלילים? אמנם מחברו של חיי־אדם, איש המכור לסם המשכר של האמת, לא פסח על צדדים אפלים באישיותו של הסבא, אבל הצללים, כידוע, מדגישים את המואר. ואולם כעבור רגע עלה על דעתי שבחר בשם הבתולים שלו כדי להעניש אותי על פרשת הרטמן ועל ירידתי מן הארץ — וזה אכן עונש, שכן לתפוצתו של הספר ודאי ייגרם בשל כך נזק ממשי.

לרגע עלה על דעתי לשלוח לגד מברק — "הבוקר הגיע לידי חיי־אדם. הצטערתי לגלות שלא אתה כתבת אותו" — אך החלטתי לוותר. האיש השנון הזה עלול להשיב לי תשובה שתפגע בי אף יותר מן השתיקה, ומכל מקום, הוא ודאי לא יודה בכך שהחתימה בשם המחזיר לו את אלמוניותו היא עונש. גד ידידי, ליברל בעל עקרונות, שלא יהסס להצהיר כי מקום שטוב לו בו שם מולדתו, בשורש נשמתו הוא פטריוט עברי מן הסוג הישן, המאמין בלב תמים שמגורים בניו יורק הם עריקה מן המערכה על הבית הלאומי.

התנחמתי ביפי העטיפה — דיוקנו של הסבא בשנות העצה שלו, מוקף אותיות בגופנים שונים שממריאות מספר פתוח ועליו נוצת אווז. פני הסבא מביעים תבונה וכוח, וחזותו ההדורה מעוררת אמון. בלט לעין שלא קופח הסמל המסחרי של הוצאת "לנדאו", שהשתתפה איתנו בהוצאת המהדורה הראשונה והמהודרת של הספר, אותה למ"ד מסולסלת שנראית כריקוד תפילה הודי. זו זכתה למקום של כבוד הן מלפנים הן מאחור.

אותיות שמו של אדם תמיד מזדקרות לו כאילו נדפסו בגופן אחר, ובשער האחורי מצאתי מיד גם את שמי. לנדאו ראה לציין כי המו"ל שניהל עד לפני שנים אחדות את בית ההוצאה שייסד מורגנשטרן הוא שיזם את ההוצאה לאור של ספר זה, אך לא ציין את הקשר המשפחתי. מעשה נבון. אילו צוינה הקרבה שביני לבין האיש שבתמונה, היה הקורא החשדן סבור כי ספר זה הוא מאותם כתבי משפחה המיועדים לצאצאיו ולמוקירי זכרו של המנוח.

תהיתי אם מדורי הספרות ביומונים, הנסגרים והולכים בזה אחר זה, יקדישו לסבא שורות אחדות לרגל צאתה לאור של הביוגרפיה שלו, ואם מישהו מן הסופרים שאכלו מכף ידו יטריח עצמו לכתוב זיכרונות שבהם יצוין חלקו של הסבא בעידוד הספרות הצעירה של ראשית המאה העשרים. הנחתי כי הסופרים שטיפח ורומם מן הסתם יחפשו באינדקס את שמם, ואם הוא מופיע שם, אולי יכתבו כמה מילים. אלה שלא ימצאו את שמם באינדקס יאמרו כי הספר איננו משקף את המציאות ואינו מלמד דבר על העבר. מילא.

שנים רבות היינו גד נוב ואני חברים קרובים. נלחמנו על חסדיה של אותה הגננת בגן הילדים, השתעשענו יחד בסירוס פסוקים בבית הספר העממי, שמותינו חרותים באותו שולחן בגימנסיה. אבל היום יש לו חברים טובים ממני, אלה שהכתירו אותו כתקווה האשכנזית של הספרות הילידית.

בדרך כלל סירב גד לכתוב על אישים. לכל מי שביקש לשכור את שירותיו הודיע כי הוא מתנגד לעבודת גיבורים מכל סוג שהוא. בניגוד לרבים מעמיתיו, החתומים על כל מחאה שמיטיבה עם שמם, הוא אינו חותם על עצומות ואינו כותב מאמרים בשאלות השעה, כאילו יש בכך שימוש לרעה בכושר הביטוי — לקדם השקפה שעודנו מתלבט אם היא התשובה הנכונה היחידה לפתרון בעיה סבוכה. רק בשאלת היחס לגרמניה דעתו היתה ונותרה נחרצת. אולי מפני שאין זו דעה המבוססת על ניתוח תבוני של הקשר הבלתי נמנע שבין ישראל לגרמניה, אלא על סלידה גמורה.

המשטר הנאצי, אמר לי לא פעם, אמנם היה מבוסס על שטיפת מוח וטרור, אבל היטלר נהנה מתמיכה עממית שלא פחתה ואף גברה אחרי שכבר היה ידוע לרוב הגרמנים מה מתרחש במחנות המוות. הרצח הזה נהנה מהסכמה שבשתיקה של רוב העם, ואת זאת מאשר אפילו משאל העם הסודי שערך האס־אס. מן הסתם היו ודאי לא מעטים שסלדו מההרג האכזרי של אוכלוסיות שלמות, אבל אלה לא מצאו את הכוח או האומץ להתקומם כנגד מה שנראה להם פתרון נועז של בעיה קיומית וגם כלכלית. בענווה מתחסדת הם הניחו את ידם על רכושם ועל מפעליהם של היהודים שנשלחו למחנות המוות, כאילו בדין שבו לידי בניה החוקיים הנכסים שגזלו היהודים מן האומה שאירחה אותם. וכן, אמר גד, אלמלא שיתוף הפעולה ההדוק שבין ההון, הפקידות הבכירה וחברי המפלגה, לא היה היטלר יכול להחזיק מעמד אף לא יממה אחת. ולכן גם הגרמנים שלא רצחו איש במו ידיהם אבל שירתו את המפלצת בשתיקה מכובדת אינם זכאים לטעון שהם עצמם נמנים עם קורבנות הטירוף הנאצי, כמו היהודים, ההומוסקסואלים והצוענים.

היה קשה להתווכח עם גד. אותה רגישות ששיכללה את כלי הביטוי שלו היא שהזינה את שנאתו. אני דיברתי על עובדות והוא ראה תמונות: כששמע את הלשון הגרמנית ראה את שורת הנשים העירומות מול קבר פתוח, וכשהאזין לאופרה של וגנר שמע את זעקות המומתים ואת בכי האימהות. משפט גרמני ארוך נשמע לו כרצף של פקודות, ופרץ של צחוק — כצרורות ממקלע. בעיני היה מגוחך להכריז מלחמה פרטית על גרמניה כאשר זו ידידתנו הפוליטית היחידה שלא על־תנאי; כאשר ישראלים נהנים מסחורות גרמניות וממלגות גרמניות נדיבות; כאשר בתזמורות גרמניות ממלאים מוזיקאים ישראלים צעירים תפקידים בכירים והאוניברסיטאות הנודעות מסייעות להיסטוריונים ישראלים לחקור את פשעי הנאצים. אבל מעולם לא הצלחתי לקרב את גד לדעתי.

על הרקע הזה של ויכוח מתמשך בינינו, כשהודעתי בשעתו על נסיעתי לגרמניה כדי לבחון אפשרות של שיתוף פעולה עם מו"ל גרמני בשם הרטמן, הוא ראה בכך ניסיון למכור בזיל־הזול מחילה לרוצחים, ואמר כי כל מי שמתפרנס מרגשי האשם של הרוצחים מעניק להם בעקיפין רשות לראות את עצמם כאילו רחצו ידיהם מן הדם. אני אמרתי שעינינו הרואות, גרמניה של היום היא גרמניה אחרת, והוא אמר כי אין שתי גרמניות. יש רק גרמניה אחת ושני פנים לה. כשהיא משגשגת היא מציגה את עצמה כאומה של משוררים ופילוסופים, וכשערך המטבע שלה יורד מתגלה פרצופה האמיתי: אומה של שודדים ורוצחים. אמרתי לו שהוא מגזים, והוא הרים את קולו: הלוא אלמלא הריעו ההמונים לאוסטרי ההיסטרי ואלמלא תמכו בו התעשיינים, לא היה בכוחה של המפלצת לתכנן השמדת עם. הוא מחל רק לסופרים היהודים שכתבו גרמנית וחזרו לארצם אחרי שהובסה במלחמה, שכן לשונו של סופר היא מולדתו, ולא סלח למי שנסע לגרמניה לעסקיו או כדי לקדם קריירה אומנותית אחרת. ידעתי זאת גם קודם לפרשת הרטמן, אבל לא שיערתי שעד כדי כך העמיקה בו השנאה לגרמנים; שנאה שלא נולדה מרגשי נקם פרטיים, שכן אף לא אחד מבני משפחתו נספה בשואה, אלא מסלידה טבעית מפני מי שדוברים באותה הלשון שבה שיסו קציני הוואפן אס־אס את כלביהם בכל מי שלא רץ אל מותו במהירות הראויה. כיוון שלא קיבלתי את דעתו, העביר גם אלי קצת מן הזעם על בני אותה אומה, לרבות מי שנולדו עשרות שנים אחרי המלחמה. טענתי כי העניינים מורכבים יותר, והוא אמר שכל האנשים בלי עמוד שדרה מסתתרים מאחורי הנימוק הזה. נעלבתי, אבל הידידות היתה חשובה בעיני יותר מאשר חילוקי דעות בשאלות פוליטיות, ובעצם לא העליתי על דעתי שבאדם נעים הליכות ורציונלי כמוהו מבעבעת שנאה כה היולית וכי הקשר הרופף שביני לבין הרטמן, שנותק כעבור זמן קצר, יתיר את הקשר העמוק ורב־השנים שבינו לביני. והנה, לכאורה המשכנו להיפגש כשהיה צורך לדון בשאלות שעוררה כתיבת הספר על סבי, אבל הפגישות הללו הדיפו קור. מן השאלה הגרמנית כבר נמנענו בעת ההיא לגמרי, שכן היחס אליה הוא מאותן השקפות שנתקעות עמוק יותר כאשר מנסים להלום בהן, ואז גם נכנסה אל חיינו דמות חידתית שאיש מאיתנו לא העלה על דעתו שתמלא תפקיד כה נכבד בסיפורנו, והרחיקה בינינו עוד. מריאן שמה. אבל לזה עוד אגיע.

כעת, כשחיי־אדם לפני, ומאחר שמאה וחמישים העמודים הראשונים בספר היו מוכרים לי, לפי שנכתבו עוד לפני שהתפרדה החבילה שלי ושל גד, דיפדפתי בספר מן הסוף להתחלה. ראשית בדקתי אם הוא מסתיים במותו של הסבא או שהוא מרחיב את הדיון גם על בית ההוצאה בשנים שאני ניהלתי אותו. שמחתי להיווכח כי הפרק האחרון מספר על ימיו האחרונים של הסבא, כפי ששוחזרו מפי שארית הפליטה, מהם שהיו עמו בוורשה ומהם שהיו עמו באושוויץ ובמסע הגדול.

גיליון הדפוס האחרון של הספר הוקדש לביבליוגרפיה, לרשימת הספרים שראו אור בבית ההוצאה ולאינדקס אישים, ואחרי כל אלה, באותן אותיות פטיט, היתה מעין אחרית דבר, שבה צוין בלשון עניינית, יבשה משהו, כי בית ההוצאה שייסד בשעתו א"צ מורגנשטרן עודנו קיים, אף כי בהנהלה חדשה, וכי זו משתדלת לשמור על המדיניות שקבע בשעתו מורגנשטרן, שעל פיה גם אם עדיין אין ספרות המקור יכולה לעמוד בשורה אחת עם מיטב היצירה הנוצרת בלשונות אחרות יש להעדיף מקור על תרגום. כמו כן נכתב שם כי בית ההוצאה מתכנן להוציא לאור בקרוב את ההיסטוריה של עם ישראל בעשרה כרכים, תוכנית שנזנחה בעבר מחוסר אמצעים. אחר כך חיפשתי ומצאתי את עצמי גם באינדקס כמי שעמד בראש בית ההוצאה במשך תקופה ארוכה, וכן בדף התודות, שנכתבו מתחילתן ועד סופן באותו המנעד הלשוני כדי שלא לקפח איש.

המשכתי לדפדף. בשליש האחרון של הספר, שהושלם אחרי פרשת הרטמן, כבר לא הייתי מעורב, לא בתחקיר ולא בעריכה, וכעת נמצאתי משתהה על הקטע הבא:

 

מורגנשטרן הקים את "כל־קורא" לא רק כדי לתמוך בסופרים, כפי שהכריז במגילת היסוד של בית ההוצאה, אלא גם כדי להעמיד את חכמי אודסה במקומם. כיוון שסירבו לפרסם את כתבי־היד ששלח להם, ולעתים אף לא טרחו כלל לנמק את סירובם אלא הסתפקו בכתב השתמטות מעליב, החליט להעביר את המרכז הרוחני של יהודי אירופה מן המזרח אל המערב. העברת בית ההוצאה לגרמניה, כפי שתיכנן, היתה מעשה סמלי שנועד להתגרות במי שהעליבו אותו. וכאילו רמז בזה: אתם תפסתם את הכותל המזרחי, אני אתפוס את הכותל המערבי. ואכן, בראשית דרכו כמו"ל פירסם ספרות מתורגמת ממיטב הספרות העולמית, ורק אחרי שעשה שֵם לבית ההוצאה שלו החל לדוג לו דגיגים משלו בשלולית העברית ושילח אותם לחופשי בנהר האיתן של התרבות המערבית. במבוא למאסף הראשון שהוציא לאור כתב: "אני אשלם לסופר העברי שכר סופרים כמקובל באומות העולם, ולא אבקש מאיש צעיר רעב ללחם לנדב את פרי רוחו למען מטרה לאומית". ודומה שציפה כי כל אלה שזילזלו בו יעמדו אצלו בתור לקבל מקום הולם במאסף הספרותי שהתעתד להוציא לאור ארבע פעמים בשנה. הוא חזה נקמה מתוקה במי שהתנשאו עליו: הוא ישלם להם שכר סופרים במועדו ובסכומים המקובלים באירופה, ויכבול אותם אליו בכבלים של הכרת טובה. ואולם גם אם היו אלה רגשי נקם שהניעו אותו לפרוץ לתחום ההוצאה לאור אין לכך חשיבות, שכן העיקר הוא מה חוללה בתחום זה הופעתו של בית הוצאה המקפיד על הידור כמקובל בנאורות שבאומות העולם, שלדאבון הלב הנאורה שבהן, בעיניו כבעיני אחרים, היתה גרמניה. מורגנשטרן אמנם לא חסר חושים פוליטיים, אבל כרבים מבני עמנו, ובהם לא רק ילידי גרמניה אלא גם ילידי עיירות נידחות בפולין ובאוקראינה, גם הוא היה בטוח שהיטלר הוא תאונה חולפת, ולא היה יכול לדעת כמה נפשות יצטרך העולם לאבד כדי שהתאונה הזאת אכן תחלוף.

הקטע הזה הפתיע אותי. עד כה נטיתי לתת פירוש אחר לפרשת אודסה: הסבא היה מודע למגבלותיו, ולכן לא כעס אלא דווקא קיבל את דעתם של המבקרים שסירבו לפרסם את כתבי הבוסר שכתב בנעוריו; ומתוך כבוד ללשון הגבוהה של העברית הספרותית חדל לנסות את כוחו בספרות לשמה, ואת זיכרונותיו כתב ביידיש, הלשון שבה מן הסתם נחוו. כעת התפשרתי עם דעתו של גד: הסבא כנראה רצה בכל מאודו להימנות עם הסופרים העברים, אבל כיוון שלא מצא בעצמו את הכוח והכישרון לממש את שאיפתו זו, הפנה את עודף המרץ שלו לטיפוח בעלי הכישרון המובהק שבדור הצעיר. זקפתי לזכותו גם את העובדה שהשאיר בגנזים את מכתבי הסירוב שקיבל בימי בחרותו המוקדמים מעורכי הביטאונים העבריים באודסה — מכתבים שאף הם מצאו את דרכם אל הספר, כפי שגיליתי מיד.

"אדוני משקיע בלשון מאמצים רבים כל כך שלא נותר בו כוח לכתוב סיפור פשוט. הספרות אינה זקוקה לסלסולי לשון אלא דווקא להפך, לדיבור ישיר. יתכבד אדוני ויכתוב סיפור פשוט, הלשון תסתלסל מעצמה", כתב למורגנשטרן עורך ירחון עברי. כדרך שהאדם המצליח בכל אשר יעשה שומר לו בביתו שריד מימי עוניו, שמר מורגנשטרן על מכתבי הסירוב, אחדים מנומסים מאוד ואחרים ישירים ולא נעימים, שאותם קיבל מעורכים שהיו סבורים כנראה כי מוטב לבלום שאפתן חסר כישרון בעודו באִבּו מאשר לזרוע בו תקוות שווא. היו שהחזירו לו תשובה פסקנית כתובה בידי מזכיר, והיו שניחשו כנראה כי הוא בעל השכלה תורנית ושלחוהו לרכוש לעצמו השכלה כללית. היו שלא השיבו כלל אלא על מכתבו השלישי או הרביעי ובקיצור נמרץ: "אין המערכת מחזירה כתבי־יד". ואולם אף על פי שחזה מורגנשטרן מבשרו את מכוות הסירוב, או דווקא בשל כך, כנראה גמר בדעתו לנהוג בסופרים התלויים בו לפרנסתם לא כמשביר לַחמָם בלבד אלא גם כמורה הדור. ואולם גאוותם של הסופרים לא התירה להם לזכות אותו בכתר תורה. כמו אמרו, אתה תביא את הכסף ואנחנו נעשה את כל היתר, ובתוכֶן יואיל נא כבודו שלא להתערב כלל. ועל כך התלונן במכתב לעמית: "אני מדבר על שליחותה של הספרות והם על כסף." במאמרי ההערכה שהתפרסמו בעיתונות אחרי שאבדו עקבותיו של מורגנשטרן תוארה פעילותו בשדה הספרות כהגשמת חלום ישן של חניך בית המדרש שהגמרא לא נתנה תשובות מספקות לשאלות הקיומיות של עמו. על פי הסברה הזאת, הוא פיתח את חברת הסחר שלו כמין בסיס כלכלי שעליו יוכל להקים הוצאת ספרים שמספר הנזקקים לה אין די בו כדי לקיימה כעסק רווחי. היתה זו אגדה שמצאה לה אוזן קשבת באומה שוחרת אגדות. ואולם עיון מעמיק בזיכרונות שכתב מורגנשטרן ביידיש בכל יום ו' ביומון היהודי "די־צייטונג", שאף בו השקיע לא מעט כסף והחזיק בחלק נכבד ממניותיו, מלמד כי בניגוד לאגדה הזאת ייסוד בית ההוצאה היה בכל זאת תגובה על עלבון. גם מן הזיכרונות שלו מתקבל הרושם שאיש העסקים המצליח הזה ויתר בלב כואב על המשאלה להימנות עם הסופרים ובחר לשרת את הספרות בדרך משלו. בזיכרונות המתארים את ילדותו לא הזכיר כלל שניבאו לו עתידות כגדול בתורה ושלכן נמצא לו מקום בישיבה בעלת מוניטין, ולעומת זאת צייר בצבעים מרהיבים ובכישרון ספרותי ניכר את האושר שחש ביום שבו דג בכובעו שלושה דגיגים זעירים מתוך הנחל העובר ליד העיירה שגדל בה. רק אדם המשעשע בלבו תקווה שיום אחד יהיה סופר יקדיש לדגיגים הללו מקום כה נכבד בזיכרונות ילדותו. את הדגיגים הוא החזיר לנחל, כה עלובים וכה ראויים לרחמים נראו לו כשפירפרו בכובעו, ואחרי שהיה לבעלים של חברת סחר משגשגת בחר לשלוח את התיאור הזה, בעילום שם, לארבעה סופרים שהחשיב, והם שלחו את הערכותיהם לתיבת דואר בוורשה. אחד כתב שתיאור הדגיגים נוגע ללב אבל ניכרת בכותב הלהיטות לכתוב ספרות במקום לספר סיפור. שני שיבח אותו בלשון סגי נהור על שלימד בני ישראל לדוג דגים. שלישי דחה את כתב־היד בנימוקים חינוכיים. רק אחד מן המאורות הגדולים של הזמן ההוא מצא בו ניצוץ. "ניכר שיש לבחור השכלה תורנית", כתב הרביעי, "אבל כנראה לא הקפידו בישיבה שלמד בה על כתיב נכון". מורגנשטרן נעלב, ואולם גם שנים אחר כך לא פירסם את הסיפור הלא נעים הזה, כדי שלא לבייש את ארבעת הסופרים המכובדים עליו, שאחרי שנהיה נותן לחמָם הם הרעיפו עליו דברי שבח הגובלים בחנופה. רק אחרי מותם של כל השלושה הצטער על שיצאו מן העולם בלי שידעו כי רק מתוך דאגה לכבודם לא העמיד אותם בניסיון.

כך או כך, עלבון הוא מאיץ חלקיקים רב־עוצמה. כיוון שדחו אותו הקים מורגנשטרן בית הוצאה משלו, אבל לא פירסם בו דבר משלו. את זיכרונותיו פירסם כאמור ביידיש, הן כי היתה חשובה בעיניו כלשון העם הן כי סלד מן הריב בין שתי הלשונות של העם היהודי. הוא חשש כי הלשון העברית תזוהה עם המפעל הציוני, שהוא פיקפק בתבונה שבו. בסתר לבו קיווה שהלשון העברית תהיה הטריטוריה הניידת של העם היהודי, מעין מולדת רוחנית שהיהודי נושא על גבו מארץ לארץ כמו את ספר הספרים ואת ההשקפה ההומאנית. כשביקר בברלין, בשנים שהמפלגה הנאצית עדיין היתה נביחת חוצות, עוד שיעשע בלבו את התקווה שיום אחד יתאחדו שתי האומות המוסריות, היהודית והגרמנית, ויקימו יחד את ירושלים־החדשה, מצודת הרוחניות הצרופה, שכל אדם יכול לקחתה בתרמיל הנדודים שלו ולהעבירה למקום שיבחר לחיות בו, אותה ירושלים של מעלה שחזה היינֶה ברוחו קודם שבחר לחיות בפריז, עיר שלא שרפו בה ספרים. בינתיים היה על מורגנשטרן להרחיב את פעילות בית ההוצאה, לקשור אליו את טובי היוצרים וטובי המתרגמים ולקיים מה שהבטיח בהצהרת הכוונות שפירסם בכרך הראשון של "האסיף" — להביא מיפייפותו של יפת לאוהלי שם. את בחירת הספרים, תרגום ומקור, השאיר בידיו שלו. אמנם הוא לא פעל בשרירות לב ואף התייעץ עם מבקרי ספרות נודעים, אבל את עצתם קיבל רק כאשר תאמה את דעתו שלו. את רוב זמנו כבעלים של בית הוצאה הקדיש לגילוי כישרונות צעירים, וסופר צעיר שפירסם סיפור מעורר מחשבה התבקש לשלוח מיד את יצירתו הבאה. "אם גדולי הדור מצאו בו משהו — משמע שיש בו משהו," העיד בשיחה עם מבקר ספרות מפוסקי ההלכות בזירה הספרותית, "אבל אני סומך קודם כול על טעמי. אני יהודי פשוט, דורש טוב, סקרן, אוהב ספר, וגם רוב הקוראים הם אנשים כמוני. סופרים הכותבים ספרים לסופרים — שיקימו להם הוצאת ספרים לסופרים. אם הרעיד כתב־יד מיתר בלבי, אני יודע שסופר גדול לפני. אם לא הרעיד, אפשר שהוא סופר גדול אף יותר, אבל מוטב שימצא לו אכסניה אחרת." הוא ראה את עצמו, כך העיד עליו אותו מבקר בעקבות שיחתם גלוית הלב, כפטרונם של כל השואלים לנתיבות עולם, הנפעמים מהדר הטבע, התוהים על הנפש ועל הישארותה, המציגים לעצמם את השאלות שאין עליהן תשובות, אותן שאלות הממלאות את נפשו של היהודי יראת אלוהים מתוקה. בעשורים השלישי והרביעי למאה, ימי הזוהר של בית ההוצאה, קודם שנוסדו בתי ההוצאה הציבוריים שיכלו להסתכן בפרסום ספריהם של טירונים הואיל והמוסדות מילאו את קופותיהם המתרוקנות, שמו של בית ההוצאה הלך לפניו והקטלוג שלו כלל כמה מגדולי הסופרים האירופים ואף מספר רב של סופרים עברים. הסופרים המבטיחים, ולפעמים גם מקיימים, היו מביאים את ביכורי יצירותיהם קודם כול ל"כל־קורא", כי שם היו ההדפסה בהידור וההפצה מובטחת. מורגנשטרן השתבח בלבו כי בית הדפוס שלו הוא המקום שבו מתרחשת המהפכה העברית, ששוב אינה ציוץ דקיק של ציפור מארצות החום בחלונו של משורר עברי אלא שפת רחוב שכל אחד יכול לשבשה כאוות נפשו. ועם זאת, ענקי הרוח סירבו להוציא את כתביהם ב"כל־קורא". מורגנשטרן חיזר אחרי ביאליק והציע לו הצעות מפתות, אבל זה דחה אותו בלך ושוב וייסד בית הוצאה משלו.

 

מקובל עלי, חשבתי. הסופרים והמו"לים לעולם לא יהיו אגודה אחת. אף שהסופרים תלויים במוציא לאור לפרנסתם — את תהילתם הם מושכים מקהלם. הסבא ואני השתייכנו לכאורה לאותה אגודה מקצועית, אבל בינו לביני תהום פעורה. הסבא ראה עצמו כפטרונם של אנשי הרוח, ואילו אני ראיתי עצמי כמשרתם. האשימו אותי שאני מתייחס לספרים כאל מיני מזונות שאם אינם נאכלים מיד הם מבאישים, וסופרים שהסבא פינק בהידור ההוצאה לאור של כתביהם כעסו עלי על שאני חוסך בהוצאות עריכה והגהה ומדפיס את ספריהם על נייר זול. יש שאף טפלו עלי, ולרוע המזל לפעמים בצדק, שכשאני מתנער מחובת התשלום, כסבא בשעתו, אני מאשים את המחבר בחומרנות שאינה יאה לאיש רוח, וגם את הביקורת הזאת קיבלתי עלי ברוח של צידוק הדין ולא החזרתי להם איבה כנגד איבה. ועוד בנוגע לאיבה: דווקא את מחברו של הספר אופקים מתרחקים והולכים, שהיתה לי סיבה לשנוא שכן חיזר בשעתו אחרי אשתי השנייה, ושאת סגנונו המצועצע לא אהבתי — דווקא אותו טיפחתי ורוממתי לרב־מכר, ספינת הדגל של בית ההוצאה שלנו. בעזרת מבקר קנוי אחד ושניים־שלושה מבקרים נקיי כפיים העליתי אותו למדרגה של קלאסיקון, עד שאשתי השנייה, ציפורת כרמים המרחפת על פני החיים כמי שנשלחה ממרום להשיב על עולמנו היבש קצת רוח, נלכדה ברשת יחסי הציבור שפרשתי סביבו ושיכנעה את עצמה שמפריח המליצות הזה הוא אביר חלומותיה. כשלעצמי, ברצון הייתי מזדקן לצדה, הגם שהדבר היה כרוך במאמץ מתמיד לעמוד על בהונות כדי לנשום את אוויר הפסגות שהיא נושפת, אבל כיוון שרצתה ללכת ממני התנחמתי בכך שהגיעה לחיקו של אדם נבון ורעב לאהבה, שהרווחים ממכירת ספריו יאפשרו לי להסתכן בפרסום כתביהם של מגמגמים צעירים השותתים כנות. פירגנתי לה אושר, ואולם רק מעט אושר ידעה האישה המסכנה עם הגבר הזה, שעד מהרה עייף מאהבה שאין צורך להתאמץ כדי לזכות בה. הוא ניחן בכישרון מיוחד לספוג הערצה, אבל אשתי לשעבר תבעה לעצמה את הזכות הבלבדית להעריץ אותו, ואת זאת לא היה יכול לשאת. אמנם היתה היהלום שבכתרו, אבל אפילו מלך איננו עולה על מיטתו וכתרו על ראשו, וכשרמז לה בעדינות שלאהבה, כמו לכל סיפור טוב, יש התחלה אמצע וסוף, ביקשה לחזור אלי, ואולם אני כבר עייפתי מן החיים שהיו לנו. או אז התעורר בה החשד שמלכתחילה נישאתי לה בגלל כספה. זה היה נכון במידת־מה, ובחמלתי על זו שלפנים היתה אשת חיקי עשיתיה פילגשי, אבל החיים בשקר כבדו עלינו, והחבילה הארוזה בחוטים חלודים התפרדה מאליה. מנגד, היחסים שביני לבין מאהבהּ, שלא חייבו אלא נוכחות של הוקרה במועדי השמחה שלו ומילה טובה פה ושם, נותרו בעינם, וכאשר קיבל עוד פרס אחד ניגשתי אליו ללחוץ את ידו ותהיתי מנין לי הצורך להעמיד פנים שאני מעריץ אדם שאפילו את כף ידו הלחה הנאספת אל כפי ולהוטה להשתחרר ממנה אין ביכולתי לשאת. בעצם, כיום איני רוחש לו שום רגש, אלא אם כן אדישות היא מין רגש היודע גם את מה שהשכל איננו אומר לו: שנאה אינה עונש כשם שהאהבה אינה פרס. ואין אדם יכול להפחית מן האהבה לעצמו כשם שאין הוא יכול להפחית מן האכזבה מעצמו. מידותיו הן מידותיו, ולא בידו לשנותן. כזה אני, ומן הסתם לא אשתנה; לא אבזבז טינה על מי שאיני מסוגל לחבבו, ואיני נוטר טינה אף לכתבנים שאכלו מפתי וירקו לצלחתי. יחסי העוין כלפי סופרים בעלי כישרון שפיהם ולבם אינם שווים חף מכל חשבון, ואין לו דבר וחצי דבר עם יחסם שלהם אלי. אני עוין אותם בגלל תכונות נפשם ולא בגין התנשאותם עלי. ויש ביניהם גם כאלה שאני אוהב, יחידים שצניעותם אינה העמדת פנים אלא יחס של כבוד כלפי נפלאות התבונה והדמיון, כמו גד ידידי, שאותו אני אוהב מקרב לב. אבל דווקא האהבה היא שמקלקלת את השורה, לפי שאין היא מניחה לי להעריץ אותו כפי שמגיע לסופר נקי כפיים שאין ביצירתו ולו מילה אחת לתפארת המליצה. ואף זאת נותר לי לברר עם עצמי, אותו עצמי המתחמק בנימוס מכל דיון רציני באופיו ובהליכותיו של האיש הנושא את שמי: כיצד יכול אדם שעשיית ספרים מאוסה עליו להתעסק דווקא בהם? כרפתן המתעב ריח זבל וניחוח חציר ורק את ריח החלב והגבינה הוא אוהב — כך אני מוקיר את הספרות ולא את יוצריה. לדברי גד, גם הסבא נהג כבדהו וחשדהו בסופרים, לרבות אלה שטיפח וגידל, אבל הוא כנראה היטיב ממני להסתיר זאת, וביתו היה פתוח תמיד גם בפני מי שלא העריכם כלל. ואילו אני, אין לי בית שאני יכול לארח בו אנשי רוח מורעבים, אף לא אותו כישרון להסתיר מעיני הזולת שאינני מכבד אותו. בעבר עוד נהגתי לעתים לבוא אל בתי הקפה שבהם סופרים מבזבזים את שנינותם על חסידים שוטים, בידיעה שעלול להתיישב אל שולחני משורר עני, כביכול לשיחת עסקים אבל בעצם כדי שאשלם בעד הארוחה שהוא יזמין לעצמו כבדרך אגב. אלה ניצלו את נדיבותי והעמידו פנים שהם עושים לי טובה בכך שהם מתירים לי להזמין אותם לארוחת חינם, ועוד ריכלו מאחורי גבי ואמרו לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני מאכיל סופרים כדי לעשות רושם של אחד שקצת מהכסף שהוא מרוויח מניצולם הוא מוכן לבזבז גם עליהם. ולא זו בלבד, הוסיפו, אלא שלא מכיסי אני משלם — פקידי המס מכירים בפטפוט הזה כהוצאה מוכרת (האמת היא שמעולם לא רשמתי ארוחות אלה כפגישה עסקית). בין סופרים למו"לים עשויים להתפתח יחסי אהבה־איבה שמקורם כה ברור שאינו טעון תיאור כלל. מכל מקום, החיזור של הסבא אחרי סופרים נודעים וההתעלמות מעלובי הנפש רכשו לו יותר אויבים מידידים, ואישור להערכה זאת מצאתי גם בחיי־אדם:

דעתם של סופרי הדור ההוא, רובם דלפונים בני דלפונים וחשדנים בני חשדנים, לא היתה נוחה מהפטרון שפרש עליהם את חסותו. וכדרכם של סופרים, מה שהעיק על לבם יצא לרשות הרבים, בין במכתבים למערכת בין במרומז בסיפור ששיבצו בו סימני דרך המוליכים את הקורא אל האשם העיקרי, המו"ל. הסופרים, אף שלא הסכימו זה עם זה בעניינים רבים, היו מאוחדים בדעה שאדם הכותב את זיכרונותיו ביידיש אינו רשאי לראות עצמו כפטרון לעברית אלא כמי שמנצל אותם להאדרת שמו. היו שמתחו עליו ביקורת שרב אצלו התרגום על המקור, ולאלה הציע: למדו את עצמכם לתרגם מלשון ללשון. התרגומים מפרנסים את הסופרים ומשפרים את כלי העבודה שלהם; כשהם מתרגמים ספרות מעולה הם לומדים לכתוב בלי מליצות ובלי שברי פסוקים.

בספר "היהודי הנודד בין העברית ליידיש", שפירסם הפרופסור בוריס מאירסון ב"אוקספורד יוניברסיטי פרס" בשנת 1949, הוקדשו למורגנשטרן שתי עמודות תחת הכותרת "האבא של הספרות העברית בין שתי מלחמות עולם", כינוי המעיד על המקום שחוקרי הספרות העברית העניקו בשעתו למורגנשטרן. בספרו של מאירסון מופיעות מובאות ממכתבים שכתב מורגנשטרן לסופר מנחם פריש, שהיה בעיניו "כוכב זוהר בשמי הספרות העברית". במכתבים אלה קבל על כפיות הטובה של סופרים שטיפח; אחרי שרכשו לעצמם מעמד כתבו עליו כי לא לכבודה של ספרות אלא להאדרת שמו פירסם את ספריהם והושיבם אל שולחנו. במכתבו לפריש ציין מורגנשטרן כי סייע רק למי שנחלצו בכוחות עצמם מן הקנאות הדתית החשוכה ומן הנטייה לחקות את הקוביוסטוס הנכפה של הספרות הרוסית, וכי חקיינים וגונבי דעת נשרו לאטם מן הקטלוג של בית ההוצאה. הוא אף התלונן על אותם הסופרים שבפניהם פתח את השער לאירופה והם מיהרו להקים בה גטאות, סופרים ששאבו מספרות העולם לא רעיונות אלא גינונים. את הסופרים המבוססים, הנשואים לבנות עשירים ופטורים מדאגות הפרנסה, המתעלמים ממצוקתו של בן עניים, המשיל מורגנשטרן לגביר שבראותו קבצן ברחוב הוא שולח יד לכיס מעילו ומחזיר אותה ריקה, שכן רוחב ידו כבר הופגן בעצם התנועה האדנותית ודי בהצהרת הכוונות: הצד החומרי הוא טפל לעיקר, הצדקה כבר נעשתה בלי שעבר כסף מיד ליד. באותו ספר מופיעה גם מובאה מן ההספד שנשא מורגנשטרן למשורר ברוך כישרון שתירגם משיריו של משורר אנגלי עשיר ללשון המשנה. רעב ככלב, הזדהה המשורר דק ההרגשה עם הבריטי המתנשא וסיגל לעצמו גינונים של אדם שנקעה נפשו ממלֵאות השובע. מורגנשטרן ריחם עליו ושילם לו מקדמות על שירים שלא כתב. הוא אף הביע מורת רוח מחבורות הסופרים היושבים בבתי הקפה שעות ארוכות על תה וקוביית סוכר, סוקרים את נערות הזוהר העוברות ברחוב, מפריחים דברי שנינה שניבול פה חבוי בהם כתולעת בתפוח, משמיצים את המו"לים ואת עמיתיהם המפורסמים האוכלים לשובע והמקנחים ביין צרפתי ובגבינה שוויצרית, וכשהמלצר רומז להם שניצלו עד תום את כוס התה שלא שילמו בעדה הם קמים ממקומם כעדת אצילים שעייפה נפשם מן ההוללות והולכים איש לבית עוניו, מקום שם הצער בחלציים מחליף את צער העולם. ואז הם מתיישבים אל השולחן ובוראים דמות דומה לעצמם כדי שיוכלו להשליך עליה גם את הרחמים על עצמם.

ואולם ממקורות אחרים אנו למדים שמורגנשטרן הקיף את עצמו באותם הסופרים שעליהם ליגלג בזיכרונותיו. רבים מהם הוזמנו לאכול על שולחנו. אוכלי חינם אלה העתירו עליו מחמאות גלויות וסמויות. היו שכתבו על הזיכרונות שפירסם בהמשכים ביידיש שהם מלאכת מחשבת ומן הראוי שיכתוב אותם בעברית; חסידי היידיש, לשון המשביחה כשהיא מופקרת, לימדו עליו סנגוריה: עדיין לא הגיעה השעה לכתוב זיכרונות בעברית, לשון השומרת על איזו חזות בורגנית; ואלה גם אלה אמרו הן לכל מה שהפיק מורגנשטרן מעטו. רק רשע אחד, נ"ש, ששמו המלא נשאר חסוי, כתב כי לשבחו של המו"ל הנכבד ייאמר שאין הוא כותב את זיכרונותיו בשפה שעדיין איננו סופר בה, בהוראת מונה בה, והכול הבינו כי במחמאה של אותו רשע נרמז שהמו"ל הנערץ פשוט איננו שולט בשפה שהוא מבקש להימנות עם מי שהחיו אותה והחזירו את עטרתה ליושנה, ולכן הוא נזהר שלא לחטוא בה, שמא יתברר שאיננו בקי בתחביר המתחדש. ומסיבה זו כתב, כשם שדיבר, בגרמנית, ביידיש, בפולנית וברוסית, ומזכירו, דלפון שהוחלף מדי שנה באביון אחר, היה מתרגם את רשימותיו לעברית ומשביח אותן. במסה שכתב לבקוביצקי כשנודע דבר מותו של מורגנשטרן הובאה חליפת מכתבים שבין מורגנשטרן ליודקה שרייבר איש לבוב, קומוניסט נלהב שהיה בקי גדול בלשון העברית אבל שירה כתב רק ביידיש, מסיבות אידיאולוגיות — כך הצהיר אותו יודקה. כאשר הציע לו מורגנשטרן לכתוב שירה גם בעברית, השיב לו: "אני לא כותב שירים בעברית כי עברית היא לשון הבורגנות, ואיני רוצה לתת לבורגני הזדמנות להתענג על ייסורי הנפש שלי". בהערת השוליים כתב לבקוביצקי: "שרייבר כתב נובלה אחת בעברית אחרי שבילה עשר שנים מחייו בבית כלא פולני, ולאחר ששוחרר עבר לברית המועצות ושם הוצא להורג בגלל אותה נובלה". את מכתבו של שרייבר ואת התשובה של מורגנשטרן מצא לבקוביצקי בארכיון של הבונד. "אני לא בחרתי ביידיש מן הנימוקים שאתה בחרת בה, אלא דווקא מתוך כבוד לעברית", כתב שרייבר. "אינני בקי בה די הצורך להשתמש בה לענייני היומיום. כשאני מתיישב לכתוב מיד קופצות לנגד עיני המילים הגבוהות ואומרות, אנחנו היינו פה קודם ולכן יש לנו זכות קדימה. אני מבקש ממנה להיות עממית יותר והיא מסרבת. כנראה לא ניחנתי בכישרון למצוא את הצירופים המורידים מילים גדולות למדרגה נמוכה יותר. ביידיש הדברים קולחים מאליהם". "מלשון המכתבים שלך אני מסיק שאתה דווקא בקי גדול ברזיה של לשוננו", השיב לו מורגנשטרן. "וביידיש אתה כותב מפני שאתה חש, כמו שכתבת לי במכתבך האחרון, שבעברית דבקו יותר מדי מילים שמתאימות לכתבי אישום מאשר לצורות של חיבוב, המצויות ביידיש בשפע. 'כזבי הקודש' אתה קורא לתנ"ך ולמפרשיו. כאן, אישי הנכבד, אתה טועה במושג כזב. שירה אינה מכזבת, אלא אומרת אמת במשל ובשנינה. דווקא במדור השירה מופיעים אבות האומה במלוא אנושיותם. עם פרקי הפרוזה בספר הספרים גם לי יש בעיות. גם אני הייתי מרוצה יותר אילו היו מייסדי האומה שלנו בוראים להם אלוהים פחות מרושע, פחות קטנוני ומקפיד על כבודו. אבל יש בחירה. הלוא לכך נבחרנו: תמיד נוכל לאמץ את הפרוזה הגבוהה שאתה שולט בה ביד אומן או להמשיך במלוא הענווה את השירה הנפלאה של הנביאים".

אחרי ש"כל־קורא" היה לשם דבר, גם הרשימות של בעליו זכו לעליית מדרגה ונמצאו ראויות לדפוס. אף על פי כן מורגנשטרן לא התפתה לפרסם אסופה של הגיגים, והתייחס אליהם כאל דו־שיח עם הקורא. את תוכניותיו לעתיד הרחוק שטח באוזני אותם סופרים שמפניהם התבטל. אלה היו מתכנסים בביתו כחבורה של קושרים המתכננת מהפכה ודנים בכובד ראש בשלב הבא של ההשתלטות על דעת הקהל היהודית. הדיונים הללו נשמרו בסוד, וזאת לא מיראת המלכות אלא מן החשש להעליב את מי שלא הוזמנו. שכן איש לא רדף את הסופרים העברים בפולין מלבד חרפת העוני, והמוזמנים לפגישות הסתר בביתו של מורגנשטרן יכלו לאגור בכרסם די מזון לימות השפל.

להשערה שבסתר לבו קיווה הסבא כי בבוא היום יימנה עם הסופרים מצא גד תימוכין במכתבי הסירוב שכתב הסבא בעברית חגיגית מאוד לסופרים שאת כתביהם בחר שלא לפרסם. לשבחו ייאמר, טען בפנַי גד באחת משיחותינו, שאת התשובות המצערות לא הפקיד בידי מזכיר ומכונת כתיבה, אלא כתָבן בעצמו בעט ועל נייר, כאילו ראה חובה לעצמו לנמק את הסירוב, וזאת מן הסתם כדי שלא לטעת ייאוש בלב הסופרים הצעירים אלא לעודדם שימשיכו לכתוב ולשפר את "כלי המלאכה" שלהם. טוב ויפה, עניתי לו כאשר העלה את ההשערה הזאת; מן העובדה שהסבא השתדל שמכתבי הסירוב שלו לא יהיו מעליבים או הרסניים אפשר להסיק שהיה אדם אדיב מטבעו, אבל אין להסיק מהם שקינן בו היצר להיות סופר בעצמו. שים לב לסגנון, אמר אז גד. איזו שפה מסולסלת ואילו הערות מחכימות אתה מוצא אצלו. רק אדם שהתלבט בשאלות של סגנון, של ריתמוס ושל עצירה פתאומית במשפט שאין צורך לסיימו, שכן הרמז חזק יותר ומדויק יותר מן ההיגד הישיר — רק אדם כזה היה יכול להפיק מעטו את המכתבים המחכימים הללו. כותב המכתבים הללו היה מוחזק בעיני עצמו זכאי להורות לאחרים פרק בהלכות כתיבה, טען גד. כעת, שנים אחרי אותה שיחה, נוכחתי שמצא לנכון להוסיף בספר את ההבחנה הבאה:

המכתבים ששלח מורגנשטרן לסופרים אשר את כתבי־היד שלהם דחה היו רצופים שפע עצות מלומדות המעידות על אהבתו ללשון העברית ועל להיטותו להחיש את טמיעתה בתוך הספרות האירופית. להיטות זו באה לידי ביטוי בזיכרונות שפירסם בעיתונו בשובו מברלין בשנת 1921, המום ונרגש מחירות הרוח שמצא במקום שבו המאבק על עצם הקיום עמד לנחול מפלה ניצחת.