הודו תאהב אותי

גיא הביט במים העכורים שבתוך האסלה וקילל. "קיבינימט ההודים המזדיינים האלה," חשב, "אני משלם 400 רופי, פי שניים מכל מטייל אחר, ומקבל מקלחת בלי מים חמים ושירותים עם ניאגרה דפוקה."
הוא ניסה לשווא להוריד את המים באסלה ואז נפנה לכיור, תיק כלי הרחצה תלוי על כתפו ומעליו המגבת. כשנשמטה המגבת ונפלה על הרצפה, ששלוליות מים דלוחים נקוו בה, סינן עוד קללה ויצא מהחדר בסערה. "נוֹ הוֹט שַאוּאֶר, נוֹ ווֹטֶר אִין דֶה טוֹילטס, וֶרי בּיג מֶס," צעק על הפקיד ההודי שעמד מאחורי דלפק הקבלה. הפקיד לא התרגש, רק הניד בראשו מצד לצד בתנועת שמיניות שעצבנה את גיא ואמר "אַצָ'ה"
אחרי כל משפט שלו. "אַיי סֶנד דֶה בּוֹי," הוא זמִרר במה שנראה לגיא כחצי חיוך, ממשיך לנענע את ראשו. אילו זה היה קורה בישראל, היה גיא מבקש לראות את המנהל, מוציא תעודת עורך דין ומתחיל לאיים.
אבל כאן אין עם מי לדבר, כולם סתומים בלחץ, לא יודעים מהחיים שלהם.
נער הודי צעיר שהיה מכורבל על הרצפה למרגלות הפקיד קם מרבצו ונעלם. כעבור כמה דקות התייצב בפתח חדרם עם מטאטא זרדים קטן.
גיא הביט בו בכעס. "דיס נוֹ גוּד. יוּ הֶב טוּ פיקס דֶה טוֹילטס, הוֹט שַאוּאֶר. איך אומרים מגב?" הוא צעק ליעל, שבדיוק התעוררה, מודע לכך שהתחיל לדבר אנגלית הודית. "שמעתי שאין מגבים בהודו," היא ענתה לו, ושמה את הפליז הגדול, שיגן עליה מפני מבטיו של הנער, שהמשיך לבהות בה ובגיא בעיניו הכהות ולשתוק. "הוא לא מבין מילה אנגלית," התעצבן גיא, "בואי נעוף מהמקום הזה." הנער המשיך לעמוד בפתח החדר, מטאטא הזרדים הקטן בידו, עד שגיא גירש אותו בציווי "צֶ'לוֹ", שאמרו לו שמשתמשים בו כדי להבריח כלבים, קבצנים וסתם הודים, או בקיצור — כל מי שנטפל אליך. ההודי נפנה והלך משם, וכעבור רבע שעה הם מצאו את עצמם שוב עם התרמילים הכבדים על הגב והקטנים מקדימה, משוטטים בשעת בוקר חמה ברחוב הראשי של קַסוֹל.
*
עידו הרים את ראשו מהג'וינט והביט מעלה. השמים היו כחולים בטירוף ורק עננים קטנים שטו שם. הוא הרגיש שהראש שלו מתמלא בהם.
אחד–אחד הם נכנסו לו לתוך המוח, ממלאים אותו בחומר לבן, שקט ורך. הוא חש איך הראש שלו מתבהר, המחשבות נעשות פתאום חדות וצלולות, הכול פתאום כל–כך ברור. אף אחד בעולם לא יגיד לו יותר מה לעשות. לא אמא שלו, שרק יושבת לו כל היום על הראש, שיעשה את זה ויסדר את זה, לא אחותו, שתמיד יש לה מה להגיד בכל נושא, ולא הצבא, כוּס אֶמוֹ כל השירות המזדיין הזה. שלוש שנים הוא רץ והזיע וסחב ולא ישן, והצעקות של המפקד והמדים המזוינים האלה, והנעליים המסריחות, והרעש, והבלגן... הוא הרגיש יד נוגעת בזרועו.
בבת אחת נפסקו לו המחשבות והוא נפנה הצדה במהירות, כמקיץ מחלום עמוק. "תעשן משהו, אחי, תרגיע." זה היה זיו, שרוע לידו על הכריות הצבעוניות הגדולות, ראשו על הקיר הזרוע נקודות טחב. עידו בהה בצ'ילוּם שהועבר אליו וידיו נשלחו לעברו באופן אוטומטי. הוא לפת אותו בבסיסו, הזרת תופסת בו מאחור כדי לייצב את האחיזה, קירב את פיו לפייה של מכשיר העישון ושאף. סביבו נשמעו קולות וצחוקים.
פתאום גבר הרעש באוזניו. הוא תהה אם היה שם כל הזמן. הוא הרים את ראשו. המסעדה היתה מפוצצת באנשים. שולחנות עמוסים ישראלים צוהלים. הוא ראה כמה סיגריות מועברות מיד ליד, צ'ילומים זזים באוויר, המון עשן. פתאום זיהה לפניו קערת צַ'אוּמֵיין. "מי הזמין את הצ'אומיין הדפוק הזה?" שמע את עצמו צועק. כל השולחן התחיל לצחוק. זיו כמעט ירק עליו את הלאסי שנתקע לו בגרון. "אחי," טפח זיו על כתפו בחוזקה, "כבר שעה לא היית כאן, וזה מתקרר. היית בסרטים–סרטים, הא?"
עידו הביט באלונה, שישבה לצדו. היא חייכה אליו חיוך חם וליטפה את לחיו. ידיה היו נעימות אבל הטבעות הרבות שעל אצבעותיה עוררו בו צמרמורת. "ואן מינרל ווֹטֶר," היא צעקה למלצר ההודי שעבר לידם, "אֶנדְ פּוֹסיבּל בננה לאסי טוּ?" היא נרכנה לעברו והעבירה לו ג'וינט.
"עוד פּוּף אחד ואתה מסודר," לחשה באוזנו. הוא הביט בה בהכרת טובה. השַׁכטָה הזאת באמת תסדר לו את הראש, תביא לו את המַנצ'יס למנה שישבה מולו. לא היה לו חשק לחזור לגֶסט האוס שלו, עם הקירות הטחובים, הסדינים המסריחים ודלי המים בחצר. בבוקר קם בתחושה מה–זה מג'ויפת כשראה את הבגדים שלו מוטלים על הרצפה השחורה מלכלוך, וכל הגוף שלו גירד באטרף מעקיצות פשפשים. "נראה לי מתאים לישון היום אצל אלונה," חשב. "אולי התחת שלה קצת גדול, ולא בא לי עליה בטירוף, אבל יש לה מקלחת טובה בחדר ושירותים נורמליים, שאפשר לחרבן בהם בשקט." המחשבה על הסדינים הנקיים של אלונה, ואולי איזה צ'אי בבוקר למיטה, העלתה חיוך על פניו.
כשהסתכל סביבו ראה שכולם מחייכים. הוא תהה אם גם הם מסודרים ללילה, או שהם פשוט מאושרים.
ליד זיו ישבה בחורה חמודה. יעל קראו לה. היא נכנסה רק כמה דקות קודם לכן, וכבר היתה עסוקה בשתיית צ'אי. היה לה שיער שחור ארוך שכמעט כיסה את כל הפנים השחומות שלה, ובקושי אפשר היה לראות לה את העיניים, שהיו כהות וטיפה מלוכסנות וכל הזמן הסתכלו לצדדים במין פחד. היא לבשה חולצת טריקו שנראתה מה–זה דהויה לעומת שרשרת הכסף העדינה עם תליון של לב שבור שהיתה תלויה עליה. לידה ישב גיא, שיש מצב שהוא חבר שלה, פּוֹסיבּל אפילו בעלה, חתיכת זקן מלוקק עם שיער מאפיר בצדדים שחייך חיוך קטן ובחן את כולם במבט מתנשא. היד השמאלית שלו היתה מונחת במעין בעלוּת על הכתפיים הצרות של הבחורה, משחקת בשיער המבריק שלה, וביד הימנית התעסק באיזו חתיכת נייר שהלכה ונהפכה לוואחד עיסה דביקה.
לימינו ישבו גילה, חגית ולינור — שלוש ילדות יפות שפגשו במַנאלי שבוע קודם לכן ומאז הזדנבו אחריהם, ומולו בני, אחד שאפשר לסמוך עליו בכל מה שקשור לחומר טוב, גַ'ראס פֶרסט קְרים במחיר סַבַּבָּה.
עידו הרים שוב את ראשו, ובמקום שמים כחולים ראה תקרה אפורה עם מנורה חשופה מתנדנדת, שולחת אור דלוח למטה. הוא רצה לראות שוב את השמים הכחולים האלה, העננים ששטים, הלבן הרך הזה, ושלח יד לתיק הבד שהיה תלוי על משענת הכיסא שלו, הוציא חצי טוֹלָה וקָסַס אותה לתוך הקסֶסוֹנית המפוארת שהכין מקליפת קוקוס. ארבעה ימים עבד על הקערה הקטנה. חתך, שייף, שִפצר. זה היה קשה, אבל עכשיו היה מרוצה מהתוצאות. הוא שלף סיגריה הודית מהחבילה שהיתה מונחת לצד הצלחת שלו, הדליק את המצית, עשה לה טוֹסט טוב–טוב מכל הכיוונים, וכשהתחיל לפורר אותה חש יד נשלחת אליו מתחת לשולחן.
הוא ליטף אותה, ובבת אחת חזר אליו החיוך. הלילה הוא יישן עם סדינים נקיים ובבוקר יהיה לו הוֹט שַאוּאֶר וצ'אי. מה צריך יותר מזה?
*
יעל לגמה מהצ'אי והביטה בקנאה ביד ששלח עידו לאלונה. גם היא היתה רוצה שגיא ייגע בה ככה. שלוש שנים קודם לכן היה מלטף אותה שעות, עיניו הירוקות נעוצות בה, חודרות את גופה, את נפשה. באותם ימים העריץ אותה, עשה כל שביקשה, טיפל בה כמו בתינוקת. היא היתה אז בת 27 , הוא בן 34 . הוא כל–כך רצה שתהיה שלו. הוא חיזר אחריה שבועות, הרעיף עליה מתנות, השאיר לה פתקים על דלת ביתה, מתחת למגב המכונית, בעבודה. וכשסוף–סוף נעתרה לו היתה כל–כך מאושרת, ממש באופוריה. הוא לקח אותה לחופשה בכרתים, פינק אותה במלונות הכי יוקרתיים ובמסעדות הכי טובות. עשר פעמים ביום אמר לה שהוא אוהב אותה, עשרים פעם שהוא רוצה להתחתן אתה. אחרי שנתיים בלי חבר רציני הרגישה שהיא סוף–סוף יכולה להתמסר למישהו, לסמוך עליו לגמרי. הוא עורר בה הרגשה שהוא שלה עד הסוף, והיא היתה שאננה. חצי שנה קודם לכן עברה להתגורר אתו בביתו המפואר בהרצליה פיתוח. בהתחלה היה אסיר תודה, אחר– כך התחיל לרמוז שהוא צריך את החופש שלו, ואז התחיל להתרחק.
בערבים היה חוזר מהעבודה מצוברח, זורק את תיק העור שלו בכניסה ורץ ישר למקרר להוציא בירה, אפילו לא מחבק אותה כמו פעם. בלילה היה מַפנה את הגב ונרדם מיד. בבוקר היה קם בחופזה ועוזב את הבית לפני שהתעוררה. לפעמים לא היה חוזר הביתה מהעבודה, אלא ממשיך לפאבים ולבתי–קפה, והיא היתה יושבת מודאגת בבית, מחכה לצלצול הטלפון שלו שיבשר שהוא סוף–סוף בדרכו הביתה. חודשיים קודם לכן עשתה לו שיחה. הוא אמר שנמאס לו מהעבודה, מהריצה המטורפת הזאת של החיים, מהכול. הוא סיפר לה שכבר חצי שנה הוא מתכנן לברוח להודו. למצוא קצת שקט, שלווה, להתנתק מהחיים המטורפים.
היא נעלבה שלא שיתף אותה במחשבותיו, שלא רמז אפילו על תכניותיו.
היא צעקה עליו, הוא טרק דלתות, היא בכתה, הוא בא לנחם. בבוקר החליטו שייסעו יחד להודו. חצי שנה, ואז יראו מה קורה. אם ישרדו את הטיול הזה יחד — אולי אפילו יתחתנו.
היא סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה, וממילא לא ידעה לאן תמשיך.
תואר שני בקלינית, בפסיכולוגיה ארגונית, או בכלל לשנות כיוון.
התאים לה קצת חופש, אז היא הודיעה לכולם שהיא עוזבת — לבּוֹס במכון שבו עבדה כמאבחנת, לחברות הטובות ולאחותה. רק בסוף סיפרה להורים, שהיו מאוכזבים, כצפוי. הם ציפו שתמשיך מיד לתואר שני ותרכוש כבר מקצוע. גיא עבד עד הרגע האחרון. במשרד עורכי הדין לא שחררו אותו בקלות. המון תיקים חיכו לו, והוא היה צריך לנקות את השולחן לפני הנסיעה. יעל לקחה על עצמה את הטיפול בכול. היא הלכה לאיסתא, קנתה כרטיסים, ביקרה בחנות "למטייל", שמעה כמה הרצאות, שאלה חברים שחזרו מהמזרח מה לקחת, איפה להיות, מה לעשות, הכינה מחברת מסודרת של טיפים. היא קיוותה שהנסיעה הזאת תשפיע לטובה על יחסיה עם גיא. בהודו הכול ייראה אחרת. גיא יירגע, הוא לא יצטרך לעבוד קשה, יוכל לנוח ולטייל כמו שהוא אוהב, ואז גם יחזור החיוך המתוק שלו, המבט האוהב, החיבוק על הבוקר.