בואנוס איירס, 1978
היא הרגישה חנוקה בחושך ובקושי הצליחה לנשום לאחר שהם כיסו את פניה בברדס מטונף. כנראה שהשתמשו בברדס הזה לפני כן, כי היה נדמה לה שהיא מריחה זיעה. הפרשות של אדם שנכנע לייאוש.
גופה התמרד. הוא בער מחשמל וזעק דרך הפצעים הפתוחים בכפות רגליה, פַּעַם באבר המין המחושמל.
הם ניגנו את המוסיקה.
תמיד אותה מוסיקה.
״You can dance, you can jive, having the time of your life...״
מבעד למערכת הוונטילציה הרועמת היא שמעה בלילות רכבות רחוקות, ועם עלות השחר את עומסי התנועה. קולות הבוקר עוררו בה אימה: דלתות שנטרקו בקומות התחתונות; הצעדים במדרגות שהובילו לעליית הגג שבה הייתה כלואה; ההמתנה למגפיים שיבצבצו דרך החריץ בתחתית הברדס; ואז שוב המוסיקה. הצלילים שבקעו מתוך נגן קלטות מיושן הדהדו בין קירות האבן וגרמו לה לייחל למותה.
היא דמיינה את המוות כסוג של שלווה צוננת ללא תחתית. אלו היו מים צלולים ושחורים ביער שאותו לא תשוב לראות. המוות הוא הדממה.
בלילות, כשהבדידות בתוך הברדס הייתה מוחלטת, מחשבותיה נדדו דווקא לאגם פרִיקֶן ביערות וֶרמלַנד. משונה. היא לא ביקרה באגם שנים רבות מכיוון שהוא שיעמם אותה בתקופה ההיא ויערות וֶרמלַנד האין־סופיים עוררו בה תחושת מחנק. כעת היה נדמה לה ששם, רק שם, תוכל שוב לנשום.
הכאב היה נוראי. הבקרים לא חדלו להפציע. וגם המוסיקה.
קרה ששמעה את קולותיהם של תלמידי בית ספר שרים אי־שם בחוץ, ושירתם הייתה גרועה מהגידופים ומהמגפיים הנוקשים על רצפת האבן. אי־שם בחוץ המשיכו החיים להתנהל כסדרם בזמן שאיש לא ידע היכן היא. היא החלה לשמוע קולות, קולות שזיהתה, וחשה שהטירוף החל לכרסם בה. כל מה שראתה היה רצפה וכפות רגליים ואת מגפיהם כשהתקרבו. אם העזה להרים מעט את ראשה הייתה יכולה להבחין במתאר של פלג גוף תחתון.
* * *
כעת הם קראו את המספר שלה. הכאבים טלטלו את גופה כשקמה על רגליים חלשות.
הם מובילים אותה במורד המדרגות. רגליה הכבולות בשלשלאות מועדות. היא שומעת קרקוש של שלשלאות אחרות מסביבה, ואז נתקלת במדרגות נוספות.
היא חייבת לנסות לומר משהו על הילדות, על כך שהיא אמא. האם הם לא מבינים את זה?
אלה נוחתת על עורפה והיא משתתקת.
קומת המרתף. היא כבר למדה דבר או שניים על הבית הזה, כפי שלמדה על רוע וכאב ובוז כלפי סוג האדם הנלוז שהיא. בראשה הבליחה מחשבה על אלוהים, אבל האישה שהיא הייתה בעבר לא הייתה צונחת על ברכיה ומתפללת.
הם אומרים לה שתקבל חיסון והיא חשה דקירה בזרוע. ואז ערפל כמו ערפילי הבוקר מעל אגם פרִיקֶן. כך, לפחות, רצתה לחשוב. היא ביקשה לחשוב על האגם והשלווה, אבל פרכסה בעוויתות.
היא לא באמת רוצה למות. גפיה מתמרדים נגד גזרת המוות. חייה היו כה קצרים, אבל היא לא מסוגלת להניע יותר את איבריה. גופה נודם על רצפת האבן. הכאב נמוג. היא כבר לא חשה דבר פרט לצחנת שתן באפה.
הדבר האחרון שהיא שומעת הוא יבבה קלושה.
