דביסי

פרק 1: ילדות
ב־30 בנובמבר 1861, לאחר שמנואל אשיל דביסי נשא לאישה את ויקטורין מנורי, פנו בני הזוג לעיירה סן ז'רמן אן לֵה[1] שליד פריז, כדי להקים שם את ביתם. הם שכרו חדר בבניין בן שלוש קומות. בקומה השנייה התגוררו, ובקומת הקרקע חכרו חנות לממכר כלי חרס וחרסינה.
שנתיים ניסו את מזלם בעיירה הזאת, ללא הצלחה. בינתיים נולד להם בנם בכורם אשיל קלוד, ב־22 באוגוסט 1862, ושנה לאחר מכן, בחודש ספטמבר, נולדה הבת אדל.
בתום השנה השנייה למגוריהם בסן ז'רמן אמר מנואל לאשתו: "כפי שאת רואה, לא נוכל להחזיק מעמד כאן. החנות מביאה לנו הפסדים ואנו עלולים להגיע בקרוב לפשיטת רגל. הרהרתי בדבר והגעתי לכלל מסקנה שעלינו לעבור לגור בפריז. אני מקווה ששם אמצא עבודה כלשהי."
"אתה צודק, יקירי," אמרה, "איננו יכולים להמשיך כך. אני מציעה שתחילה נעבור לגור בבית אמי ברובע קְלישי שבפריז, ובינתיים תחפש עבודה. לאחר שתמצא עבודה נעבור למעון משלנו."
ואכן, משפחת דביסי עברה לגור בבית הסבתא אֶדְמֵה. מנואל אמנם לא מצא עבודה קבועה, אך הסתדר בעבודות מזדמנות וכעבור זמן מה עברה המשפחה לדירה ברחוב פיגאל. קשה היה מצבם הכלכלי, והמצב בצרפת כולה לא היה קל. הימים היו ימי שלטונו של נפוליאון השלישי ואי יציבות שררה בכול.
 
אשיל היה אהוב מאוד על הוריו. עוד בהיותו רך בשנים נהג האב לקחתו עמו להאזין לתזמורת צבאית שנהגה להופיע באחת הכיכרות או בפארק. לעתים אף לקח אותו לתערוכת תמונות באחת הגלריות. הילד אהב את הביקורים הללו ולא פעם דחק באביו שיקח אותו הן להאזין לתזמורת והן להתבונן בתמונות.
אשיל הקטן ניחן בשמיעה טובה. לא פעם, כאשר ישבו בני הזוג לסעוד והילד שיחק לידם, קלטה אוזנם שירים ששר לעצמו. מרוכז היה בעיסוקו, ובדרך כלל ליווה את מעשיו בשירה. את שירי הערש ששרה לו אמו לפני שנרדם ידע בעל פה, וכששמעה שהוא מפזם אותם לעצמו שמחה מאוד.
עברו חמש שנים, ובספטמבר 1867 נולד עמנואל, הבן השלישי. באותו זמן מצא מנואל עבודה בבית דפוס. הפעם עברה המשפחה להתגורר ברחוב סנט הוֹנוֹרֵה 69.
 
יום אחד הגיע לביקור אחיו של מנואל. הוא היה מוזיקאי ושימש מנצח בתזמורת צבאית. לאחר שישבו לנוח מעט, פנתה ויקטורין אל גיסה ואמרה: "נדמה לי שאשיל קלוד ניחן בשמיעה טובה. האם תיאות לבחון אותו? הוא שר בדיוק רב את השירים שאני שרה לו לעתים, בעיקר לפני השינה. הוא גם חוזר על הנעימות שמנגנות התזמורות השונות שהוא שומע בטיוליו עם אביו. אשמח מאוד לשמוע את דעתך."
כל אותה שעה ישב אשיל על ברכיו של הדוד, שדיגדג אותו ופינק אותו ואף הציע לו סוכריות. כאשר שאל אותו הדוד אם יסכים לשיר לפניו, לא חיכה הילד ומיד החל לשיר את אחת הנעימות ששמע בכיכר.
עתה הוריד אותו מעל ברכיו, העמידו לפניו ואמר: "אשיר לך צלילים שונים ואתה תשמיע אותם."
ללא היסוס חזר אשיל בדיוק רב על הצלילים ששר לו דודו. הוא עמד בהצלחה רבה במבחן.
ואז שאל אותו הדוד: "האם אתה מסכים לחזור על קטעים שאשיר? אם תצליח, תקבל עוד סוכרייה!"
הדוד שר קטעים קצרים וארוכים, חלקם לא קלים, והילד חזר עליהם בדיוק רב.
"ידידַי," אמר הדוד להורים, "איני סבור שאפתיע אתכם אם אומר ששמיעתו של הילד טובה מאוד. אני מקווה שתצליחו לתת לו חינוך מוזיקלי כלשהו."
"אני מודה לך מאוד," אמרה האם, "אני מקווה שאצליח לעזור לו בבוא העת. בינתיים כבר התחלתי ללמד אותו לקרוא ולכתוב ועלי לציין שיש לו תפיסה מהירה."
 
בשנת 1869 כשהיה אשיל בן שבע, נשלחו הוא ואחותו לקאן להתארח אצל דודתם הגברת רוסטַן, אחותו של האב. הדודה שמה לב לנטייתו של קלוד למוזיקה, והחליטה על דעת עצמה ללמדו לנגן בפסנתר. לשם כך שכרה כנר איטלקי קשיש ושמו צֵ'רוּטי (Cerutti) והוא לימד את הילד את יסודות הנגינה בפסנתר. יש לציין שהמורה האיטלקי לא ציין כלל כי הילד ניחן בתכונות מוזיקליות מיוחדות.
את שכר הלימוד כיסה ידיד של הדודה, איש העסקים אנטואן ארוזה (Arosa) שאף שימש סנדק לילד. מדי פעם היה הילד מבקר במעונו. ארוזה היה חובב אמנות ועל קירות ביתו היו תלויות תמונות של מיטב האמנים. קלוד התרשם מהן מאוד ולכן אהב לבקר שם. בעצמו אהב לצייר ופעם שאלה אותו דודתו: "האם אתה נהנה מן הציורים בביתו של אנטואן?"
"כן, התמונות יפות מאוד," השיב, "אני חושב שבעתיד ארצה להיות צייר. הצבעים מושכים אותי מאוד. בפריז לוקח אותי אבא לעתים לבקר במוזיאון, וזה משמח אותי מאוד." ואכן שעות רבות הוא הקדיש לציור.
כאשר חזר לביתו מן הביקור בקאן אמר להוריו: "חבל שאין אצלנו פסנתר. אצל הדודה היה פסנתר והיא הזמינה מורה שילמד אותי לנגן."
"האם אהבת לנגן?" שאל האב.
"מאוד מאוד," אמר הילד, "דווקא נהניתי לשחק בקלידים ולנגן כל מיני מנגינות שאמא לימדה אותי."
"ולא תרצה להיות מלח באונייה וללבוש את הבגדים היפים של המלחים?" שאל האב שיעד בלבו את בנו להיות ימאי.
"אני עדיין לא יודע," ענה הילד, "האם תרצה שאהיה מלח?" שאל.
"לא אכריח אותך לעשות דבר שלא תרצה," אמר האב וליטף את בנו באהבה, "אני מקווה שתדע לבחור במלאכה שתתאים לך ביותר. בכל זאת עכשיו לא נוכל לרכוש לך פסנתר כי כולנו מחכים שאמא תביא לנו עוד ילד ויהיו לנו הרבה הוצאות."
 
הימים היו ימי שלטונו האחרונים של נפוליאון השלישי בצרפת. הייתה זו תקופה סוערת במיוחד. ענני מלחמה כיסו את פריז. עוד מעט וידם של מחייבי המלחמה ובראשם שר החוץ הצרפתי הייתה על העליונה. ביסמרק, המנהיג הבלתי מעורער של גרמניה, הכין היטב את צבאו לקראת המלחמה. לרגע זה חיכה. ולאחר שפרצה, גברו הגרמנים על הצבא הצרפתי, שהיה חלש ובלתי מוכן. עד מהרה עמד הצבא הגרמני בשערי פריז.
בינתיים התארגנו בפריז קבוצות חברתיות שונות ובהן פועלים ואנשי המעמד הבינוני והקימו את ה'קומונה',[2] שביקשה לסלק את השלטון המלוכני הכושל ולהקים רפובליקה. כיוון שדרכם של אנשי הקומונה לא הייתה מגובשת וקבוצות שונות ומשונות הרכיבו אותה, הצליח תְיֵיר, ראש הממשלה הזמנית שפעלה מחוץ לפריז, לעלות על העיר, להביס את צבא הקומונה והטביע אותו בדם רב. עם זאת הושגה מטרתה של הקומונה. נחקקה חוקה חדשה שמנעה את חידוש המונרכיה וקם משטר רפובליקני מגובש.
 
מנואל דביסי, אביו של קלוד, שעבד בבית דפוס, מצא עצמו בלב התסיסה, ואך טבעי היה שהתגייס לצבא הקומונה, נלחם בשורותיה ואף עלה לדרגת סרן. לאחר הכישלון הועמד למשפט כבוגד וכמעט נידון למיתה. מצבה של ויקטורין היה בכי רע. גם העוני בבית וגם הדאגה לגורלו השפיעו על מצב רוחה. לבסוף נגזרו לו ארבע שנות מאסר והוא נשלח לרצותן בכלא סַאטוֹרי.
 
אשיל, שחזר מבית דודתו בקאן, סבל מאוד מהעדרו של האב ומדי יום היה שואל את אמו: "מתי יבוא אבא?"
האם הייתה עונה: "בני היקר, בקרוב אבא ישתחרר."
"אבל מדוע אסרו אותו?" המשיך לשאול.
על זה הייתה האם עונה: "בני חביבי, כשתגדל תדע."
"האם אינך יודעת מדוע?" היה הילד שואל בעקשנות.
"אני לא יודעת בדיוק; כשאבא יחזור, הוא יסביר לך."
כך היו השאלות חוזרות ונשנות. המסתורין שעטף את העדרו של האב לא נתן לילד מנוחה, ולעתים קרובות היה מתעורר בלילות ובקושי נרגע.
בינתיים פנתה האם לשלטונות בבקשה לשחרר את בעלה. ואכן, לאחר שנת מאסר אחת שוחרר. כשחזר מנואל הביתה, נרגע הילד. עם זאת רוחו הערה של הילד עקבה אחר הנעשה, התנהלו שיחות בבית, והאב כמובן, הטיל את האשמה על הגרמנים.
הרחוב הצרפתי געש. בארמון ורסאי, סמל העוצמה של המלכים לבית בורבון, נחתמה שביתת נשק בין הצדדים. הפיצויים הגבוהים וכן אובדן אלזס ולורן — ובעקבותיו מיליון וחצי צרפתים החיים מעתה תחת שלטונו של ביסמרק — מעשים אלה, שמגמתם השפלת הגאווה הצרפתית, עוררו רגשות נקם, ורגשות אלה לא פסחו גם על ביתו של דביסי. היחס השלילי של האב כלפי הגרמנים והאמנות הגרמנית חִלחל בנפשו של הילד, ולימים הדבר בא לביטוי ביחסו לוואגנר, לבטהובן ואחרים.
 
המורה לפסנתר. בשהותו בבית הכלא התיידד מנואל עם אדם ושמו שרל דה סיוְורי (Sivry) שהיה מוזיקאי.
יום אחד אמר מנואל לידידו: "בני קלוד אוהב לשיר ואף למד מעט לנגן בפסנתר. לפני זמן מה ביקר אצלנו אחי, שהוא מוזיקאי ומנצח, בחן את הילד והעיד ששמיעתו טובה מאוד. רעייתי, שמלמדת אותו לקרוא ולכתוב, אומרת שיש לו תפיסה מהירה. אולי תבחן אף אתה את הנער ותביע את דעתך?"
דה סיוְורי הקשיב לדברי האב ואמר: "אמי מנגנת בפסנתר ואף מלמדת נגינה. אדבר איתה ואולי אצליח לעורר את סקרנותה. אני מעריך שהיא תסכים לבחון את הילד ותיתן לכם עצה טובה."
אמו של הידיד, שאף טענה כי למדה לנגן אצל שופן, הייתה מארי מוֹטֵה דה פְלֶרְוִויל (Marie Mauté de Fleurville). כשהשתחרר דה סיוְורי לא שכח לספר לאמו על הילד דביסי ואכן עורר את סקרנותה.
כשהשתחרר מנואל דביסי מן הכלא, הביא את בנו לגברת דה פְלֶרְוִויל.
בפגישתם שאלה הפסנתרנית: "כמה זמן למדת אצל צֵ'רוּטי?"
"חודשים אחדים," אמר, "איני זוכר בדיוק כמה."
"יפה. האם תוכל לנגן לפנַי קטעים אחדים מאלה שניגנת אז?" שאלה.
הילד ניגש אל הפסנתר וניגן שני קטעים. לתימהונה של הפסנתרנית לא היה גבול. קלוד ניגן בחופשיות רבה והיא חשה שאכן ניחן בכישרון בלתי רגיל.
היא שאלה אותו: "האם אתה אוהב לנגן?" והוא ענה: "בוודאי, מאוד. ואני גם יודע לנגן את המנגינות שאמא שרה לי," הוסיף.
"התיאות לנגן לפנַי אחת מהן?" המשיכה לשאול.
קלוד דביסי ישב ליד הפסנתר ובאופן טבעי ניגן את אחת הנעימות ששרה לו אמו ואף ליווה את השירה בנגינה ביד שמאל.
הפסנתרנית נדהמה. להורים אמרה: "לילדכם יש כישרון מוזיקלי בולט ואני מוכנה ללמד אותו ללא תשלום, אבל תצטרכו לשכור עבורו פסנתר כדי שיוכל להתאמן."
"זאת נעשה. האם לא תרצי לשמוע אותו שר, או לבחון את שמיעתו?" שאלה האם.
"אין צורך," אמרה הפסנתרנית, "די בנגינתו המבורכת כדי לדעת שלילד יש שמיעה בלתי רגילה. מי שמלווה שיר ומתאים לו ליווי נכון ללא כל הדרכה, עושה זאת בעזרת השמיעה."
"אנחנו מודים לך מאוד," אמרו, "ומתי תוכלי להתחיל?" שאלה האם.
"אפילו מחר, בתנאי, כמו שאמרתי קודם, שתדאגו בהקדם לפסנתר, כדי שיוכל להתאמן יום יום."
ההורים של אשיל שכרו פסנתר והוא החל ללמוד נגינה אצל מארי מוֹטֵה. התקדמותו הייתה מהירה מאוד. האב, שקיבל את דבריה של המורה ברצינות, השגיח שבנו יקדיש הרבה שעות לאימונים. כיוון שקלוד לא ביקר בבית הספר, היה לו פנאי רב לאימונים.
לרעייתו אמר: "הילד הזה עוד יהיה וירטואוז!"
ואמנם אשיל התקדם יפה ועד מהרה ניגש לבחינות הכניסה למוסד החשוב 'הקונסרבטוריון של פריז', או בשפת המקום: 'לה קונסרבטוּאַר דה פַּארי'. את בחינות הכניסה עבר בהצלחה, ובאוקטובר 1873, בהיותו בן אחת עשרה, התקבל כתלמיד. המורה שלו לנגינה בפסנתר היה אנטואן מַרמונטֵל (Marmontel) ומורו ללימודי הסולפז' היה אלבֵּר לוויניאק (Lavignac)י[3] — שניהם מומחים במקצועם. מַרמונטֵל, הקשיש בהם, כבר הוציא תלמידים רבים וטובים. היה לו אז ותק של שלושים שנות הוראה בקונסרבטוריון, הוא חיבר עבודות רבות בהוראת הפסנתר וכן חיבר ספרי תִרגוּל נגינה חשובים.