כשהקיסר היה אלוהי

צו פינוי מס׳ 19

 

השלט צץ בִּן לילה. על לוחות מודעות ועל עצים ועל משענות הספסלים שבתחנות האוטובוס. הוא היה תלוי בחלון הראווה של כולבו ווּלווֺרת. הוא היה תלוי בכניסה לימק״א. הוא שודך לדלת של בית המשפט העירוני, ומוסמר בגובה העיניים לכל עמוד טלפון לאורך שדרות האוניברסיטה. האישה היתה בדרכה להחזיר ספר לספרייה כשראתה את השלט בחלון של סניף הדואר. היה יום שטוף שמש בברקלי באביב 1942, והיא הרכיבה משקפיים חדשים ולראשונה זה שבועות יכלה לראות הכול בבירור. עכשיו כבר לא היתה צריכה למצמץ, אבל מצמצה מתוך הרגל. היא קראה את השלט מלמעלה למטה ולאחר מכן, עדיין ממצמצת, הוציאה עט ושוב קראה את השלט מלמעלה למטה. האותיות היו קטנות וכהות. חלקן היו קטנטנות. היא רשמה לעצמה כמה מילים על צדה האחורי של קבלה מהבנק, ואז פנתה לאחור והלכה הביתה והחלה לארוז.

כאשר, כעבור תשעה ימים, הגיעה בדואר ההודעה מהספרייה על איחור בהחזרה, היא עדיין לא סיימה לארוז. הילדים אך זה יצאו לבית הספר, וארגזים ומזוודות היו פזורים על רצפת הבית. היא השליכה את המעטפה למזוודה הקרובה ויצאה מהבית.

השמש בחוץ היתה חמה וענפי הדקל הקישו בעצלתיים על צד הבית. היא משכה על ידיה את כפפות המשי הלבנות שלה והחלה ללכת מזרחה בשדרות אשבּי. היא חצתה את רחוב קליפורניה וקנתה כמה חפיסות של סבון לוקס וצנצנת גדולה של קרם פנים בבית המרקחת רַמפורד. היא חלפה על פני החנות ליד שנייה ועל פני המכולת שפתחיה חתומים בלוחות, אבל לא ראתה על המדרכה מישהו שהיא מכירה. בדוכן העיתונים בפינת רחוב גרוב קנתה עותק של ה״ברקלי גזט״. היא סקרה במהירות את הכותרות. דרך בורמה* נותקה, ואיבון, אחת מבנות חמישיית דיון, עדיין מחלימה מניתוח באוזן. קיצוב הסוכר יתחיל ביום שלישי. היא קיפלה את העיתון לשניים, אבל נזהרה שהדיו לא יכתים את כפפותיה.

* דרך בת 1,154 ק״מ המחברת בין בורמה לדרום־מערב סין. היא נסללה במהלך מלחמת סין־יפן השנייה, כשבורמה היתה מושבה בריטית תחת כיבוש יפני. במלחמת העולם השנייה השתמשו בה הבריטים כדי להעביר אספקה לסין, לפני שיפן נכנסה למלחמה נגד בריטניה. (כל ההערות בספר הן של המתרגמת)

לפני החנות לחומרי בניין של לַנדי היא עצרה והתבוננה באתי חפירה לגינת ניצחון,** שהוצגו בחלון הראווה. האתים היו עשויים היטב, היו להם ידיות מתכת חזקות ולרגע חשבה לקנות אחד — המחיר היה הוגן והיא לא אהבה להחמיץ עסקה טובה. ואז נזכרה שכבר יש לה בבית אֵת במחסן. למעשה יש לה שניים. היא לא זקוקה לשלישי. היא החליקה את שמלתה ונכנסה לחנות.

** Victory Garden — כינוי לגינות ירק ופרי שנטעו בבתים פרטיים ובגינות ציבוריות באמריקה, קנדה ובריטניה במהלך מלחמות העולם, כדי להפחית את הלחץ על אספקת המזון בתקופת המלחמה וכדי לעודד את מצב רוחם של האזרחים.

״משקפיים יפים,״ אמר ג׳ו לנדי ברגע שעברה בפתח.

״כן, באמת?״ ענתה. ״עוד לא התרגלתי אליהם.״ היא הרימה ממקומו פטיש ואחזה בידית בחוזקה. ״יש לך משהו יותר גדול?״ שאלה. ג׳ו לנדי אמר שהפטיש שהיא מחזיקה ביד הוא הגדול ביותר שיש לו. היא החזירה את הפטיש למדף.

״הגג שלך מחזיק מעמד?״ הוא שאל.

״אני חושבת שהרעפים נרקבים. בדיוק עכשיו התחילה עוד נזילה.״

״השנה היתה גשומה.״

האישה הנהנה. ״אבל היו לנו כמה ימים יפים.״ היא חלפה על פני התריסים הוונציאנים ועל פני צלוני ההאפלה והמשיכה אל ירכתי החנות. היא בחרה שני גלילים של סרט הדבקה וכדור של חוט שפגט והביאה אותם לקופה. ״אני חייבת לשים דלי כל פעם שיורד גשם,״ אמרה. היא הניחה על הדלפק שני מטבעות של עשרים וחמישה סנט.

״מה רע בדלי?״ אמר ג׳ו לנדי. הוא דחף את המטבעות על הדלפק בחזרה אליה בלי להביט בה. ״את יכולה לשלם לי אחר כך,״ אמר והחל לנגב את צד הקופה בסמרטוט. היה שם כתם כהה שסירב להיעלם.

״אני יכולה לשלם לך עכשיו,״ אמרה האישה.

״עזבי, שטויות,״ אמר ג׳ו לנדי. הוא הכניס את ידו לכיס חולצתו ונתן לה שתי סוכריות קרמל עטופות בנייר זהב. ״בשביל הילדים,״ אמר. היא שלשלה את הסוכריות לארנקה, אבל השאירה את הכסף. היא הודתה לו על הממתק ויצאה מהחנות.

״שמלה אדומה יפה,״ הוא קרא בקול אחריה.

היא הסתובבה לאחור ומצמצה לעברו מעל משקפיה. ״תודה,״ אמרה. ״תודה, ג׳ו.״ הדלת נטרקה אחריה, והיא היתה לבדה על המדרכה וקלטה שבכל השנים שבהן נהגה לבקר בחנות של ג׳ו לנדי היא אף פעם לא קראה לו בשמו הפרטי. ג׳ו. זה נשמע לה מוזר. כמעט לא בסדר. אבל היא אמרה את זה. היא אמרה את זה בקול רם. הלוואי שהיתה אומרת את זה קודם.

היא ניגבה את מצחה בממחטה. השמש קרנה בעוז, והיא לא אהבה להזיע בציבור. היא הסירה את משקפיה וחצתה אל צדו המוצל של הרחוב. בשדרות שֵטאק היא עלתה על החשמלית לסן פרנסיסקו. היא ירדה בתחנת קיטרֶדג׳ והלכה לכולבו ג׳יי־אף הינק ושאלה את המוכר אם יש להם קיטבגים, אבל לא היו להם, כולם נמכרו. הוא מכר את האחרון חצי שעה לפני כן. הוא הציע שתנסה בג׳יי־סי פֶּני, אבל גם שם אזלו הקיטבגים. הקיטבגים אזלו בכל העיר.

כשהגיעה הביתה הסירה האישה את שמלתה האדומה ולבשה את הכחולה הדהויה — שמלת הבית שלה. היא אספה את שערה מעלה וגלגלה אותו למעין פקעת על קודקודה ונעלה זוג נעליים ישנות נוחות. היא היתה צריכה לסיים את האריזה. היא גלגלה את השטיח האוריינטלי שבסלון. הסירה את הווילונות ואת הצלונים. היא סחבה את עץ הבונסאי הקטנטן החוצה אל החצר והציבה אותו על הדשא מתחת לשולי הגג, במקום שלא יספוג יותר מדי שמש ולא יותר מדי צל, אלא במידה נכונה משניהם. היא הורידה למרתף את הגרמופון ואת השעון המצלצל מתוצרת וסטמינסטר.

למעלה, בחדר של הילד, היא חילצה את הסיכות שחיברו אל הקיר את מפת ״עולם אחד מלחמה אחת״ וקיפלה אותה בהתאם לסימני הקיפול. היא ארזה את אוסף הבולים שלו ואת אינדיאנִי העץ הצבוע בעל עטרת הנוצות הארוכה, שהוא זכה בו ביריד בסקרמנטו. היא משכה מתחת למיטתו את אוסף חוברות הקומיקס ״ג׳ו פָּלוּקָה״. היא רוקנה את המגירות. חלק מבגדיו — את הבגדים שיצטרך — השאירה בחוץ כדי שישים אותם אחר כך במזוודה שלו. את כפפות הבייסבול הניחה על הכרית שלו. את שאר הדברים שמה בתוך ארגזים וסחבה אותם לחדר השמש.

הדלת של חדר הילדה היתה סגורה. מעל לידית היה פתק שלא היה שם ביום הקודם. היה כתוב עליו ״נא לא להפריע״. האישה לא פתחה את הדלת. היא ירדה במדרגות והסירה את התמונות מהקירות. היו רק שלוש: הציור של הנסיכה אליזבת שהיה תלוי בחדר האוכל, התמונה של ישו במבואה, ובמטבח רפרודוקציה ממוסגרת של ״המלקטות״ של מילֶה. היא הניחה את ישו ואת הנסיכה הקטנה יחד בארגז, בפנים מטה. היא וידאה שישו יהיה למעלה. היא הוציאה את ״המלקטות״ מהמסגרת והביטה בתמונה פעם אחת אחרונה. היא תהתה למה השאירה אותה תלויה במטבח כל כך הרבה זמן. הטריד אותה שהאיכרות האלה כפופות לנצח מעל שדה חיטה אינסופי. ״תסתכלו למעלה,״ רצתה להגיד להן. ״תסתכלו למעלה, תסתכלו למעלה!״ היא הוציאה את התמונה החוצה עם הזבל.

בסלון רוקנה את המדפים מכל הספרים פרט ל״ציפורי אמריקה״ של אודובון. במטבח רוקנה את הארונות. היא הניחה בצד כמה דברים להמשך הערב. את כל היתר — כלי החרסינה, הקריסטל, מערכת מקלות האכילה משנהב שאמה שלחה לה מקָגוֹשימָה לפני חמש־עשרה שנים ליום נישואיה — הניחה בארגזים. היא חתמה את הארגזים בסרט ההדבקה שקנתה בחנות לחומרי בניין של לנדי וסחבה אותם אחד־אחד במעלה המדרגות אל חדר השמש. כשסיימה נעלה את הדלת בשני מנעולים והתיישבה על מישורת המדרגות בשמלה מופשלת מעל ברכיה והציתה סיגריה. מחר היא והילדים יעזבו. היא לא ידעה לאן הם הולכים או כמה זמן ייעדרו או מי יגור בביתם בהיעדרם. היא רק ידעה שמחר הם חייבים לעזוב.

היו דברים שהרשו להם לקחת איתם: כלי מיטה ומצעים, מזלגות, כפות, צלחות, קעריות, ספלים, בגדים. אלה היו המילים שכתבה על הצד האחורי של הקבלה מהבנק. על חיות מחמד חל איסור. זה מה שנאמר בשלט.

זה היה סוף אפריל. השבוע הרביעי בחודש החמישי למלחמה. והאישה, שלא תמיד צייתה להוראות, צייתה להוראות. היא נתנה את החתול למשפחת גריר בַּבית השכן. היא תפסה את התרנגולת שהתרוצצה פרא בחצר מאז הסתיו ושברה את מפרקתה באמצעות מקל של מטאטא. היא מרטה את הנוצות והכניסה את הגווייה לסיר מים קרים בכיור.

עד הצהריים הממחטה שלה כבר היתה רטובה לגמרי. היא נשמה בכבדות ואפה עקצץ מהאבק. גבה כאב. היא הסירה את נעליה ועיסתה את התפיחות בכפות רגליה, ואחר כך נכנסה למטבח ופתחה את הרדיו. אנריקו קארוּזו שר שוב את ״לָה דוֹנָה אֶ מוֹבּילֶה״. קולו היה עשיר ומתוק. היא פתחה את המקרר והוציאה צלחת של כדורי אורז ממולאים בשזיפים מוחמצים. היא אכלה אותם באיטיות והקשיבה לטנור השר. השזיפים היו כהים וחמוצים. בדיוק כפי שאהבה אותם.

כשהאריָה הסתיימה היא כיבתה את הרדיו והכניסה שני כדורי אורז לקערית כחולה. היא שברה ביצה מעל לקערית והוסיפה מעט סלמון שבישלה בערב הקודם. את הצלחת הוציאה אל המרפסת האחורית והציבה אותה על המדרגות. גבה פעם מכאב, אבל היא עמדה זקופה ומחאה כף שלוש פעמים.

כלב לבן קטן יצא צולע מבין העצים.

״תאכל, כלב־לבן,״ אמרה. כלב־לבן היה זקן וחולה אבל ידע לאכול. ראשו ירד ועלה מעל לקערית. האישה התיישבה לידו והתבוננה. כשהקערית היתה ריקה הוא נשא את מבטו אליה. אחת מעיניו היתה מכוסה דוק. היא שפשפה את בטנו וזנבו טפח על מדרגות העץ.

״כלב טוב,״ אמרה.

היא נעמדה וחצתה את החצר וכלב־לבן בעקבותיה. הנרקיסים בגינה היו לבנים מטחב והאירוסים החלו לנבול. בכל מקום נראו עשבי בר. האישה לא כיסחה את הדשא כבר חודשים. בדרך כלל בעלה עשה את זה. היא לא ראתה את בעלה מאז מעצרו בדצמבר שעבר. תחילה נשלח ברכבת לפורט מיסוּלה, מונטנה, ואחר כך הועבר לפורט סאם יוּסטון, טקסס. מדי כמה ימים הורשה לכתוב לה מכתב. בדרך כלל סיפר לה על מזג האוויר. מזג האוויר בפורט סאם יוסטון היה טוב. על צדה האחורי של כל מעטפה היתה חותמת ״צונזר, משרד המלחמה״, או ״דואר של אויב זר במעצר״.

האישה התיישבה על סלע מתחת לעץ האפרסמון. כלב־לבן שכב לרגליה ועצם את עיניו. ״כלב־לבן,״ אמרה, ״תסתכל אלי.״ כלב־לבן הרים את ראשו. האישה היתה גבִרתו והוא עשה כל מה שביקשה. היא משכה על ידיה את כפפות המשי הלבנות והוציאה כדור של חוט שפגט. ״עכשיו רק תמשיך להסתכל עלי,״ אמרה. היא קשרה את כלב־לבן אל העץ. ״היית כלב טוב,״ אמרה. ״היית כלב לבן טוב.״

אי־שם במרחק צלצל טלפון. כלב־לבן נבח. ״ששש,״ אמרה. כלב־לבן השתתק. ״עכשיו תתגלגל על הגב,״ אמרה. כלב־לבן התגלגל על הגב והסתכל אליה בעינו הבריאה. ״תעשה כמו מת,״ אמרה. כלב־לבן סובב את ראשו הצדה ועצם את עיניו. כפותיו התרפו. האישה לקחה את האת הגדול שנשען על העץ. היא הרימה אותו בשתי ידיה גבוה באוויר והורידה בזריזות את הלהב על ראשו. גופו של כלב־לבן רטט פעמיים ורגליו האחוריות בעטו באוויר, כאילו הוא מנסה לרוץ. ואז דמם. קילוח דם דק פרץ מפיו. היא שחררה אותו מהעץ ופלטה אנחה גדולה. האת היה בחירה נכונה. טובה יותר מפטיש, חשבה לעצמה.

היא החלה לחפור בור מתחת לעץ. האדמה היתה קשה בחלקה העליון אבל רכה ומלאת רקבובית מתחת לפני השטח, ונכנעה בקלות. היא תקעה את האת באדמה שוב ושוב עד שהבור היה עמוק. היא הרימה את כלב־לבן והורידה אותו לתוך הבור. גופו לא היה כבד. הוא פגע באדמה בחבטה שקטה. היא הסירה את כפפותיה והתבוננה בהן. הן כבר לא היו לבנות. היא השליכה אותן לתוך הבור ושבה ולקחה את האת. היא מילאה את הבור. השמש קדחה, והמקום המוצל היחיד היה מתחת לעצים. האישה עמדה מתחת לעצים. היא היתה בת ארבעים ואחת, ועייפה. גב שמלתה היה ספוג זיעה. היא הסיטה את שערה מעיניה ונשענה על העץ. הכול נראה כמו תמיד, פרט לאדמה שהיתה קצת כהה יותר במקום שבו נכרה הבור. כהה יותר ורטובה יותר. היא תלשה עלה מענף נמוך ושבה ונכנסה לתוך הבית.

כששבו הילדים מבית הספר הזכירה להם שהם עוזבים למחרת מוקדם בבוקר. מחר הם יוצאים לטיול. הם יכולים להביא איתם רק את מה שהם מסוגלים לסחוב.

״אני כבר יודעת את זה,״ אמרה הילדה. היא לבשה שמלת כותנה לבנה עם ציורי עוגנים קטנים כחולים, ושערה היה משוך לאחור בשתי צמות שחורות הדוקות. היא השליכה את ספריה על הספה וסיפרה לאישה שהמורה שלה, מר רתרפורד, דיבר שעה שלמה על מספרים ראשוניים ועל עצים מחטניים.

״את יודעת מה זה עץ מחטני?״ שאלה הילדה.

האישה נאלצה להודות שהיא לא יודעת. ״תגידי לי,״ אמרה, אבל הילדה רק נענעה בראשה לשלילה.

״אני אגיד לך אחר כך,״ אמרה הילדה. היא היתה בת עשר וידעה מה היא אוהבת. בנים ולקריץ שחור ואת דורותי לאמוּר.*** השיר האהוב עליה ביותר ברדיו היה ״אל תקיף אותי בגדרות״. היא אהבה מאוד את התוכי שלה. היא ניגשה למדף הספרים והורידה את ״ציפורי אמריקה״. היא איזנה את הספר על ראשה ופסעה לאט, בגו זקוף, במעלה המדרגות אל חדרה.

*** Dorothy Lamour (1996-1914) — זמרת ושחקנית קולנוע אמריקאית שהיתה מפורסמת מאוד בשנות ה־40 של המאה שעברה.

כעבור כמה שניות נשמעה חבטה חזקה, והספר התגלגל בחזרה במורד המדרגות. הילד הביט באמו. הוא היה בן שבע, ולראשו היתה מגבעת קטנה שחורה, נוטה לצד אחד. ״היא צריכה לעמוד יותר ישר,״ אמר בשקט. הוא ניגש אל מרגלות המדרגות והתבונן בספר. הספר נחת פתוח בעמוד עם תמונה של ציפור חומה קטנה. גִדרון הביצות. ״את צריכה לעמוד יותר ישר,״ הוא צעק.

״זה לא זה,״ נשמעה תשובתה של הילדה, ״זה בגלל הראש שלי.״

״מה לא בסדר בראש שלך?״ צעק הילד.

״הוא יותר מדי עגול. יותר מדי עגול למעלה.״

הוא סגר את הספר ופנה אל אמו. ״איפה כלב־לבן?״ שאל.

הוא יצא למרפסת ומחא את כפיו שלוש פעמים.

״כלב־לבן!״ קרא. הוא שב ומחא כפיים. ״כלב־לבן!״ קרא כמה פעמים נוספות, ואחר כך נכנס בחזרה ונעמד ליד האישה במטבח. היא פרסה תפוחים. אצבעותיה היו ארוכות ולבנות וידעו איך להחזיק סכין. ״הכלב הזה נהיה חירש יותר מיום ליום,״ אמר.

הוא התיישב והדליק וכיבה את הרדיו, הדליק וכיבה, בזמן שהיא סידרה את התפוחים על צלחת. התזמורת העירונית ניגנה את הפרק האחרון באוברטורה 1812 של צ׳ייקובסקי. מצילתיים התנפצו. תותחים רעמו. היא הניחה את הצלחת לפני הילד. ״תאכל,״ אמרה. בדיוק כשהושיט את ידו אל פרוסת תפוח פרץ הקהל במחיאות כפיים. ״בראבו,״ צעק הקהל, ״בראבו, בראבו!״ הילד סובב את הכפתור לראות אם יצליח למצוא את ״מדברים על ספורט״, אבל מצא רק את החדשות וסרנדה של סאמי קֵיי.**** הוא כיבה את הרדיו ולקח פרוסת תפוח נוספת מהצלחת.

**** Sammy Kaye (1987-1910) — מנצח וכותב שירים אמריקאי, בעיקר של תזמורות ביג בנד. זמן קצר לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור (7 בדצמבר, 1941), חיבר את המוסיקה לשיר המפורסם ״זכרו את פרל הארבור.״

״נורא חם כאן,״ אמר.

״אז תוריד את הכובע,״ אמרה האישה, אבל הילד סירב. הכובע היה מתנה מאביו. הוא היה גדול עליו, אבל הילד חבש אותו מדי יום. היא מזגה לו כוס מי שעורה***** והוא שתה את כולה בלגימה אחת.

***** משקה מגרגירי שעורה ומים רתוחים, לפעמים בתוספת לימון וסוכר. בסין וביפן הוא מוגש חם, כתה, או קר.

הילדה נכנסה למטבח וניגשה לכלוב התוכי שניצב ליד התנור. היא התכופפה והדביקה את פניה אל מוטות הכלוב. ״תגיד לי משהו,״ אמרה.

התוכי נפנף בכנפיו ורקד מצד לצד על המוט שלו. ״בַּאאאק,״ אמר.

״זה לא מה שרציתי לשמוע,״ אמרה הילדה.

״תוריד את הכובע,״ אמר התוכי.

הילדה התיישבה והאישה הגישה לה כוס של מי שעורה קרים וכפית כסופה ארוכה. הילדה ליקקה את הכפית והתבוננה בהשתקפותה. ראשה היה הפוך. היא טבלה את הכפית בקערית הסוכר.

״משהו לא בסדר בפנים שלי?״ שאלה.

״למה?״ אמרה האישה.

״אנשים הסתכלו עלי.״

״בואי הנה,״ אמרה האישה.

הילדה קמה וניגשה אל אִמה.

״תני לי להסתכל עלייך.״

״הורדת את המראות,״ אמרה הילדה.

״הייתי חייבת. הייתי חייבת לאחסן אותן.״

״תגידי לי איך אני נראית.״

האישה העבירה את ידיה על פני הילדה. ״את נראית טוב,״ אמרה. ״יש לך אף יפה.״

״מה עוד?״ שאלה הילדה.

״יש לך שיניים יפות.״

״שיניים לא נחשבות.״

״השיניים חשובות מאוד.״

האישה החלה לעסות את כתפי הילדה. היא אמרה לילדה להישען לאחור ולעצום את עיניה, ואז לחצה באצבעותיה עמוק אל תוך צווארה של הילדה עד שהרגישה שהיא מתחילה להשתחרר. ״אם משהו היה לא בסדר בפנים שלי,״ שאלה הילדה, ״את היית אומרת לי?״

״תסתובבי,״ אמרה האישה.

הילדה הסתובבה.

״עכשיו תסתכלי אלי.״

הילדה הסתכלה אליה.

״יש לך את הפנים הכי יפות שראיתי בחיי.״

״את סתם אומרת.״

״לא, אני מתכוונת לזה.״

הילד הדליק את הרדיו. החזאי הגיש את התחזית ליום המחרת. הוא חזה גשם וירידה בטמפרטורות. ״תשבי ותשתי את המים שלך,״ אמר הילד לאחותו. ״אל תשכחו לקחת מטרייה מחר,״ אמר החזאי.

הילדה התיישבה. היא שתתה את מי השעורה והחלה לספר לאמה על עצי מחט. רובם ירוקי־עד אבל חלקם סתם שיחים. לא לכולם יש אצטרובלים. לחלקם, כמו הטַקסוּס, יש רק תרמילים.

״טוב לדעת,״ אמרה האישה. אחר כך קמה ואמרה לילדה שהגיע הזמן להתאמן בנגינה בפסנתר לקראת השיעור ביום חמישי.

״אני חייבת?״

האישה חשבה רגע. ״לא,״ אמרה, ״רק אם את רוצה.״

״תגידי לי שאני חייבת.״

״אני לא יכולה.״

הילדה יצאה לסלון והתיישבה על ספסל הפסנתר. ״המטרונום נעלם,״ קראה.

״אז פשוט תִספרי,״ אמרה האישה.

״...שלוש, חמש, שבע...״ הילדה הניחה את הסכין והפסיקה. הם אכלו ארוחת ערב סביב שולחן המטבח. בחוץ ירדו הדמדומים. השמים היו בצבע סגול־כהה ורוח נשבה מן המפרץ. מאות עורבנים צייצו בפראות בעץ המגנוליה של משפחת גריר מן הבית השכן. טיפת גשם נפלה על המדף שמעל לכיור המטבח והאישה קמה וסגרה את החלון.

״אחת־עשרה, שלוש־עשרה,״ אמרה הילדה. היא התאמנה במספרים ראשוניים למבחן ביום שני.

״שש־עשרה?״ אמר הילד.

״לא,״ אמרה הילדה. ״לשש־עשרה יש שורש ריבועי.״

״שכחתי,״ אמר הילד. הוא לקח שוק של עוף והחל לאכול.

״אף פעם לא ידעת,״ אמרה הילדה.

״ארבעים ואחת,״ אמר הילד. ״שמונים ושש.״ הוא ניגב את פיו במפית. ״שתים־עשרה,״ הוסיף.

הילדה הביטה בו. אחר פנתה אל אמה. ״משהו לא בסדר בעוף הזה,״ אמרה. ״הוא קשה מדי.״ היא הניחה את מזלגה. ״אני לא יכולה לבלוע אף ביס יותר.״

״אז לא,״ אמרה האישה.

״אני אוכל את זה,״ אמר הילד. הוא תלש כנף מצלחתה של אחותו והכניס אותה לפיו. הוא אכל את הכול. אחר כך ירק את העצמות ושאל את אמו לאן הם נוסעים למחרת.

״אני לא יודעת,״ אמרה האישה.

הילדה קמה ועזבה את השולחן. היא התיישבה ליד הפסנתר והחלה לנגן קטע של דביסי מהזיכרון. ״גוֹליווֺג׳ס קֵייק ווֺק״. המנגינה היתה פשוטה ואטית. היא ניגנה אותה ברסיטל בקיץ שעבר. אביה ישב בקהל בשורה הראשונה, וכשסיימה הוא מחא ומחא כפיים. היא ניגנה את כל הקטע בלי להחמיץ אף תו. כשהחלה לנגן אותו בפעם השנייה קם הילד והלך לחדרו והחל לארוז.

הדבר הראשון שהכניס למזוודה היה כפפת הבייסבול שלו. הוא החליק אותה לתוך כיס גדול בעל בטנת סאטן אדומה. הכיס תפח. הוא השליך פנימה את בגדיו וניסה לסגור את המכסה, אבל המזוודה היתה מלאה מדי. הוא התיישב על המכסה, והמכסה ירד באטיות. לפתע קם שוב והמכסה נפתח בניתור. הוא שכח משהו. הילד ניגש לארון בפרוזדור והביא משם את המטרייה המנוקדת שלו. הוא פשט את ידו והחזיק אותה מולו ונענע את ראשו בעצב. המטרייה היתה ארוכה מדי. לא היתה שום דרך להכניס אותה למזוודה.

האישה עמדה במטבח לבדה ורחצה ידיים. הילדים כבר שכבו לישון והבית היה שקט. הצינורות התחממו במשך היום והמים בברז היו חמים. היא שמעה רעם רחוק — רעם, ומאיזה מקום רחוק בלילה, יללה עמומה של סירנה. היא הביטה מהחלון שמעל לכיור. השמים היו עדיין בהירים ומבעד לענפי עץ המייפל ראתה ירח מלא. המייפל היה עץ צעיר בעל עלים עדינים שבסתיו הפכו אדומים־בהירים. בעלה שתל אותו בשבילה לפני ארבעה קיצים. היא סגרה את הברז וחיפשה סביבה את מגבת המטבח, אבל היא לא היתה שם. היא כבר ארזה את המגבות. הן היו במזוודה ליד הדלת בפרוזדור.

היא ניגבה את ידיה על חזית שמלתה וניגשה אל כלוב התוכי. היא הסירה את הבד הירוק ופתחה את סוגר המתכת שעל הדלת. ״בוא תצא,״ אמרה. התוכי עלה בזהירות על ידה והתבונן בה. ״זאת רק אני,״ אמרה. התוכי מצמץ. עיניו היו שחורות ובולבוסיות. לא היה להן מרכז.

״בואי הנה,״ הוא אמר, ״בואי הנה עכשיו.״ הוא נשמע בדיוק כמו בעלה. אילו עצמה את עיניה יכלה בקלות לדמיין שבעלה נמצא ממש שם בחדר איתה.

האישה לא עצמה את עיניה. היא ידעה בדיוק איפה נמצא בעלה. הוא ישן על מיטת שדה — מיטת שדה או אולי מיטת קומות — באוהל, היכנשהו בפורט סאם יוסטון שבו מזג האוויר תמיד טוב. היא דמיינה אותו שוכב שם וזרועו מכסה את עיניו ונישקה את קודקוד ראשו של התוכי.

״אני כאן,״ אמרה. ״ממש כאן, ממש עכשיו.״

היא נתנה לתוכי גרעין חמנייה, והוא פיצח אותו במקורו. ״בואי הנה,״ אמר שוב.

היא פתחה את החלון והוציאה את התוכי אל אדן החלון.

״את בסדר,״ אמר התוכי.

היא ליטפה אותו מתחת לסנטרו והוא עצם את עיניו. ״עוף טיפש,״ לחשה. היא סגרה את החלון ונעלה אותו. עכשיו היה התוכי בחוץ, מצדה האחר של השִמשה. שלוש פעמים הקיש על השמשה באחד מטפריו ואמר משהו, אבל היא לא ידעה מה אמר. היא כבר לא שמעה אותו.

היא הקישה בחזרה.

״עוּף,״ אמרה. התוכי נפנף בכנפיו והתעופף אל עץ המייפל. היא תפסה את המטאטא שמאחורי התנור ויצאה החוצה וטלטלה את ענפי העץ. רסס מים ניתז מן העלים. ״עוף,״ צעקה. ״עוף מכאן.״

התוכי פרש את כנפיו והתעופף אל תוך הלילה.

היא נכנסה בחזרה למטבח והוציאה מתחת לכיור בקבוק של יין שזיפים. תחושת ריק שררה בבית ללא התוכי בכלוב. היא התיישבה על הרצפה והגישה את הבקבוק אל שפתיה. היא בלעה פעם אחת והביטה בקיר במקום שבו היתה תלויה תמונת ״המלקטות״. המלבן הלבן בהק לאור הירח. היא קמה והעבירה את אצבעה על שוליו וצחקה — תחילה בשקט, אבל עד מהרה החלו כתפיה לעלות ולרדת, והיא כמעט נחנקה מחוסר אוויר. היא הניחה את הבקבוק והמתינה שהצחוק ייעצר, אבל הוא לא נעצר; הוא נמשך עוד ועוד, עד שלבסוף זלגו דמעות על לחייה. היא לקחה שוב את הבקבוק ושתתה. היין היה כהה ומתוק. היא הכינה אותו בעצמה בסתיו הקודם. היא הוציאה את ממחטתה וניגבה את פיה. שפתיה הותירו על הבד כתם כהה. היא החזירה את הפקק לבקבוק ודחפה אותו עמוק ככל האפשר. ״לָה דוֹנָה אֶ מוֺבּילֶה,״ שרה לעצמה וירדה במדרגות אל המרתף. היא החביאה את הבקבוק מאחורי תנור החימום החלוד הישן, במקום שאף אחד לא ימצא אותו.

באמצע הלילה הזדחל הילד למיטתה ושאל אותה, שוב ושוב, ״מה זה הרעש המשונה הזה? מה זה הרעש המשונה הזה?״

האישה החליקה את שער ראשו השחור. ״גשם,״ לחשה.

הילד הבין. הוא נרדם מיד. הרעם בא והלך, ופרט לצליל הגשם היה עתה הבית שקט. האישה שכבה ערה וחרדה לגג הנוזל. בעלה התכוון לתקן אותו, אבל לא עשה את זה. היא קמה והניחה על הרצפה דלי פח כדי שיקלוט את המים. אחרי שעשתה את זה הרגישה טוב יותר. היא נכנסה בחזרה למיטה לצד הילד ומשכה את השמיכה סביב כתפיו. הוא לעס תוך כדי שינה והיא תהתה אם הוא רעב. היא נזכרה בממתק שבארנקה. סוכריות הקרמל. היא שכחה מהן. מה יגיד ג׳ו לנדי? הוא יגיד לה שהיא לובשת שמלה אדומה יפה. הוא יגיד לה לא לדאוג. היא ידעה. היא עצמה את עיניה. בבוקר תיתן את סוכריות הקרמל לילדים. זה מה שהיא תעשה. היא לחשה לעצמה תפילה דוממת ושקעה בשינה בעוד המים ממשיכים לטפטף לתוך הדלי. הילד ניער את השמיכה מעל כתפיו והתכרבל אל הקיר, שהיה קריר. בעוד כמה שעות הוא והילדה ואמם יתעוררו וילכו לתחנת הפיקוח האזרחי שבכנסייה הקהילתית הראשונה ברחוב צֶ׳נינג וֵיי. שם הם יצמידו את מספרי הזהות שלהם לצווארוניהם, יקחו את המזוודות שלהם ויעלו לאוטובוס וייסעו לאן שהם צריכים לנסוע.