דואט בביירות

פרק ראשון

1

זה לא נראה מקום שחורצים בו גורלות. זה מה שעלה בדעתו של גדי כשהגיע לראשונה למשרדי ועדת החקירה. היו אלה שני מבנים טרומיים במחנה צבאי קטן, האחד שימש כחדר הדיונים של ועדת החקירה והשני כמשרדיהם של חבר'ה. הרשת שנפרשה ביניהם סיפקה מעט צל בשלב הראשון של החקירה, אבל לא מקלט מפני הגשם משהתארכו הדיונים ונכנסו לתוך החורף.
גדר הוקמה בבהילות סביב המבנים, ובשער הכניסה הוצב מאבטח. הרבה סודות אצורים בסרטי ההקלטה, וזה בסדר שהמקום מאובטח עשרים וארבע שעות ביממה, חשב גדי. אבל העיקר הרי דולף החוצה בכל זאת, ותושבי מדינת ישראל יכולים לקרוא את הדברים אחרי מספר עיוותים של טלפון שבור, או לשמוע בטלוויזיה תיאור שרק מי שמכיר את האירועים יודע להבדיל בין הבסיס העובדתי הצר מאוד לבין המבנה הדמיוני המפואר שבנה הפרשן.
כל זה, בכל מקרה, כמעט מאחורי, גדי אמר לעצמו. אחרי שלושה ימים רצופים של עדויות בתחילת הדרך החזירו אותו עוד שלוש פעמים להשלמות ולהצלבות בעקבות דברים שאמרו לוחמי החוליה ואנשי המטה, ועכשיו מדובר בפגישת סיכום אחרונה. היא נדחתה כבר כמה פעמים, כי בחודש האחרון היתה לו נסיעה אחרי נסיעה. החוליה השלימה מעקב אחרי נתיב ארוך ומפותל של הובלת אמצעי לחימה משתי רפובליקות חב״מיות לאירן, ואי אפשר היה להפסיק את העבודה באמצע. מספיק שמשאית אחת שישבו על הזנב שלה מהיציאה מהבסיס באוקראינה תיעלם לרגע, והלך המבצע. עם הרוסית שלו, הוא צריך היה להיות בסביבה כל הזמן גם אלמלא פיקד על המבצע. פה לערוך בירור, שם לקרוא שלט, פה לדבר עם שוטר חשדן, שם להירשם במלון, כדי שלא כל העולם יֵדע שכמה אירופאים מסתובבים לאורך הקווקז, מגרוזיה לאזרבייג׳ן.
גדי הגיע בדיוק בשעה שבה זומן. זה לא מקום שהוא נהנה להעביר בו זמן מיותר, אבל ריקי, מזכירת הוועדה, שהבחינה בו, סימנה לו לגשת אליה במקום לחדר הוועדה.
״הם עוד לא גמרו עם זה שלפניך,״ אמרה, מחייכת כממתיקה סוד, ״ויש קפה מוכן.״
״אז זה היום שבו הם גומרים אתנו?״ שאל ונכנס לחדרה.
היא חייכה ורכנה למזוג לו קפה, מפנה אליו את ישבנה האגסי והמצודד.
״תישארי ככה, זו התנוחה האהובה עלי,״ שיחק בראשו עם המילים, אבל ידע שזה לא יום לפלירטוטים. והוא הרי לא היה אומר זאת בכל מקרה. מעניין אם מישהו מהנחקרים ניצל את ההערצה הדי גלויה שלה כדי לבדוק מה קורה בוועדה, חשב. גדי נמנע אפילו מלשאול אותה מי נמצא בפנים, אבל בתוך דקה נפתחה שם הדלת, ורונן פסע החוצה.
רונן התקדם מהורהר לכיוון המשרד, כתפיו קצת שמוטות, אך גם כך נראה מרשים, בקומתו הגבוהה ובבגדיו השחורים. על שכמו נשא מעיל אופנוענים, אוחז בצווארונו באצבע אחת. הוא לא התקשט לכבודם, חשב גדי בהערכה. בהגיעו לפתח המשרד הבחין בו רונן לפתע ונרתע. כעבור רגע נתחייך, כאילו בוש בתגובתו.
״מקום מעניין להיפגש,״ אמר גדי.
רונן לקח חופשה זמנית מהחוליה חודשיים קודם לכן, כשהבין לאן נושבת הרוח בוועדת החקירה, ועסק בהדרכת עיקוב וגילוי עיקוב בבית-הספר של אגף ההדרכה.
״מעניין - אני לא יודע, כבר היינו במקומות יותר מעניינים,״ ואחרי רגע הוסיף, ״אבל לאו דווקא יותר מסוכנים.״
את זה כבר אמר בפנים רציניות, מיישיר מבטו אל גדי. גדי תיאר לעצמו שמצבו של רונן בוועדה לא מזהיר, וקיווה שהוא לא מאשים אותו בכך. האשמה יכולה להתחלק בינינו שווה בשווה, חשב, אבל חברי הוועדה, משום מה, מאירים לי פנים לכל אורך הדרך. חוץ משלגי, אולי, שכל הזמן טווה מלכודות.
״גדי, מחכים לך שם,״ נשמע קולה של ריקי.
גדי היה עדיין במשרד, ורונן לפתחו, שתי מדרגות נמוך יותר. גדי ירד אליו, מושיט יד. רונן, גבוה ממנו בחצי ראש, לחץ את ידו בחוזקה. אצבעותיו הארוכות והגרומות לפתו את כף ידו של גדי ולחיצתו העבירה בעוצמה את מה שרונן לא העז לומר. גדי, רחב וחסון יותר, התעשת במהירות מההפתעה הראשונית, הקשיח את כפו והיטיב את אחיזתו בכף ידו של רונן. הלחצים השתוו במהירות. רונן בהה בנקודה לא מוגדרת בגובה מצחו של גדי.
״בהצלחה,״ אמר רונן, ריפה את ידו והסתובב ללכת. ״שלא יאשימו אותנו בתיאום עדויות,״ התנצל, מתרץ את הסתלקותו, ועל פניו שב והתיישב חיוך רפה ונבוך.
זה לא הרונן שאני מכיר, טרדה מחשבה את גדי כשהביט בגבו המתרחק. עשר שנים חלפו מאז התייצב רונן לראשונה במתקן האימונים החיצוני של החוליה. הוא אך סיים את מסכת המיון הארוכה של המוסד, ונשלח לקורס ההכשרה של החוליה המבצעית. גדי היה אז האחראי על ההדרכה, ובתום הקורס, שמונה חודשים לאחר מכן, היה אמור להתמנות לסגן מפקד החוליה ולהביא אתו מחזור חדש של לוחמים.
הם היו שלושה מגויסים יוצאי שייטת, עולה חדש אחד ששירת בקומנדו הצרפתי ושני טייסים, וגדי שמח שלפחות תימָנע התחרות המסורתית בין צנחנים לשייטים, שהוא לא היה מצליח להישאר בה נייטרלי. וגם כך הצליחו שלושת השייטים להרגיז אותו די מהר, בשחצנות הטבעית שלהם. רק מאוחר יותר למד להבחין בין השחצנות הנערית, הקלילה, ואפילו החיננית של השייטים, לבין השחצנות המעמדית, הנפוחה מעט, של הטייסים, ולהעדיף את הראשונה.
כדי להוציא קצת אוויר מהבלון החל גדי לשים דגש בנושאים הכרוכים בחוזק גופני, שבהם היו הטייסים חלשים יותר, כמו שיעורי קרב המגע, שהוא עצמו העביר. דווקא רונן, גבוה ודק, אך עטוי שכבת שרירים וגידים קשה, התגרה בו והפך ליריב האימון העיקרי, שלא לומר שק אִגרוף. גדי החל לחבב את חוש הלחימה של רונן, שהיה חוטף, נופל, ופולט משהו כמו, ״או קיי, אבל נראה עוד שנה. ״חוטף שוב, נופל שוב, וחצי מעולף פולט, ״או קיי, אז עוד שנתיים.״
שנתיים מאוחר יותר כבר היה גדי בדרכו לראשות החוליה ורונן איש מבצעים צעיר ומחוספס מדי. רונן לא הצליח לסגל לעצמו את הגמישות והחלקלקות הדרושות למי שמסתובב במחוזות זרים ועוינים, ושהנשק היחיד שבידו הוא הופעתו השקטה, התמזגותו בסביבה, וחיוכו או מתק שפתיו כשמתעורר נגדו חשד. גדי תהה אם כדאי בכלל להאריך לו את החוזה בתום השנה השלישית, אבל ראש האגף, מנוסה וחכם, אמר אז שככל שהאבן יקרה יותר, כך קשה יותר - אבל גם שווה יותר - ללטש אותה.
כמי שהסמיך אותו בתום ההדרכה, חש גדי מחויבות כלפי רונן. אבל גם אחרי עשרות משימות נוספות לא איבד רונן את חזותו הנוקשה מדי, לא למד להתמזג ברחוב. גדי, שהתמנה בינתיים למפקד החוליה, ויתר עליו באופן מעשי: שיבץ אותו למשימות הפשוטות יותר, באירופה בעיקר, וגם בחלוף השנים נמנע מלהציב אותו כראש צוות או כ״מספר 1״, ה״מְבצעַ״ בלשונה של החוליה, זה שלוחץ על ההדק. עד למבצע האומלל ההוא בביירות, שדווקא בו נתן לו צ׳אנס.
גדי עשה את המטרים המעטים אל חדר הוועדה, ובפתח הדלת הביט שוב לעברו של רונן. רונן רכן על אופנועו, שחנה בין השיחים ליד השער, אינו מביט לאחור. גדי נשם נשימה עמוקה ונכנס.