אהבה כואבת חלק שלישי: אמירה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה כואבת חלק שלישי: אמירה
מכר
מאות
עותקים
אהבה כואבת חלק שלישי: אמירה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אהבה כואבת חלק שלישי: אמירה

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רם אורן

רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

היה עורך דין ועיתונאי, ולכתיבה ספרותית הגיע בגיל מתקדם יחסית. את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". את עבודתו העיתונאית (בה הגיע להישגים ולעריכת מוספים חשובים בעיתון) שילב עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין.
הצלחתו הקופתית של אורן (שאין לה כמעט אח ורע במו"לות הישראלית) הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת את ספריו של אורן ושל סופרים אחרים כשפרה הורן, עירית לינור, שלי יחימוביץ' וקובי אוז. לאחר הצלחתו הראשונית מנסה אורן לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). הספרים תורגמו למספר שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית.
 

תקציר

אמירה, בתם היפה של באשירה הערבייה ודני היהודי, חולמת להיות רקדנית. בחוג למחול של בית הספר שבו היא לומדת, היא מגלה כישרון רב וצוברת הישגים. לכאורה צפוי לה עתיד מזהיר, אבל הגורל רוצה אחרת וחייה מתהפכים למן הרגע שבו היא מוזמנת לרקוד במסיבת גן של אחד מעשירי חיפה.

בעל כורחה נקלעת אמירה למערבולת בלתי נשלטת של אהבה, תשוקה וייסורים קשים. חסרי אונים ניצבים הוריה נוכח מצבה העגום, עד שמגיעה הישועה ממקור לא צפוי.

החלק האחרון של הטרילוגיה "אהבה כואבת" מגולל את המשך קורותיהם של גיבורי החלק הראשון והשני. שני ספרים אלה זכו לשבחי הביקורת וטיפסו לרשימות רבי המכר. שירי, איתן, בועז, באשירה, דני ופארידה כבר מוכרים היטב לקוראי הטרילוגיה. בספר השלישי הם מתמודדים עם אתגרים חדשים בחייהם.

"אהבה כואבת: אמירה" הוא ספרו השלושים וחמישה של רם אורן.

פרק ראשון

פרק א'
העסקה
1.

בצעדים מהוססים, כאילו נכנסה שלא ברשות למקום לא לה, פסעה פארידה על המרצפות המצוירות, שהונחו ביד אומן בבית האחוזה לפני יותר משמונים שנה. היא שמחה להיווכח שבמהלך המלחמה של 1948 לא נעקרה אף אחת מהמרצפות ממקומה. מבטה פנה אל אולם הכניסה המשופץ ואל גרם המדרגות המעוצב המוליך אל הקומה השנייה. גם הם נותרו בדיוק כפי שזכרה אותם.
לנגד עיניה קמו ועלו מראות העבר הססגוניים. בזיכרונה שחזרה את מראה האורחים הנכבדים שהוזמנו לקבלות הפנים ולמסיבות החגיגיות. היא דימתה לשאוף בהנאה את ניחוח המעדנים שהוגשו בסעודות המפוארות בחדר האוכל לגברים ולנשים הדורי לבוש שדיברו ערבית או אנגלית. כאב הפינוי החפוז מהבית בעקבות המלחמה נמוג, וחום נעים מילא את קרבה כשהעלתה זיכרונות מן התקופה שבה חיי משפחתה לא יכלו להיות טובים יותר.
חדר האירוח הגדול שהועמד לרשותה על ידי בתה, באשירה, נצבע לא מכבר מחדש באותם צבעים שפיארו את כתליו לפני המלחמה. התקרה שימרה את ציורי העבר הדהויים, שהציגו להק ציפורים המפזזות בחדווה בתוך גן של שושנים אדומות. פארידה זכרה היטב את החדר הזה, שבו שהה פעם פאהד אל עזיז, הנסיך הסעודי, קרוב משפחתו של בעלה שפגש באותו בית לראשונה את באשירה. היא זכרה כל פרט מאותה סעודה גורלית: את עיניו של הנסיך מתמקדות בבתם הקטנה שהסבה לשולחן האוכל החגיגי, את השאלה שלו אם כבר הובטחה לגבר אחר ואת תשובתה ותשובת מוסטפה שבאשירה עדיין פנויה. הצעת הנישואין של הנסיך נראתה עתה כשריד של עבר רחוק, דמיוני לחלוטין. על מה חשבו אז פארידה ומוסטפה כשהסכימו להשיא את בתם לנסיך? הם היו בטוחים שנישואין אלה יהיו לטובת בתם. הם לא האמינו באהבה, הם רצו בקשר מכובד של נישואין והיו בטוחים שבתם תציית לכל אשר יחליטו. את התנגדותה של באשירה ייחסו למרי של גיל התבגרות, לא לרצונה האמיתי.
הייתה זו תקופה קשה ומתסכלת, רצופה אי־הבנות, מתחים ומריבות במשפחה. הצער שאפף את הבית העיק על פארידה כמו שק אבנים כבד. היא מיעטה לישון ולאכול, ניהלה שיחות אין ספור עם בתה הסוררת ונאלצה אט אט להודות בינה לבינה ששום נימוק לא יועיל לשכנע את באשירה בצדקת החלטתם.
עתה, מששבה פארידה אל ביתה בעכו, נתגלתה לפניה בת אחרת, שונה לחלוטין מהבת שגידלה. לא עוד צל מרחף אפוף יגון, ראש מורכן ועיניים דומעות. לא עוד נערה המאיימת בהתאבדות ומוכנה להימלט מהבית בכל שעת כושר. באשירה החדשה הייתה צעירה חייכנית, מאושרת, עליזה וחדורה בשמחת חיים. ״הפתעת אותי,״ התפעלה פארידה, ״לא חשבתי שאראה אותך אי פעם מאושרת כל כך.״
״לא פלא,״ השיבה בתה בחיוך, ״אני מאוהבת, אמא...״
פארידה, באשירה ודני ניהלו שיחה ממושכת אל תוך הלילה הראשון שלהם יחד. שתי הנשים גוללו זו בפני זו את מהלך חייהן מאז נחטפה באשירה בידי דני. רק אחרי חצות הציעו באשירה ודני לפארידה ללכת לישון.
פארידה עלתה אל הקומה השנייה. היא פתחה את דלת העץ, ספגה את מראות החדר הישן ונשמה עמוק אל קרבה את ריח הרהיטים העתיקים. היא הסיטה את הווילונות הדקים, לחצה על ידיות הברזל של החלונות, פתחה לרווחה את כנפי הזכוכית, חשפה את פניה אל משב הרוח הרענן שעלה מן השדות, השתרעה על המיטה הרכה ונרדמה כאבן. כשהתעוררה בבוקר, שלחה כבהיסח הדעת את ידה אל המקום שבו אמור היה להימצא כבל הפעמון. פעם, כשהתגוררה בבית זה, היו בני המשפחה ואורחיהם מושכים בכבל לאחר שהתעוררו כדי לאותת למשרתים על רצונם שיביאו למיטותיהם את ארוחת הבוקר. אבל הכבל לא היה שם עוד. הזמנים השתנו.
אט אט הרהרה פארידה בשיחותיה עם באשירה ועם דני. היא זכרה שסיפרה להם על חייה לצדו של אמיל ועל ההחלטה שגמלה בלבה לבוא אל בתה בישראל. באשירה ודני סיפרו לה על קורותיהם בשנים האחרונות. פארידה הקשיבה במלוא תשומת לבה. היא חיבבה את דני מהמבט הראשון. הוא נהג בה כאילו הייתה אמו, טיפל בה בעדינות ושאל שוב ושוב מה יוכל לעשות כדי שתרגיש עצמה בנוח. מעל לכול מצא חן בעיניה שהוא אוהב את באשירה ללא מצרים ומצהיר שוב ושוב על אהבתו ועל האושר הרב שממלא את לבו מאז חברו יחד. איש מהם לא הזכיר את הנסיך, את החטיפה ואת מותו של מוסטפה, בעלה של פארידה. נראה היה להם טבעי כל כך שהם יושבים סוף סוף יחד, משפחה קטנה, מלוכדת באושר גדול.
שנת הלילה הרגועה היטיבה עם פארידה. היא התלבשה וירדה לחדר האוכל נמרצת וחייכנית, ועיניה נפערו בהתפעלות למראה הנערה שהסבה גם היא לשולחן. שתיהן הביטו זו בזו.
״את ודאי אמירה,״ אמרה פארידה, ״לא תיארתי לעצמי ילדה גדולה ויפה כל כך.״
״ומי את?״ שאלה הנערה.
״אני סבתא שלך, פארידה.״
אמירה ידעה רק מעט על תולדות משפחתה. באשירה לא הרבתה לדבר על הנושא, היא רצתה למחוק פרקים שלמים מחייה בבית הוריה.
אמירה קרבה אל סבתה, נשקה על לחייה, ופארידה הקיפה את גופה הנערי בזרועותיה.
״כל כך חיכיתי ליום שבו אוכל לפגוש אותך,״ אמרה.
״איך הגעת אלינו, סבתא?״
״זהו סיפור ארוך.״
״תלווי אותי לבית הספר ותספרי לי בדרך.״
בעיניים פעורות מהפתעה עקבה פארידה אחרי בתה שהכינה פרוסות קלי, ביצים וסלט, והגישה צלחת עם מגוון גבינות מתוצרת המחלבה.
״אף פעם לא ראיתי אותך מבשלת,״ התפעלה פארידה.
״דני לימד אותי,״ אמרה באשירה בגאווה.
היא הגישה את הארוחה לאמה ושפתה את הקומקום כדי להכין קפה. תנועותיה היו זריזות ויעילות. מוזר, חשבה פארידה, כל חיי בבית הזה התרגלתי לכך שעל הכנת האוכל מופקדים המשרתים. פתאום, חסרונם לא היה מורגש.
פארידה החמיאה לבתה על איכותן של הגבינות. באשירה סיפרה לה על עבודתה במחלבה, על קשיי השיווק ועל תוכניות הפיתוח.
פארידה שתתה לאיטה את הקפה ופניה עטו ארשת של עצב.
״אינני רוצה להיות עליכם לטורח,״ אמרה.
״למה את מתכוונת, אמא?״
״אתם לא זקוקים לי כאן. אהיה איתכם כמה ימים ואחר כך אחזור לאנגליה. אני אמנם לא רוצה לעזוב אתכם, יש לי הרגשה שיהיה לי טוב כאן, אבל מה אעשה? אסתובב לכם בין הרגליים?״
״הבית הזה הוא שלך וזכותך לגור בו ככל שתרצי. נשמח אם תסכימי להישאר איתנו.״
פארידה ואמירה צעדו זו בצד זו בדרך לבית הספר. מקצת הבתים הישנים עמדו על תילם, האחרים היו לתלי הריסות, מזכרת קשה מהמלחמה האכזרית. פארידה תהתה מה עלה בגורל הדיירים שהיו שכניהם.
היא סיפרה לאמירה בקצרה את סיפור חייה.
״שמעתי קצת על סבא,״ אמרה אמירה, ״אמא סיפרה לי איך נאבקה נגד ההחלטה שלו להשיא אותה לנסיך סעודי, היא סיפרה לי שכלא אותה בחדר עד שאבא שלי חטף אותה והביא אותה לישראל. ספרי לי בבקשה על סבא.״
״היו לו הרבה תכונות טובות. הוא לא היה איש רע, אמירה, אבל הוא היה עקשן גדול. הוא לא ויתר על הנישואין לנסיך הסעודי. הוא הבטיח את אמך לנסיך ורצה לקיים את ההבטחה שלו.״
״אומרים שגם אני עקשנית גדולה,״ חייכה אמירה.
היא סיפרה לפארידה על בית הספר, על שיגעון הריקוד שלה ועל חלומה להיות רקדנית מקצועית.
״אמא ואבא אמנם מעדיפים שאתרכז בלימודים ולא בריקודים,״ אמרה, ״הם היו שמחים אילו חלמתי על קריירה אחרת, אבל אני אומרת תמיד לאמא שאלמלא התעקשה לעשות מה שרצתה היא לא הייתה מאושרת כל כך היום. גם אני כזאת. אני יודעת שאם לא אתעקש לעשות מה שאני רוצה, לא אהיה מאושרת.״

רם אורן

רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

היה עורך דין ועיתונאי, ולכתיבה ספרותית הגיע בגיל מתקדם יחסית. את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". את עבודתו העיתונאית (בה הגיע להישגים ולעריכת מוספים חשובים בעיתון) שילב עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין.
הצלחתו הקופתית של אורן (שאין לה כמעט אח ורע במו"לות הישראלית) הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת את ספריו של אורן ושל סופרים אחרים כשפרה הורן, עירית לינור, שלי יחימוביץ' וקובי אוז. לאחר הצלחתו הראשונית מנסה אורן לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). הספרים תורגמו למספר שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית.
 

עוד על הספר

אהבה כואבת חלק שלישי: אמירה רם אורן

פרק א'
העסקה
1.

בצעדים מהוססים, כאילו נכנסה שלא ברשות למקום לא לה, פסעה פארידה על המרצפות המצוירות, שהונחו ביד אומן בבית האחוזה לפני יותר משמונים שנה. היא שמחה להיווכח שבמהלך המלחמה של 1948 לא נעקרה אף אחת מהמרצפות ממקומה. מבטה פנה אל אולם הכניסה המשופץ ואל גרם המדרגות המעוצב המוליך אל הקומה השנייה. גם הם נותרו בדיוק כפי שזכרה אותם.
לנגד עיניה קמו ועלו מראות העבר הססגוניים. בזיכרונה שחזרה את מראה האורחים הנכבדים שהוזמנו לקבלות הפנים ולמסיבות החגיגיות. היא דימתה לשאוף בהנאה את ניחוח המעדנים שהוגשו בסעודות המפוארות בחדר האוכל לגברים ולנשים הדורי לבוש שדיברו ערבית או אנגלית. כאב הפינוי החפוז מהבית בעקבות המלחמה נמוג, וחום נעים מילא את קרבה כשהעלתה זיכרונות מן התקופה שבה חיי משפחתה לא יכלו להיות טובים יותר.
חדר האירוח הגדול שהועמד לרשותה על ידי בתה, באשירה, נצבע לא מכבר מחדש באותם צבעים שפיארו את כתליו לפני המלחמה. התקרה שימרה את ציורי העבר הדהויים, שהציגו להק ציפורים המפזזות בחדווה בתוך גן של שושנים אדומות. פארידה זכרה היטב את החדר הזה, שבו שהה פעם פאהד אל עזיז, הנסיך הסעודי, קרוב משפחתו של בעלה שפגש באותו בית לראשונה את באשירה. היא זכרה כל פרט מאותה סעודה גורלית: את עיניו של הנסיך מתמקדות בבתם הקטנה שהסבה לשולחן האוכל החגיגי, את השאלה שלו אם כבר הובטחה לגבר אחר ואת תשובתה ותשובת מוסטפה שבאשירה עדיין פנויה. הצעת הנישואין של הנסיך נראתה עתה כשריד של עבר רחוק, דמיוני לחלוטין. על מה חשבו אז פארידה ומוסטפה כשהסכימו להשיא את בתם לנסיך? הם היו בטוחים שנישואין אלה יהיו לטובת בתם. הם לא האמינו באהבה, הם רצו בקשר מכובד של נישואין והיו בטוחים שבתם תציית לכל אשר יחליטו. את התנגדותה של באשירה ייחסו למרי של גיל התבגרות, לא לרצונה האמיתי.
הייתה זו תקופה קשה ומתסכלת, רצופה אי־הבנות, מתחים ומריבות במשפחה. הצער שאפף את הבית העיק על פארידה כמו שק אבנים כבד. היא מיעטה לישון ולאכול, ניהלה שיחות אין ספור עם בתה הסוררת ונאלצה אט אט להודות בינה לבינה ששום נימוק לא יועיל לשכנע את באשירה בצדקת החלטתם.
עתה, מששבה פארידה אל ביתה בעכו, נתגלתה לפניה בת אחרת, שונה לחלוטין מהבת שגידלה. לא עוד צל מרחף אפוף יגון, ראש מורכן ועיניים דומעות. לא עוד נערה המאיימת בהתאבדות ומוכנה להימלט מהבית בכל שעת כושר. באשירה החדשה הייתה צעירה חייכנית, מאושרת, עליזה וחדורה בשמחת חיים. ״הפתעת אותי,״ התפעלה פארידה, ״לא חשבתי שאראה אותך אי פעם מאושרת כל כך.״
״לא פלא,״ השיבה בתה בחיוך, ״אני מאוהבת, אמא...״
פארידה, באשירה ודני ניהלו שיחה ממושכת אל תוך הלילה הראשון שלהם יחד. שתי הנשים גוללו זו בפני זו את מהלך חייהן מאז נחטפה באשירה בידי דני. רק אחרי חצות הציעו באשירה ודני לפארידה ללכת לישון.
פארידה עלתה אל הקומה השנייה. היא פתחה את דלת העץ, ספגה את מראות החדר הישן ונשמה עמוק אל קרבה את ריח הרהיטים העתיקים. היא הסיטה את הווילונות הדקים, לחצה על ידיות הברזל של החלונות, פתחה לרווחה את כנפי הזכוכית, חשפה את פניה אל משב הרוח הרענן שעלה מן השדות, השתרעה על המיטה הרכה ונרדמה כאבן. כשהתעוררה בבוקר, שלחה כבהיסח הדעת את ידה אל המקום שבו אמור היה להימצא כבל הפעמון. פעם, כשהתגוררה בבית זה, היו בני המשפחה ואורחיהם מושכים בכבל לאחר שהתעוררו כדי לאותת למשרתים על רצונם שיביאו למיטותיהם את ארוחת הבוקר. אבל הכבל לא היה שם עוד. הזמנים השתנו.
אט אט הרהרה פארידה בשיחותיה עם באשירה ועם דני. היא זכרה שסיפרה להם על חייה לצדו של אמיל ועל ההחלטה שגמלה בלבה לבוא אל בתה בישראל. באשירה ודני סיפרו לה על קורותיהם בשנים האחרונות. פארידה הקשיבה במלוא תשומת לבה. היא חיבבה את דני מהמבט הראשון. הוא נהג בה כאילו הייתה אמו, טיפל בה בעדינות ושאל שוב ושוב מה יוכל לעשות כדי שתרגיש עצמה בנוח. מעל לכול מצא חן בעיניה שהוא אוהב את באשירה ללא מצרים ומצהיר שוב ושוב על אהבתו ועל האושר הרב שממלא את לבו מאז חברו יחד. איש מהם לא הזכיר את הנסיך, את החטיפה ואת מותו של מוסטפה, בעלה של פארידה. נראה היה להם טבעי כל כך שהם יושבים סוף סוף יחד, משפחה קטנה, מלוכדת באושר גדול.
שנת הלילה הרגועה היטיבה עם פארידה. היא התלבשה וירדה לחדר האוכל נמרצת וחייכנית, ועיניה נפערו בהתפעלות למראה הנערה שהסבה גם היא לשולחן. שתיהן הביטו זו בזו.
״את ודאי אמירה,״ אמרה פארידה, ״לא תיארתי לעצמי ילדה גדולה ויפה כל כך.״
״ומי את?״ שאלה הנערה.
״אני סבתא שלך, פארידה.״
אמירה ידעה רק מעט על תולדות משפחתה. באשירה לא הרבתה לדבר על הנושא, היא רצתה למחוק פרקים שלמים מחייה בבית הוריה.
אמירה קרבה אל סבתה, נשקה על לחייה, ופארידה הקיפה את גופה הנערי בזרועותיה.
״כל כך חיכיתי ליום שבו אוכל לפגוש אותך,״ אמרה.
״איך הגעת אלינו, סבתא?״
״זהו סיפור ארוך.״
״תלווי אותי לבית הספר ותספרי לי בדרך.״
בעיניים פעורות מהפתעה עקבה פארידה אחרי בתה שהכינה פרוסות קלי, ביצים וסלט, והגישה צלחת עם מגוון גבינות מתוצרת המחלבה.
״אף פעם לא ראיתי אותך מבשלת,״ התפעלה פארידה.
״דני לימד אותי,״ אמרה באשירה בגאווה.
היא הגישה את הארוחה לאמה ושפתה את הקומקום כדי להכין קפה. תנועותיה היו זריזות ויעילות. מוזר, חשבה פארידה, כל חיי בבית הזה התרגלתי לכך שעל הכנת האוכל מופקדים המשרתים. פתאום, חסרונם לא היה מורגש.
פארידה החמיאה לבתה על איכותן של הגבינות. באשירה סיפרה לה על עבודתה במחלבה, על קשיי השיווק ועל תוכניות הפיתוח.
פארידה שתתה לאיטה את הקפה ופניה עטו ארשת של עצב.
״אינני רוצה להיות עליכם לטורח,״ אמרה.
״למה את מתכוונת, אמא?״
״אתם לא זקוקים לי כאן. אהיה איתכם כמה ימים ואחר כך אחזור לאנגליה. אני אמנם לא רוצה לעזוב אתכם, יש לי הרגשה שיהיה לי טוב כאן, אבל מה אעשה? אסתובב לכם בין הרגליים?״
״הבית הזה הוא שלך וזכותך לגור בו ככל שתרצי. נשמח אם תסכימי להישאר איתנו.״
פארידה ואמירה צעדו זו בצד זו בדרך לבית הספר. מקצת הבתים הישנים עמדו על תילם, האחרים היו לתלי הריסות, מזכרת קשה מהמלחמה האכזרית. פארידה תהתה מה עלה בגורל הדיירים שהיו שכניהם.
היא סיפרה לאמירה בקצרה את סיפור חייה.
״שמעתי קצת על סבא,״ אמרה אמירה, ״אמא סיפרה לי איך נאבקה נגד ההחלטה שלו להשיא אותה לנסיך סעודי, היא סיפרה לי שכלא אותה בחדר עד שאבא שלי חטף אותה והביא אותה לישראל. ספרי לי בבקשה על סבא.״
״היו לו הרבה תכונות טובות. הוא לא היה איש רע, אמירה, אבל הוא היה עקשן גדול. הוא לא ויתר על הנישואין לנסיך הסעודי. הוא הבטיח את אמך לנסיך ורצה לקיים את ההבטחה שלו.״
״אומרים שגם אני עקשנית גדולה,״ חייכה אמירה.
היא סיפרה לפארידה על בית הספר, על שיגעון הריקוד שלה ועל חלומה להיות רקדנית מקצועית.
״אמא ואבא אמנם מעדיפים שאתרכז בלימודים ולא בריקודים,״ אמרה, ״הם היו שמחים אילו חלמתי על קריירה אחרת, אבל אני אומרת תמיד לאמא שאלמלא התעקשה לעשות מה שרצתה היא לא הייתה מאושרת כל כך היום. גם אני כזאת. אני יודעת שאם לא אתעקש לעשות מה שאני רוצה, לא אהיה מאושרת.״