ולטר רתנאו

פרק 1
יהודי גרמני בהתהוות
 
ולטר רתנאו נולד בברלין ב־29 בספטמבר 1867.[3] בחייו נהג להזכיר לא פעם את הייחוס הברלינאי בן מאה השנים של משפחתו. אך ברלין, שאליה היגרו סבָיו וסבותיו בראשית המאה ה־19 מן המישורים הצפוניים והצפון מזרחיים של בְּרַנדֶנבּוּרג, היתה עיר שונה בתכלית מברלין של ימי נעוריו.[4] עיר הבירה הישנה של פרוסיה היתה מכוונת כל כולה לצרכים הצבאיים של המונרכיה, ורק למן ראשית המאה ה־19 החלה להתהדר במבני ציבור בסגנון קלאסי מפואר. בשנות השישים של המאה השתנתה העיר במהירות במאמץ להתאים את עצמה למעמדה החדש כבירתה של קיסרות. בעשור זה ניצח צבא פרוסיה בשלוש מלחמות זו אחר זו. זמן קצר אחרי הניצחון הראשון, הניצחון על דנמרק בשנת 1864, החלה העיר לצמוח צמיחה חסרת תקדים. תדמית המטרופולין הצעירה והאנרגטית, שצפוי לה עתיד פוליטי וכלכלי מזהיר, משכה לברלין תושבים חדשים לרוב. אחרי הניצחון על אוסטריה בקיץ 1866 הסעירה את דמיונם של המהגרים נוכחותו של ביסמרק בעיר. הקנצלר עצמו אמנם לא היה איש עירוני, אך בעת ההיא נתפס ככוח המניע מאחורי התפתחותה הקדחתנית של ברלין. ולבסוף, בעקבות הניצחון המוחץ על צרפת בשנת 1870, והכתרתו של מלך פרוסיה ב־18 בינואר 1871 לקיסר הרייך הגרמני החדש, התגאו תושבי הבירה בקייזר שלהם וציפו בקוצר רוח לכניסותיו דרך שער ברנדבורג רכוב על סוסו בהוד ובהדר. הצמיחה הכלכלית המואצת הזינה תנופת בנייה והתפשטות עירונית, בייחוד מערבה, והביאה לבניית רובעי מגורים נאים לאוכלוסיית הסוחרים האמידה של ברלין. גרמניה החדשה החלה לקצור את פֵּרות התיעוש שלה, אשר נתמך תקופת־מה בפיצויים הנאים ששילמו הצרפתים המובסים. אלא שכבר בשנת 1873 יצרה הסחרחורת של ההצלחה הזאת בועה פיננסית. כשהתפוצצה הבועה הואט לפתע הגידול. לזמן־מה נדמה שהפריחה נעצרה. מכל מקום, ברלין לא חזרה להיות פרובינציאלית כבעבר.
בעת איחוד גרמניה כבר התגוררו בעיר 865 אלף תושבים. עד 1877 גדל מספרם ליותר ממיליון, ובשנת 1905 כבר הגיע לשני מיליון. פריז, לונדון וניו יורק אמנם היו גדולות הרבה יותר, אך אפילו הן לא צמחו בשנים ההן בקצב מהיר כל כך. בניית האימפריה, שלוותה בצמיחה כלכלית, לא היתה נטולה משברים ונסיגות, אך בסך הכול הניבה תוצאות מרשימות וארוכות טווח. זו היתה תקופה מסעירה לכל הגרמנים באשר הם, וברלין היתה מרכז ההתרחשויות. הדינמיות שלה היתה מידבקת וההישגים שלה היו מפוארים. אין ספק שאלו היו הזמן והמקום הנכונים להיכנס לזירה.
בעיקר אם היית יהודי. עוד בשנות השמונים של המאה ה־18 החל דיון בצורך לשים קץ לאפליית היהודים לרעה בחסות החוק במדינות השונות שהרכיבו את הקיסרות הרומית הקדושה.[5] הטיעון הכתוב הראשון בזכות השיפור במעמדם האזרחי של היהודים התפרסם בפרוסיה - וליתר דיוק בברלין - אך רפורמות של ממש יושמו בפועל רק באזורים שבשליטה ישירה של הקיסר ההַבּסבּוּרגי יוזף השני. בשאר שטחי הקיסרות לא נהנו רוב היהודים אלא משיפורים מזעריים למרות הדיון המתמשך בשאלת מעמדם ולמרות החקיקה החדשה שכפה נפוליאון מאוחר יותר. לאחר תבוסת צרפת בשנת 1814 בוטלו גם רוב הרפורמות המקומיות שהוחלו בעת הכיבוש הצרפתי, ורק מקצתן יושמו שוב לאחר מכן. האסֵפה הלאומית שהתכנסה בפרנקפורט בימי מהפכת 1848-1849 ניסחה טיוטת חוקה ובה אמנציפציה מלאה ליהודים. אלא שכשאר מרכיביה של חוקה זו, גם האמנציפציה של היהודים לא התממשה. רק בשנות השישים של המאה ה־19, בתקופת הצמיחה הכלכלית המהירה והתחזקות הליברליזם, נראה כי ההתנגדות לאמנציפציה מתפוגגת, וזו אחר זו אימצו המדינות הגרמניות את החקיקה המיוחלת ששמה קץ לאפליה לרעה. בעקבות איחוד גרמניה בשנת 1871 נחתם העניין. יהדות גרמניה עמדה בפתחה של תקופה חדשה.
אין ספק בנוגע לערכו הסמלי של השוויון הרשמי בפני החוק, אלא שלא תמיד הוא הביא עמו שינוי בחיי היום־יום של היהודים. מלכתחילה לא נתפסה האמנציפציה רק כתוצאה של שינוי בחוק, אלא גם כתהליך מקיף יותר של השתלבות חברתית והיטמעות תרבותית. בצרפת נתפס שוויון הזכויות האזרחי כתנאי מוקדם להשתלבות חברתית. שוויון זה הוענק ליהודים על בסיס אישי בד בבד עם ביטול זכויותיהם הקהילתיות ושאר "זכויות היתר" שלהם. ההנחה היתה שזו תהא קרקע מכינה להשתלבותם המוחלטת בחברה. הגרמנים לעומת זאת ראו בדרגה מסוימת של השתלבות חברתית תנאי מוקדם לשוויון זכויות אזרחי. המשטרים השמרניים, שהושבו לשלטון ברוב מדינות גרמניה אחרי תבוסת נפוליאון, השאירו על כנם את המוסדות הקהילתיים היהודיים משכבר, ויהודים ששאפו "להתקבל" לחברה הגרמנית כיחידים יכלו לקוות ליחס שוויוני רק כגמול על התנהגות טובה כביכול או על בסיס תרומתם המיוחדת. יהודים ש"הזיזו ועשו דברים",[6] בעיקר אנשי מסחר ופיננסים מצליחים, השתתפו אז בפועל בבניית הבורגנות הכלכלית החדשה, ובניהם הצליחו להיכנס בהדרגה גם לשורות הבורגנות המשכילה, - ה־Bildungsbürgertum. את השינוי יזמו אפוא שני הצדדים: הגרמנים ריככו את רתיעתם משכבר הימים מפני "התקבלות" יהודים לחברה, ואילו היהודים הראו עניין גובר והולך בהתקבלות הזאת. פתיחות מצד אחד, מוגבלת אך מורגשת, עודדה שאיפה של ממש בצד האחר, ואף שהתהליך היה אטי בתחילה, הוא צבר עם הזמן תאוצה והקיף פלחים רחבים יותר ויותר של האוכלוסייה.
עם זאת העיבה על התהליך התנגדות מסוימת משני הצדדים. החשדנים בקרב הממסד הרבני שללו את ההשתלבות שלילה עקרונית ודחו אותה למעשה. גם גרמנים רבים התנגדו להשתלבות הזאת, גם אם מסיבות אחרות כמובן, ובראשן המסורת האנטי־יהודית המושרשת בהם זה דורות. השמרנים שבהם היו חרדים לאופיין הנוצרי של החברה ושל המדינה, ואילו הליברלים, שבעת ההיא היו נושאי הדגל של לאומיות חדשה, החלו לראות ביהודים גורם אתני זר שבמהותו אינו מתאים להיות שווה זכויות במדינה הגרמנית המאוחדת שהם שאפו להקים. בנסיבות הללו היו השוויון הפורמלי המלא של היהודים והשתלבותם בחברה קשים מאוד להשגה. ובכל זאת, בתחילת המחצית השנייה של המאה ה־19 כבר יכלו יהודי גרמניה לזקוף לזכותם הישגים לא מבוטלים, הן מצד הניידות החברתית והכלכלית שלהם והן מצד ההיטמעות התרבותית. בין 1800 ל־1870 הם אכן הצליחו "לעשות זאת". עד סוף המאה ה־18 היו רוב היהודים בגרמניה עניים וחיו בבידוד יחסי משכניהם הלא יהודים; ואילו בשלהי המאה ה־19 כבר נמנו מרביתם עם מעמד הביניים הנמוך והאמצעי. אמנם מספרם של היהודים העשירים מאוד היה קטן, אך כך היה גם מספרם של היהודים העניים. בתוך שניים־שלושה דורות עברו היהודים משולי החברה הגרמנית אל מרכזה. הם היו עירוניים יותר משאר הגרמנים והיגרו בשיעורים גדלים והולכים למרכזים המטרופוליניים הגדולים של גרמניה. אף על פי שעוד היו כמה תחומים חסומים בפני היהודים, התרחב מאוד טווח העיסוקים שלהם, ומיום שהחלו לרכוש מקצועות חופשיים הלך והשתפר מעמדם. הם לא יכלו למשל להיות קצינים בצבא פרוסיה, לרוב אפילו לא ביחידות המילואים, וסיכויי הקידום שלהם בשירות המדינה - בייחוד במנגנוני הביורוקרטיה רבת־העוצמה של פרוסיה - היו קלושים. אולם קולם נשמע בתכיפות, והיה רם וברור מאי־פעם. ככלל, הם היו מיעוט מיוחד במינו: לא עני משאר הגרמנים, משכיל לא פחות מהם, ובדרך כלל לא מוגבל עוד לשוליים. למעשה, רובם כלל לא ראו בעצמם מיעוט. הגרמנים ממילא הטרוגניים מבחינה אתנית, הם טענו, והיהודים הם פשוט "שבט" אחד מני רבים, וגם סופו להתמזג באומה המפוארת ההולכת ומתהווה.
הגרמנים הלא יהודים נטו כמובן לראות את הדברים באור שונה. היהודים שאפו להשתלב מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית בלי לוותר על זהותם היהודית, ואילו גרמנים רבים ציפו מהם שיעשו גם את הצעד האחרון הזה. אפילו בקרב הליברלים, שתמכו גלויות באמנציפציה, היו שקיוו כי כניסת היהודים לחברה הגרמנית תלווה בהשלת ייחודיותם, ולא אחת אף תבעו מהם להתנצר. ואכן, היו יהודים שהיו מוכנים ואפילו חפצים לבחור בדרך זו. הדוגמה הידועה ביותר היא זו של היינריך היינה, שראה בהתנצרות שלו "כרטיס כניסה לתרבות האירופית". אך פרט לכמה ערים גדולות - כמו ברלין של ראשית המאה ה־19 או המבורג של סוף אותה המאה - לא היה שיעור ההתנצרות בקרב היהודים גבוה במיוחד. אם נותנים את הדעת לשיעורם הזעום של היהודים בכלל האוכלוסייה, גם נישואים בין יהודים ללא יהודים לא היו רבים במיוחד, ואילו קשרי המשפחה והחברה בין יהודים לבין עצמם נותרו הדוקים מאוד.
כך יכלו היהודים להתגאות - ובצדק - בהשתלבותם בחברה ובהיטמעותם בתרבות, ואילו הגרמנים נותרו ספקנים במקרים מסוימים ועוינים במקרים אחרים. אפילו מי שהעריכו את עלייתם של היהודים בסולם החברתי ואת הישגיהם בתחום התרבות, ואולי דווקא הם, נטו להיות חשדנים. כך נוצר מצב מורכב. היהודים פילסו נתיבים חשובים אל תוך החברה הגרמנית, אך בינם לבין שאר הגרמנים נותר מתח מסוים, ושני הצדדים חשו בו. בסופו של דבר הכירו במתח הזה הן אלו והן אלו, אך הכול למדו לחיות אתו. היו יהודים שהצליחו להתעלם ממנו יותר מן האחרים, אך איש לא יכול לחמוק ממנו לגמרי. היו שציפו ליתר פתיחות ונתקלו פה ושם באכזבות ובעלבונות; אחרים ציפו לעוינות דווקא, והופתעו לטובה אם התקבלו בזרועות פתוחות במידה זו או אחרת. היו גם מי שהלחץ המתמיד הביא אותם לידי התנסות באידאולוגיות חדשות כמו הסוציאליזם או הציונות, ואילו אחרים דבקו בהיטמעות הליברלית המוכרת ומתחו את גבולותיה ככל האפשר. כך או כך, לקראת סוף המאה ה־19 היו רוב היהודים שבעי רצון בדרך כלל. אחרי ככלות הכול, הם יכלו להעריך את מעמדם החדש רק לעומת המעמד שהיה להם בדורות קודמים, לא לעומת מצב אוטופי כלשהו של שוויון גמור בעתיד. לחלופין, הם יכלו להשוות את מצבם למצב היהודים בארצות אחרות באירופה, למשל ברוסיה הצארית או אפילו בצרפת הרפובליקנית, שהיתה במשך שנים בימה לפרשת דרייפוס. בגרמניה, כך נדמה אז, ניתן להם לחיות במשטר יציב, בחברה שומרת חוק ובביטחון סביר בעתיד הצפוי להם ולצאצאיהם. למרות האנטישמיות שלא חדלה לרחוש מתחת לפני השטח, הרגישו רובם בטוחים ואפילו בני מזל.
אמיל רתנאו, אביו של ולטר, נולד בברלין ב־11 בדצמבר 1838. הוא נמנה עם היהודים שכבר ראו בהשתלבותם בחברה עניין מובן מאליו, אף שבנעוריו עוד היה תהליך החקיקה שאִפשר זאת רווי מתחים ורחוק מסיום.[7] הוריו היגרו לברלין זמן לא רב קודם לכן, מיהרו לשקוע בחיי החברה הנוצצים של העיר וחיו חיי נוחות של בעלי רכוש אמידים. כעבור שנים רבות כתב אמיל בטיוטה לאוטוביוגרפיה שלו כי אביו היה "קשוח וקפדן", ואילו אמו היתה אישה "פיקחית ושנונה", גברת הדורה ושאפתנית.[8] התכונות הללו לא היו מפתיעות לנוכח מוצא משפחתה. תֵּרֵזה רתנאו היתה בת למשפחת ליבֶּרמן, משפחת סוחרים ותיקה. אביה עבר בצעירותו מן המסחר אל התעשייה, החל את דרכו בענף הטקסטיל והמשיך בייצור מכונות, תחילה בברלין ובסביבותיה ואחר כך בשלזיה הרחוקה. אין תמה אפוא כי לימים, משהקים אמיל משפחה בעצמו, דמו יחסי הגומלין בביתו לאלה ששררו בבית הוריו. זאת ועוד, דפוס הריחוק מן האב והקִרבה אל האם, שנראה אותו גם בחייו של ולטר, היה בבירור שחזור של מצב משפחתי קודם. אמיל ביקר את אמו כמעט מדי יום ביומו, עד מותה בשנת 1894, ככל שאִפשר לו לוח הזמנים העמוס שלו, כשם שיבקר וולטר בבוא העת את אמו שלו, בנאמנות ובקביעות.
אחרי שסיים אמיל את לימודיו בגימנסיה הומניסטית הוא נשלח לשלזיה לעבוד כשוליה בבית חרושת למוצרי ברזל ופלדה בבעלותם של קרובי משפחתו. הוא בילה שם ארבע שנים וחצי אומללות, אך אף שרכש בהן ניסיון מעשי יקר ערך, הוא הרגיש שם לכוד בלא מוצא הן מבחינה חברתית והן מבחינה מקצועית. בסופו של דבר, ירושה קטנה שקיבל מסבו אפשרה לו לחזור לברלין ואחר כך ללמוד באוניברסיטה, תחילה בהנובֶר ולבסוף בציריך. הוא סיים את לימודיו בתואר מהנדס והתקבל לעבודה כיועץ טכני בבּוֹרסיג, חברה ברלינאית מתפתחת לייצור קטרים וציוד לרכבות. זו היתה משרה מבטיחה בהחלט, אך אמיל לא היה מרוצה. עד מהרה יצא שוב לדרך, הפעם לאנגליה, עבד בתפקידים שונים בכמה חברות תעשייה ולמד להכיר את המצב הפוליטי והכלכלי שם. אלא שגם באנגליה לא היה האיש הצעיר שבע רצון, לא מעצמו ולא מהישגיו. רק בשובו לברלין הצליח סוף־סוף להתקדם, ואף עשה זאת בו בזמן בשתי חזיתות. ראשית, הוא נשא לאישה את מתילדה נַאכמן, בתו של בנקאי יהודי עשיר מפרנקפורט שעל המיין, שכמו אמו היתה צעירה פיקחית ושנונה, שאפתנית ואשת העולם הגדול. שנית, עם חבר לספסל הלימודים מימי בית הספר הוא קנה מפעל קטן לייצור מכונות באחד מאזורי התעשייה של ברלין, והתבסס שם כאיש עסקים עצמאי בתחום הטכני שבו בחר.
עד מהרה שוב צצו סימנים לאי־נחת. ייצור מנועי קיטור לחימום ולשינוע עירוני של גז ומים היה לגבי דידו עניין חד־גוני ומשעמם. ביוזמתו של אמיל חתם המפעל על חוזה עם התאטרון המלכותי של ברלין, ולפיו התחייב המפעל לספק לתאטרון את כל הציוד הטכני הדרוש לפעילותו. אך אף שהעבודה דרשה יוזמה ודמיון, לא היה בה כדי לספק ביטחון כלכלי שיענה על ציפיותיו של האיש הצעיר. בימי הצמיחה הכלכלית המהירה של ראשית שנות השבעים של המאה ה־19 עלתה האפשרות להפוך את העסק שלהם לחברה ציבורית. או אז החליט אמיל רתנאו למכור את חלקו בשותפות. זמן־מה המשיך לשמש מנכ"ל החברה, אך היה ברור שהוא מתכנן לעזוב. ואז, בעקבות מפולת הבורסה של 1873, הסתיימה היוזמה העסקית הראשונה שלו בפשיטת רגל. בזכות הססנותו וזהירותו היו הפסדיו האישיים בסופו של דבר קטנים יחסית.
ולטר היה אז בן שמונה. אמנם משפחת רתנאו לא נאלצה לרדת ברמת החיים שלה, אך המצב בבית השתנה לבלי הכר. עד אז היה האב עסוק מבוקר עד ערב ומיעט לשהות בבית. לפתע הוא מצא את עצמו חסר תעסוקה, וכְאביו לפניו התקיים מן ההכנסות על רכושו. אלא שהוא לא עשה זאת מבחירה. זאת ועוד, הרווחה שחי בה אביו הצטמצמה באחת בשנת 1842, כשאמיל היה ילד, בעקבות שׂרֵפה שכילתה חלק ניכר מרכוש המשפחה. לאמיל נותרו לא מעט זיכרונות מן השנים העגומות ההן. בשנת 1870 התאבד חותנו איזאק נאכמן מחשש שמא הבנק שלו עומד לפשוט רגל. אין תמה אפוא שלנוכח כל אלה היה אמיל שרוי בדכדוך. במשך שנים התנודד בין התקפי דיכאון לפרצי פעלתנות. הוא חיפש עבודה חדשה, אך דומה כי לא מצא דבר שיהלום את כישוריו, שיספק את שאיפותיו או שייתן דרור לאופיו חסר המנוח. הוא היה מעורב לזמן־מה עם אחיו בעסקי מקרקעין, אך גם בהם לא מצא עניין וטעם ועד מהרה פרש גם מהם. אז החלה שוב תקופה של נסיעות לחוץ־לארץ, בעיקר לתערוכות בין־לאומיות שונות, בחיפוש אחר חידושים טכנולוגיים. חוסר הוודאות שהתלווה לתקופה זו נתן את אותותיו במשפחה. העובדה שאמיל היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל העסקי הטמון בטלפון מעידה על חושיו הטכנולוגיים והעסקיים החדים; אך חתירתו להשיג רק זיכיון מנהלי להתקנת רשת טלפון בברלין והוויתור שלו על האפשרות הנועזת יותר להקים קו ייצור טלפונים משלו מעידים גם על חוסר הביטחון העצמי שלו באותה עת. ואולי הוא חש שעוד לא מצא את מה שהוא מחפש. ואז, בתערוכה התעשייתית הגדולה של 1881 בפריז ראה בפעם הראשונה את נורת החשמל החדשה שהמציא תומס אלווה אדיסון. היא עוררה בקהל עניין מועט, אולם את דמיונו של אמיל רתנאו היא הציתה באחת. בתוך זמן קצר הוא הצליח לקנות את הזכויות לשימוש בפטנט של אדיסון באירופה ופתח פרק חדש בחייו ובחיי משפחתו. זה היה הצעד הראשון בדרך לעשותו אחד היזמים המצליחים בגרמניה הקיסרית, המנכ"ל המהולל של AEG (Allgemeine Elektrizitätsgesellschaft), פורץ דרך בקנה מידה עולמי, איש שריכז בידיו עושר ועוצמה אדירים. העיתונאי מקסימיליאן הַרדֶן - עוד נפגוש אותו כידידו ואחרי כן כיריבו של ולטר רתנאו - כינה את האיש החרוץ וקר הרוח הזה "ביסמרק של אימפריית התעשייה של גרמניה".[9]
כשהחלה הנסיקה של אמיל אל ההצלחה כבר היתה ילדותו של ולטר מאחוריו. האב שהכיר ולטר בשנותיו הראשונות היה אמיל רתנאו המריר, הנעדר מן הבית, המיטלטל בדרכים בחיפוש לא פוסק אחר הזדמנות מבטיחה כלשהי, אב נרגן ומרוחק, ודאי לא אב אוהב במיוחד. אֶריך, אחיו הצעיר של ולטר, נולד באוגוסט 1871, כחודשיים לאחר פטירתו של הסב מוריץ, אביו של אמיל. הוא היה כפי הנראה תינוק מקסים. בבית כינו אותו "גוֹלד", כלומר זהב, ומיומו הראשון היה מקור נחמה לאביו והחביב עליו משלושת ילדיו. גם האם ייחדה את מרב תשומת לבה לאריך, החולני מילדוּת. היא ניסתה בלי לאות לחזק את בריאותו, ותכופות נסעה אתו לאתרי מרפא, קרובים ורחוקים. ייתכן שסגנון החיים הזה התאים למתילדה רתנאו גם מסיבות נוספות. היא לא היתה מאושרת בנישואיה. בתחילה היתה בת לוויה מסורה לבעלה, אך עם הזמן איבדה כנראה עניין בקדחת העסקים שלו. כשהידרדרו היחסים ביניהם נדמה שהוא התנכר לה והתעלם מן הצורך שלה באינטימיות ומשאיפותיה בתחומי החברה והתרבות. לידתו של ולטר העניקה למתילדה הקלה זמנית. היא היתה מוקסמת מהילד היפה והנבון, שנשאר החביב עליה מכולם, ועד סוף חייה היתה מסורה לו בלב ובנפש. אולם לאחר בואו של אריך לעולם הבינה מתילדה שהטיפול בשני ילדים קטנים, שאחד מהם חולה לעתים קרובות, תובעני מדי. לכן שלחה את ולטר לאמהּ בפרנקפורט - תחילה לביקורים קצרים ואחרי כן ללימודים בבית הספר שם. השהות של ולטר בפרנקפורט, נוסף על הנסיעות התכופות של הוריו לעסקים או לבילויים, השאירה לו רק הזדמנויות מעטות לבלות בחברתם, והפרֵדות הכפויות היו בוודאי קשות לילד הרגיש. אולם להיסטוריונים היתה זו ברכה: עיזבונו של רתנאו כולל מכתב שכתב לאביו עוד ביוני 1871, לפני שמלאו לו ארבע, ואחריו זרזיף של מכתבים להוריו, רובם בוגרים בסגנונם מכפי גילו ומספקים הצצה נדירה אל השנים הראשונות לחייו.[10]
למן ההתחלה היו המכתבים שכתב ולטר לאמו שונים מאוד מאלה שכתב לאביו; אִתה הוא היה פתוח, פטפטן ולעתים שנון; ואילו אִתו היה רשמי, מסודר ורציני. תמיד הבטיח לו "להשתפר" ו"לשמח אותו בדרך זו או אחרת".[11] את אמו היה כנראה קל יותר לרַצות, ובמכתביו אליה הוא אימץ נימה של אחריות בוגרת כביכול, הביע דאגה והשיא עצות. כשהיתה בדרכים הוא דיווח לה בפרוטרוט על החיים בבית, לרבות התפריט היומי שלו ושל אביו, על הזמנות לקרובי משפחה, ובייחוד על מעשיו של אבי המשפחה, על הלך רוחו, על כעסיו ועל דאגותיו. הבן התייעץ עם האם כיצד לגונן על האב העסוק, ומאמציו לשמר את היחסים בין הוריו נוגעים ללב. "את צריכה לכתוב לאבא", הפציר באמו, והמשיך לתאר את דאגתו הרבה של האב לבריאותו של אריך.[12] אחרי שנולדה האחות אדית בשנת 1883 מלאו מכתביו של ולטר גם בפרטים אוהבים ומשעשעים על "הַילדה", שהופקדה מיד בידי אומנת, אשר היתה נתונה לפיקוחה של סבתא שתלטנית. האם היתה בתנועה כל הזמן. תחילה שהתה בהוֹמבּוּרג עם אמהּ, ואחרי כן באתרי מרפא בגרמניה ובאיטליה. בינתיים נעשה ולטר - שהיה כמעט בן 16 - תובעני ושיפוטי יותר, ולפעמים אף ביקורתי יותר. הוא התלונן כשאמו כתבה בתדירות לא ראויה. הוא דאג לה, חזר וכתב שהיא צריכה לשמור על עצמה, ושב והתעניין במצב בריאותו של אחיו הקטן. לעתים קרובות הוסיף למכתבים איורי דיו מיניאטוריים עשויים במיומנות, וגם חרוזים ושירים - מלוטשים קצת פחות. המכתבים לאמו הם מזיגה של הומור ואירוניה עם דאגה אוהבת, קרבה נינוחה, ופה ושם גם ביקורת ישירה. במכתביו לאחיו הוא מגונן ודידקטי. כלפי אביו הוא מעשי, נכון לרצות, תמיד כנוע.
המכתבים המוקדמים אמנם כתובים היטב, אך אינם משקפים תחומי עניין אישיים וייחודיים כלשהם. ולטר דיווח מדי פעם בפעם למשל על הצגות שראה, אבל עשה זאת בתמציתיות ובלי התלהבות יתרה. הוא היה ידוע כקורא להוט, אך הזכיר ספרים שקרא רק בהערות אגב. אין במכתביו מחשבות רציניות על החיים בכלל או על חייו שלו בפרט, לא תוכניות מוגדרות לעתיד ולא עדוּת למאבק פנימי כלשהו המתחולל בתוכו. רק לעתים רחוקות סיפר ולטר על חבריו בבית הספר או על תוכני הלימודים, ואז עשה זאת בדרך כלל רק כדי לציין את הישגיו או לדווח על הציונים שקיבל. וחשוב אף יותר - הוא מעולם לא היה פתוח לגמרי במכתבים הללו. תמיד הקפיד על התנהגות נאותה, היה להוט לעשות רושם טוב והבטיח להשתפר מחשש שינזפו בו. למעשה, בהיותו תלמיד בגימנסיה על שם וילהלם ברובע טירגרטן האמיד בברלין היו הישגיו בינוניים למדי. בגרמנית ובחיבור קיבל ציון "טוב", אך בשאר המקצועות היו הציונים מרשימים אף פחות. כשסיים את הלימודים, עוד לא היה לו ברור באיזו דרך מקצועית יבחר. נראה שאת ההחלטות המוקדמות על עתידו הכתיבו בעיקר ההצלחות העסקיות של אביו.
בשנת 1883 היה אמיל רתנאו מלא מרץ, התלהבות ואופטימיות. שמונה שנים של חיפושים והיסוסים באו אל קִצן. הוא זיהה הזדמנויות שהבשילו והיה נחוש לנצל אותן. גרמניה כולה נכנסה אז למה שאפשר לכנות המהפכה התעשייתית השנייה שלה. הנסיקה הראשונית התרחשה בשני העשורים שלאחר אמצע המאה. הקמת רשת מסילות הברזל החדשה העניקה תנופה אדירה לצמיחה הכלכלית ונתנה את האות לניצול מקורות חדשים וישנים של חומרי גלם, בעיקר פחם וברזל, בייחוד בחבל הרוּהר שבמערב פרוסיה ובשלזיה עילית. השמות שייצגו את החזון ואת תנופת התעשייה בשלב ראשוני זה היו אלפרד קרוּפּ, יצרן הברזל והפלדה; אוגוסט בּוֹרסיג, מייסד מפעל הקטרים המצליח בברלין; ובֵּתֶל הנרי שטרוֹסבֶּרג, יהודי מומר שכונה "מלך מסילות הברזל" עד שהתמוטטו עסקיו במפולת של 1873. השמות המובילים בתחום הפיננסים כללו גם את גֶרסוֹן בלַייכרֵדֶר, הבנקאי היהודי של ביסמרק, ואת אדולף סַלוֹמוֹנסוֹן מהבנק החדש ורב־ההשפעה Disconto-Gesellschaft. אכן, כמה יהודים עשירים וחדורי רוח יזמות תפסו מקום בולט ברשימת האנשים שתרמו תרומה של ממש למודרניזציה של כלכלת גרמניה ברבע השלישי של המאה ה־19. אך ברור שהמודרניזציה הזאת לא היתה תלויה בהם. הם גם לא היו אחראים לכישלונות ולמשברים שלה, כפי שכה אהבו האנטישמים לטעון. היהודים, שהיו רק מעט יותר מאחוז אחד מכלל האוכלוסייה, היו מיעוט קטן בקרב התעשיינים הגרמנים. הם היו פעילים בעיקר במסחר ובפיננסים, והצלחותיהם במאה ה־19 התבטאו בעיקר בהתפשטות ובצמיחה בתחומים העסקיים המוּכרים להם. סוחרים שנהגו למכור את מרכולתם מדלת לדלת נעשו בעלי חנויות, ובעלי חנויות התקדמו בתחום המסחר בקנה מידה הולך וגדל או שעברו - בזהירות - לתעשיות הקשורות לתחום העסקי המקורי שלהם. גם בשלב המוקדם ההוא היו כמובן מי שהעזו להסתכן יותר: כבר הזכרנו למשל את בני משפחת ליברמן, קרוביו של רתנאו, שהיו בעלי עסקים מגוונים בברלין ובשלזיה עילית. היו גם מי שהגיעו להישגים בתחומי התעשייה החדשים והמתפתחים. אחרים הצליחו להסב את עסקי הבנקאות הצנועים שלהם לחברות פיננסיות גדולות. אך כפי שהיה מאז ומעולם, נדירים למדי האנשים שהסתכנו סיכונים גדולים. כך היה גם בשלב הבא של הצמיחה הכלכלית, שגאתה לאִטה באמצע שנות השמונים והגיעה לשיאה לקראת אמצע שנות התשעים.[13]
אביו של ולטר נמנה עם קבוצה קטנה של יזמים מבריקים שהובילו את הצמיחה הזו. התעשיין החדש היה צריך ללמוד טכנולוגיות חדשות, לשלוט בידע נרחב בתחומי המדע ולהיות מסוגל לנהל קונצרנים גדולים ומגוונים - על פי רוב חברות ציבוריות - בשיתוף פעולה הדוק עם מוסדות פיננסיים שהיו מוכנים לחלוק עמו את הסיכונים. זאת ועוד, התעשיינים למדו מניסיון המשבר הכלכלי של 1873 וידעו שעליהם לפעול עתה בדרכים זהירות ומתוחכמות יותר. גרמניה כבר סיימה לנצל את "יתרון הפיגור" שלה, כלשון המינוח הקולע של טרוצקי. כעת היא לא היתה תלויה עוד בניסיון של הבריטים אלא ניצבה בגאון בחוד החנית של התיעוש. לא היה אפשר להסתמך עוד על ניסויים שנעשו במקומות אחרים, ולחכות שאחרים יצליחו או ייכשלו בהם. אכן זה היה עולם שונה, עולם חדש ונועז.
היוזמות של אמיל רתנאו בתחום התעשייה מייצגות במובהק את השלב הזה בצמיחה הכלכלית של גרמניה. הוא לא היה הראשון שנכנס לתחום תעשיית החשמל: וֶרנֶר סימֶנס היה שם זמן רב לפניו. בשנות השמונים כבר היה סימנס בעלים של חברה בין־לאומית ענקית. הפריצה הראשונית שלו היתה בפיתוח, בשיפור ובהפצה של טכנולוגיית הטלגרף. עוד בסוף שנות השישים הוא שיווק סוג חדש של גנרטורים וייצר חשמל בעזרת טורבינות מים ומנועי קיטור זמינים ולא יקרים. באותה תקופה נכנס החשמל במהירות לתחומי התחבורה, התאורה והייצור, ופתח למעשה עידן חדש בתעשייה. בתוך זמן קצר צצו טכנולוגיות חדשות לרוב, והן פתחו עוד ועוד הזדמנויות. כאמור, אמיל רתנאו מיהר לנצל אחת מהן - את נורת הלהט של אדיסון.
בעת ההיא שימשו פנסי גז לתאורת הרחוב, ועששיות הנפט עוד היו מתקן התאורה הנפוץ ביותר בבתים. עם הזמן, וגם זה בפיתוחה של חברת סימנס, שימשו מנורות הקשת להארת שטחים חיצוניים ציבוריים וגדולים. לכל אתר הותקן גנרטור משלו. בראשית שנות השמונים האמינו רק מעטים כי תאורת הגז - שהיתה חידוש יחסי ונהנתה מיוקרה רבה - תוחלף בתוך זמן קצר בתאורת חשמל. הואיל ולא היה אפשר להעריך את הביקוש לחשמל בעתיד, היה קשה לצפות את הרווחיות שבהקמת תחנות כוח ענקיות הנחוצות כדי לספק אותו. אמיל רתנאו היה מוכן להסתכן. כשנחנכה תאורת רחוב חשמלית בשדרה המרכזית של ברלין אוּנטר דֵן לינדֶן בשנת 1888, הכריז רתנאו שחשמל הוא "כוח הטבע של המאה ה־19". תחילה תשתמש בו הבורגנות, ואחר כך יהיה זמין לכלל האוכלוסייה. והסברו: "הוא ייתן אור בהיר לכל מי שידו משגת, וישמש כלי עבודה יום־יומי לבעלי המלאכה".[14] תאורת חשמל הנתמכת בתחנות כוח שיעבירו חשמל ממקור רחוק לאזורים עירוניים שלמים - זה היה חזונו, ולחזון הזה היו השלכות דמוקרטיות ואף אסתטיות, ובעיקר - כך הבין אמיל - פוטנציאל עסקי אדיר.
אלא שהפוטנציאל לא התממש מיד. עשר השנים הראשונות היו קשות ביותר. אמיל רתנאו נאלץ לפלס את דרכו במבוך של חידושים בתחום הטכנולוגיה, בתחום הפיננסים ובתחום המסחר. כשהוא הקים בשנת 1883 את "חברת אדיסון הגרמנית לחשמל שימושי" (Deutsche Edison-Gesellschaft für angewandte Elektrizität - DEG) ישבו במועצת המנהלים של החברה נציגים של כמה מן המוסדות הפיננסיים החשובים ביותר בגרמניה הקיסרית, נציגים של בנקים נוספים קטנים יחסית והמעניין מכולם - ורנר סימנס בכבודו ובעצמו. עוד בשלב זה היה אפשר לזהות את שתי האסטרטגיות העסקיות העיקריות של אמיל רתנאו. ראשית, היות שברור היה כי הבעיה העיקרית שתעמוד בפני התחום החדש תהיה המימון, היתה חשיבות עליונה להשגת תמיכה פיננסית איתנה וארוכת טווח. שנית, בשל הסיכונים הגבוהים היה צריך לנטרל מלכתחילה כל תחרות אפשרית כדי להימנע מסכסוכים משפטיים על שימוש בפטנטים ולעקוף את בעיית הביקוש המוגבל בשנים הראשונות. החברה החדשה התחייבה אפוא מראש שלא לחדור למגרש של סימנס את הַאלסקֶה - גנרטורים, כבלים ומכשירי חשמל - ואילו החברה הוותיקה, שעוד בשלב זה הסכימה לשתף פעולה, ויתרה על זכויות ההקמה של תחנות כוח מרכזיות. למעשה, ורנר סימנס פקפק בסיכויי ההצלחה של החברה החדשה וסבר ש־DEG עתידה לשמש "סוכנות התקנה של המכונות ושאר הציוד (להעברת חשמל וכולי) שאנחנו מייצרים", כפי שכתב לאחיו.[15] אמיל רתנאו מצדו קיווה לקצור רווחים גדולים דווקא בתחומים שסימנס ויתרה עליהם. יש לציין שבאותה עת היו סימנס ורתנאו רחוקים מלמצות את השוק. בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים בנתה חברה בשם שוּקֶרט ושות' יותר תחנות כוח משניהם גם יחד. ואכן, חיש מהר הבינו שני היריבים הגדולים שלא תיתכן חלוקת עבודה עקרונית ביניהם, והם ביטלו את כל המחויבויות החוזיות שלהם. סימנס מיהרה להתמזג עם שוקרט ולימים אכן הציבה אִיום רציני בפני רתנאו. לפי שעה, בעקבות הצלחתה של DEG הניסיונית להקים מערכת תאורה מרשימה במרכז ברלין, ייסד אמיל רתנאו באמצע 1887 את AEG, חברה ציבורית בעלת הון של כ־12 מיליון מארק והעמיד את עצמו בראשה. ואף כי היתה זו רק ראשיתה של דרך ארוכה ורבת־חתחתים אל ההצלחה, הוא לא חדל מעולם להאמין בה. הוא היה מסור כל כולו לעסקיו, אדם מכור לעבודה, זהיר אך כבר בטוח בעצמו ובקי יותר ויותר ברזי עולם העסקים הגדולים.
ולטר הושפע מן ההתלהבות של אביו, ובסמסטר הקיץ של 1885, כשהחל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין, נרשם ללימודי פיזיקה, כימיה ומתמטיקה - מקצועות שבהם קיבל בבית הספר רק את הציון "מספיק". הוא למד קורס אינטנסיבי בפיזיקה ניסויית בהנחיית הרמן פון הֶלמהוֹלץ המהולל, וכמקובל בעת ההיא שמע הרצאות גם בתחומים רחוקים, כמו אלו של גוסטב שמוֹלֶר בכלכלה או של וילהלם דילתֵיי בהיסטוריה ובפילוסופיה. השלושה היו בשעתם מן המאוֹרות הגדולים של עולם האקדמיה בגרמניה, ולפיכך לא היתה ההתחלה של רתנאו גרועה בכל קנה מידה. למרות זאת, עוד באביב 1886 היה ברור שהוא משתעמם ומחפש ריגושים חדשים, כאביו ממש, שני עשורים בלבד קודם לכן. כמוהו נסע גם ולטר ללונדון, ובשובו לגרמניה במאי החליט להירשם לסמסטר הקיץ באוניברסיטה אחרת, זו של שטרסבורג, באזור הכיבוש של גרמניה באלזס, ובה המשיך את לימודיו.
מעבר בין אוניברסיטאות היה נוהג מקובל בחיי האקדמיה של גרמניה. קורסים שנשמעו באוניברסיטה אחת הוכרו בדרך כלל באחרת. וככלל, בלי קשר למקום הלימודים, די היה להפגין נוכחות בשיעורים ולעמוד בבחינות הסיום. במדעי הטבע נדרשו כמובן גם התנסות בעבודת מעבדה והצגת תוצאות ניסוי כזה או אחר. רתנאו טרח על ניסויים במעבדה של אוגוסט קוּנְט בשטרסבורג בחברת סטודנטים אחרים, רובם חברים ותיקים שלו מברלין. קונט היה אחד הפיזיקאים החשובים בגרמניה. הוא התמחה בכמה תחומי אופטיקה וחקר בעיקר התפשטות אנומלית של אור בנוזלים, באדים ואפילו במתכות באמצעות השקעה אלקטרוליטית על משטח מצופה פלטינה. רתנאו נחשף במעבדה שלו בפעם הראשונה לשיטות אלקטרוליזה שונות, ואלה עתידות להועיל לו בהמשך דרכו. אולם בשלב זה הוא התרשם בעיקר מהצד המשמים של העניין, וכעבור זמן־מה החל להגיע ממנו שטף של מכתבי נכאים שהיו ממוענים בעיקר לאמו. כרגיל, מאביו נחסכו התלונות; את מקומן תפסו דיווחים מדוקדקים על לוח הזמנים של ולטר בכיתה ומחוצה לה וכן דוחות כספיים מפורטים. הוא נדרש כנראה לספק את שניהם. הצעיר היה נתון לפיקוח קפדני מרחוק. ובכל זאת, כשנראה שהוא אכן אומלל ואפילו שוקע בדיכאון, הגיבה המשפחה במהירות. אמיל רתנאו המודאג שלח מכתב חם ומרגיע לבנו הבעייתי: "אך טבעי הוא להתגעגע הביתה, אבל אין זה אלא קושי חולף. בני המשפחה ידאגו שתקבל מכתבים מדי יום ביומו". ולטר אמנם צריך לשקוד על לימודיו, הוסיף האב, אלא שעליו גם לדאוג לרומם את רוחו, לבלות יותר עם חברים, אולי לצאת לטיול ברגל בצרפת, ובכלל ליהנות יותר.[16] ולטר, בסגנונו האופייני, מיהר להרגיע את כולם: "אני אומלל רק כשאיני שומע דבר מן הבית. ועל כל פנים, מצב הדברים אינו גרוע כפי שהוא נשמע".
רתנאו התעקש ונשאר בשטרסבורג אף שהחוויה בכללה היתה ונותרה מאכזבת. במעבדה הוא נמנה כנראה עם הסטודנטים המוצלחים פחות. אחד מידידיו הקרובים היינריך רוּבּנס התבלט עוד בשלב המוקדם ההוא, ולאחר מכן אף מונה למנהל המכון לפיזיקה באוניברסיטה של ברלין. גם סטודנטים אחרים הצליחו יותר ממנו, אפילו לדעתו של רתנאו עצמו. נראה שקונט כמעט לא התייחס אליו אף על פי שהם נפגשו ושוחחו לעתים, בעיקר באירועים חברתיים. בינתיים, הדפוס העתיד לאפיין את רתנאו החל להצטייר בבירור: כשלא היה שבע רצון מהישגיו בתחום פעילות מסוים, ניסה להצטיין בתחום אחר. הוא לא הרפה מהמשימה שהציב לעצמו, אך בה בעת שלח את ידו למשהו אחר.
מעניין שרתנאו בחר עתה להתנסות בכתיבה - וליתר דיוק בכתיבת מחזות - במקום להשקיע מאמצים בציור, אמנות שאת כישרונו בה הפגין עוד בילדותו. "בּלאנש טרוֹקאר" הוא מחזה של שתי מערכות שנכתב במחצית הראשונה של 1887, הודפס על חשבון המחבר והוגש לתאטרון העירוני של פרנקפורט על נהר המיין. המחזה כתוב במיומנות ומתאר את אומללותה של גברת טרוקאר הצעירה הלכודה בנישואים עקרים מרגש. הנושא הזכיר במשהו את הדרמות של איבסן, דרמות שזכו כעבור כמה שנים להערצה בגרמניה. אולם התאטרון, שבדרך כלל גילה פתיחות ליצירות של מחברים חדשים ואלמונים, דחה את המחזה בלי לספק הסבר. רתנאו היה גאה מכדי לשלוח את המחזה שכתב לתאטרון אחר ולא ניסה עוד את כוחו בתחום זה. הוא התאושש במהירות מהאכזבה וחזר במלוא המרץ לניסויים במעבדה. לבסוף הוא שב לברלין עם קוּנט ועם כמה מהסטודנטים המתקדמים שלו, ושם אף הצליח להשלים את עבודת הדוקטור שלו. הוא קיבל את התואר באוקטובר 1889, אך את טקס הסיום שמר מהוריו בסוד. ערב אחד הוא איחר להגיע לארוחת הערב, והתנצל על שהתעכב משום שבדיוק קיבל תואר דוקטור. אפילו כעת עוד היה אמביוולנטי בנוגע להישגיו בתחום זה.
ובכל זאת, כעבור זמן קצר אנחנו מוצאים את רתנאו במינכן, ממשיך את ההשתלמות המקצועית שלו ועובר ללימודים בדגש מעשי יותר בבית הספר הטכני הגבוה בעיר. גם כסטודנט במינכן הוא המשיך להיות משועמם ולרוב אומלל, אך החזיק מעמד כנגד כל הסיכויים. כמו בעבר, רוב הקשרים החברתיים והרגשיים של ולטר היו עם בני משפחה. עתה הוא התכתב לא רק עם "אמא" ועם "אבא", אלא גם יותר ויותר עם אחיו, ולפעמים גם עם אחותו הקטנה ועם שתי סבותיו. גם שאר ההיכרויות שלו היו מבוססות בעיקר על קשרים משפחתיים. רבים מחבריו הסטודנטים היו בנים למשפחות יהודיות מברלין שהכירו את משפחת רתנאו או אף היו קשורות אליה בקרבת דם. הוא עדיין דיווח כמעט מדי יום ביומו על הזמנות שקיבל או דחה, כפי שנהג לעשות בימי שטרסבורג; כמעט כולן היו לבתים של נכבדים יהודים מקומיים. גם בברלין כמובן התרועעו בני משפחת רתנאו בעיקר עם יהודים, אבל דומה שבמינכן ובשטרסבורג, רחוק מן הבית, העיק הדבר על רתנאו הצעיר יותר ויותר.
רגשותיו של ולטר נחשפים בעיקר במכתבים שכתב לאמו. "במעבדה של קונט", הוא מספר לה משטרסבורג, "ישנם טיפוסים מוזרים מאין כמוהם, בעיקר יהודים".[17] "היהירות שלהם מדהימה", הוא מוסיף במכתב אחר, "והאיש האומלל נתון לחלוטין בידיהם. יתר על כן, נראה שזה המצב באוניברסיטה בכלל: שליש מהמרצים בפקולטה", הוא טוען, "הם פרופסורים ממוצא מזרחי; בפקולטה למשפטים כמעט כולם כאלה, ובפקולטה לרפואה חלקם גדול אף יותר; רק הפקולטה לתאולוגיה יוצאת מן הכלל הזה. שם נתקלים עד מהרה ביהודי מומר כלשהו - עוד נוצרי משוכנע", הוא מעיר בעוקצנות. "אילו היו מתנצרים משיקולים פוליטיים, מסיבות חברתיות או כאמצעי של זהירות, ניחא; אבל מתוך שכנוע? זה באמת מתחת לכבודה של תקופתינו [...] אך היזהרי לא להזכיר את הדבר אף לא במילה", הוא ממהר להוסיף, "אנחנו צריכים להיראות סובלניים כלפי 'הגרמנים החדשים' האלה". ברור שהעניין העסיק אותו בלי הרף. ידיד יהודי אחד ביקש ממנו שלא יבוא לבקרו בשעה שחבריו לשירות הצבאי נמצאים אצלו. "זה עלול להיות הרסני בשבילו", הסביר רתנאו. וילי ייאלץ כמובן להתנצר אם הוא רוצה קריירה צבאית, המשיך רתנאו, "אף על פי שהוא יודע שדין יהודי שהוטבל לנצרות לעולם לא יהיה כדין נוצרי שהוטבל לנצרות". נוסף על כך, כפי שכנראה נאלץ ולטר להסביר לידידו, "אין גם סיכוי שימצא שידוך הולם. יהודי שהתנצר אינו מועמד לשאת בחורה יהודייה נחמדה בעלת נדוניה נאה, ולא בחורה נוצרייה נחמדה מהמעמד הנכון. אולם לא דיברתי אתו כלל על עניין ההתנצרות". "איני רוצה להיראות כאילו יש לי העדפה ברורה ליהודי או למומר", סיכם רתנאו. לו עצמו אין כל כוונה להתנצר, הוא מרגיע את אמו אך מדווח כי הצעירים לבית ולנטין, שהוריהם היו חברים ותיקים של משפחת רתנאו, התנצרו לאחרונה - "לשביעות רצוני הרבה", הרגיש ולטר צורך לציין. "סוף־סוף נוכל ליהנות ממעט חברה נוצרית..."
משפחת רתנאו שמרה על קשר רופף ביותר עם הדת היהודית. בשום מקום אין למשל אזכור לטקסי בר מצווה של ולטר או של אחיו הצעיר. במכתב ממארס 1884 ציטט ולטר פסוק מהתנ"ך, ככל הנראה מהזיכרון, אך בעברית רצוצה למדי. מאוחר יותר הוא אמנם ניסה לשפר את העברית הבסיסית שלמד בילדותו, אך זה היה רק עניין חולף.[18] רתנאו לא ציין ולו פעם אחת את החגים היהודיים המרכזיים, אפילו לא את פסח או את יום הכיפורים, אם כי ידוע לנו לפחות ממקור מוסמך אחד כי בשיא הקריירה הפוליטית שלו, בתקופת רפובליקת ויימאר, הוא הגיע במכוניתו לפחות פעם אחת לבית הכנסת ביום הכיפורים לומר קדיש על אביו.[19] זה היה כנראה השריד האחרון של יהדות שנותר לו. ואף על פי כן היה החוג החברתי שמשפחתו השתייכה אליו יהודי מובהק. בעיני יהודים גרמנים רבים, בייחוד בסוף המאה ה־19, להיות יהודי פירושו היה בעיקר לחיות בחברת יהודים אחרים ובקרבם. יחס מזלזל כלפי יהודים אחרים - יחס שכפי הנראה רווח במשפחת רתנאו - לא היה זר גם במשפחות אחרות, גם אם נדמה שהגברים בחוגים הללו נטו פחות מהנשים למעידות וולגריות כאלה. שתי סבותיו של ולטר אכן פקדו מדי פעם בפעם את בית הכנסת, אך לפחות אחת מהן - תרזה רתנאו, אמו של אמיל - ניצלה את ההזדמנויות הללו להערות לעגניות. אמו של ולטר התבטאה אמנם בצורה תרבותית יותר, אך אין זה מקרה שאת הדיווחים השליליים שלו בענייני יהודים הוא שלח בעיקר אליה. הוא הרגיש ככל הנראה שהם תמימי דעים בעניין זה. שוב ושוב מתאפיינים דבריו בנימה מבטלת, בעוקצנות ובהומור מריר.
גם תקריות אנטישמיות נדונו ברוח דומה. מכתב מינואר 1887 מתאר תקרית כזו. ערב אחד העיר מישהו בבר השכונתי שמאז עשו להם היהודים הרגל לבקר שם, נעשה המקום "בלתי נסבל". היה ברור שהדברים מכוונים לאוזניהם של ולטר ושל חבריו היהודים שישבו אל שולחן סמוך. "אחד מהם", מדווח ולטר, "קם מיד ותבע את עלבונו. כולם החרו החזיקו אחריו: העולב חייב לחזור בו מדבריו, או להתייצב לדו־קרב מול כל אחד מהם. למחרת בבוקר", סיכם ולטר לא בלי שמץ של שביעות רצון, "חזר בו הבחור קבל עם ועדה".[20] הסיפור הקטן מאיר עיניים. רוב אגודות הסטודנטים השמרניות שנוהג הדו־קרב היה נפוץ בהן לא קיבלו לשורותיהן יהודים. ולטר וחבריו גם לא היו מועמדים טבעיים לאחת הקבוצות היהודיות הלאומיות שמקצתן ניסו לחקות את האגודות הגרמניות. מכל מקום, נראה שגם הם נקטו גישה "פאודלית" בהקשרים כאלה והיו מוכנים, ואפילו להוטים, להתעמת עם האנטישמים אגב אימוץ קוד כבוד שהיה ודאי זר להם לחלוטין - הן כיהודים והן כגרמנים בורגנים.
אכן, צעירים יהודים רבים נמשכו לצדדים שונים של המסורת האריסטוקרטית הפרוסית, ובהם הקריירה הצבאית העטורה הילה וההרגלים הקשורים אליה. ולטר רתנאו לא היה יוצא מן הכלל. בתום הלימודים האקדמיים ניתנה לו האפשרות, כמו לכל הצעירים בעלי השכלה תיכונית ומעלה, ובכלל זה יהודים, להתנדב לשירות של שנה בצבא המילואים במקום לשרת שלוש שנים בצבא הסדיר. בתום השנה נבחרו המצטיינים שבין המתנדבים ואלה יכלו להמשיך לתקופת אימונים נוספת ועברו סדרת מבחנים קפדניים כדי לקבל לבסוף דרגת סגן במילואים במינוי מיוחד מטעם המלך. יהודים מעטים בלבד זכו בכבוד הזה. אמנם מוקדם יותר במאה ה־19 קיבלו יהודים אחדים דרגות קצונה בצבא המילואים, אך לא בימיו של רתנאו. השנה האחרונה שיהודי קיבל דרגת קצין במילואים לפני 1914 היתה 1885 וגם בחמש השנים שקדמו לה לא קרה כדבר הזה. לא הוטלו כל מגבלות רשמיות על קידום יהודים בצבא פרוסיה ובביורוקרטיה שלה, אך ככלל לא יכלו יהודים לשרת בעמדות כוח ב"מדינה הנוצרית", והדרגות הגבוהות בצבא ובממשל היו חסומות בפניהם. מכל מקום, לאפליה לרעה בשורות הביורוקרטיה נודעו תוצאות חמורות יותר מאשר לזו שהורגשה בצבא, שכן משרה ממשלתית היתה אפיק התעסוקה העיקרי לבעלי תארים במשפטים, בכלכלה ובכמה תחומים אחרים ואילו ההדרה מהצבא היתה בעיקר עניין של יוקרה. בגרמניה הקיסרית היה קשה להיחשב אישיות בכירה בלא דרגת קצונה, לפחות במילואים. בצבא הסדיר היו כמעט כל הקצינים בני אצולה, ואילו קציני המילואים היו בנים למשפחות בורגניות אמידות; דרגתם הקנתה להם יוקרה של אמינות ונאמנות שהקרינה מן הצבא לכל תחומי החיים. יהודים לא יכלו ליהנות מתוספת הייחוס הזאת.
מעטים היהודים שנפגעו מכך כפי שנפגע רתנאו הצעיר. עוד כשהיה סטודנט בשטרסבורג נהג להשוות את החוג החברתי שלו, היהודי במובהק, לחוג אצולת בעלי הקרקעות, שהוא היה יכול לצפות בו רק מרחוק. ההערצה והמשיכה שלו למעמד הזה גרמו לו לא פעם ייסורים של ממש. כך הצליח ולטר, על אף דעתו המוצהרת של אביו, להתגייס כחייל מילואים לאחת מיחידות הפרשים היוקרתיות ביותר בצבא פרוסיה. הוא יכול כמובן להרשות לעצמו לקנות את המדים היקרים ואת שאר הציוד הנלווה, אך לא היה לו כל סיכוי להיות קצין ביחידה. מפתיע שאדם כרתנאו, שהיה רגיש כל כך לדקויות של מעמד חברתי, שגה שגיאה כה גסה. היא העידה על שאפתנות ועל אופטימיות נעורים. ושתיהן עתידות להיפגע קשות בעתיד הלא רחוק.
באוגוסט 1891, בתום עשרה חודשי שירות, כבר התלונן ולטר מרה כהרגלו במכתביו לאמו. המטלות הצבאיות המשמימות והאין־סופיות טמנו בחובן קידום קל ל"נקיים מרבב" והיו עבודת פרך עקרה "לנו, בני העם הנבחר".[21] הוא המשיך להתאמץ ככל יכולתו, אך לשווא. "בראשית חייו של כל יהודי גרמני", כתב רתנאו כעבור זמן, "מגיע רגע כאוב שאין הוא יכול לשכוח: הרגע שהתחוור לו לראשונה כי הוא נכנס לעולם כאזרח מדרגה שנייה וכי כל כישרונותיו ומעלותיו לא יספיקו כדי לחלץ אותו מן המעמד הזה".[22] לוולטר רתנאו הגיע הרגע הזה בלי ספק בעת שירותו בצבא. בפעם הראשונה בחייו היתה יהדותו מכשול ברור בפני שאיפותיו. זו היתה תחילתו של דפוס חוזר - שוב ושוב עשה כל שהיה לאל ידו לעשות, אך לא עמד בציפיות שהציב לעצמו. היו לכך סיבות רבות, אך נראה שלזהותו היהודית היה משקל מכריע בהקשר זה.