מחשבה ראשונה
1
לפני שנים החלטתי כי לעולם לא אתחתן, לעולם לא אהרה ולעולם לא אלד. אבל הנה אני ובגיל שלושים ושש אני אשת איש, שלושה ילדים כבר הבאתי אל העולם הזה וילד חדש פועם בקרבי כעת, כבד וחי. אוטובוס מטפס על צלעו של רכס הר מירון, ומבעד לאחד מחלונותיו אני משקיפה אל החורש הגלילי הסבוך שהכביש עובר בו. זמן רב חלף מאז שהייתי כאן, אבל דומה שאני מכירה כל צמח וכל אבן. זמן רב חלף מאז שפגשתי את אחי, ודומה שאיני מכירה אותו עוד.
בעיקול האחרון לפני הכפר שלנו מתרוממת ידי לצלצל בפעמון העצירה. והנה התחנה, והנהג עוצר את האוטובוס וממתין עד שאני קמה ממקומי ובפסיעות זהירות של אישה הרה יורדת במדרגות של הדלת האחורית. הנוסעים האחרים ממשיכים הלאה ואילו אני מתחילה לצעוד, גבי אל הכביש ופעמי אל הבתים הנטועים בַּמדרון הסלעי.
צונן ונקי הוא האוויר, וענני סתיו מטילים על הכפר צללים כהים. אני מהדקת את צעיפי אל כתפי וצועדת קדימה, צועדת קדימה ומהדקת את צעיפי אל כתפי הרועדות. לָמה לא חזרתי לכאן לפני חודשיים. למה לא חזרתי לפני חודש. ולמה אני חוזרת עכשיו.
אינני פונה אחרי השער ימינה, אל עבר הבית שלי. הבית עומד ריק ומוגף מאז שגלינו מכאן. ריק ומוגף הוא מצַפֶּה לי, אך אינני הולכת אליו. אני חולפת על פני המכולת הישנה ועל פני ביתן חנות הספרים ופונה שמאלה, אל הדרך הצרה שנסללה בין החורשה הגדולה ובין הגדר המקיפה את הכפר. כשאני שומעת מכונית מתקרבת מאחורי, אני סוטה אל בין השיחים שבשוליים מבלי להפנות אליה מבט. המכונית עוברת על פני באיטיות. נהגה מנסה, מן הסתם, להציע לי טרמפ אל בית המדרש. אבל אני מסתכלת רק ישר, ואיני רואה אותו.
את בניין בית המדרש הקימו אחי ואישי עמוק בין עצי החורשה, כדי שמי שמבקש לבוא אליו, יצטרך לחפשו. בכניסה מתגודדים כמה תלמידים צעירים. פרחֵי תַּנָאִים, נהג אישי לכנות אותם בחיבה. הם נפוצים בבהלה כשאני מגיחה לקראתם מבין העצים, ואחרי שאני עוברת הם ממהרים להתאסף ולהתלחש מאחורי גבי. מתוך בליל לחישותיהם הנרגשות קולטות אוזני את המילים: אשתו. מאז המחלוקת. רַבִּי נאור. רַבִּי אביב.
רגלַי נושאות אותי אל הקומה השנייה, והנה לפני דלת העץ הכפולה של אולם הלימוד, קודש הקודשים אשר זר אינו קרֵב אליו. מתוך האולם, מבעד לרווח הדק שבין שתי כנפות הדלת, בוקע אלי קולו הנוקב של אחי בשיעור היומי שלו לבני החבורה הוותיקה והמובחרת של בית המדרש. אלה שאביב נהג לכנות אותם, בחיבה מהולה ביראה, פרחי אָמוֹרָאִים.
תַּשֵׁת חושך ויהי לילה — זה העולם הזה, צועק אחי מתוך מסכת בבא מציעא דף פ"ג עמוד א' למעלה.
זה העולם הזה שדומה ללילה, אני משלימה את המשפט בלִבִּי, ואחרי הפוגה דרמטית שומעת את נאור אומר בשקט, כמעט בלחישה: זה העולם הזה, שדומה ללילה!
בשארית כוחותי אני מטילה את גופי נכחי, הודפת את כנפות הדלת ונכנסת, כמעט נופלת, אל תוך אולם הלימוד.
והנה אני בפנים, והנה אני עומדת מולו.
דממה משתררת. דרוכים יושבים התלמידים לפני רבם, ובבת אחת מופנים לעברי כל זוגות העיניים שלהם אשר עד לפני רגע היו נשואים אליו. הוא עצמו עומד על הבימה המוגבהת, ידיו לופתות את שולי הדוכן שעליו מונחת הגמרא הפתוחה. אני מבחינה מיד בשֵׂיבה ראשונה שנזרקה, מאז שראיתי אותו, בשערות זקנו. חוטים אפורים שזורים גם בפאותיו, המשתלשלות מכיפת הבד השחורה המכסה את ראשו המגולח. אבל זוהר פניו לא הועם כלל, וקומתו זקופה ובטוחה בדיוק כפי שהיתה.
