הפונדקאית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפונדקאית

הפונדקאית

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רחמים מלמד-כהן

רחמים מלמד כהן (1937 – 3 בנובמבר 2020) היה איש חינוך ישראלי. התפרסם במיוחד בעקבות מפעליו הספרותיים והאמנותיים לאחר שלקה במחלת ניוון השרירים ALS.

ב-1963 יצא עם אשתו ושני ילדיהם לשליחות חינוכית בהודו למשך 4 שנים מטעם בני עקיבא והסוכנות היהודית. בתום השליחות בהודו סייר בציילון, תאילנד, קמבודיה, סינגפור, הפיליפינים, יפן, טאיוואן, הונג קונג ובורמה. מלמד הקים מערך ארגוני מרחבי שכלל את מנהלי בתי הספר, קיים השתלמויות למורים ועסק בפיתוח שיטות הוראה, עסק בהוראת חינוך מיוחד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה ירושלים.

בשנת 1994 אובחנה אצלו מחלת ALS. מלמד כהן האריך חיים והתמודד עם מחלה זו במשך 26 שנים, עד למותו ב-3 בנובמבר 2020. טרם השתתק גופו הספיק מלמד כהן לטייל בהודו, בנפאל ובתאילנד ולצאת לארצות הברית עם משלחת מפקחי חינוך לסיור בבתי ספר יהודיים.

מ-1999 הפך למשותק כליל, מרותק לכיסא גלגלים, צמוד למכונת הנשמה. לא הייתה לו שום יכולת תנועה פרט לעיניו ועפעפיו. שליטתו במחשב באמצעות מצלמה העוקבת אחר תנועת העין, שני חיישנים, תוכנה מיוחדת ומקלדת וירטואלית, אפשרה לו לתקשר. כך חיבר וכתב עשרה ספרים שפורסמו. מלמד, שהיה צלם חובב החל לצייר לאחר שלמד להשתמש בתוכנת פוטושופ. יצירותיו "עיניים בתנ"ך" ו"צבעים בתנ"ך" זכו לתערוכות ברחבי הארץ ובארצות הברית.

פרסומיו ואותות הוקרה שהוענקו לו
פורסמו עליו כתבות ומאמרים רבים. מאמריו פורסמו בכתבי עת ועיתונים שונים. הערוץ הראשון בטלוויזיה הישראלית הפיק אודותיו סרט בשם "על חבל דק" במסגרת הסדרה "גיבורים בעל כרחם (2002)". מן השירים שחיבר הופק אלבום שירים ובו עשרה שירים מולחנים.

ד"ר מלמד כהן זכה בעיטורים רבים ובהם יקיר החינוך הדתי, "מורה המורים", "מחנך למופת" ויקיר ירושלים.

מקור: ויקיפדיה
https://bit.ly/46PX5Aa

תקציר

מרי, צעירה הודית העובדת בתור מלצרית במלון טאג' מהאל במומבאי, מקבלת הצעה מטלטלת: לשמש פונדקאית בעבור בני זוג יהודים אוסטרלים חשׂוכי ילדים. רייצ'ל ודיוויד גולדשטיין מבקשים בכל מאודם להפוך להורים. יש להם כסף, קשרים ויוקרה – כל מה שחסר למרי... אבל זה לא העניין הכספי בלבד: מצוקתם של בני הזוג חודרת אל תוככי נשמתה של מרי. היא מזדהה עמם, עם כמיהתם ועם כאבם.

מרי מהססת אם לקבל את ההצעה. היא נעה בין היענות לבין דחייה. שיקולים של דת, תפיסה מגדרית וכסף משמשים אצלה בערבוביה.

בני הזוג גולדשטיין שבים למומבאי עם מבחנה ובה עוּבָּר ומפקידים אותה בידי הרופאה שתשתול את העובר ברחמה של מרי, אם זו תיאות לכך. מרי מבטיחה להחליט במהרה ובני הזוג חוזרים לאוסטרליה בציפייה דרוכה, אולם העניינים משתבשים.

הדילמה של מרי מסתבכת. רייצ'ל ודיוויד כבר נהפכו לחלק משמעותי מחייה, ועתה נותרה המבחנה שלהם כצוואה בידיה. מה עליה לעשות?

בעלילת הפונדקאית משתרגות זו בזו דילמות מוסריות, שאלות חברתיות וסוגיות רפואיות, דתיות ומשפטיות רבות. הסיפור הנמסר מפיה של מרי מתובל בניחוחותיה של הודו, על מאכליה, מראותיה והווי רחובותיה השוקקים.

זהו הרומן הראשון פרי עטו של רחמים מלמד־כהן שנבט במהלך ארבע שנות שליחות בהודו בשנות ה־ 60 של המאה ה־ 20 .

פרק ראשון

 
1
היכרות
 
 
מפץ כלי מתכת וזכוכיות נשברות נשמע במסעדה. הפניתי את ראשי והנה סִיטָה, חברתי למלצרות כורעת על ברכיה ליד שולחן 23, אוספת את שברי הזכוכית אל תוך המגש. מיהרתי אליה, גחנתי לעברה והושטתי ידי לסייע לה. תוך כדי איסוף השברים לחשתי: "מה קרה?"
סיטה השיבה בקול בוכים: "הוא צבט אותי וקפצתי."
היא הביטה לעבר אחד הבחורים דוברי הגרמנית שצחקו בקול. עיניהם של אורחי בית המלון, ועיני, הוסטו אל המקום שבו נשברו הכלים ואל ארבעת הבחורים שנראו לי שיכורים. רָאג', המלצר הראשי, אשר כשמו כן הוא, מלך המסעדה, השליט הכול יכול, הגיע בריצה, סמוק פנים ורותח מזעם. הוא התנצל בפני הבחורים וסייע לסיטה להתרומם. עיניו ירקו גחלי אש בהביטו אל עיניה המושפלות. הוא ציווה עליה במָרָאטִית: "בואי למטבח!"
ידעתי שסיטה לא תספר שמישהו צבט אותה, כי כך לימדונו: "האורח תמיד צודק". שיערתי שיפטרו אותה. חבל, אהבנו אותה. היא חברה טובה ובהחלט ריחמתי עליה. הסְוִיפֶּר, נער הניקיון, ניקה במטלית את שלוליות הבירה שנותרו. רעמי הצחוק של הבחורים הטרידו את הסועדים, ואז ניגש אל דוברי הגרמנית השוער הפָּנְגָ'אבִּי. הפנג'אבי היה איש ענק, סיקי שרירי בעל שפם עבות, שזקנו עטור ברשת שחורה כדי לשמור על תקינותו, טורבן אדום מלופף על ראשו ומכסה את אוזניו ובאבנטו - פגיון. הפנג'אבי התייצב מול הבחורים, נעץ בהם עיניים מזרות אימה ולא אמר מילה. אחד הבחורים אמר משהו לחבריו בגרמנית, והם קמו והסתלקו מהמסעדה בהותירם אחריהם שובל של מילים וקולות צחוק פרוע.
בינתיים שבתי אל שולחנות 1 10 שאני ממלצרת בהם. למזלי, רק בשולחן 3 ישבו שתי זקנות אמריקניות שפטפטו בלי סוף, ובשולחן 9 המתין לי זוג שנראה חביב. מתחתי את הצ'וּלִי, חולצתי הקצרה שחשפה חלק מבטני ומגבי, ניערתי את שולי הסארי הירוק העשוי בד משי, אחזתי באִמרת התחרה האדומה המעוטרת שהקיפה את הסארי, הידקתי את לבושי אל גופי, אספתי את שערותי ל"קוקו" - זנב הסוס שלי - וקשרתיו בקוקיות בצבע כסף, זקפתי ראשי וטופפתי אל בני הזוג שחיכו לי בסבלנות.
חייכתי לעברם והצצתי בפניהם. היא היתה בלונדינית, שערה אסוף בקפידה כמגדל ופניה ורודות ומאופרות קליל. הבחנתי שעצב קל ליטפן. מצאו חן בעיני עיניה השקועות שצבען כחול כאבן ספיר, ועפעפיה שהיו מרוחים בצללית תכלת עדינה. גבות עיניה היו עשויות כקשת, דקות וטבעיות. עגילי זהב התנדנדו על אוזניה ובתוכם התנוצצו יהלומים שקשה היה להבחין אם אמיתיים הם או מעשה חיקוי. שפתותיה היו מרוחות באודם רך וסביב צווארה הגבוה ענדה שרשרות פנינים. התפעלתי מלבושה, שמלת ז'וֹרְזֶ'ט אדומה ושרוולי תחרה שחורה שהגיעו עד צמידי הזהב שמעל כפות ידיה. היא נראתה לי כבת 35 וכנסיכה עשירה. אהבתי לראות את ראשה שנשען על כתפו של בן זוגה ואת הדרך שבה הביטה בו באהבה.
הוא, אדום פנים, שיער אפרפר מלא וסרוק, עיניו הקטנות, שחורות וקרובות זו לזו, התרוצצו ללא הרף, אוזניו בלטו בזקיפותן, שפמו הזעיר וחוטמו הנשרי בלטו אף הם. טבעת זהב פשוטה הקיפה את אצבעו בידו הימנית. הוא לבש חליפה שחורה מהודרת וקצה ממחטה לבנה בצבץ מהכיס העליון במקטורנו. הוא נראה לי אדם מחויט ומסודר, ולעיני הזדקרה עניבתו האדומה שתאמה לגון השמלה של זו שישבה לצדו. האם תיאמו ביניהם? הוא השיב לה מבטי חיבה, ונראה היה לי שהוא אדם נעים וטוב לב. הערכתי שהוא באמצע שנות הארבעים לחייו.
אמנם הייתי רק בת 24, אך היה לי ניסיון חיים רב בהכרת אנשים. די היה לי במבט חטוף כדי לשער מהו אופיו של הזולת. לתומי סברתי כי המראה, תנועות הגוף, טון הדיבור והלבוש מסגירים את האישיות של כל אחת ואחד. בתחילה, כשהייתי עדיין עובדת ניקיון, הסתקרנתי תדיר לגבי אורחי בית המלון וניסיתי לתהות מהו אופיים; הנחתי הנחות ולרוב צדקתי. אני זוכרת שני מקרים שבהם טעיתי: פעם אחת סוחר הודי עשיר ואשתו ישבו חבוקים במסעדה. הם היו נחמדים אלי, וכששֵׁרַתִּי אותם נכנסה לפתע פתאום אישה נסערת למסעדה והחלה לצעוק על הגבר: "תתבייש לך, בוגד!" התעוררה מהומה והתברר שהאישה שהציג כאשתו, לא היתה אלא פילגשו הסודית. הרגשתי מבוכה ואכזבה על שלא חשתי בבגידה. הבנתי לנפש אשתו החוקית של הגבר שפרצה בבכי. ניסיתי להרגיעה ללא הצלחה.
בפעם אחרת ראיתי בחור הודי יפה תואר מתרועע עם אמריקנית בגיל העמידה. שמחתי בלבי בשבילו ובשבילה, אולי יתחתנו. ואולם כאשר ראיתיו לאחר מכן, מדי שבוע, בחברת אישה מבוגרת אחרת, ולא פעם אפילו קשישה, הבנתי שהוא נער ליווי. חשתי גועל נפש! מוכר גופו בעד ממון.
פניתי לזוג שישב ליד שולחן 9: "ברוך בואכם למוּמְבָּאי, למלון טָאג' מהאל למסעדת מָסָאלָה קְרָאפְט. תודה שבחרתם במסעדה היוקרתית ביותר מבין מסעדות המלון. זו המסעדה היחידה שבה מוגש אוכל הודי אותנטי. אני מצטערת שחיכיתם זמן רב. מה אוכל לעשות למענכם? מה תזמינו?"
"מה קרה שם?" הגבר שאל אותי והצביע לעבר שולחן 23.
סיפרתי להם מה שקרה. עצמות רקותיו של האיש זעו ובקול גברי עמוק הוא אמר לי בתוקף: "לא יפטרו אותה! קִראי למנהל המסעדה."
מעי התהפכו בקרבי. חיל ורעדה אחזוני, האם תתחולל שערורייה? האם ינזפו בי? מה יהיה עונשי על שהתערבתי ועל שעירבתי את אורחי בית המלון בעניינים פנימיים של המסעדה? ניגשתי לראג' ואמרתי לו שהגבר היושב ליד שולחן 9 רוצה לדבר עם המנהל. ראג' החוויר, המבט שהִפנה אלי היה כסימן שאלה. הוא צעד אל חדר המנהל. מיסטר קָאפוּר, המנהל הגוץ שכולנו יראים מפניו ומקולו, יצא מיד. כל מי שהוזמן לחדרו של קאפור, פיק ברכיים היה אוחזו, אצבעותיו היו רועדות ומוטב היה לו ללכת קודם כול לשירותים.
המנהל הגוץ פסע במהירות לעבר שולחן 9. הגבר קם ממקומו. רק אז ראיתיו והנה הוא גבוה ומוצק, נעליו מצוחצחות והוא שופע ביטחון. הוא התקרב למנהל, לחץ את ידו, חיבק את כתפו ויחדיו התרחקו בהליכה מדודה. שמתי לב שבדרך לחדר המנהל, לחש הגבר משהו באוזן המנהל ולבסוף תקעו כף. המנהל שב לחדרו, סלסל בשפמו וחייך לעצמו. מה נלחש לו? מעולם לא חזיתי במיסטר קאפור מחייך!
הגבר התיישב בכיסאו ובשמחה בישר לי: "לא יפטרו אותה!"
עלצתי ודצתי, ואלמלא התאפקתי מתוך נימוס הייתי מרעיפה עליו נשיקות. הגבר שלף את ארנקו, הוציא כרטיס ביקור, נתנו לי והציע: "אם יהיו בעיות, התקשרי אלי."
"הצפתי" אותו בתודות. תהיתי כיצד שכנע את המנהל שלא יפטר את סיטה. האם הוא פסיכולוג? האם הוא קוסם? והנה סיטה שבה לעבודתה, נעה זקופת קומה. מאירת פנים, היא קרצה אלי, ואני קרצתי אליה בחזרה. צהלנו במבטינו. עיינתי בכרטיס הביקור שהאיש נתן לי ושם כתוב באותיות זהב: "דיוויד גולדשטיין, נשיא הבורסה באוסטרליה". נשיא! אמרתי בלבי, אדם מכובד!
"מה שמך?" שאלני מר גולדשטיין.
"מֶרִי," עניתי בחדווה.
"הכירי את אשתי רייצ'ל."
הוא חיבק אותה בידו השמאלית ואני קדתי לעומתה ואמרתי: "נעים מאוד."
"אנו מאוסטרליה, מסידני, מעולם לא אכלנו במסעדה הודית," התנצלה גברת רייצ'ל ושאלה בקולה הרך והעדין: "מה את מציעה לנו לארוחת הערב? אני מתה מרעב."
כיוון שזו להם הפעם הראשונה במסעדה הודית, שאלתי אותם אם הם סומכים עלי. הם השיבו בחיוב והסברתי להם כי שלא כמו בארצות המערב, שם מגישים מנה ראשונה ואחר כך מנה נוספת וכך הלאה, בהודו מניחים את כל הארוחה על השולחן בבת־אחת.
"אני מציעה לכם שבינתיים, עד שהארוחה תהיה מוכנה, תשתו לָאסִי - משקה קר על בסיס יוגורט, מתובל בתבלינים ובפלחי פירות אקזוטיים."
הם הנהנו בראשם לאותת כי הם מקבלים את ההצעה. בצעדי אל דלפק ההזמנות שבפתח המטבח, חשתי שבני הזוג גולדשטיין עוקבים אחרי במבטיהם. כאשר חזרתי עם המשקה בידי, הם סקרו אותי מכף רגל עד ראש והתלחשו ביניהם. הנחתי את המשקה לפניהם.
"לרוויה," איחלתי להם בחיוך רחב שנענה בחיוך חוזר של תודה מצדם.
הזקנות משולחן 3 רמזו לי לגשת אליהן, ביקשו לשלם והשאירו לי טיפ של חמישה דולרים. שמחתי, כי היה זה טיפ מכובד וערכו עמד על 300 רופיות. אנו, המלצריות והמלצרים, הצלחנו להתפרנס בזכות הטיפים יותר מאשר בזכות המשכורת. בדרך כלל הסועדים השאירו לנו טיפ של מאה רופיות ולפעמים היו קמצנים שלא נתנו כלום. עניין של מזל, ולי - יש מזל.
הצבתי את ספלי הלאסי האדירים על שולחנם של בני הזוג ושמחתי לראות שהם נהנים. תוך כדי שסרקו בעיניהם את המסעדה והיושבים בה ועד שהארוחה היתה מוכנה, הסברתי להם שאורחינו באים מכל ארצות תבל: מלכים, נסיכות, דיפלומטים, סוחרים, בְּרַהְמִינִים, הודים אמידים, שֵׁיח'ים ערבים עשירים ורבים התיירים הבאים מיפן, מהונג קונג, מאירופה, מאמריקה ומאפריקה. הפניתי את תשומת לבם כי ביום ראשון יחל כנס בינלאומי של אנשי היי־טק ויגיעו אל בית המלון מאות מומחים שיציפו את חמש מאות חדרי המלון.
"אגב, באיזה חדר אתם?"
"ארבע מאות שלוש," השיבה גברת גולדשטיין.
"וואו! בסוויטה גְרָאנְד לָאקְשֶרִי? זו הסוויטה היפה ביותר במלון!" הבטתי בהם בהתפעלות והבנתי שלא חסר להם ממון.
מר גולדשטיין הביט באלמנטים האמנותיים שהיו תלויים על קירות המסעדה, ואמר, "מעניינת אותי הדקורציה במסעדה. מה הם המוצגים אשר על הכתלים?"
החילותי בהרצאה האהובה עלי: "כל הקירות מדופנים בעץ יקר, שחלקו מגולף בידי טובי אומני גילוף העץ בהודו. הנה, בקיר מולכם ציור ענקי שבו רואים את הקיסר המוֹגוּלי שָׁאה גָ'הָאן מסתכל באשתו האהובה מוּמְתאז. מעליהם נראית מיניאטורה של המוזוליאום שהוא בנה לזכר רעייתו שנפטרה בדמי ימיה. הוא קרא למבנה המפואר בעל הכיפה הבוהקת וארבעת המגדלים המקיפים אותו 'טאג' מהאל', שפירושו ארמון הכתר. המבנה שהוקם לפני ארבע מאות שנים נמצא ליד העיר אָגְרָא. כדאי לכם לבקר שם, מראה מקסים. אני ביקרתי שם."
בני הזוג אמרו לי בנימוס שהם מתפעלים מההסבר שלי ומהאנגלית הקולחת והיפה שלי. שמחתי, אך ידעתי שהגייתי מושפעת מאוד מהמראטית. הודיתי להם והמשכתי לתאר: "והנה ציור של מָהָאטְמָה גָנְדִי, ראו את החוכמה והענווה המשתקפות מעיניו מבעד למשקפיו; לבושו ורגליו היחפות מעידים על צניעותו והמטה אשר בידו הוא סמל למנהיגותו. אתם רואים? בתוך הגומחות המוארות מוצבים פסלי דמויות מתוך המיתולוגיה ההינדית, ופה בודהה יושב בשׂיכול רגליים ומלמד. אם תסתכלו למעלה תראו שתצלובת הקורות מְשווה למסעדה מראה משולב של מודרנה ומסורת. עמוד התווך התומך, שכולו גילופים גילופים הוא..."
פתאום נשמע צלצול מהארנק הצמוד לחגור מותני, בסארי שלי. קולו של אָפּוּרְוָה, השף המצוין, נשמע: "הלו, מרי, האוכל מוכן."
עוד הוא מדבר והנה שני מלצרים התקרבו אל השולחן. הם היו לבושים בדְהוֹטִי, יריעת בד לבן שאורכה כחמישה מטרים, קצת פחות מאורך הסארי. הגברים מקיפים בו את פלג הגוף התחתון מן המותניים עד הקרסוליים, וקושרים אותו בצד ימין. המוסלמים קושרים אותו בצד שמאל. לבוש זה מצחיק אותי, במיוחד כאשר הם מקפלים את הדהוטי, מכניסים אותו בין הרגליים ומרימים אותו. הם דומים כך לחלילי נחשים, צרים למעלה ונפוחים למטה. על מראה זה מפצה הווסט הירוק והאִמרה האדומה בצבע עיטור המדים שלנו, של המלצריות. גם הטורבן האדום הקטן שעל ראשם, מחמיא להם. טָאלִי, מגש עגול מכסף, נישא בידיהם ועליו סדורים כל מטעמי הארוחה. הם הניחוהו על השולחן, קדו קידה, פסעו לאחור שלושה צעדים, הסתובבו ושבו לכיוון המטבח - בדיוק כפי שלימדונו בקורס למלצרות.
"אוּלָלָה," תמהה גברת רייצ'ל, "כל כך הרבה דברים! במה מתחילים?"
תוך כדי סריקת המאכלים תיקנה תלתל שובב שסרח מתסרוקתה והחזירתהו למקומו בסידור שערותיה. הבחנתי באצבעותיה הארוכות, הדקיקות, שעל אחת מהן ענדה טבעת זהב ובה אבן טופז מוקפת ביהלומים. הבחנתי בציפורניים הצבועות בלק בצבע אדמדם. היא בוודאי פורטת עלי פסנתר או עלי נבל, אמרתי לעצמי. הגברת הרימה ראשה אלי ושאלה: "אולי תסבירי לנו מה זה ומה זה וזה?"
כל כך חיכיתי לבקשה זו, שהרי בכך התמחיתי. שמתי לב שמזווית שפתה נוזלות טיפות לבנות מן הלאסי שגמעה. רמזתי לה בהדגמה על שפתי היכן לנקות. היא נטלה מפית ומחתה את הטיפות בהביטה אלי וחיוך רחב על פניה. החזרתי לה חיוך, עינינו התקשרו וחשתי מיד במעין אחוות נשים שנוצרה בינינו.
"אז ככה: זה נָאן - לחם, ומתכונו: שמרים, יוגורט, סומסום, חלב, גבינה וחמאה. הוא אפוי בתנור, דק כמו פיתה. טעמו ממנו בעודו חם."
"אממ דֶלִישֶׁס." ליקקה גברת רייצ'ל אצבעותיה ומר גולדשטיין החרה אחריה: "טעים מאוד."
"הסלט הזה מורכב מבננה, קוקוס, סומסום, יוגורט, מיץ לימון, פלפל ומלח. בבקשה, אִכלו מעט, כי יש עוד מנות."
"נפלא! מילדותי אני אוהב בננה והתוספות מגרות את החך, נכון, רייצ'ל?"
"נכון." היא הביטה בו בערגה וחזרה ובלשה אחר המנות.
מתחילה סירבו לארוחה בשרית, וטענו כי מחוץ לסידני הם אוכלים רק אוכל צמחוני. חבל, הסברתי להם, כי יש לנו תבשילי בשר ועוף "משגעים".
"הנה מנה פופולרית בהודו: תבשיל עדשים הנקרא דָאל, מאכל החביב עלי. הוא מזין כי יש בו הרבה פחמימות. רוב ההודים אוכלים את מאכליהם בידיים, ובמשפחה טועמים מתוך קדירה אחת. יש היגיון פילוסופי בטענתם כי אצבעות אלו שבראן האל, שעמלו לזרוע, לקצור, לאפות ולבשל, הן תגשנה את האוכל ישירות לפה. סכין, מזלג וכף הנהוגים במערב, לדעתם, הם מתווכים מלאכותיים. אבל אתם תאכלו לפי נוחותכם."
"ומה עם ההיגיינה?" הקשתה גברת רייצ'ל בעקימת אף.
"אנו מקפידים מאוד על רחיצת ידיים לפני הסעודה ולאחריה."
הם אכלו בתיאבון רב ובינתיים הפניתי את תשומת לבם לצלוחיות שעל גבי הטאלי, שבהן מונחים חמוצים, מתוקים, חריפים, מלוחים, חלב ושמן.
"קשת של צבעים," התלהבה רייצ'ל והוסיפה: "המגוון מגביר תיאבון וקראתי שיש לתשלובת הצבעים המוגשים בצלחת השפעה על נפש האדם."
"נכון!" התרגשתי לשמע הדברים. "למשל, הרָאִיטָה הזאת היא רוטב להרגעה, במיוחד אחרי שמתבלים בצָ'אטְנִי... מה זה צ'אטני? ראו, בקערית זו יש צ'אטני ובה מעין ריבה צמיגה העשויה מן המרכיבים הללו: מנגו ירוק, מלח, צ'ילי, סוכר, זנגוויל, צימוקים, אגוזי קשיו, חומץ, כמון קלוי ותמרים. יש שהתערובת יותר חמוצה, לעתים היא נוטה למתיקות ולפעמים חריפה במקצת - הכול לפי רצון הטבח שהכינה ולפי טעמו של כל אחד."
מר גולדשטיין נטל את מכשיר הטלפון החכם שלו, ובשיחה שניהל שאל, "מה השעה אצלכם? שש בבוקר? אה, נכון, סידני מקדימה את מומבאי בשבע וחצי שעות... כן... לא... קנה... מכור... בדוק... בסדר..."
הבנתי שמדובר במניות. ואז הניח את המכשיר על השולחן ופסק: "הרבה עבודה... הרבה עבודה... להכין את הצ'אטני."
צחקנו ואני אמרתי בחיוך: "בדרך כלל זו עבודת הנשים. אכן עמל רב מושקע בהכנת צ'אטני. מה לא עושים למען הגברים."
הצצתי לעבר רייצ'ל שהנהנה בראשה ושוב נפגשו עינינו המחייכות וכתפינו התרוממו כאומרות, "נו, מה אפשר לעשות? זו המציאות."
"אוי, כמה שזה חריף וטעים, מהמם!" אמרה רייצ'ל לאחר שהטבילה את הנאן באחת הצלוחיות.
"דיוויד לא אוהב חריף, נכון, דיוויד?"
"כל מה שאת אומרת הוא נכון," ענה והביט בי בחיוך.
הם התרווחו בכיסאותיהם המעוצבים בסגנון מודרני, מרופדים בבד בנגלי מעוטר ונשענו על משענות הגב השזורות קש. מר גולדשטיין טפח על בטנו ונאנח: "די. מספיק. שבענו. לא יכול יותר. הגידי לי, מרי, האם את מרוצה מעבודתך?"
אורחי המסעדה מעולם לא התעניינו בי ובעבודתי, שמחתי על שאלתו ועניתי לו: "אני מאוד אוהבת לעבוד פה. אני פוגשת אנשים מכל הסוגים, לומדת מנהגים ונימוסים, שומעת סיפורים ומחרישה. המסעדה נקייה, ממוזגת ומסודרת, והאווירה בה נעימה בגלל הקשר הנפלא עם המלצריות והמלצרים. גם בגלל התאורה העמומה והמוזיקה החרישית המשרים רוך ורוגע על נפשי. הנה, האזינו לקולה של הזמרת לָאטָה מָנְגָשְׁקָאר המפורסמת. מקסימה, לא? ועוד מעט ישמיעו את הזמר קִישׁוֹר קוּמָאר. האם אתם מעוניינים לשמוע שיר מסוים?... אִיצִ'יקְדָאנָה? בבקשה."
קרצתי לעבר צֵ'טָאן, הדי־גֵ'יי אשר על התקליטים, הנעתי שפתי ללא קול: "אי־צ'יק־דאנה." צֵ'טָאן הבין מיד והשמיע את השיר. בני הזוג התמוגגו והצטרפו לשירה.
"אנו עייפים, עלינו לנוח," אמר מר גולדשטיין. "תודה רבה לך על השירות, את בחורה אדיבה, חרוצה, חייכנית ואינטליגנטית."
לבי נמס למשמע מחמאות אלו ועוד שהושמעו מפי נשיא מכובד, מיהרתי להגיב: "תודה לך, נעים לשמוע."
"אגב, מרי, האם את נשואה?"
"עדיין לא."
"מי שאומרת 'עדיין לא' יש לה תקווה ואמונה," אמר דיוויד.
אי־אפשר לסיים ארוחה ללא קינוח שישאיר טעם טוב בפה, רייצ'ל התעניינה בקינוחים שבתפריט. לבסוף החליטה לנסות בָּאיזֶ'ן בָּרְפִי - כדורי קמח מטוגנים בסירופ מתוק. היא טעמה וגלגלה את עיניה השמיימה מרוב עונג. מר גולדשטיין ביקש תה, הבאתי לו צָ'אִי דָרְגִ'ילִינְג.
"חלב בתה זה שריד ממסורת שהבריטים הותירו אחריהם לאחר שקיבלנו עצמאות בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע."
מר גולדשטיין צקצק בשפתיו כבר לאחר הלגימה הראשונה והודה כי זה צ'אי מיוחד, ולא ידע כי טופטפו לתה שלוש טיפות של מי ורדים.
שני מלצרי הדהוטי הסירו את הטאלי ואת הכלים ואני ניקיתי את השולחן האובלי. מזווית עיני ראיתי בחוש המלצרית שלי שמר גולדשטיין מכניס את הטיפ לנרתיק העור המיועד לכך. הודיתי להם בהצמדת כפות ידי ובקידה קלה ואמרתי: "נָמָסְטֶה."
משקמו לעזוב את המקום, הבטתי ברייצ'ל והתקשיתי להאמין שהיא כה גבוהה. היא היתה גבוהה אפילו בלי נעלי העקב האדומות שנעלה. השניים שילבו ידיהם ופסעו שלובי זרוע לעבר היציאה. לא התאפקתי ופתחתי את נרתיק העור וראשי הסתחרר. שטר של 100 דולרים אמריקניים היה מונח לו שם. ראשי היה בעננים. לא האמנתי! סכום זה היה שווה ערך למשכורת חודשית שלי! 6,000 רופיות! נשימתי נעתקה. לפתע התעשתּי שכן חשש עלה בדעתי שמא מר גולדשטיין התכוון לתת לי עשרה דולרים וטעה בשטר. מיד רדפתי אחריהם, השגתי אותם מחוץ למסעדה, הושטתי את השטר למר גולדשטיין והתנצלתי בקול חלוש: "כנראה חלה פה טעות, בוודאי לא התכוונת לתת לי טיפ גבוה כזה, נכון?"
הוא חייך ואמר, "דווקא כן התכוונתי, ומכיוון שאת ישרה והגונה, הנה לך עוד מאה."
הוא שלף עוד שטר מארנקו והניחו על הנרתיק הפתוח. לבי הלם כהלום מקלות על תופים, עיני התערפלו, זכרתי רק שחזרתי והודיתי שוב ושוב: "נמסטה, נמסטה, נמסטה."
התפכחתי. הוא שאלני מה אני עושה מחר, והשבתי שהמשמרת שלי מתחילה ב־12:00 בצהריים.
"אם כך, הציעי לנו היכן לערוך טיול קצר מחר בין 9:00 ל־12:00 ואולי תצטרפי אלינו. מסכימה?"
לרגע היססתי והתלבטתי אם לטייל עם זרים. אחר כך הסכמתי כי התרשמתי שהם אנשים ישרים והגונים וזה זמן רב לא טיילתי בעיר. כבר עלה בדעתי שנבקר בצ'וֹר בזאר. איחלתי להם לילה טוב, ונפרדנו. נמלאתי שמחה; מעולם לא זכיתי לטיפ כזה! זה לא טיפ, זה תשר שמן, תשורה, מתנה. השעה היתה חמש דקות לפני חצות, סוף המשמרת שלי. ריחפתי אל חדר ההלבשה של העובדות, פשטתי את מדי הסארי, הִנחתים בארון הברזל שלי, שם נמצאים חלק מציורי, יומני ומחברת שבה אני כותבת את שירי. סיטה הודתה לי בחדווה על כי בזכותי לא פוטרה ושבה לעבודתה. צחקנו. לא סיפרתי לה על גודל הטיפ שקיבלתי, כדי שלא תקנא. היא עזרה לי לקשור "קשר חתן וכלה" בחזייה שלי מאחור - כך אנו מכנות את השחלת הקרס בלולאה. העטיתי עלי את הסארי הפשוט שקניתי ובנשימה עצורה חציתי את הלובי המפואר. נהג אחת המוניות הכירני והזמינני למכוניתו. בדרך הבנתי פתאום שמר גולדשטיין שלשל לידיו של המנהל, מיסטר קאפור, המון ממון כדי שלא יחרוץ את גורלה של סיטה לפיטורין. מרוב שמחה התחלתי לזמר לעצמי. הנהג הופתע משירתי בקול רם והצטרף לזמירותי. נסענו לביתי וכולי נעימוּת, הרהורים ומחשבות. אמי ואבי ודאי ישמחו על הכסף שאתן להם.
אמא דאגה והמתינה לבואי עד הגיעי, אחר חצות. בצהלה פתחתי את דלת הבית ומיד הושטתי את שני השטרות לאמי. בפה פעור ובעיניים גדולות ובוערות היא חטפה מידי את השטרות, תחבה אותם לתוך חזייתה וצרחה עלי: "זונה!!! עם מי שכבת? למי מכרת את גופך בעבור בצע כסף! ממי גנבת?!"
תדהמה נפלה עלי. מה קורה פה? אמא השתגעה? יצאה מדעתה? אמנם ידעתי שמצבי רוחה עולים ויורדים, אך נעלבתי ונפגעתי עד עומק נשמתי מההאשמה שאני זונה.
"אמא, איך את מדברת?" למרות חמתי ועלבוני, ניסיתי להרגיעה. כשאני המומה מעצם המחשבה שלה הסברתי לה: "זוג נחמד נתן לי תשר במסעדה. בתחילה נתן לי האדון מאה דולרים, חשבתי שטעה. רצתי אחריהם ואמרתי לו שכנראה הוא טעה. האדון אמר לי שבגלל שאני הגונה וישרה הוא מוסיף לי עוד מאה."
"לא מאמינה לך! אל תבלבלי במוח! את סתם משקרת וממציאה סיפורים! אף אחד לא נותן טיפ כזה סתם ככה! אין מתנות חינם!" עיני אמי יצאו מחוריהן, פניה אדמו והתנפחו מכעס.
"אמא! את יודעת שאני לא משקרת, אפילו תשאלי את סיטה. גם למיסטר קאפור הוא נתן טיפ הגון."
אמי איבדה את עשתונותיה. ברוב זעם פנתה לאבי שישב באדישות על כיסא גלגלים וצפה בטלוויזיה. היא צעקה עליו בגרון ניחר: "מה אתה שותק? תראה את הבת שלך! זונה! זונה! זונה!!!"
לא יכולתי עוד לשלוט ברוחי, הכיתי באגרופי בכוח על השולחן ולראשונה בחיי גערתי בה: "אמא! תתביישי! איך את מדברת עלי ככה! תשרפי את הכסף הזה! אני לא רוצה אותו! או שאחזיר את הכסף למר גולדשטיין. יותר חשוב לי שישרור שלום בבית ממאתיים דולר!"
לפתע השתתקה אמי, המומה נאלמה דום, כנראה לא ציפתה לתגובה כזאת ממני. בפנים נעלבות צנחה על הכיסא בכל כובד גופה ופרצה בבכי מר. לפתע נשמעו דפיקות בדלת, השכנה הנחמדה, גברת גוּפְּטָה, שגרה בדירה ממולנו, נכנסה לשמע הצעקות, ושאלה את אמי: "גברת מרכוס, מה קרה?"
אמי הפסיקה לבכות. הסברתי לגברת גופטה ששום דבר מיוחד לא קרה והצעקות הן עניין משפחתי. היא ראתה את אמי במרירותה ובבכייה, ניגשה אליה וחיבקה אותה. אחר כך, ללא שאלות נוספות, עזבה את דירתנו.
דמעות זלגו מעיני. ליטפתי את שערותיה הפרועות של אמי. חיבקתיה. היא הביטה בי במבט עצוב, ייללה בשקט, התנצלה וביקשה ממני סליחה על ההתפרצות שלה. לבסוף בחיוך קל אמרה: "עכשיו נוכל לצמצם את המשכנתה. השארתי לך אוכל במטבח. מוטב שאלך לישון."
אבי רמז לי להתקרב אליו, ועשיתי זאת כפי שנהגתי לעשות כשהייתי ילדה קטנה: התכנסתי בחיקו, חשתי חום ונועם. אבי ליטפני וחיבקני.
"לילה טוב," איחלתי ופרשתי לפינת השינה שלי. סגרתי את וילון המחיצה, שכבתי ומתחתי את גופי. מחשבות הטרידו את מוחי. חשתי בנשיקה על לחיִי. היתה זו אמי. עצמתי את עיני, רעבה, ונרדמתי.

רחמים מלמד-כהן

רחמים מלמד כהן (1937 – 3 בנובמבר 2020) היה איש חינוך ישראלי. התפרסם במיוחד בעקבות מפעליו הספרותיים והאמנותיים לאחר שלקה במחלת ניוון השרירים ALS.

ב-1963 יצא עם אשתו ושני ילדיהם לשליחות חינוכית בהודו למשך 4 שנים מטעם בני עקיבא והסוכנות היהודית. בתום השליחות בהודו סייר בציילון, תאילנד, קמבודיה, סינגפור, הפיליפינים, יפן, טאיוואן, הונג קונג ובורמה. מלמד הקים מערך ארגוני מרחבי שכלל את מנהלי בתי הספר, קיים השתלמויות למורים ועסק בפיתוח שיטות הוראה, עסק בהוראת חינוך מיוחד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה ירושלים.

בשנת 1994 אובחנה אצלו מחלת ALS. מלמד כהן האריך חיים והתמודד עם מחלה זו במשך 26 שנים, עד למותו ב-3 בנובמבר 2020. טרם השתתק גופו הספיק מלמד כהן לטייל בהודו, בנפאל ובתאילנד ולצאת לארצות הברית עם משלחת מפקחי חינוך לסיור בבתי ספר יהודיים.

מ-1999 הפך למשותק כליל, מרותק לכיסא גלגלים, צמוד למכונת הנשמה. לא הייתה לו שום יכולת תנועה פרט לעיניו ועפעפיו. שליטתו במחשב באמצעות מצלמה העוקבת אחר תנועת העין, שני חיישנים, תוכנה מיוחדת ומקלדת וירטואלית, אפשרה לו לתקשר. כך חיבר וכתב עשרה ספרים שפורסמו. מלמד, שהיה צלם חובב החל לצייר לאחר שלמד להשתמש בתוכנת פוטושופ. יצירותיו "עיניים בתנ"ך" ו"צבעים בתנ"ך" זכו לתערוכות ברחבי הארץ ובארצות הברית.

פרסומיו ואותות הוקרה שהוענקו לו
פורסמו עליו כתבות ומאמרים רבים. מאמריו פורסמו בכתבי עת ועיתונים שונים. הערוץ הראשון בטלוויזיה הישראלית הפיק אודותיו סרט בשם "על חבל דק" במסגרת הסדרה "גיבורים בעל כרחם (2002)". מן השירים שחיבר הופק אלבום שירים ובו עשרה שירים מולחנים.

ד"ר מלמד כהן זכה בעיטורים רבים ובהם יקיר החינוך הדתי, "מורה המורים", "מחנך למופת" ויקיר ירושלים.

מקור: ויקיפדיה
https://bit.ly/46PX5Aa

עוד על הספר

הפונדקאית רחמים מלמד-כהן
 
1
היכרות
 
 
מפץ כלי מתכת וזכוכיות נשברות נשמע במסעדה. הפניתי את ראשי והנה סִיטָה, חברתי למלצרות כורעת על ברכיה ליד שולחן 23, אוספת את שברי הזכוכית אל תוך המגש. מיהרתי אליה, גחנתי לעברה והושטתי ידי לסייע לה. תוך כדי איסוף השברים לחשתי: "מה קרה?"
סיטה השיבה בקול בוכים: "הוא צבט אותי וקפצתי."
היא הביטה לעבר אחד הבחורים דוברי הגרמנית שצחקו בקול. עיניהם של אורחי בית המלון, ועיני, הוסטו אל המקום שבו נשברו הכלים ואל ארבעת הבחורים שנראו לי שיכורים. רָאג', המלצר הראשי, אשר כשמו כן הוא, מלך המסעדה, השליט הכול יכול, הגיע בריצה, סמוק פנים ורותח מזעם. הוא התנצל בפני הבחורים וסייע לסיטה להתרומם. עיניו ירקו גחלי אש בהביטו אל עיניה המושפלות. הוא ציווה עליה במָרָאטִית: "בואי למטבח!"
ידעתי שסיטה לא תספר שמישהו צבט אותה, כי כך לימדונו: "האורח תמיד צודק". שיערתי שיפטרו אותה. חבל, אהבנו אותה. היא חברה טובה ובהחלט ריחמתי עליה. הסְוִיפֶּר, נער הניקיון, ניקה במטלית את שלוליות הבירה שנותרו. רעמי הצחוק של הבחורים הטרידו את הסועדים, ואז ניגש אל דוברי הגרמנית השוער הפָּנְגָ'אבִּי. הפנג'אבי היה איש ענק, סיקי שרירי בעל שפם עבות, שזקנו עטור ברשת שחורה כדי לשמור על תקינותו, טורבן אדום מלופף על ראשו ומכסה את אוזניו ובאבנטו - פגיון. הפנג'אבי התייצב מול הבחורים, נעץ בהם עיניים מזרות אימה ולא אמר מילה. אחד הבחורים אמר משהו לחבריו בגרמנית, והם קמו והסתלקו מהמסעדה בהותירם אחריהם שובל של מילים וקולות צחוק פרוע.
בינתיים שבתי אל שולחנות 1 10 שאני ממלצרת בהם. למזלי, רק בשולחן 3 ישבו שתי זקנות אמריקניות שפטפטו בלי סוף, ובשולחן 9 המתין לי זוג שנראה חביב. מתחתי את הצ'וּלִי, חולצתי הקצרה שחשפה חלק מבטני ומגבי, ניערתי את שולי הסארי הירוק העשוי בד משי, אחזתי באִמרת התחרה האדומה המעוטרת שהקיפה את הסארי, הידקתי את לבושי אל גופי, אספתי את שערותי ל"קוקו" - זנב הסוס שלי - וקשרתיו בקוקיות בצבע כסף, זקפתי ראשי וטופפתי אל בני הזוג שחיכו לי בסבלנות.
חייכתי לעברם והצצתי בפניהם. היא היתה בלונדינית, שערה אסוף בקפידה כמגדל ופניה ורודות ומאופרות קליל. הבחנתי שעצב קל ליטפן. מצאו חן בעיני עיניה השקועות שצבען כחול כאבן ספיר, ועפעפיה שהיו מרוחים בצללית תכלת עדינה. גבות עיניה היו עשויות כקשת, דקות וטבעיות. עגילי זהב התנדנדו על אוזניה ובתוכם התנוצצו יהלומים שקשה היה להבחין אם אמיתיים הם או מעשה חיקוי. שפתותיה היו מרוחות באודם רך וסביב צווארה הגבוה ענדה שרשרות פנינים. התפעלתי מלבושה, שמלת ז'וֹרְזֶ'ט אדומה ושרוולי תחרה שחורה שהגיעו עד צמידי הזהב שמעל כפות ידיה. היא נראתה לי כבת 35 וכנסיכה עשירה. אהבתי לראות את ראשה שנשען על כתפו של בן זוגה ואת הדרך שבה הביטה בו באהבה.
הוא, אדום פנים, שיער אפרפר מלא וסרוק, עיניו הקטנות, שחורות וקרובות זו לזו, התרוצצו ללא הרף, אוזניו בלטו בזקיפותן, שפמו הזעיר וחוטמו הנשרי בלטו אף הם. טבעת זהב פשוטה הקיפה את אצבעו בידו הימנית. הוא לבש חליפה שחורה מהודרת וקצה ממחטה לבנה בצבץ מהכיס העליון במקטורנו. הוא נראה לי אדם מחויט ומסודר, ולעיני הזדקרה עניבתו האדומה שתאמה לגון השמלה של זו שישבה לצדו. האם תיאמו ביניהם? הוא השיב לה מבטי חיבה, ונראה היה לי שהוא אדם נעים וטוב לב. הערכתי שהוא באמצע שנות הארבעים לחייו.
אמנם הייתי רק בת 24, אך היה לי ניסיון חיים רב בהכרת אנשים. די היה לי במבט חטוף כדי לשער מהו אופיו של הזולת. לתומי סברתי כי המראה, תנועות הגוף, טון הדיבור והלבוש מסגירים את האישיות של כל אחת ואחד. בתחילה, כשהייתי עדיין עובדת ניקיון, הסתקרנתי תדיר לגבי אורחי בית המלון וניסיתי לתהות מהו אופיים; הנחתי הנחות ולרוב צדקתי. אני זוכרת שני מקרים שבהם טעיתי: פעם אחת סוחר הודי עשיר ואשתו ישבו חבוקים במסעדה. הם היו נחמדים אלי, וכששֵׁרַתִּי אותם נכנסה לפתע פתאום אישה נסערת למסעדה והחלה לצעוק על הגבר: "תתבייש לך, בוגד!" התעוררה מהומה והתברר שהאישה שהציג כאשתו, לא היתה אלא פילגשו הסודית. הרגשתי מבוכה ואכזבה על שלא חשתי בבגידה. הבנתי לנפש אשתו החוקית של הגבר שפרצה בבכי. ניסיתי להרגיעה ללא הצלחה.
בפעם אחרת ראיתי בחור הודי יפה תואר מתרועע עם אמריקנית בגיל העמידה. שמחתי בלבי בשבילו ובשבילה, אולי יתחתנו. ואולם כאשר ראיתיו לאחר מכן, מדי שבוע, בחברת אישה מבוגרת אחרת, ולא פעם אפילו קשישה, הבנתי שהוא נער ליווי. חשתי גועל נפש! מוכר גופו בעד ממון.
פניתי לזוג שישב ליד שולחן 9: "ברוך בואכם למוּמְבָּאי, למלון טָאג' מהאל למסעדת מָסָאלָה קְרָאפְט. תודה שבחרתם במסעדה היוקרתית ביותר מבין מסעדות המלון. זו המסעדה היחידה שבה מוגש אוכל הודי אותנטי. אני מצטערת שחיכיתם זמן רב. מה אוכל לעשות למענכם? מה תזמינו?"
"מה קרה שם?" הגבר שאל אותי והצביע לעבר שולחן 23.
סיפרתי להם מה שקרה. עצמות רקותיו של האיש זעו ובקול גברי עמוק הוא אמר לי בתוקף: "לא יפטרו אותה! קִראי למנהל המסעדה."
מעי התהפכו בקרבי. חיל ורעדה אחזוני, האם תתחולל שערורייה? האם ינזפו בי? מה יהיה עונשי על שהתערבתי ועל שעירבתי את אורחי בית המלון בעניינים פנימיים של המסעדה? ניגשתי לראג' ואמרתי לו שהגבר היושב ליד שולחן 9 רוצה לדבר עם המנהל. ראג' החוויר, המבט שהִפנה אלי היה כסימן שאלה. הוא צעד אל חדר המנהל. מיסטר קָאפוּר, המנהל הגוץ שכולנו יראים מפניו ומקולו, יצא מיד. כל מי שהוזמן לחדרו של קאפור, פיק ברכיים היה אוחזו, אצבעותיו היו רועדות ומוטב היה לו ללכת קודם כול לשירותים.
המנהל הגוץ פסע במהירות לעבר שולחן 9. הגבר קם ממקומו. רק אז ראיתיו והנה הוא גבוה ומוצק, נעליו מצוחצחות והוא שופע ביטחון. הוא התקרב למנהל, לחץ את ידו, חיבק את כתפו ויחדיו התרחקו בהליכה מדודה. שמתי לב שבדרך לחדר המנהל, לחש הגבר משהו באוזן המנהל ולבסוף תקעו כף. המנהל שב לחדרו, סלסל בשפמו וחייך לעצמו. מה נלחש לו? מעולם לא חזיתי במיסטר קאפור מחייך!
הגבר התיישב בכיסאו ובשמחה בישר לי: "לא יפטרו אותה!"
עלצתי ודצתי, ואלמלא התאפקתי מתוך נימוס הייתי מרעיפה עליו נשיקות. הגבר שלף את ארנקו, הוציא כרטיס ביקור, נתנו לי והציע: "אם יהיו בעיות, התקשרי אלי."
"הצפתי" אותו בתודות. תהיתי כיצד שכנע את המנהל שלא יפטר את סיטה. האם הוא פסיכולוג? האם הוא קוסם? והנה סיטה שבה לעבודתה, נעה זקופת קומה. מאירת פנים, היא קרצה אלי, ואני קרצתי אליה בחזרה. צהלנו במבטינו. עיינתי בכרטיס הביקור שהאיש נתן לי ושם כתוב באותיות זהב: "דיוויד גולדשטיין, נשיא הבורסה באוסטרליה". נשיא! אמרתי בלבי, אדם מכובד!
"מה שמך?" שאלני מר גולדשטיין.
"מֶרִי," עניתי בחדווה.
"הכירי את אשתי רייצ'ל."
הוא חיבק אותה בידו השמאלית ואני קדתי לעומתה ואמרתי: "נעים מאוד."
"אנו מאוסטרליה, מסידני, מעולם לא אכלנו במסעדה הודית," התנצלה גברת רייצ'ל ושאלה בקולה הרך והעדין: "מה את מציעה לנו לארוחת הערב? אני מתה מרעב."
כיוון שזו להם הפעם הראשונה במסעדה הודית, שאלתי אותם אם הם סומכים עלי. הם השיבו בחיוב והסברתי להם כי שלא כמו בארצות המערב, שם מגישים מנה ראשונה ואחר כך מנה נוספת וכך הלאה, בהודו מניחים את כל הארוחה על השולחן בבת־אחת.
"אני מציעה לכם שבינתיים, עד שהארוחה תהיה מוכנה, תשתו לָאסִי - משקה קר על בסיס יוגורט, מתובל בתבלינים ובפלחי פירות אקזוטיים."
הם הנהנו בראשם לאותת כי הם מקבלים את ההצעה. בצעדי אל דלפק ההזמנות שבפתח המטבח, חשתי שבני הזוג גולדשטיין עוקבים אחרי במבטיהם. כאשר חזרתי עם המשקה בידי, הם סקרו אותי מכף רגל עד ראש והתלחשו ביניהם. הנחתי את המשקה לפניהם.
"לרוויה," איחלתי להם בחיוך רחב שנענה בחיוך חוזר של תודה מצדם.
הזקנות משולחן 3 רמזו לי לגשת אליהן, ביקשו לשלם והשאירו לי טיפ של חמישה דולרים. שמחתי, כי היה זה טיפ מכובד וערכו עמד על 300 רופיות. אנו, המלצריות והמלצרים, הצלחנו להתפרנס בזכות הטיפים יותר מאשר בזכות המשכורת. בדרך כלל הסועדים השאירו לנו טיפ של מאה רופיות ולפעמים היו קמצנים שלא נתנו כלום. עניין של מזל, ולי - יש מזל.
הצבתי את ספלי הלאסי האדירים על שולחנם של בני הזוג ושמחתי לראות שהם נהנים. תוך כדי שסרקו בעיניהם את המסעדה והיושבים בה ועד שהארוחה היתה מוכנה, הסברתי להם שאורחינו באים מכל ארצות תבל: מלכים, נסיכות, דיפלומטים, סוחרים, בְּרַהְמִינִים, הודים אמידים, שֵׁיח'ים ערבים עשירים ורבים התיירים הבאים מיפן, מהונג קונג, מאירופה, מאמריקה ומאפריקה. הפניתי את תשומת לבם כי ביום ראשון יחל כנס בינלאומי של אנשי היי־טק ויגיעו אל בית המלון מאות מומחים שיציפו את חמש מאות חדרי המלון.
"אגב, באיזה חדר אתם?"
"ארבע מאות שלוש," השיבה גברת גולדשטיין.
"וואו! בסוויטה גְרָאנְד לָאקְשֶרִי? זו הסוויטה היפה ביותר במלון!" הבטתי בהם בהתפעלות והבנתי שלא חסר להם ממון.
מר גולדשטיין הביט באלמנטים האמנותיים שהיו תלויים על קירות המסעדה, ואמר, "מעניינת אותי הדקורציה במסעדה. מה הם המוצגים אשר על הכתלים?"
החילותי בהרצאה האהובה עלי: "כל הקירות מדופנים בעץ יקר, שחלקו מגולף בידי טובי אומני גילוף העץ בהודו. הנה, בקיר מולכם ציור ענקי שבו רואים את הקיסר המוֹגוּלי שָׁאה גָ'הָאן מסתכל באשתו האהובה מוּמְתאז. מעליהם נראית מיניאטורה של המוזוליאום שהוא בנה לזכר רעייתו שנפטרה בדמי ימיה. הוא קרא למבנה המפואר בעל הכיפה הבוהקת וארבעת המגדלים המקיפים אותו 'טאג' מהאל', שפירושו ארמון הכתר. המבנה שהוקם לפני ארבע מאות שנים נמצא ליד העיר אָגְרָא. כדאי לכם לבקר שם, מראה מקסים. אני ביקרתי שם."
בני הזוג אמרו לי בנימוס שהם מתפעלים מההסבר שלי ומהאנגלית הקולחת והיפה שלי. שמחתי, אך ידעתי שהגייתי מושפעת מאוד מהמראטית. הודיתי להם והמשכתי לתאר: "והנה ציור של מָהָאטְמָה גָנְדִי, ראו את החוכמה והענווה המשתקפות מעיניו מבעד למשקפיו; לבושו ורגליו היחפות מעידים על צניעותו והמטה אשר בידו הוא סמל למנהיגותו. אתם רואים? בתוך הגומחות המוארות מוצבים פסלי דמויות מתוך המיתולוגיה ההינדית, ופה בודהה יושב בשׂיכול רגליים ומלמד. אם תסתכלו למעלה תראו שתצלובת הקורות מְשווה למסעדה מראה משולב של מודרנה ומסורת. עמוד התווך התומך, שכולו גילופים גילופים הוא..."
פתאום נשמע צלצול מהארנק הצמוד לחגור מותני, בסארי שלי. קולו של אָפּוּרְוָה, השף המצוין, נשמע: "הלו, מרי, האוכל מוכן."
עוד הוא מדבר והנה שני מלצרים התקרבו אל השולחן. הם היו לבושים בדְהוֹטִי, יריעת בד לבן שאורכה כחמישה מטרים, קצת פחות מאורך הסארי. הגברים מקיפים בו את פלג הגוף התחתון מן המותניים עד הקרסוליים, וקושרים אותו בצד ימין. המוסלמים קושרים אותו בצד שמאל. לבוש זה מצחיק אותי, במיוחד כאשר הם מקפלים את הדהוטי, מכניסים אותו בין הרגליים ומרימים אותו. הם דומים כך לחלילי נחשים, צרים למעלה ונפוחים למטה. על מראה זה מפצה הווסט הירוק והאִמרה האדומה בצבע עיטור המדים שלנו, של המלצריות. גם הטורבן האדום הקטן שעל ראשם, מחמיא להם. טָאלִי, מגש עגול מכסף, נישא בידיהם ועליו סדורים כל מטעמי הארוחה. הם הניחוהו על השולחן, קדו קידה, פסעו לאחור שלושה צעדים, הסתובבו ושבו לכיוון המטבח - בדיוק כפי שלימדונו בקורס למלצרות.
"אוּלָלָה," תמהה גברת רייצ'ל, "כל כך הרבה דברים! במה מתחילים?"
תוך כדי סריקת המאכלים תיקנה תלתל שובב שסרח מתסרוקתה והחזירתהו למקומו בסידור שערותיה. הבחנתי באצבעותיה הארוכות, הדקיקות, שעל אחת מהן ענדה טבעת זהב ובה אבן טופז מוקפת ביהלומים. הבחנתי בציפורניים הצבועות בלק בצבע אדמדם. היא בוודאי פורטת עלי פסנתר או עלי נבל, אמרתי לעצמי. הגברת הרימה ראשה אלי ושאלה: "אולי תסבירי לנו מה זה ומה זה וזה?"
כל כך חיכיתי לבקשה זו, שהרי בכך התמחיתי. שמתי לב שמזווית שפתה נוזלות טיפות לבנות מן הלאסי שגמעה. רמזתי לה בהדגמה על שפתי היכן לנקות. היא נטלה מפית ומחתה את הטיפות בהביטה אלי וחיוך רחב על פניה. החזרתי לה חיוך, עינינו התקשרו וחשתי מיד במעין אחוות נשים שנוצרה בינינו.
"אז ככה: זה נָאן - לחם, ומתכונו: שמרים, יוגורט, סומסום, חלב, גבינה וחמאה. הוא אפוי בתנור, דק כמו פיתה. טעמו ממנו בעודו חם."
"אממ דֶלִישֶׁס." ליקקה גברת רייצ'ל אצבעותיה ומר גולדשטיין החרה אחריה: "טעים מאוד."
"הסלט הזה מורכב מבננה, קוקוס, סומסום, יוגורט, מיץ לימון, פלפל ומלח. בבקשה, אִכלו מעט, כי יש עוד מנות."
"נפלא! מילדותי אני אוהב בננה והתוספות מגרות את החך, נכון, רייצ'ל?"
"נכון." היא הביטה בו בערגה וחזרה ובלשה אחר המנות.
מתחילה סירבו לארוחה בשרית, וטענו כי מחוץ לסידני הם אוכלים רק אוכל צמחוני. חבל, הסברתי להם, כי יש לנו תבשילי בשר ועוף "משגעים".
"הנה מנה פופולרית בהודו: תבשיל עדשים הנקרא דָאל, מאכל החביב עלי. הוא מזין כי יש בו הרבה פחמימות. רוב ההודים אוכלים את מאכליהם בידיים, ובמשפחה טועמים מתוך קדירה אחת. יש היגיון פילוסופי בטענתם כי אצבעות אלו שבראן האל, שעמלו לזרוע, לקצור, לאפות ולבשל, הן תגשנה את האוכל ישירות לפה. סכין, מזלג וכף הנהוגים במערב, לדעתם, הם מתווכים מלאכותיים. אבל אתם תאכלו לפי נוחותכם."
"ומה עם ההיגיינה?" הקשתה גברת רייצ'ל בעקימת אף.
"אנו מקפידים מאוד על רחיצת ידיים לפני הסעודה ולאחריה."
הם אכלו בתיאבון רב ובינתיים הפניתי את תשומת לבם לצלוחיות שעל גבי הטאלי, שבהן מונחים חמוצים, מתוקים, חריפים, מלוחים, חלב ושמן.
"קשת של צבעים," התלהבה רייצ'ל והוסיפה: "המגוון מגביר תיאבון וקראתי שיש לתשלובת הצבעים המוגשים בצלחת השפעה על נפש האדם."
"נכון!" התרגשתי לשמע הדברים. "למשל, הרָאִיטָה הזאת היא רוטב להרגעה, במיוחד אחרי שמתבלים בצָ'אטְנִי... מה זה צ'אטני? ראו, בקערית זו יש צ'אטני ובה מעין ריבה צמיגה העשויה מן המרכיבים הללו: מנגו ירוק, מלח, צ'ילי, סוכר, זנגוויל, צימוקים, אגוזי קשיו, חומץ, כמון קלוי ותמרים. יש שהתערובת יותר חמוצה, לעתים היא נוטה למתיקות ולפעמים חריפה במקצת - הכול לפי רצון הטבח שהכינה ולפי טעמו של כל אחד."
מר גולדשטיין נטל את מכשיר הטלפון החכם שלו, ובשיחה שניהל שאל, "מה השעה אצלכם? שש בבוקר? אה, נכון, סידני מקדימה את מומבאי בשבע וחצי שעות... כן... לא... קנה... מכור... בדוק... בסדר..."
הבנתי שמדובר במניות. ואז הניח את המכשיר על השולחן ופסק: "הרבה עבודה... הרבה עבודה... להכין את הצ'אטני."
צחקנו ואני אמרתי בחיוך: "בדרך כלל זו עבודת הנשים. אכן עמל רב מושקע בהכנת צ'אטני. מה לא עושים למען הגברים."
הצצתי לעבר רייצ'ל שהנהנה בראשה ושוב נפגשו עינינו המחייכות וכתפינו התרוממו כאומרות, "נו, מה אפשר לעשות? זו המציאות."
"אוי, כמה שזה חריף וטעים, מהמם!" אמרה רייצ'ל לאחר שהטבילה את הנאן באחת הצלוחיות.
"דיוויד לא אוהב חריף, נכון, דיוויד?"
"כל מה שאת אומרת הוא נכון," ענה והביט בי בחיוך.
הם התרווחו בכיסאותיהם המעוצבים בסגנון מודרני, מרופדים בבד בנגלי מעוטר ונשענו על משענות הגב השזורות קש. מר גולדשטיין טפח על בטנו ונאנח: "די. מספיק. שבענו. לא יכול יותר. הגידי לי, מרי, האם את מרוצה מעבודתך?"
אורחי המסעדה מעולם לא התעניינו בי ובעבודתי, שמחתי על שאלתו ועניתי לו: "אני מאוד אוהבת לעבוד פה. אני פוגשת אנשים מכל הסוגים, לומדת מנהגים ונימוסים, שומעת סיפורים ומחרישה. המסעדה נקייה, ממוזגת ומסודרת, והאווירה בה נעימה בגלל הקשר הנפלא עם המלצריות והמלצרים. גם בגלל התאורה העמומה והמוזיקה החרישית המשרים רוך ורוגע על נפשי. הנה, האזינו לקולה של הזמרת לָאטָה מָנְגָשְׁקָאר המפורסמת. מקסימה, לא? ועוד מעט ישמיעו את הזמר קִישׁוֹר קוּמָאר. האם אתם מעוניינים לשמוע שיר מסוים?... אִיצִ'יקְדָאנָה? בבקשה."
קרצתי לעבר צֵ'טָאן, הדי־גֵ'יי אשר על התקליטים, הנעתי שפתי ללא קול: "אי־צ'יק־דאנה." צֵ'טָאן הבין מיד והשמיע את השיר. בני הזוג התמוגגו והצטרפו לשירה.
"אנו עייפים, עלינו לנוח," אמר מר גולדשטיין. "תודה רבה לך על השירות, את בחורה אדיבה, חרוצה, חייכנית ואינטליגנטית."
לבי נמס למשמע מחמאות אלו ועוד שהושמעו מפי נשיא מכובד, מיהרתי להגיב: "תודה לך, נעים לשמוע."
"אגב, מרי, האם את נשואה?"
"עדיין לא."
"מי שאומרת 'עדיין לא' יש לה תקווה ואמונה," אמר דיוויד.
אי־אפשר לסיים ארוחה ללא קינוח שישאיר טעם טוב בפה, רייצ'ל התעניינה בקינוחים שבתפריט. לבסוף החליטה לנסות בָּאיזֶ'ן בָּרְפִי - כדורי קמח מטוגנים בסירופ מתוק. היא טעמה וגלגלה את עיניה השמיימה מרוב עונג. מר גולדשטיין ביקש תה, הבאתי לו צָ'אִי דָרְגִ'ילִינְג.
"חלב בתה זה שריד ממסורת שהבריטים הותירו אחריהם לאחר שקיבלנו עצמאות בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע."
מר גולדשטיין צקצק בשפתיו כבר לאחר הלגימה הראשונה והודה כי זה צ'אי מיוחד, ולא ידע כי טופטפו לתה שלוש טיפות של מי ורדים.
שני מלצרי הדהוטי הסירו את הטאלי ואת הכלים ואני ניקיתי את השולחן האובלי. מזווית עיני ראיתי בחוש המלצרית שלי שמר גולדשטיין מכניס את הטיפ לנרתיק העור המיועד לכך. הודיתי להם בהצמדת כפות ידי ובקידה קלה ואמרתי: "נָמָסְטֶה."
משקמו לעזוב את המקום, הבטתי ברייצ'ל והתקשיתי להאמין שהיא כה גבוהה. היא היתה גבוהה אפילו בלי נעלי העקב האדומות שנעלה. השניים שילבו ידיהם ופסעו שלובי זרוע לעבר היציאה. לא התאפקתי ופתחתי את נרתיק העור וראשי הסתחרר. שטר של 100 דולרים אמריקניים היה מונח לו שם. ראשי היה בעננים. לא האמנתי! סכום זה היה שווה ערך למשכורת חודשית שלי! 6,000 רופיות! נשימתי נעתקה. לפתע התעשתּי שכן חשש עלה בדעתי שמא מר גולדשטיין התכוון לתת לי עשרה דולרים וטעה בשטר. מיד רדפתי אחריהם, השגתי אותם מחוץ למסעדה, הושטתי את השטר למר גולדשטיין והתנצלתי בקול חלוש: "כנראה חלה פה טעות, בוודאי לא התכוונת לתת לי טיפ גבוה כזה, נכון?"
הוא חייך ואמר, "דווקא כן התכוונתי, ומכיוון שאת ישרה והגונה, הנה לך עוד מאה."
הוא שלף עוד שטר מארנקו והניחו על הנרתיק הפתוח. לבי הלם כהלום מקלות על תופים, עיני התערפלו, זכרתי רק שחזרתי והודיתי שוב ושוב: "נמסטה, נמסטה, נמסטה."
התפכחתי. הוא שאלני מה אני עושה מחר, והשבתי שהמשמרת שלי מתחילה ב־12:00 בצהריים.
"אם כך, הציעי לנו היכן לערוך טיול קצר מחר בין 9:00 ל־12:00 ואולי תצטרפי אלינו. מסכימה?"
לרגע היססתי והתלבטתי אם לטייל עם זרים. אחר כך הסכמתי כי התרשמתי שהם אנשים ישרים והגונים וזה זמן רב לא טיילתי בעיר. כבר עלה בדעתי שנבקר בצ'וֹר בזאר. איחלתי להם לילה טוב, ונפרדנו. נמלאתי שמחה; מעולם לא זכיתי לטיפ כזה! זה לא טיפ, זה תשר שמן, תשורה, מתנה. השעה היתה חמש דקות לפני חצות, סוף המשמרת שלי. ריחפתי אל חדר ההלבשה של העובדות, פשטתי את מדי הסארי, הִנחתים בארון הברזל שלי, שם נמצאים חלק מציורי, יומני ומחברת שבה אני כותבת את שירי. סיטה הודתה לי בחדווה על כי בזכותי לא פוטרה ושבה לעבודתה. צחקנו. לא סיפרתי לה על גודל הטיפ שקיבלתי, כדי שלא תקנא. היא עזרה לי לקשור "קשר חתן וכלה" בחזייה שלי מאחור - כך אנו מכנות את השחלת הקרס בלולאה. העטיתי עלי את הסארי הפשוט שקניתי ובנשימה עצורה חציתי את הלובי המפואר. נהג אחת המוניות הכירני והזמינני למכוניתו. בדרך הבנתי פתאום שמר גולדשטיין שלשל לידיו של המנהל, מיסטר קאפור, המון ממון כדי שלא יחרוץ את גורלה של סיטה לפיטורין. מרוב שמחה התחלתי לזמר לעצמי. הנהג הופתע משירתי בקול רם והצטרף לזמירותי. נסענו לביתי וכולי נעימוּת, הרהורים ומחשבות. אמי ואבי ודאי ישמחו על הכסף שאתן להם.
אמא דאגה והמתינה לבואי עד הגיעי, אחר חצות. בצהלה פתחתי את דלת הבית ומיד הושטתי את שני השטרות לאמי. בפה פעור ובעיניים גדולות ובוערות היא חטפה מידי את השטרות, תחבה אותם לתוך חזייתה וצרחה עלי: "זונה!!! עם מי שכבת? למי מכרת את גופך בעבור בצע כסף! ממי גנבת?!"
תדהמה נפלה עלי. מה קורה פה? אמא השתגעה? יצאה מדעתה? אמנם ידעתי שמצבי רוחה עולים ויורדים, אך נעלבתי ונפגעתי עד עומק נשמתי מההאשמה שאני זונה.
"אמא, איך את מדברת?" למרות חמתי ועלבוני, ניסיתי להרגיעה. כשאני המומה מעצם המחשבה שלה הסברתי לה: "זוג נחמד נתן לי תשר במסעדה. בתחילה נתן לי האדון מאה דולרים, חשבתי שטעה. רצתי אחריהם ואמרתי לו שכנראה הוא טעה. האדון אמר לי שבגלל שאני הגונה וישרה הוא מוסיף לי עוד מאה."
"לא מאמינה לך! אל תבלבלי במוח! את סתם משקרת וממציאה סיפורים! אף אחד לא נותן טיפ כזה סתם ככה! אין מתנות חינם!" עיני אמי יצאו מחוריהן, פניה אדמו והתנפחו מכעס.
"אמא! את יודעת שאני לא משקרת, אפילו תשאלי את סיטה. גם למיסטר קאפור הוא נתן טיפ הגון."
אמי איבדה את עשתונותיה. ברוב זעם פנתה לאבי שישב באדישות על כיסא גלגלים וצפה בטלוויזיה. היא צעקה עליו בגרון ניחר: "מה אתה שותק? תראה את הבת שלך! זונה! זונה! זונה!!!"
לא יכולתי עוד לשלוט ברוחי, הכיתי באגרופי בכוח על השולחן ולראשונה בחיי גערתי בה: "אמא! תתביישי! איך את מדברת עלי ככה! תשרפי את הכסף הזה! אני לא רוצה אותו! או שאחזיר את הכסף למר גולדשטיין. יותר חשוב לי שישרור שלום בבית ממאתיים דולר!"
לפתע השתתקה אמי, המומה נאלמה דום, כנראה לא ציפתה לתגובה כזאת ממני. בפנים נעלבות צנחה על הכיסא בכל כובד גופה ופרצה בבכי מר. לפתע נשמעו דפיקות בדלת, השכנה הנחמדה, גברת גוּפְּטָה, שגרה בדירה ממולנו, נכנסה לשמע הצעקות, ושאלה את אמי: "גברת מרכוס, מה קרה?"
אמי הפסיקה לבכות. הסברתי לגברת גופטה ששום דבר מיוחד לא קרה והצעקות הן עניין משפחתי. היא ראתה את אמי במרירותה ובבכייה, ניגשה אליה וחיבקה אותה. אחר כך, ללא שאלות נוספות, עזבה את דירתנו.
דמעות זלגו מעיני. ליטפתי את שערותיה הפרועות של אמי. חיבקתיה. היא הביטה בי במבט עצוב, ייללה בשקט, התנצלה וביקשה ממני סליחה על ההתפרצות שלה. לבסוף בחיוך קל אמרה: "עכשיו נוכל לצמצם את המשכנתה. השארתי לך אוכל במטבח. מוטב שאלך לישון."
אבי רמז לי להתקרב אליו, ועשיתי זאת כפי שנהגתי לעשות כשהייתי ילדה קטנה: התכנסתי בחיקו, חשתי חום ונועם. אבי ליטפני וחיבקני.
"לילה טוב," איחלתי ופרשתי לפינת השינה שלי. סגרתי את וילון המחיצה, שכבתי ומתחתי את גופי. מחשבות הטרידו את מוחי. חשתי בנשיקה על לחיִי. היתה זו אמי. עצמתי את עיני, רעבה, ונרדמתי.