פתח דבר
מי היה האיש הזה?
וְשַׁבְתִּי אֲנִי, וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים, אֲשֶׁר נַעֲשִׂים, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם.
- קהלת ד, א
אחד הזיכרונות החיים ביותר שלי מימי לימודי האקדמיים קשור למנחם בגין. הדבר היה בנובמבר 1977, בסמסטר הראשון של שנתי הראשונה באוניברסיטה. הרדיו פעל, ואני שמעתי בחדשות שאנואר סאדאת נשיא מצרים קיבל את הזמנתו של ראש הממשלה בגין לבוא לירושלים.
אני עדיין יכול לצייר לי בבהירות את הרגע. פתח הדלת לפני, שולחנו של שותפי לחדר מצד שמאל, קירות הבטון שצבענו מיד אחרי שנכנסנו לגור כאן. השענתי את ראשי על משקוף הדלת, עצמתי את עיני והתפללתי שבגין יישאר בחיים זמן רב די הצורך ללוות את התהליך עד סופו.
באותו הזמן כמעט לא ידעתי דבר על בגין. בילדותי חייתי כמה שנים בישראל, אבל שמחתי למדי כשעזבנו את הארץ, ומאז ואילך התעלמתי כמעט לחלוטין מן הפוליטיקה הישראלית. אבל ישראל עדיין הייתה חשובה לי די הצורך להפסיק את כל מה שעשיתי ולהקשיב רב קשב. הסיכוי ששלום ישרור בישראל היה מהמם כל כך, עד שבפעם הראשונה בחיי פיללתי שכוח עליון כלשהו יעזור למנחם בגין.
אולי הייתה זו הפעם הראשונה שהתפללתי באמת.
ארבע שנים לאחר מכן, כשהייתי בירח דבש בהוואי, חזרתי יום אחד מן החוף עם אשתי החדשה, וליד מכונה לממכר עיתונים נעצרנו והצצנו באחד העיתונים: "ישראל הפציצה את הכור הגרעיני העיראקי," הכריזה הכותרת, ושנינו פרצנו בצחוק רם. תושבי הוואי, כנראה, מאמינים לכל דבר.
כשחזרנו לחדרנו במלון הדלקנו בהיסח הדעת את הטלוויזיה בערוץ הכבלים החדש סי־אן־אן. ישראל השמידה את הכור העיראקי "אוסיראק", הודיע הערוץ. ההתקפה נעשתה לפי הוראתו של מנחם בגין. שאלנו את עצמנו - וזה את זה - שאלות שבני אדם שואלים על בגין זה עשרות שנים: האם עשה בגין את העולם למקום בטוח יותר, או שברוב פזיזותו העמיד אותו בסכנה? האם ההתקפה הזאת חסרת אחריות וראויה לגינוי, כמו שעתידה ארצות הברית לטעון במהרה, או אולי היא צעד אמיץ של אדם שמיטיב לדעת יותר מאחרים איך להבטיח את עתיד העם היהודי?
מעולם לא פגשתי את בגין ואף לא ראיתי אותו במו עיני, אבל הוא נשאר חלק לא־נפרד משנתי הראשונה באוניברסיטה, מירח הדבש שלי ומרגעים רבים אחרים לאחר מכן שלא אשכח לעולם. כשאשתי ואני העברנו סוף־סוף את משפחתנו לישראל, שנים רבות אחר כך, אירע פעמים רבות שנהגי מוניות שהאזינו לדיווח ברדיו על אסון כלשהו, פנו לאחוריהם ואמרו לי, "אתה יודע מה המדינה הזאת צריכה? אנחנו זקוקים למנחם בגין."
ולא רק נהגי מוניות. אפילו העיתון השמאלני הארץ, שהרבה למתוח ביקורת על מדיניותו של בגין, תהה לפעמים בגעגועים מתי יופיע הבגין הבא. ב־2012, עשרים שנה אחרי מותו, פרסם הארץ סקירה ארוכה על חייו, שכותרתה "מנחם בגין - האיש ששינה את ישראל". וכמה חודשים לאחר מכן, כשנקלעה ישראל למשבר בינלאומי חדש, ציין בעל טור בהארץ ש"ב־1977 היה זה מנחם בגין שהחל לחלץ את ישראל מבידודה. לא ברור אם יש מישהו שמוכן ומסוגל לעשות זאת ב־2013."[1]
כולם, כמדומה, מתגעגעים למנחם בגין.
כתבתי את הספר הזה כדי לברר למה. רציתי להבין איך אדם מעורר קיטוב ושנוי כל כך במחלוקת, בארצו ומחוצה לה, יכול להיראות היום לא רק כנשמתה של ישראל במיטבה אלא גם כמיזוג חי בין המצפון היהודי ובין השאיפות הלאומיות.
כל מייסדיה של ישראל עשו מסעות יוצאי דופן, אבל איש מהם לא התנסה באודיסיאה דומה לזו של בגין. הוא נמלט מן הנאצים, הוריו ואחיו נרצחו בשואה, הוא נכלא בידי הסובייטים ונרדף בידי הבריטים על שעמד בראש אצ"ל (תפקיד שנחשב בעיניו לחשוב מכל התפקידים הרבים שמילא בחייו). אלברט איינשטיין וחנה אָרֶנדט גינו אותו מעל דפי ניו יורק טיימס, העילית הפוליטית של ישראל בזה לו, רבים הציגו אותו כדמגוג והוא נמק באופוזיציה הפוליטית עשרים ושמונה שנים. שש שנים כיהן בתור ראש ממשלה, ובתקופה הזאת עשה שלום עם מצרים, קיבל את פרס נובל לשלום והשמיד את הכור הגרעיני של עיראק. הוא גם גרר את ישראל אל המלחמה הלא־פופולרית ביותר בתולדותיה, התפטר לפני תום מועד כהונתו בגלל מהלכה הקודר של המלחמה, וגזר על עצמו בידוד כמעט עשר שנים. בגין, הנואם המוכשר שהמונים מריעים היו תמיד לחם חוקו, לא נראה ולא נשמע עוד.
אבל כשהלך לעולמו מלאו רחובות ירושלים ברבבות בני אדם שביקשו ללוותו אל הר הזיתים, שם נקבר. הם לא שכחו אותו. הם רצו להיפרד ממנו לשלום ולהודות לו.
להודות לו על מה? מה עורר מנחם בגין בישראלים וביהודים בעולם? רבים אהבו אותו, אחרים גינו אותו, אבל חייו והעקרונות שלפיהם חי ופעל נגעו במשהו עמוק בלבם של יהודים, כמעט בכל מקום. המפתח להבנת אחיזתו הנמשכת והולכת של בגין בזיכרון והקסם שהילך על הישראלים ועל היהודים ברחבי העולם, קשור למסירותו הגמורה, המופגנת, לעם ישראל. כל כמה שהיה מסור למדינת ישראל, חייו של מנחם בגין מעידים על מחויבותו העליונה לעם היהודי. רבים ממייסדי מדינת ישראל עברתו את שמותיהם. (בן־גוריון אפילו דרש מדיפלומטים ופקידים בכירים בשירות המדינה לעשות זאת.)[2] דוד בן־גוריון נולד בתור דוד גרין, שם משפחתו המקורי של אריאל שרון היה שַיינרמן, ואילו גולדה מאיר נקראה גולדה מאירסון. אבל מנחם בגין לא שינה את שמו. שורשיו היהודיים היו השורשים היחידים שרצה בהם ונזקק להם; כשנקרא להעיד לפני ועדה ממשלתית, סמוך לסוף חייו, והתבקש לומר את שמו, השיב בפשטות, "מנחם בן דב וחסיה בגין." אין זה שם ישראלי אלא יהודי. הייתה בכך תזכורת שחשיבותה של מדינת ישראל קיימת רק במידה שנודעת חשיבות ליהודים. הוא לא נעשה מעולם לישראלי השרירי והשזוף לפי המסורת החדשה של דיין, שרון ויצחק רבין, ולא היה איש המשמר הישן מטעם עצמו כמו בן־גוריון. לא היה לו צורך בכך. הוא היה מחסידיו של זאב ז'בוטינסקי, שכיסופיו למולדת יהודית עיצבו את בגין מילדותו, ומסירותו של בגין לישראל הייתה חלק לא־נפרד מן היהודי האירופי שהיה תמיד. ובניגוד לרבים ממייסדיה של ישראל, הוא לא ראה סיבה לנטוש את המסורת או את המורשת הזאת.
בעידן ה"יהודי החדש" נשא עמו בגין גאווה עזה במה שקיבל בירושה. האהבה שרחשו לו ישראלים ויהודים בעולם, ואחת היא מה חשבו על מדיניותו, נבעה במידה רבה מעצם העובדה שהוא הזכיר להם מי הם ומה יהיו תמיד.
הספר הזה הוא סיפור חייו של מנחם בגין, אבל הוא מספר גם מה עורר האיש בלבותיהם של יהודים, מה אמר לעולם על ההיסטוריה היהודית ועל המורשת שקיבלה עליה המדינה שלהקמתה תרם תרומה מכרעת.
אם נותנים את הדעת כמה מרתק, מבלבל, שנוי במחלוקת ואהוב היה בגין, אין פלא שחייו נחקרו ביסודיות. הוא שימש נושא לכמה וכמה ביוגרפיות, ובהן ספר מקיף מן הזמן האחרון מאת אבי שילון, בגין: 1992-1913 (תורגם זה לא כבר לאנגלית בשם Menachem Begin: A Life). ביוגרפיות נוספות נכתבו בידי מי שהיה ידידו ויועצו שנים רבות (הארי הורביץ), עיתונאים זרים (אריק סילבר ונֶד טֶמקו), עיתונאי ישראלי (איתן הבר) ואישים ששירתו איתו במחתרת או מילאו תפקידים בממשלתו (אריה נאור ועוד). כותבים אחרים חיברו את הביוגרפיות שלהם בזמן שבגין עדיין כיהן בתפקיד ראש ממשלה (אביעזר גולן, שלמה נקדימון), וסופר אחד (עֹפר גרוזבַּרד) כתב מנקודת מבט פסיכולוגית, בניסיון לרדת לעומק הכוחות שהניעו אותו. ספרי זיכרונות, כמו I Shall not Die ("לא אמות") מאת הַרט הַסטֶן, מכילים זיכרונות אישיים רבים על בגין. יהודה אבנר (עמיתו של בגין, ידידו וכותב הנאומים שלו באנגלית, ששימש לימים שגריר ישראל באוסטרליה ובבריטניה), הוא מחברו של הספר The Prime Ministers ("ראשי הממשלה"), שפעל יותר מכל ספר אחר להביא את מנחם בגין לתשומת לבם של קוראי אנגלית בדור שלא ידע עליו הרבה. כל הספרים האלה תרמו תרומה רבה לספר הזה.
נוסף על הביוגרפיות האלה ואחרות סוּקר מנחם בגין בהרחבה רבה בעיתונות, בישראל ומחוצה לה. יש תיקי עיתונות עבי כרס ב"מרכז למורשת מנחם בגין", ב"מכון ז'בוטינסקי" ובארכיון המדינה, ומאחר שבגין חי עד לפני שנים מעטות, עדיין יש עשרות בני אדם שעמדו איתו בקשרים הדוקים. רבים מאלה הואילו בטובם להתראיין ולתרום מרשמיהם וממחשבותיהם למחקר הזה.
הספר הזה אינו מנסה להיות הביוגרפיה הסופית והמקפת ביותר של מנחם בגין. אין הוא מביע דעה על מה שבגין היה סבור שעל ישראל לעשות אילו חי כיום, ואף אין הוא מתיימר לעסוק בכל היבט בחייו הפרטיים והציבוריים המרתקים ורבי-הפנים של בגין. רבים מן המאורעות שבהם היה מעורב עדיין לוטים בערפל או שנויים במחלוקת. הדעות שאימצתי הן אלה שנראו לי הנתמכות ביותר בראיות, אבל ידוע לי היטב שבכמה סוגיות מכריעות יהיו בני אדם יודעי דבר שיחלקו על העובדות ועל הפרשנות שהבאתי.
בספר באורך שכזה יש בהכרח היבטים רבים בחייו של בגין שנסקרו בקצרה רבה מדי או שלא טופלו כלל. הסתמכתי על מחקרים שעשו לפנַי ועל חומרים ארכיוניים חדשים וראיונות חדשים רבים, ומטרתי הייתה - מאה שנה אחרי הולדתו של בגין - להביא את חייו המיוחדים במינם לידיעתו של קהל רחב עוד יותר, ולהתבונן בחייו מבעד לעדשת הרגשות שהוא עדיין מעורר. מה היה ה"קסם" שבכוח משיכתו? מה היה בו שנגע בעצבים עמוקים כל כך בעם היהודי ובלבם של לא־יהודים, בישראל וברחבי העולם? אני מקווה שהספר הזה יסייע להשיב על השאלות האלה.
ואולי חשוב מכול, אני מקווה שהספר הזה יגרום לכולנו לשוב ולבחון מה היה בתפיסת עולמו של מנחם בגין שהביאוֹ להגן על עמו במסירות שכזאת, ואיך עשויה חשיפת המורשת שלו לעודד אותנו לעשות כמוהו.
