תני לי לאחוז בידך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תני לי לאחוז בידך
מכר
אלפי
עותקים
תני לי לאחוז בידך
מכר
אלפי
עותקים

תני לי לאחוז בידך

4.3 כוכבים (48 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: יעל צובארי
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2015
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 14 שעות ו 30 דק'

טובה אלסטרדאל

טובה אלסטרדאל — סופרת, מחזאית, עורכת ועיתונאית — נולדה ב–1960 במאלמו שבשוודיה.

"מדובר ללא ספק באחת הסופרות הטובות של התקופה, אם כי נכון יותר לומר שטובה אלסטראדל היא הסופרת הטובה ביותר בעת הזו" (עיתון "נוֹרַה סקוֹנֶה")

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
ערב לפני חגיגות האחד במאי צונחת צ'ארלי אריקסון אל מותה ממרפסת דירה בקומה האחת-עשרה בפרבר יקובסברג שמחוץ לשטוקהולם. היא מותירה אחריה חיים סבוכים, הכוללים שלל התנהגויות מתעתעות וגם שימוש בסמים. 
שעות אחדות לפני מותה של צ'ארלי מבחין בה חסר בית, המוכר למשטרה בגלל הזיותיו ותיאוריות הקונספירציה הפרועות שלו. הוא רואה את צ'ארלי מחוץ למועדון לילה בחברת גבר בעל חזות מאיימת, אבל מי יאמין לעדותו? 
הלן, אחותה של צ'ארלי, עזבה זמן רב לפני כן את יקובסברג וניתקה את קשריה עם בני משפחתה. היא הקימה לעצמה משפחה משלה – בעל ושני ילדים – תוך שהיא מדחיקה זיכרונות ילדות על אם נוטשת ואב אלכוהוליסט. 
אבל התהייה מה באמת קרה לצ'ארלי בליל מותה אינה מרפה ממנה. האם היא אכן התאבדה או שמישהו גרם למותה? ואם כן – מדוע? ולמה שהתה צ'ארלי בבואנוס איירס ארבעה שבועות לפני הלילה האחרון בחייה? 
במהלך חיפושיה העיקשים אחר האמת נחשפת הלן לפרק אכזרי ביותר בהיסטוריה של אמריקה הלטינית. פרק זה הוא חלק בלתי נפרד מגורל משפחתה ומהטרגדיות שפקדו אותה לאחר שבשלהי שנות השבעים התאהבה אמה בפליט מארגנטינה ומאז נעלמו עקבותיה. תוך זמן קצר הלן מגלה שכוחות עוינים רבים עדיין אורבים לה – מוכנים להשתיק לתמיד כל מי שיעז לשאול יותר מדי שאלות הקשורות בעבר.
 
תני לי לאחוז בידך, ספרה הראשון של  טובה אלסטראדל זכה בפרס האקדמיה בשוודיה למותחן הטוב ביותר בשנת 2014. מאז תורגם הספר לעשרות שפות וזכה בשבחי הביקורת בכל המדינות שבהן ראה אור.  

פרק ראשון

בואנוס איירס, 1978
 
היא הרגישה חנוקה בחושך ובקושי הצליחה לנשום לאחר שהם כיסו את פניה בברדס מטונף. כנראה שהשתמשו בברדס הזה לפני כן, כי היה נדמה לה שהיא מריחה זיעה. הפרשות של אדם שנכנע לייאוש.
גופה התמרד. הוא בער מחשמל וזעק דרך הפצעים הפתוחים בכפות רגליה, פַּעַם באבר המין המחושמל.
הם ניגנו את המוסיקה.
תמיד אותה מוסיקה.
״You can dance, you can jive, having the time of your life...״
מבעד למערכת הוונטילציה הרועמת היא שמעה בלילות רכבות רחוקות, ועם עלות השחר את עומסי התנועה. קולות הבוקר עוררו בה אימה: דלתות שנטרקו בקומות התחתונות; הצעדים במדרגות שהובילו לעליית הגג שבה הייתה כלואה; ההמתנה למגפיים שיבצבצו דרך החריץ בתחתית הברדס; ואז שוב המוסיקה. הצלילים שבקעו מתוך נגן קלטות מיושן הדהדו בין קירות האבן וגרמו לה לייחל למותה.
היא דמיינה את המוות כסוג של שלווה צוננת ללא תחתית. אלו היו מים צלולים ושחורים ביער שאותו לא תשוב לראות. המוות הוא הדממה.
בלילות, כשהבדידות בתוך הברדס הייתה מוחלטת, מחשבותיה נדדו דווקא לאגם פרִיקֶן ביערות וֶרמלַנד. משונה. היא לא ביקרה באגם שנים רבות מכיוון שהוא שיעמם אותה בתקופה ההיא ויערות וֶרמלַנד האין־סופיים עוררו בה תחושת מחנק. כעת היה נדמה לה ששם, רק שם, תוכל שוב לנשום.
הכאב היה נוראי. הבקרים לא חדלו להפציע. וגם המוסיקה.
 
קרה ששמעה את קולותיהם של תלמידי בית ספר שרים אי־שם בחוץ, ושירתם הייתה גרועה מהגידופים ומהמגפיים הנוקשים על רצפת האבן. אי־שם בחוץ המשיכו החיים להתנהל כסדרם בזמן שאיש לא ידע היכן היא. היא החלה לשמוע קולות, קולות שזיהתה, וחשה שהטירוף החל לכרסם בה. כל מה שראתה היה רצפה וכפות רגליים ואת מגפיהם כשהתקרבו. אם העזה להרים מעט את ראשה הייתה יכולה להבחין במתאר של פלג גוף תחתון.
* * *
 
כעת הם קראו את המספר שלה. הכאבים טלטלו את גופה כשקמה על רגליים חלשות.
הם מובילים אותה במורד המדרגות. רגליה הכבולות בשלשלאות מועדות. היא שומעת קרקוש של שלשלאות אחרות מסביבה, ואז נתקלת במדרגות נוספות.
היא חייבת לנסות לומר משהו על הילדות, על כך שהיא אמא. האם הם לא מבינים את זה?
אלה נוחתת על עורפה והיא משתתקת.
קומת המרתף. היא כבר למדה דבר או שניים על הבית הזה, כפי שלמדה על רוע וכאב ובוז כלפי סוג האדם הנלוז שהיא. בראשה הבליחה מחשבה על אלוהים, אבל האישה שהיא הייתה בעבר לא הייתה צונחת על ברכיה ומתפללת.
הם אומרים לה שתקבל חיסון והיא חשה דקירה בזרוע. ואז ערפל כמו ערפילי הבוקר מעל אגם פרִיקֶן. כך, לפחות, רצתה לחשוב. היא ביקשה לחשוב על האגם והשלווה, אבל פרכסה בעוויתות.
היא לא באמת רוצה למות. גפיה מתמרדים נגד גזרת המוות. חייה היו כה קצרים, אבל היא לא מסוגלת להניע יותר את איבריה. גופה נודם על רצפת האבן. הכאב נמוג. היא כבר לא חשה דבר פרט לצחנת שתן באפה.
הדבר האחרון שהיא שומעת הוא יבבה קלושה.

טובה אלסטרדאל

טובה אלסטרדאל — סופרת, מחזאית, עורכת ועיתונאית — נולדה ב–1960 במאלמו שבשוודיה.

"מדובר ללא ספק באחת הסופרות הטובות של התקופה, אם כי נכון יותר לומר שטובה אלסטראדל היא הסופרת הטובה ביותר בעת הזו" (עיתון "נוֹרַה סקוֹנֶה")

עוד על הספר

  • תרגום: יעל צובארי
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2015
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 14 שעות ו 30 דק'
תני לי לאחוז בידך טובה אלסטרדאל
בואנוס איירס, 1978
 
היא הרגישה חנוקה בחושך ובקושי הצליחה לנשום לאחר שהם כיסו את פניה בברדס מטונף. כנראה שהשתמשו בברדס הזה לפני כן, כי היה נדמה לה שהיא מריחה זיעה. הפרשות של אדם שנכנע לייאוש.
גופה התמרד. הוא בער מחשמל וזעק דרך הפצעים הפתוחים בכפות רגליה, פַּעַם באבר המין המחושמל.
הם ניגנו את המוסיקה.
תמיד אותה מוסיקה.
״You can dance, you can jive, having the time of your life...״
מבעד למערכת הוונטילציה הרועמת היא שמעה בלילות רכבות רחוקות, ועם עלות השחר את עומסי התנועה. קולות הבוקר עוררו בה אימה: דלתות שנטרקו בקומות התחתונות; הצעדים במדרגות שהובילו לעליית הגג שבה הייתה כלואה; ההמתנה למגפיים שיבצבצו דרך החריץ בתחתית הברדס; ואז שוב המוסיקה. הצלילים שבקעו מתוך נגן קלטות מיושן הדהדו בין קירות האבן וגרמו לה לייחל למותה.
היא דמיינה את המוות כסוג של שלווה צוננת ללא תחתית. אלו היו מים צלולים ושחורים ביער שאותו לא תשוב לראות. המוות הוא הדממה.
בלילות, כשהבדידות בתוך הברדס הייתה מוחלטת, מחשבותיה נדדו דווקא לאגם פרִיקֶן ביערות וֶרמלַנד. משונה. היא לא ביקרה באגם שנים רבות מכיוון שהוא שיעמם אותה בתקופה ההיא ויערות וֶרמלַנד האין־סופיים עוררו בה תחושת מחנק. כעת היה נדמה לה ששם, רק שם, תוכל שוב לנשום.
הכאב היה נוראי. הבקרים לא חדלו להפציע. וגם המוסיקה.
 
קרה ששמעה את קולותיהם של תלמידי בית ספר שרים אי־שם בחוץ, ושירתם הייתה גרועה מהגידופים ומהמגפיים הנוקשים על רצפת האבן. אי־שם בחוץ המשיכו החיים להתנהל כסדרם בזמן שאיש לא ידע היכן היא. היא החלה לשמוע קולות, קולות שזיהתה, וחשה שהטירוף החל לכרסם בה. כל מה שראתה היה רצפה וכפות רגליים ואת מגפיהם כשהתקרבו. אם העזה להרים מעט את ראשה הייתה יכולה להבחין במתאר של פלג גוף תחתון.
* * *
 
כעת הם קראו את המספר שלה. הכאבים טלטלו את גופה כשקמה על רגליים חלשות.
הם מובילים אותה במורד המדרגות. רגליה הכבולות בשלשלאות מועדות. היא שומעת קרקוש של שלשלאות אחרות מסביבה, ואז נתקלת במדרגות נוספות.
היא חייבת לנסות לומר משהו על הילדות, על כך שהיא אמא. האם הם לא מבינים את זה?
אלה נוחתת על עורפה והיא משתתקת.
קומת המרתף. היא כבר למדה דבר או שניים על הבית הזה, כפי שלמדה על רוע וכאב ובוז כלפי סוג האדם הנלוז שהיא. בראשה הבליחה מחשבה על אלוהים, אבל האישה שהיא הייתה בעבר לא הייתה צונחת על ברכיה ומתפללת.
הם אומרים לה שתקבל חיסון והיא חשה דקירה בזרוע. ואז ערפל כמו ערפילי הבוקר מעל אגם פרִיקֶן. כך, לפחות, רצתה לחשוב. היא ביקשה לחשוב על האגם והשלווה, אבל פרכסה בעוויתות.
היא לא באמת רוצה למות. גפיה מתמרדים נגד גזרת המוות. חייה היו כה קצרים, אבל היא לא מסוגלת להניע יותר את איבריה. גופה נודם על רצפת האבן. הכאב נמוג. היא כבר לא חשה דבר פרט לצחנת שתן באפה.
הדבר האחרון שהיא שומעת הוא יבבה קלושה.