ניצחון הרוח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ניצחון הרוח
הוספה למועדפים

ניצחון הרוח

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"ילד, איך אתה מטפל ככה בכדור?" "הילד הזה כדורגלן וספורטאי מחונן, יש לו עתיד מבטיח..." משפטים כגון אלה ליוו אותי במשך שנות ילדותי. היה לי ברור מי אני ולאן פניי מועדות. זמן קצר לאחר גיוסי לצה"ל נפצעתי בתאונה קשה, ובמהלך הטיפול בה התגלתה אצלי בעיה במערכת העצבים, שסימנים מינוריים שלה ניתן היה לראות בילדותי. מילד שהיה לו הכול ושנגע בכול, ילד בעל פוטנציאל עצום, הפכתי לבחור פגוע, חסר ביטחון. שונה.

בסביבתי הקרובה פינו הגאווה, הציפיות והתקווה את מקומן לרגשות של חמלה וייאוש, ואלה נשבו אליי משם בדרך הקצרה. אולם אני החלטתי אחרת! אני מתמודד! על חיי, על תחושותיי, על אישיותי! יצאתי למסע ארוך, קשה, מתסכל, אך בעיקר מתגמל, מסע שבו אני צועד עד היום ואמשיך לצעוד בו תמיד, כשהקו המנחה אותי בו הוא האמרה ממסכת אבות: "הכול צפוי והרשות נתונה". אצלי הדגש הוא על חלקו השני של הפסוק.

לכל אדם בחייו ניתנים כלים, ורק הוא מחליט מה לעשות בהם...

פרק ראשון

1. ילדות מאושרת

 
זכיתי. נולדתי למשפחה תומכת ואוהבת. באמת, רק דברים חיוביים יש לי לומר עליה: אבא שכיר, אמא עקרת בית, שתי אחיות מדהימות. ניתן לקבוע בוודאות כי אני ממש תוצר של משפחתי. בלי לקפח אף אחד מהם, הם בבחינת המרכיבים של הסלט ואני הסלט (שלא תבינו לא נכון, הסלט כולו שווה לסך מרכיביו).
 
כילד – בן-זקונים, זכר אחרי שתי בנות במשפחה מזרחית, על כל המשתמע מכך – הוגדרתי "ילד פלא" מבחינת ביצועים גופניים. כל משפחתי המורחבת מתגוררת באותה שכונה (שכונת בלוקונים). קרובים-רחוקים, קרובים-קרובים, דודים מכל סוגי הדרגות, כולם באותו אזור. כששמעו אלה שאִמי בהריון ושהיא נושאת בן זכר, השכונה "התהפכה" תרתי-משמע. מסיפורי המשפחה הבנתי שכולם רצו להיות בחברתי, לשמור עליי ולדאוג לי. כתינוק, יעידו מכריי שהייתי "התינוק הכי יפה שיכול להיות", והיחס אליי היה כאל נרות חנוכה – מותר להסתכל אבל אסור לגעת, שמא יקרה משהו "לאדון". בעניין זה הוריי לא טמנו ידם בצלחת והתנהגו בהתאם, כמו למשל בסיפור הבא: כילד, אינך יודע פחד מהו. עכשיו דמיינו לעצמכם הליכה על קורה מוגבהת מהקרקע וצרה, כמו בהתעמלות מכשירים. כילד אינך חושש שמא תחליק או תיפול מהקורה. אתה לא חושב שדבר כזה בכלל עלול לקרות, ואם בכל זאת תיפול, מכסימום תקבל מכה וזהו. בעיני המבוגרים זה אחרת: קודם הם רואים את הסכנה ("ואם תשבור רגל? יד?"), ותוך כדי כך משכנעים את הילד שלא לנסות כלל לצעוד על הקורה.
שמתם לב מה קרה? הפחד "שיתק" את המבוגר, וזה האחרון הפעיל את "השיתוק" על הילד. כך הילד מתחיל את חייו עם פחד. וכך, מרוב דאגה ופחד שמא יקרה ל"אדון" משהו, נטעו בי את הפחד – "אל תעשה... שלא יתקלקל או שחלילה יקרה לך משהו".
מיותר לציין שכל מה שרציתי – קיבלתי. באמת, כל דבר. אחיותיי ואמי נצלו את העובדה הזו וראו בי דרך להשגת המטרות שלהן. "תגיד לאבא שזה בשבילך, לך הוא לא יסרב," הן נהגו לומר. לדוגמה: בילדותי, בכל מוצאי שבת נסענו לאכול במסעדה. אני הסתפקתי במנת צ'יפס אחת ואולי בקבב (היום ממש לא!) ואחיותיי, אם רצו דבר-מה נוסף או אחר, היו מבקשות ממני לומר לאבא שאני רוצה את אותו דבר. "לךָ אבא לא יגיד לא!" הן הפצירו בי.
באשר לאמא – כאן היה המצב מורכב יותר. אמי הייתה אישה שדאגה לכולם, בלי יוצא מן הכלל. אם לאיזו משפחה חסר משהו, הכתובת הייתה אמא שלי. ואיפה אני בכל הסיפור הזה? אז ככה:
אמא: "מסכנים אלו ואלו... אבל אני לא אבקש ממנו (מבעלי), הוא לא ייתן... אבקש מהילד (אני! בן 17) שידבר על לבו (של אבא). אותו הוא לא יאכזב. ילד, בוא אליי. אני אבקש ממך משהו ואתה תלך אל אבא ותדבר על לבו..."
פעמים רבות היו דברים נעלמים מהארון שלי בלי כל הסבר ומבלי שאמא יידעה אותי בכך שלקחה אותם (רק אתמול קנו לי ולמחרת אני רואה את אותו פריט אצל מישהו אחר).
היום, במבט לאחור, אני מבין שהיה בידי כוח רב, או נכון יותר, הרעיפו עליי כוח ויכולת השפעה מבלי ששאלו אותי כלל.
הדמות הדומיננטית ובעלת ההשפעה הרבה ביותר על חיי הייתה אבא שלי. לדעתי, אני תוצר "נוף מולדתו" ואני גאה בכך שזכיתי להיות בנו. כל ילד טוען שאבא שלו הוא האבא, אך במקרה שלי לא רק אני טוען זאת, רבים וטובים יעידו על כך.
עכשיו נשאלת השאלה: איך זה לגדול בבית כזה, שבו האב כל כך דומיננטי, לא רק בקרב משפחתו אלא גם, ובעיקר, בקרב הסובבים אותו: משפחה קרובה ורחוקה, מכרים, פוליטיקאים וכדומה? (הסליחה עם כל מי שנשכח אבל התמונה ברורה). ילד שיודע שבכל סיטואציה בחייו, ובכל התמודדות שלו עומדת "פיגורה" כזאת מאחוריו, אינו מכיר את המילים פחד, דאגה, חשש, אכזבה וכישלון. כלומר אין, ולא קיים, דבר שלילי בעולמו. וגם אם ישנו כזה, בסופו של דבר הכול יסתדר – אבא ידאג לכך.
אך אליה וקוץ בה – כל החיים אתה בצלו של אבא וזה כשלעצמו כישלון. אתה רוצה להצליח בעצמך, הצלחה לא רק בזכות אבא הכול-יכול, וכך, מגיל אפס אני במאבק על העצמאות שלי. גם אני רוצה ויכול להתמודד. זה מזכיר לי תוכנית שראיתי בנושא כוח רצון: "מגיל צעיר". באיזושהי תוכנית שראיתי נאמר, "הגיבור סימן לו מטרה ואמר זאת להוריו". למי בדיוק אגיד זאת ואיזו מטרה אסמן? הרי אספוג גיחוכים מכל עבר: "תנו לו שידבר. מה הוא מסוגל ללא התערבות אביו?"
זכורה לי סיטואציה. בהיותי בכיתה ט', בבית הספר התיכון, נהגתי הרבה לדבר על אבא. לימים, אחרי התיכון ולפני הגיוס, פגשתי נער שלמד אתי באותו בית ספר. אותו נער אהד קבוצת ספורט מסוימת, ואמרתי לו שאני יכול להשיג לו כרטיסים לאחד המשחקים שלה. הוא פנה אליי ואמר: "ממי תשיג את הכרטיסים? מאבא שלך?" באותו הרגע לא הבנתי מה הקשר לאבא שלי, אבל זו הייתה הדעה שנקבעה עליי מאז ומעולם. זה היה המצב ועם זה היה עליי להתמודד – הצלחה – אבא, כישלון – אני.
 
כדי שלא ייווצר רושם מוטעה – אין ולא תהיה דמות כזו נפלאה בחיי. אני מעריץ את אבא, והיום אני מבין יותר את העוצמות שהיו לו – כל זמן במחיצתו היה מתנה ולימוד מאדם ענק.

עוד על הספר

ניצחון הרוח אליאס יזיז

1. ילדות מאושרת

 
זכיתי. נולדתי למשפחה תומכת ואוהבת. באמת, רק דברים חיוביים יש לי לומר עליה: אבא שכיר, אמא עקרת בית, שתי אחיות מדהימות. ניתן לקבוע בוודאות כי אני ממש תוצר של משפחתי. בלי לקפח אף אחד מהם, הם בבחינת המרכיבים של הסלט ואני הסלט (שלא תבינו לא נכון, הסלט כולו שווה לסך מרכיביו).
 
כילד – בן-זקונים, זכר אחרי שתי בנות במשפחה מזרחית, על כל המשתמע מכך – הוגדרתי "ילד פלא" מבחינת ביצועים גופניים. כל משפחתי המורחבת מתגוררת באותה שכונה (שכונת בלוקונים). קרובים-רחוקים, קרובים-קרובים, דודים מכל סוגי הדרגות, כולם באותו אזור. כששמעו אלה שאִמי בהריון ושהיא נושאת בן זכר, השכונה "התהפכה" תרתי-משמע. מסיפורי המשפחה הבנתי שכולם רצו להיות בחברתי, לשמור עליי ולדאוג לי. כתינוק, יעידו מכריי שהייתי "התינוק הכי יפה שיכול להיות", והיחס אליי היה כאל נרות חנוכה – מותר להסתכל אבל אסור לגעת, שמא יקרה משהו "לאדון". בעניין זה הוריי לא טמנו ידם בצלחת והתנהגו בהתאם, כמו למשל בסיפור הבא: כילד, אינך יודע פחד מהו. עכשיו דמיינו לעצמכם הליכה על קורה מוגבהת מהקרקע וצרה, כמו בהתעמלות מכשירים. כילד אינך חושש שמא תחליק או תיפול מהקורה. אתה לא חושב שדבר כזה בכלל עלול לקרות, ואם בכל זאת תיפול, מכסימום תקבל מכה וזהו. בעיני המבוגרים זה אחרת: קודם הם רואים את הסכנה ("ואם תשבור רגל? יד?"), ותוך כדי כך משכנעים את הילד שלא לנסות כלל לצעוד על הקורה.
שמתם לב מה קרה? הפחד "שיתק" את המבוגר, וזה האחרון הפעיל את "השיתוק" על הילד. כך הילד מתחיל את חייו עם פחד. וכך, מרוב דאגה ופחד שמא יקרה ל"אדון" משהו, נטעו בי את הפחד – "אל תעשה... שלא יתקלקל או שחלילה יקרה לך משהו".
מיותר לציין שכל מה שרציתי – קיבלתי. באמת, כל דבר. אחיותיי ואמי נצלו את העובדה הזו וראו בי דרך להשגת המטרות שלהן. "תגיד לאבא שזה בשבילך, לך הוא לא יסרב," הן נהגו לומר. לדוגמה: בילדותי, בכל מוצאי שבת נסענו לאכול במסעדה. אני הסתפקתי במנת צ'יפס אחת ואולי בקבב (היום ממש לא!) ואחיותיי, אם רצו דבר-מה נוסף או אחר, היו מבקשות ממני לומר לאבא שאני רוצה את אותו דבר. "לךָ אבא לא יגיד לא!" הן הפצירו בי.
באשר לאמא – כאן היה המצב מורכב יותר. אמי הייתה אישה שדאגה לכולם, בלי יוצא מן הכלל. אם לאיזו משפחה חסר משהו, הכתובת הייתה אמא שלי. ואיפה אני בכל הסיפור הזה? אז ככה:
אמא: "מסכנים אלו ואלו... אבל אני לא אבקש ממנו (מבעלי), הוא לא ייתן... אבקש מהילד (אני! בן 17) שידבר על לבו (של אבא). אותו הוא לא יאכזב. ילד, בוא אליי. אני אבקש ממך משהו ואתה תלך אל אבא ותדבר על לבו..."
פעמים רבות היו דברים נעלמים מהארון שלי בלי כל הסבר ומבלי שאמא יידעה אותי בכך שלקחה אותם (רק אתמול קנו לי ולמחרת אני רואה את אותו פריט אצל מישהו אחר).
היום, במבט לאחור, אני מבין שהיה בידי כוח רב, או נכון יותר, הרעיפו עליי כוח ויכולת השפעה מבלי ששאלו אותי כלל.
הדמות הדומיננטית ובעלת ההשפעה הרבה ביותר על חיי הייתה אבא שלי. לדעתי, אני תוצר "נוף מולדתו" ואני גאה בכך שזכיתי להיות בנו. כל ילד טוען שאבא שלו הוא האבא, אך במקרה שלי לא רק אני טוען זאת, רבים וטובים יעידו על כך.
עכשיו נשאלת השאלה: איך זה לגדול בבית כזה, שבו האב כל כך דומיננטי, לא רק בקרב משפחתו אלא גם, ובעיקר, בקרב הסובבים אותו: משפחה קרובה ורחוקה, מכרים, פוליטיקאים וכדומה? (הסליחה עם כל מי שנשכח אבל התמונה ברורה). ילד שיודע שבכל סיטואציה בחייו, ובכל התמודדות שלו עומדת "פיגורה" כזאת מאחוריו, אינו מכיר את המילים פחד, דאגה, חשש, אכזבה וכישלון. כלומר אין, ולא קיים, דבר שלילי בעולמו. וגם אם ישנו כזה, בסופו של דבר הכול יסתדר – אבא ידאג לכך.
אך אליה וקוץ בה – כל החיים אתה בצלו של אבא וזה כשלעצמו כישלון. אתה רוצה להצליח בעצמך, הצלחה לא רק בזכות אבא הכול-יכול, וכך, מגיל אפס אני במאבק על העצמאות שלי. גם אני רוצה ויכול להתמודד. זה מזכיר לי תוכנית שראיתי בנושא כוח רצון: "מגיל צעיר". באיזושהי תוכנית שראיתי נאמר, "הגיבור סימן לו מטרה ואמר זאת להוריו". למי בדיוק אגיד זאת ואיזו מטרה אסמן? הרי אספוג גיחוכים מכל עבר: "תנו לו שידבר. מה הוא מסוגל ללא התערבות אביו?"
זכורה לי סיטואציה. בהיותי בכיתה ט', בבית הספר התיכון, נהגתי הרבה לדבר על אבא. לימים, אחרי התיכון ולפני הגיוס, פגשתי נער שלמד אתי באותו בית ספר. אותו נער אהד קבוצת ספורט מסוימת, ואמרתי לו שאני יכול להשיג לו כרטיסים לאחד המשחקים שלה. הוא פנה אליי ואמר: "ממי תשיג את הכרטיסים? מאבא שלך?" באותו הרגע לא הבנתי מה הקשר לאבא שלי, אבל זו הייתה הדעה שנקבעה עליי מאז ומעולם. זה היה המצב ועם זה היה עליי להתמודד – הצלחה – אבא, כישלון – אני.
 
כדי שלא ייווצר רושם מוטעה – אין ולא תהיה דמות כזו נפלאה בחיי. אני מעריץ את אבא, והיום אני מבין יותר את העוצמות שהיו לו – כל זמן במחיצתו היה מתנה ולימוד מאדם ענק.