עד הבת-מצווה זה יעבור

...1 ...
רגע לפני
 
"אחת, שתיים, אחת־שתיים, שומעים? חזק מדי? אה, די. ג'יי. MMC, אני חושבת שהסאונד לא טוב, המוזמנים נחרשים ואני צריכה שהם ישמעו את הנאום שלי. אמא שלי ישבה כל הלילה ותיקנה את מה שכתבתי, כלומר מחקה את רוב הבדיחות שלי."
 
"אהה, עכשיו זה יותר טוב (תנשמי, נוגה, ואל תשכחי גם להוציא את האוויר). מוזמנים נכבדים. אני מודה לכם שבאתם לחגוג עמי את חגיגת הבת־מצווה. בראש וראשונה, אני רוצה להודות להוריי שהביאוני עד הלום ולא נתנו לי לנסוע באוטובוס... (שיט... ידעתי שלא יצחקו מזה) אה... ותודה רבה לסבתא עדנה וסבא איציק, לסבתא גאולה וסבא שאול, שאתכם אני נורא אוהבת ואין משמעות לסדר הקראת השמות.
לדודה יפה ודוד מיקי, לדוד גידי ודודה עירית שתמיד תומכים בי, בעיקר מרחוק. (אופס, אני חושבת שהם נעלבו מזה) וכמובן, לחברות שלי, אופיר, נעמה ואיה, שאתן כמו המשפחה שלי ואתן תמיד נמצאות בשבילי." (ובואו נודה, עד כמה אני זקוקה להן כשהמשפחה שלי שקועה בבעיות שלה או כשהם פשוט לא מבינים שסיבוב בקניון יכול לשפר את מצב הרוח שלי.)
"תודה ענקית לאחותי נטע, שהנוכחות שלך נותנת לי כוח. בזכותך למדתי שאין כמו קשר בין אחיות, ורק שתדעי, שלהעביר לאחותך הקטנה את הבגדים שלך, זו מצווה שתזכה אותך באריכות ימים. אם שכחתי להודות למישהו אז אני ממש מצטערת..."
 
"הי נועה, זה לא טקס האוסקר פה. תקצרי," אמר לי די. ג'יי MMC.
"קוראים לי נוגה," תיקנתי אותו.
"זה מה שאמרתי. עכשיו נועה חמודה, תעברי לקטע שבו את מזמינה את כולם לרקוד. אני מופיע בלילה בתור ליצן ביום ההולדת של האחיין שלי ואני צריך להוציא את התלבושת מניקוי יבש, לחפש את האף האדום ולגהץ את הפונפון בכובע, אז ממש אין לי זמן מיותר."
"זאת לא הבעיה שלי," עניתי לו, "וקוראים לי נוגה. רוטנשטיין."
"ברור. קהל נכבד!" הוא צעק: "קבלו את נועה רוטמן! איפה מחיאות הכפיים שלכם?"
 
שמי נוגה ולבת־מצווה שלי עוד נגיע, אבל לפני זה נצטרך לעבור דרך ארוכה ביחד. דרך מצחיקה, עצובה, מרגשת, מיוחדת וקצת הזויה. אז לפני שאני אשמע דרמטית מדי, אני רוצה לספר לכם על עצמי.
סבתא גאולה תמיד אומרת לי שאני ילדה מיוחדת, רגישה, יצירתית וקצת בכיינית. אני כמובן מוחה על התיאור הזה ולהגנתי אני יכולה להגיד שאני נערה הגיונית, מעשית, עם נטייה קלה לפתח דרמות, לדמיין שהכול שחור, להיות היסטרית משטויות ולבכות בליווי שאגות שלא היו מביישות גור אריות רעב.
לחברה הכי טובה שלי קוראים אופיר ומכיתה א' כשהיא התיישבה לידי, כי זה היה הכיסא היחיד שנותר פנוי, אנחנו מחוברות אחת לשנייה בדבק למרות שאנחנו כל־כך שונות זו מזו. היא מתולתלת, מצחיקה, ויש לה נטייה להרים את הקול גם כשהיא רק מבקשת להעביר לה את השּלָט. אופיר מחוברת לשלושה דברים עיקריים: לעצמה, לטלוויזיה ולספורט. לעומתה, לי יש שיער חלק ומשעמם, אני שקטה יותר וביישנית, אבל כשאני מרגישה נוח עם אנשים, מיד יוצא הצד המצחיק שלי. אני, מחוברת בעיקר לאמא שלי, שהיא הבנאדם שהכי קרוב אליי.
זה לא אומר כמובן שאני פחות אוהבת את אבא ואת נטע. נטע היא אחותי הגדולה, סטודנטית לקולנוע עם העיניים הירוקות הכי מדהימות שראיתי ועם השיער הכי יפה עלי אדמות, בכלל לא משעמם כמו שלי. לחבר שלה קוראים יונתן והם יוצאים כבר שנתיים והוא ללא ספק הגבר של חייה. בכל הקשור לבנים, המצב שלי הרבה פחות מזהיר. במשך תקופה ארוכה הייתי מאוהבת באורי, הילד הכי יפה בשכבה, אבל אורי תמיד הסתובב סביב שירי שחושבת שבגלל שיש לה שיער בלונדיני היא המלכה של הכיתה למרות שכולם יודעים שאמא שלה, הספרית, מחמצנת לה את השיער פעם בחודש. אופיר אומרת שבקצב הזה, בגיל ארבעים כבר יהיו לה קרחות. כמה חבל שאורי לא יודע את זה. ויש עוד כל־כך הרבה דברים שקרו לי שממש מתפוצצים לי בבטן אבל אני מרגישה שאני צריכה להתחיל עם מה שקרה לנטע.
 
את היום הנורא ההוא לפני חצי שנה אני זוכרת מצוין.
חזרתי הביתה מאושרת עד הגג כי אורי ואני קיבלנו משימה בכיתה, לעשות עבודה יחד לשיעור ספרות ואני רצתי הביתה לספר לאמא. אופיר אמרה שאני חייבת להיות רגועה ולעשות יוגה אינטגרטיבית שמשלבת כמה גישות של יוגה ביחד, קטע חדש שהיא נכנסה אליו מאז שהיא התחברה לערוץ "החיים הטובים" בטלוויזיה. אני רק רציתי לספר לאמא.
נכנסתי הביתה וצעקתי לה שאני חייבת לספר לה משהו ולא הבנתי למה אין ריח של עוף עם פירה כמו בכל פעם שאני חוזרת מבית־ספר ולמה אני שומעת את הקול של אבא. נטע שכבה על המיטה שלה כשהשיער הארוך והיפה שלה רטוב מדמעות ואמא כל הזמן מילמלה שזה לא מגיע לנו ואבא נתן הוראות בטלפון למזכירה שלו שתבטל את כל הפגישות שלו היום.
"מה קרה?" שאלתי את נטע, "יונתן זרק אותך?" וכל־כך קיוויתי שזאת הבעיה ושבגלל זה אבא יצא מוקדם מהעבודה.
"נוגה, יש לנו בשורות לא כל־כך טובות," אמרה אמא.