אבני הסליחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבני הסליחה
מכר
אלפי
עותקים
אבני הסליחה
מכר
אלפי
עותקים

אבני הסליחה

4.5 כוכבים (56 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

לורי נלסון ספילמן

לורי נלסון ספילמן היא מורה ממישיגן, ארצות - הברית. "רשימת המשאלות" הוא ספר הביכורים שלה. את ההשראה לכתיבתו קיבלה כשמצאה את רשימת המשאלות שכתבה כשהיתה בתיכון, שאחת מהן היתה להיות סופרת. כמו הגיבורה של ספרה, גם ספילמן גילתה שיש חלומות שלעולם אינם מתיישנים. ספרה נמכר לתרגום ל-20 מדינות, הביקורות היללו אותו כ"ספר מהלך קסם" (Kirkus Review) וזכויות ההסרטה שלו נמכרו לחברת פוקס.

תקציר

"את יודעת האנה, נורא קשה להגיד את המילה
'סליחה'. עד שאומרים אותה. ואז מתברר שזאת המילה הכי קלה בעולם."

להאנה פֵר יש כל מה שצריך בחיים: היא צעירה מלאת יופי וחן, מנחת טלוויזיה פופולרית בניו – אורלינס ובת זוגו של ראש העיר החתיך והמוצלח. אבל מתחת לעטיפה המבריקה הזאת מסתתרים סוד אפל, קרע כאוב ובעיות עבר שמעולם לא נפתרו. עד שיום אחד סוחף את האומה שיגעון "אבני הסליחה": שקיקי בד קטנים, המכילים שתי אבנים קטנות ועגלגלות ושתי בקשות פשוטות – לסלוח ואחר – כך לבקש סליחה ממישהו אחר.

הכלי הפשוט והמתוחכם הזה מאלץ את האנה להתמודד עם הדברים שניסתה להסתיר מעצמה ומן הסובבים אותה, והיא נאלצת לצאת למסע נפשי מטלטל, שמהלכו תבחן מחדש את יחסיה עם כל הקרובים לה – וגם עם עצמה.

אבני הסליחה הוא רומן סוחף על אשמה, על תיקון ועל אומץ לב. בכתיבה כנה הנקראת בשטף הוא חושף את המחירים שאנו משלמים על טעויות העבר ומזכיר שלפעמים הכי קשה לנו לסלוח לא לאחרים, אלא דווקא לעצמנו.

פרק ראשון

1

 
כל העניין נמשך מאה שישים ושלושה ימים. כן, פעם הסתכלתי ביומן שלי וספרתי. ועכשיו הגברת הזאת גם כתבה ספר. לא ייאמן. ועוד נהפכה לכוכבת - למומחית בהתנצלויות ובסליחות. ממש בדיחה! אני מסתכלת על התמונה שלה: היא עדיין נראית חמודה, עם תספורת קצרצרה ואף קטנטן. אלא שעכשיו החיוך שלה נראה אמיתי, והעיניים כבר לא לועגות. ובכל זאת הלב שלי דופק במהירות כשאני רואה אותה.
אני משליכה את העיתון על הדלפק במטבח, אבל מיד שולחת יד ולוקחת אותו שוב.
 
לנקות את המצפון ולהישאר בחיים
מאת בראיין מוֹס / טיימס-פּיקִיוּן, ניו אורלינס
 
האם התנצלות יכולה לרפא פצעים ישנים? ואולי יש סודות שעדיף להסתיר לעד?
פִיוֹנה נוֹלְס, עורכת דין בת 34 מדטרויט שבמישיגן, טוענת שאחד הצעדים המהותיים להשגת שלוות נפש הוא תיקון עוולות שגרמנו בעבר.
"דרוש אומץ כדי להודות שאנחנו מתביישים במשהו שעשינו," נולס אומרת. "רובנו לא מרגישים נוח כשאנחנו חשופים ופגיעים. לכן אנחנו מחביאים את תחושות האשמה שלנו עמוק בפנים ומקווים שאף אחד לא יראה מה אנחנו מסתירים בתוכנו. אם נחשוף את הבושה שלנו, נרגיש שחרור גדול."
פיונה נולס למדה זאת על בשרה. לפני שנתיים היא העמידה את התיאוריה שלה למבחן וכתבה שלושים וחמישה מכתבי התנצלות. לכל מכתב צירפה שקיק ובו שתי אבנים, שהיא קוראת להן "אבני הסליחה", והמכתב כלל שתי בקשות פשוטות: לסלוח לה ולבקש סליחה ממישהו אחר.
"הבנתי שאנשים משתוקקים לתואנה כלשהי שתדרבן אותם - ואפילו תאלץ אותם - לכפר על המעשים שלהם," נולס אומרת. "כמו זרעים של סביון, אבני הסליחה נישאו ברוח ונפוצו לכל עבר."
אם בזכות הרוח או בזכות השימוש המושכל שעשתה פיונה נולס בכלי התקשורת החברתיים, אין ספק שאבני הסליחה השיגו את מטרתן. לפי ההערכה העכשווית, כ-400 אלף אבני סליחה נמצאות כרגע בתנועה.
פיונה נולס תופיע בחנות הספרים אוֹקטַביָה ביום חמישי, 24 באפריל, ותדבר על הספר החדש שלה, "סליחות מתוקות".
 
אני קופצת ממקומי כשהסלולרי שלי מזמזם ומודיע לי שהשעה 04:45 - הגיע הזמן ללכת לעבודה. ידי רועדות כשאני תוחבת את העיתון לתוך תיק הצד הגדול שלי. אני לוקחת את המפתחות ואת כוס הקפה החד־פעמית ויוצאת מהדירה.
 

 
בשלוש השעות הבאות אני מספיקה לסקור את אחוזי הצפייה העגומים שהתוכנית שלי קיבלה בשבוע שעבר, ולעבור תדרוך על הנושא המרתק שיעמוד במרכזה היום - איך משתמשים בתכשיר שיזוף ביתי. עכשיו אני יושבת במשרד שלי, שמשמש גם כחדר הלבשה, גלילי סלסול נעוצים לי בשיער, וחלוק פלסטיק מכסה את השמלה שבה אופיע היום.
זה הקטע הכי מעיק מבחינתי. אחרי עשר שנים מול המצלמות אפשר לצפות שכבר אתרגל לזה. אבל כדי שיאפרו אותי לתוכנית אני צריכה להגיע מהבית בלי איפור, ומבחינתי זה כמו למדוד בגד ים באור ניאון לעיני קהל. בהתחלה גם התנצלתי לפני גֵ'ייד שהיא נאלצת לראות את מכתשי הנקבוביות על האף שלי, או את העיגולים השחורים שיש לי מתחת לעיניים כאילו ירדתי עכשיו ממגרש פוטבול. פעם אפילו ניסיתי לחטוף לה מהיד את מברשת האיפור כדי לחסוך לה משימה נוראה ובלתי־אפשרית - להסתיר חצ'קון שצמח לי על הסנטר ונראה כמו הר הגעש מַאוּנה לוֹאה. כמו שאבא שלי היה אומר, אם אלוהים היה רוצה שנשים יסתובבו עם פנים חשופים, הוא לא היה בורא את המסקרה.
בזמן שג'ייד מפעילה את קסמיה, אני מעלעלת בערימת הדואר, אבל פתאום ידי קופאת במקומה. באמצע החבילה אני רואה קצה מעטפה, פינה ימנית עליונה: החותמת הגדולה והעגולה של שיקגו! איזה עינוי. בחייך, ג'קסון, די כבר! כבר יותר משנה הוא לא יצר איתי קשר. אז כמה פעמים אני צריכה להגיד לו שהכול בסדר, שסלחתי לו והמשכתי הלאה? אני משליכה את חבילת המכתבים על המדף שלפני, מסדרת אותם ככה שהחותמת לא תיראה לעין ופותחת את המחשב הנייד.
"האנה היקרה," אני קוראת בקול מתיבת הדוא"ל שלי בניסיון לסלק ממוחי את המחשבות על ג'קסון רוּסוֹ. "בעלי ואני צופים בתוכנית שלך כל בוקר. לדעתו את נהדרת. הוא אומר שאת קייטי קוּריק הבאה."
"תרימי את הראש, גברת קוריק," ג'ייד פוקדת עלי וצובעת בעיפרון את ריסי התחתונים.
"כן, בטח. קייטי קוריק פחות מיליוני דולרים וטריליוני מעריצים." (ובנות נהדרות ובעל חדש ומושלם...)
"גם את עוד תגיעי לשם," ג'ייד אומרת בקול כל כך נחרץ שאני כמעט מאמינה לה. היא נראית טוב במיוחד היום: תלתליה השחורים והסבוכים אסופים לקוקו נפוח ופרוע, שמדגיש את עיניה הכהות ואת עורה החום המושלם. כמו תמיד, היא לובשת את חלוק העבודה השחור שלה, שכיסיו גדושים מברשות ועפרונות איפור מכל סוג, זווית ועובי.
היא מרככת את קו העיפרון במברשת בעלת קצה שטוח, ואני ממשיכה לקרוא. "אבל אני הכי אוהבת את הוֹדָה קוֹטבּי. היא באמת בחורה מדליקה."
"אוי, חטפת בומבה!" ג'ייד אומרת.
אני צוחקת וממשיכה לקרוא. "בעלי אומר שאת גרושה, ואני אומרת שאת אף פעם לא התחתנת. אז מי משנינו צודק?"
אני מניחה את אצבעותי על המקלדת.
"גברת ניקסון היקרה," אני מכתיבה לעצמי בקול ומקלידה. "תודה רבה לך שאת צופה ב'תוכנית של האנה פַר'. אני מקווה שאת ובעלך נהנים מהעונה החדשה. (ודרך אגב, אני מסכימה איתך לגמרי - הודה נורא מצחיקה.) כל טוב, האנה."
"לא ענית לה על השאלה!" ג'ייד אומרת. אני נועצת בה מבט במראה, והיא מנידה את ראשה ולוקחת קופסה של צלליות עיניים. "ברור שלא ענית."
"אבל השתדלתי להיות נחמדה."
"כן, את תמיד נחמדה. יותר מדי נחמדה, אם תשאלי אותי."
"כן, ממש. כמו בשבוע שעבר, כשקיטרתי בלי סוף על השף השחצן הזה, שענה על כל שאלה במילה אחת והשתתק. לזה את מתכוונת? או כשאני מדברת בלי סוף על אחוזי הצפייה? או כשאני היסטרית בגלל קלודיה קֶמפּבֶּל?" אני מסתובבת ומביטה בג'ייד. "סיפרתי לך שסטיוארט חושב לצרף אותה אלי כמנחה נוספת? זהו, הלך עלי!"
"תעצמי עיניים," היא אומרת לי ומורחת צללית על עפעפי.
"האישה הזאת הגיעה לפה לפני חודש וחצי בסך הכול, וכבר כולם בעיר הזאת מאוהבים בה, ומצדם אפשר לזרוק אותי לפח."
"בחיים לא," ג'ייד אומרת. "האנשים בעיר הזאת אימצו אותך כאילו נולדת פה. אבל מה שכן, ברור לגמרי שקלודיה תנסה לדחוק אותך הצדה. אני קולטת ממנה אנרגיות ממש לא טובות."
"אני לא בטוחה," אני אומרת. "נכון שהיא שאפתנית, אבל היא נראית נורא נחמדה. לעומת זאת, מי שמדאיג אותי זה סטיוארט. רק דבר אחד מעניין אותו - אחוזי צפייה, ובזמן האחרון האחוזים שלי..."
"על סף התרסקות. אני יודעת. אבל הם יתרוממו בחזרה. אני רק אומרת לך - תיזהרי מהקלודיה הזאת. היא רגילה להיות כוכבת, היא רק עכשיו הגיעה מניו יורק, והיא בחיים לא תתפשר על משרה זניחה כמו קריינית של חדשות הבוקר."
בעיתונות המשודרת יש מדרג ברור: רובנו מתחילים את הקריירה ככתבים בשידור חי של חדשות חמש בבוקר, שזה אומר לקום בשלוש לפנות בוקר בשביל שני צופים וחצי. למזלי הטוב, אחרי תשעה חודשים של לו"ז מפרך קידמו אותי להגשת החדשות של סוף השבוע, ואחרי זמן קצר להגשת החדשות בצהריים - משרה שנהניתי ממנה ארבע שנים. ברור שמהדורת החדשות בערב היא הפסגה שכולם שואפים אליה, ובמקרה הייתי כאן, ב־WNO, בדיוק בזמן המתאים. רוברט ג'ייקובס עזב - או הועזב, כפי שאומרת השמועה - ומנהלת התחנה הציעה לי את המשרה. אחוזי הצפייה נסקו. ואז שיבצו אותי בלי סוף, ביום ובלילה, והתחלתי להנחות אירועים בכל העיר - אירועי צדקה, נשפי התרמה ואת חגיגות המרדי גרא. להפתעתי, נהפכתי לידוענית מקומית, אם כי נראה לי שעד היום עוד לא עיכלתי את זה לגמרי. והנסיקה המהירה שלי לא נעצרה בהגשת חדשות הערב. מכיוון ש"עיר הסהר" התאהבה בהאנה פר, או ככה לפחות אמרו לי, הציעו לי לפני שנתיים להנחות תוכנית משלי - פסגת השאיפות של כל איש תקשורת כמעט.
"ג'ייד, מותק," אני אומרת, "צר לי לבשר לך, אבל 'התוכנית של האנה פר' היא לא בדיוק ליגת־העל, כך שאני לא רואה סיבה שהיא תרצה להשתבץ בה."
ג'ייד מושכת בכתפיה. "אם תשאלי אותי, זאת התוכנית הכי טובה בלואיזיאנה. וקלודיה כבר מזילה ריר, תסמכי עלי. אם היא כבר נגררה אחרי הארוס הספורטאי שלה לניו אורלינס, היא לא תתפשר על פחות מהמשרה שלך." הטלפון של ג'ייד מצייץ, והיא מציצה לראות מי מתקשר. "אכפת לך אם אני אענה?"
"לא, אין בעיה," אני אומרת, ואפילו מקדמת בברכה את ההפרעה. אין לי חשק לדבר על קלודיה - בלונדינית מהממת בת עשרים וארבע. זאת אומרת, היא צעירה ממני בעשור שלם ומאוד מכריע, ונוסף על זה היא גם חתיכה, מוכשרת, רכה בשנים ומאורסת! היא לוקחת אותי בכיס הקטן בכל הסעיפים, כולל המצב האישי.
קולה של ג'ייד מתרומם. "אתה מדבר איתי ברצינות?" היא אומרת למתקשר. "לאבא שלי יש תור בבית חולים! הזכרתי לך אתמול."
הבטן שלי מתהפכת. זה מרקוס, בעלה, שבקרוב יהיה בעלה לשעבר. אביו של בנה בן השתים־עשרה. השוטר חריאתי, ככה היא קוראת לו בזמן האחרון.
אני סוגרת את המחשב הנייד ולוקחת שוב את ערימת המעטפות, בניסיון להעניק לג'ייד אשליה של פרטיות. אני מעלעלת בצרור ומחפשת את החותמת של שיקגו. אני אקרא את ההתנצלות של ג'קסון, ובהמשך היום אכתוב לו מכתב תשובה ואזכיר לו שאני מאושרת עכשיו, ושגם הוא צריך להמשיך הלאה בחייו. עצם המחשבה על זה מעייפת אותי.
אני מגיעה למעטפה המבוקשת ושולפת אותה. אבל בצד השמאלי שלה לא מתנוססת הכתובת של ג'קסון רוסו, אלא ראשי התיבות WCHI.
אה, זה לא מכתב מג'קסון. איזו הקלה!
 
האנה היקרה,
שמחתי מאוד לפגוש אותך בדאלאס בחודש שעבר. הנאום שלך בכנס NAB היה מרתק ומלהיב.
כמו שאמרתי לך גם אז, רשת WCHI החליטה ליצור תוכנית בוקר חדשה - "בוקר טוב, שיקגו". גם בתוכנית הזאת, כמו ב"תוכנית של האנה פר", קהל היעד יהיה בעיקר נשים. לצד הקטעים הקלילים והמשעשעים, התוכנית תעסוק גם בנושאים רבי-חשיבות מתחומי הפוליטיקה, הספרות, האמנות וכל נושא מעניין אחר.
אנחנו מחפשים מנחה לתוכנית, והיינו רוצים לדון איתך באפשרות הזאת. האם תהיי מעוניינת? נוסף על הריאיון וההקלטה לדוגמה שנערוך בהמשך, נבקש שתספקי לנו הצעה מקורית משלך לאחד מפרקי התוכנית.
בברכה,
ג'יימס פּיטֶרס
סגן נשיא בכיר
רשת WCHI
שיקגו
 
וואו. אז הוא התכוון ברצינות כשהוא לקח אותי הצדה בכנס של איגוד השדרנים הארצי. הוא ראה את התוכנית שלי, ידע שאחוזי הצפייה שלי ירדו בזמן האחרון, ובכל זאת אמר שיש לי פוטנציאל עצום, אם רק ייתנו לי הזדמנות מתאימה. אולי זאת ההזדמנות שהוא התכוון אליה? וכמה נחמד שהם רוצים לשמוע גם רעיון מקורי שלי. סטיוארט כמעט לא מתחשב בדעות שלי. "בתוכנית בוקר אנשים רוצים לראות ארבעה נושאים," ככה סטיוארט טוען. "ידוענים, סקס, הרזיה ויופי." כמה נחמד יהיה להנחות תוכנית שכוללת גם נושאים שנויים במחלוקת.
ראשי מסתחרר לשתי שניות, ואז אני חוזרת למציאות. אני לא רוצה לעבוד בשיקגו, שנמצאת אלף וחמש מאות קילומטרים צפונה מכאן! אני יותר מדי קשורה לניו אורלינס. אני אוהבת את העיר הרבגונית הזאת, את הגינונים והחספוס, את הג'ז וכריכי הפּוּ־בּוֹי ומרק הסרטנים. וחשוב עוד יותר, אני אוהבת את מי שעומד בראש העיר הזאת - מייקל פֵּיין. אנחנו יחד כבר שנתיים, וגם אם הייתי רוצה להגיש מועמדות למשרה ההיא (ואני לא רוצה), מייקל לא יהיה מוכן לעבור מכאן בשום אופן. הוא דור שלישי בניו אורלינס, ועכשיו הוא מגדל כאן את הדור הרביעי - את הבת שלו, אֶבּי.
ובכל זאת, נעים לשמוע שרוצים אותי גם ברשת שידור אחרת.
ג'ייד סוגרת את הטלפון בנקישת אצבע החלטית. הווריד במצחה בולט. "החמור הזה! עוד פעם הוא החליט להתחנף והתעקש לקחת את אבא שלי לבית חולים. 'אין שום בעיה,' הוא אמר לי. 'אני אעבור לקחת אותו בדרך לתחנה.' הייתי צריכה לדעת שהוא יבריז." עיניה השחורות בורקות במראה. היא מסתובבת ומקישה מספר בטלפון. "אולי נטלי תוכל לצאת מהעבודה ולקחת אותו. אסור שהוא יפספס את התור הזה."
נטלי, אחותה של ג'ייד, מנהלת תיכון. אין שום סיכוי שהיא תוכל לצאת מהעבודה.
"באיזו שעה התור?"
"תשע. מרקוס אומר שהוא עסוק. כן, בטח, עסוק עם הזונה שלו במיטה. התעמלות אירובית על הבוקר."
אני מעיפה מבט בשעון: 08:20. "לכי," אני אומרת. "הרופאים אף פעם לא מגיעים בזמן. אם תזדרזי, תספיקו להגיע."
היא מזדעפת. "אני לא יכולה ללכת. לא גמרתי לאפר אותך."
אני קמה בהחלטיות מהכיסא. "מה את חושבת, ששכחתי איך מתאפרים?" אני מגרשת אותה משם. "קדימה. לכי."
"אבל סטיוארט. אם הוא ישמע על זה..."
"אל תדאגי. אני אחפה עלייך. רק תחזרי בזמן להכין את שֶרי לחדשות הערב, אחרת שתינו נהיה בצרות." אני מַפנה את גופה הדקיק לעבר המסדרון. "קדימה, לדרך."
מבטה קופץ לרגע אל השעון שמעל הדלת. היא עומדת בשקט ונושכת את שפתיה. פתאום אני מבינה: ג'ייד מגיעה לעבודה בחשמלית. אני שולפת את התיק שלי מהארונית ודולה את המפתחות. "קחי את המכונית שלי," אני אומרת ומושיטה לה את הצרור.
"מה? לא. אני לא יכולה! ואם אני..."
"בסך הכול מכונית, ג'ייד. יש לה תחליפים." להבדיל מאבא שלך, אני חושבת בלבי אבל לא אומרת את זה בקול. אני תוחבת את המפתחות לידה. "עכשיו תעופי מכאן לפני שסטיוארט יגיע ויראה שנטשת אותי."
פניה מוצפים הקלה, והיא לופתת אותי בחיבוק. "אוי, תודה. אל תדאגי, אני אטפל יפה במכונית שלך." היא פונה אל הדלת. "תשברי רגל," היא אומרת - שורת הפרידה האהובה עליה. מאמצע הדרך למעלית אני שומעת אותה קוראת, "אני חייבת לך בגדול, האנה מותק."
"אני עוד אזכיר לך את זה! ותמסרי לאבא שלך ד"ש ממני."
אני סוגרת את הדלת. נשארתי לבד בחדר ההלבשה, שלושים דקות לפני הכניסה לאולפן. אני מוצאת ברונזר ומברישה אותו על המצח ועל גשר האף. אני פותחת את הלחצניות של חלוק הפלסטיק, לוקחת את המכתב של מר פיטרס, ותוך כדי קריאה אני עוברת באטיות ליד הספה וניגשת אל שולחן הכתיבה.
אין ספק שהמשרה הזאת היא הזדמנות נפלאה, במיוחד לנוכח ההידרדרות של התוכנית שלי כאן. אני אעבור מרשת קטנה, שנמצאת במקום החמישים ושלושה, לרשת שנחשבת שלישית בגודלה בכל ארצות הברית! בתוך כמה שנים אני אוכל להיות מועמדת לתוכניות שמשודרות מחוף לחוף, כמו "בוקר טוב אמריקה" או ה"טודיי שואו", והמשכורת שלי בטח תגדל פי ארבעה.
אני מתיישבת ליד השולחן. מר פיטרס רואה מן הסתם את האנה פר כמו שכולם רואים אותה: אשת קריירה רווקה ומאושרת, סתגלנית חסרת שורשים, שברצון תארוז את עצמה ותעבור מדרום ארצות הברית לצפונה בשביל משכורת טובה יותר ומשימה מאתגרת יותר.
מבטי נוחת על תצלום שלי ושל אבא בטקס חלוקת הפרסים של איגוד המבקרים לפני שלוש שנים. אני נושכת את הלחי מבפנים כשאני נזכרת באירוע הראוותני הזה. העיניים המזוגגות והאף האדום של אבא שלי מעידים שכבר שתה יותר מדי. אני לובשת שמלת נשף כסופה, חיוך ענקי מרוח לי על הפרצוף, אבל עיני נראות ריקות וחלולות. כן, זה בדיוק מה שהרגשתי בערב הזה כשישבתי לבדי עם אבא שלי. ולא מפני שלא זכיתי בפרס, אלא מפני שהרגשתי בודדה. המועמדים האחרים היו מוקפים בני זוג, ילדים והורים לא־שיכורים; הם צחקו והריעו, ואחר כך רקדו יחד במעגלים גדולים. ואני קינאתי בהם על מה שיש להם ולי אין.
אני לוקחת ליד תצלום אחר: מייקל ואני מפליגים באגם פּוֹנטצַ'רטרֵיין הסמוך, בקיץ שעבר. בקצה התצלום רואים את השיער הזהוב של אבּי. היא יושבת בחרטום, מימיני, וגבה מופנה אלי.
אני מניחה את התצלום בחזרה על השולחן. בעוד שנתיים אני מקווה שיהיה לי תצלום נוסף על השולחן: מייקל ואני עומדים בחזית בית יפה, ולצדנו אבּי עומדת ומחייכת. ואולי כבר יהיה שם אפילו ילד משלנו?
אני מוציאה מהמגירה תיקייה פרטית שנקראת "הצעות" ושמה בה את המכתב של מר פיטרס. בתיקייה הזאת מונחים כעשרה מכתבים דומים שקיבלתי בשנים האחרונות. בערב אני אשלח את מכתב התשובה הקבוע - תודה, אבל לא מתאים לי כרגע. מייקל בכלל לא צריך לדעת. אולי זה נשמע נדוש ומיושן נורא, אבל מבחינתי משרה מפונפנת בשיקגו היא אפס מאופס לעומת האפשרות שתהיה לי משפחה משלי.
אבל מתי תהיה לי משפחה כזאת?
כשמייקל ואני רק נפגשנו, הרגשתי שאנחנו מסונכרנים לגמרי. אחרי כמה שבועות כבר דיברנו בלשון עתיד. במשך שעות חלקנו את החלומות שלנו. זרקנו שמות אפשריים לילדים שלנו - זַכָּרי, אֵמה או ליאם - ניסינו לדמיין איך הם ייראו ותהינו אם אבּי תעדיף אח או אחות. חיפשנו בתים ברשת ושלחנו אחד לשני קישורים עם הערות מחויכות: "בית חמוד, אבל זַכָּרי יצטרך חצר גדולה יותר" או "רק לדמיין מה נוכל לעשות בחדר שינה גדול כל כך".
אבל כל זה נראה כל כך רחוק עכשיו, כמו לפני עשרות שנים. עכשיו כל החלומות של מייקל ממוקדים בקריירה הפוליטית שלו, וכל שיחה על העתיד נדחית למועד מאוחר יותר - "כשאבּי תגמור את הלימודים".
פתאום עולה במוחי מחשבה: אם מייקל יחשוש שהוא עלול לאבד אותי, אולי זה ידרבן אותו להתקדם לשלב הבא? לקשר מחייב?
אני שולפת בחזרה את המכתב מהתיקייה, והרעיון צובר תאוצה במוחי. המכתב הזה הוא לא רק הצעת עבודה, הוא גם הזדמנות להזיז דברים קדימה. אבּי תסיים את הלימודים בעוד שנה בסך הכול. הגיע הזמן שנחזור לתכנן תוכניות! אני שולחת יד לסלולרי שלי בקלילות שלא חשתי כבר שבועות ארוכים.
אני מקישה את המספר שלו ותוהה אם יהיה לי מזל ואתפוס אותו ברגע נדיר שהוא לבדו. הוא בטח יתרשם מאוד מהעובדה שמחזרים אחרי ומציעים לי עבודה - במיוחד בשוק תקשורת גדול כמו שיקגו. הוא יגיד לי שהוא מאוד גאה בי, אבל מיד יזכיר לי את כל הסיבות הנהדרות שבגללן אני לא יכולה לעזוב את ניו אורלינס; והסיבה הכי חשובה - כי אני לא יכולה לעזוב אותו. אחר כך, כשיהיה לו קצת זמן לחשוב, הוא יבין שעדיף לו לסגור עסקה לפני שיחטפו אותי מידיו. אני מחייכת לעצמי, נרגשת מהמחשבה שאני מבוקשת במישור המקצועי והאישי.
"ראש העיר פֵּיין." קולו כבר כבד, אם כי יום העבודה שלו רק התחיל.
"יום רביעי שמח," אני אומרת בתקווה שיתעודד כשייזכר שהערב אנחנו נפגשים, כמו בכל שבוע. כבר ארבעה חודשים שאבּי עושה בייביסיטר בכל יום רביעי, וככה היא משחררת את מייקל מתפקידו כהורה ומפַנה לנו ערב באמצע השבוע, שבו אנחנו יכולים להיות רק שנינו.
"הֵיי, מותק." הוא נאנח. "איזה יום מטורף מחכה לי. מפגש קהילתי בתיכון ווֹרְן איסטון - סיעור מוחות למניעת אלימות בבתי הספר. אני יוצא לשם עכשיו. אני מקווה שאספיק לחזור לעצרת בצהריים. את באה, כן?"
הוא מתכוון לעצרת של "אל האור", ארגון שמטרתו העלאת המודעות להתעללות מינית בילדים. אני משעינה את המרפקים על השולחן. "הודעתי להם שאני לא אבוא הפעם. בצהריים זה יוצא לי צפוף מדי. אם כי נורא לא נעים לי מהם."
"אין לך שום סיבה לכעוס על עצמך. את תורמת להם מספיק. גם אני קופץ לשם רק לזמן קצר. יש לי ישיבות כל אחר הצהריים - דיונים על הגידול בעוני. לצערי, זה יימשך עד שעה מאוחרת, אז אם אין לך התנגדות, נבטל את הפגישה שלנו הערב, בסדר?"
גידול בעוני? איך אני יכולה להביע התנגדות? אם אני שואפת להיות אשת ראש העיר, אני צריכה להשלים עם העובדה שהוא איש ציבור. הרי זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בו. "כן, אין בעיה. אבל אתה נשמע תשוש. תנסה לישון קצת הלילה."
"בהחלט." הוא מנמיך את קולו. "אם כי הייתי מעדיף לא לישון..."
אני מחייכת ומדמיינת את עצמי עטופה בזרועותיו של מייקל. "גם אני."
אני מתלבטת אם לספר לו על המכתב מג'יימס פיטרס. אבל יש לו מספיק דאגות עכשיו, גם בלי שאני אוסיף לו איום.
"טוב, אז אני אגיד לך שלום," הוא אומר. "אלא אם כן רצית ממני משהו."
כן, רציתי ממך משהו, אני אומרת לו בלבי. רציתי לדעת שתתגעגע אלי הערב, שאני במקום גבוה בסדר העדיפויות שלך. רציתי להיות בטוחה שאנחנו צועדים יחד לעבר עתיד משותף, שאתה רוצה להתחתן איתי.
אני נושמת עמוק.
"רק רציתי לעדכן אותך שמישהו רוצה לקחת ממך את החברה שלך," אני אומרת בקול מתנגן וקליל. "קיבלתי היום מכתב אהבה."
"ומי המתחרה שלי?" הוא שואל. "נשבע לך שאני הורג אותו."
אני צוחקת ומספרת על המכתב מג'יימס פיטרס ועל הצעת העבודה, ומקווה שההתלהבות בקולי אכן מדליקה נורת אזהרה קטנה במוחו של מייקל.
"נכון שעוד לא מדובר ממש בהצעת עבודה, אבל בהחלט נשמע שהם מעוניינים בי. הם רוצים שאני אגיש להם הצעה מקורית לאחת התוכניות. נחמד, לא?"
"נחמד מאוד! מזל טוב, כוכבת־על שכמוך. עוד תזכורת לעובדה שאת יותר מדי טובה בשבילי."
הלב שלי רוקד ריקוד קטן. "תודה. המכתב באמת עשה לי טוב על הנשמה." אני עוצמת חזק את העיניים וממשיכה הלאה לפני שאאבד את האומץ. "התוכנית מתחילה בסתיו. אז הם צריכים לפעול מהר."
"כן, חצי שנה בסך הכול. כדאי להריץ את זה קדימה. קבעת איתם ריאיון?"
נשימתי נעצרת כאילו חטפתי אגרוף בבטן. אני מרימה יד לצוואר ומכריחה את עצמי לנשום. תודה לאל שמייקל לא רואה אותי.
"אני... עוד לא הגבתי."
"אבּי ואני נבוא איתך, אם רק נצליח להשחיל את זה ללו"ז. נעשה מזה חופשה קטנה. כבר שנים לא הייתי בשיקגו."
תגידי לו משהו! תגידי שאת מאוכזבת, כי קיווית שהוא יבקש ממך להישאר. תזכירי לו שהארוס שלך לשעבר גר בשיקגו, לכל הרוחות!
"אז לא היית מתנגד שאני אעבור לשם?"
"תראי, זה לא הכי ימצא חן בעיני. לא קל לתחזק קשר מרחוק. אבל אנחנו נצליח, את לא חושבת?"
"בטח," אני אומרת. אבל בתוך תוכי אני חושבת שאפילו עכשיו, כשאנחנו גרים באותה עיר, אנחנו בקושי מצליחים למצוא זמן לפגישות בארבע עיניים.
"תקשיבי," הוא אומר, "אני חייב לרוץ. אני אתקשר אלייך יותר מאוחר. ומזל טוב, מותק. אני גאה בך."
 

 
אני סוגרת את הטלפון בנקישת אצבע ושוקעת בכיסא שלי. למייקל לא אכפת שאעזוב. איזו סתומה אני. התוכניות שלו כבר לא כוללות חתונה. ועכשיו הוא לא השאיר לי ברירה. אני חייבת לשלוח למר פיטרס את קורות החיים שלי ואת ההצעה לתוכנית אחת. אחרת מייקל יחשוב שסתם ניסיתי לתמרן אותו. ולמען האמת, זה בדיוק מה שעשיתי.
מבטי נתקל ב"טיימס־פיקיון" שמציץ מהתיק שלי. אני מרימה קצת את העיתון ונועצת מבט זועף בכותרת. "לנקות את המצפון ולהישאר בחיים". כן, בטח. שולחים אבנים ומכפרים על הכול. את הוזה, פיונה נולס.
אני מעסה את מצחי באצבעותי. אני יכולה לחבל מראש בהצעת העבודה הזאת, לכתוב הצעה מחורבנת ולהגיד למייקל שלא הזמינו אותי לריאיון. אבל לא, עוד נשאר לי טיפ־טיפה כבוד עצמי. אם מייקל רוצה שאנסה להתקבל לעבודה, זה בדיוק מה שאעשה! ואני לא רק אנסה, אני גם אתקבל לעבודה הזאת. ואני אעבור לשיקגו ואפתח דף חדש. התוכנית שלי תהיה נורא פופולרית, ואני אהיה אופרה וינפרי של שיקגו! אני אפגוש גבר חדש, מישהו שאוהב ילדים ומוכן להתחייב. מה דעתך על זה, מייקל פיין?
אבל קודם כול אני צריכה לכתוב את ההצעה.
אני פוסעת בחדר, מנסה לשלוף איזשהו רעיון מדהים לתוכנית, משהו שיעורר מחשבה אבל גם יהיה רענן ועכשווי. משהו שיבטיח לי את העבודה וירשים את מייקל... כך שאולי הוא אפילו יתחרט.
עיני חוזרות אל העיתון. קמטי הזעף במצחי מתיישרים לאט־לאט. כן. אולי זה יצליח. אבל השאלה היא אם אני מסוגלת לעשות את זה...
אני שולפת את העיתון מהתיק ותולשת בזהירות את הכתבה על פיונה. אני ניגשת אל מגירת השולחן שלי ונושמת עמוק. מה אני עושה, לכל הרוחות? אני בוהה במגירה הסגורה כאילו היא תיבת פנדורה. בסופו של דבר אני פותחת אותה במשיכה חדה.
אני מפשפשת בין העטים, אטבי הנייר ופתקי התזכורת, עד שאני מוצאת אותם. הם תחובים בפינה האחורית של המגירה, בדיוק במקום שבו החבאתי אותם לפני שנתיים.
מכתב התנצלות מפיונה נולס ושקיק קטיפה ובו צמד אבני סליחה.

לורי נלסון ספילמן היא מורה ממישיגן, ארצות - הברית. "רשימת המשאלות" הוא ספר הביכורים שלה. את ההשראה לכתיבתו קיבלה כשמצאה את רשימת המשאלות שכתבה כשהיתה בתיכון, שאחת מהן היתה להיות סופרת. כמו הגיבורה של ספרה, גם ספילמן גילתה שיש חלומות שלעולם אינם מתיישנים. ספרה נמכר לתרגום ל-20 מדינות, הביקורות היללו אותו כ"ספר מהלך קסם" (Kirkus Review) וזכויות ההסרטה שלו נמכרו לחברת פוקס.

עוד על הספר

אבני הסליחה לורי נלסון ספילמן

1

 
כל העניין נמשך מאה שישים ושלושה ימים. כן, פעם הסתכלתי ביומן שלי וספרתי. ועכשיו הגברת הזאת גם כתבה ספר. לא ייאמן. ועוד נהפכה לכוכבת - למומחית בהתנצלויות ובסליחות. ממש בדיחה! אני מסתכלת על התמונה שלה: היא עדיין נראית חמודה, עם תספורת קצרצרה ואף קטנטן. אלא שעכשיו החיוך שלה נראה אמיתי, והעיניים כבר לא לועגות. ובכל זאת הלב שלי דופק במהירות כשאני רואה אותה.
אני משליכה את העיתון על הדלפק במטבח, אבל מיד שולחת יד ולוקחת אותו שוב.
 
לנקות את המצפון ולהישאר בחיים
מאת בראיין מוֹס / טיימס-פּיקִיוּן, ניו אורלינס
 
האם התנצלות יכולה לרפא פצעים ישנים? ואולי יש סודות שעדיף להסתיר לעד?
פִיוֹנה נוֹלְס, עורכת דין בת 34 מדטרויט שבמישיגן, טוענת שאחד הצעדים המהותיים להשגת שלוות נפש הוא תיקון עוולות שגרמנו בעבר.
"דרוש אומץ כדי להודות שאנחנו מתביישים במשהו שעשינו," נולס אומרת. "רובנו לא מרגישים נוח כשאנחנו חשופים ופגיעים. לכן אנחנו מחביאים את תחושות האשמה שלנו עמוק בפנים ומקווים שאף אחד לא יראה מה אנחנו מסתירים בתוכנו. אם נחשוף את הבושה שלנו, נרגיש שחרור גדול."
פיונה נולס למדה זאת על בשרה. לפני שנתיים היא העמידה את התיאוריה שלה למבחן וכתבה שלושים וחמישה מכתבי התנצלות. לכל מכתב צירפה שקיק ובו שתי אבנים, שהיא קוראת להן "אבני הסליחה", והמכתב כלל שתי בקשות פשוטות: לסלוח לה ולבקש סליחה ממישהו אחר.
"הבנתי שאנשים משתוקקים לתואנה כלשהי שתדרבן אותם - ואפילו תאלץ אותם - לכפר על המעשים שלהם," נולס אומרת. "כמו זרעים של סביון, אבני הסליחה נישאו ברוח ונפוצו לכל עבר."
אם בזכות הרוח או בזכות השימוש המושכל שעשתה פיונה נולס בכלי התקשורת החברתיים, אין ספק שאבני הסליחה השיגו את מטרתן. לפי ההערכה העכשווית, כ-400 אלף אבני סליחה נמצאות כרגע בתנועה.
פיונה נולס תופיע בחנות הספרים אוֹקטַביָה ביום חמישי, 24 באפריל, ותדבר על הספר החדש שלה, "סליחות מתוקות".
 
אני קופצת ממקומי כשהסלולרי שלי מזמזם ומודיע לי שהשעה 04:45 - הגיע הזמן ללכת לעבודה. ידי רועדות כשאני תוחבת את העיתון לתוך תיק הצד הגדול שלי. אני לוקחת את המפתחות ואת כוס הקפה החד־פעמית ויוצאת מהדירה.
 

 
בשלוש השעות הבאות אני מספיקה לסקור את אחוזי הצפייה העגומים שהתוכנית שלי קיבלה בשבוע שעבר, ולעבור תדרוך על הנושא המרתק שיעמוד במרכזה היום - איך משתמשים בתכשיר שיזוף ביתי. עכשיו אני יושבת במשרד שלי, שמשמש גם כחדר הלבשה, גלילי סלסול נעוצים לי בשיער, וחלוק פלסטיק מכסה את השמלה שבה אופיע היום.
זה הקטע הכי מעיק מבחינתי. אחרי עשר שנים מול המצלמות אפשר לצפות שכבר אתרגל לזה. אבל כדי שיאפרו אותי לתוכנית אני צריכה להגיע מהבית בלי איפור, ומבחינתי זה כמו למדוד בגד ים באור ניאון לעיני קהל. בהתחלה גם התנצלתי לפני גֵ'ייד שהיא נאלצת לראות את מכתשי הנקבוביות על האף שלי, או את העיגולים השחורים שיש לי מתחת לעיניים כאילו ירדתי עכשיו ממגרש פוטבול. פעם אפילו ניסיתי לחטוף לה מהיד את מברשת האיפור כדי לחסוך לה משימה נוראה ובלתי־אפשרית - להסתיר חצ'קון שצמח לי על הסנטר ונראה כמו הר הגעש מַאוּנה לוֹאה. כמו שאבא שלי היה אומר, אם אלוהים היה רוצה שנשים יסתובבו עם פנים חשופים, הוא לא היה בורא את המסקרה.
בזמן שג'ייד מפעילה את קסמיה, אני מעלעלת בערימת הדואר, אבל פתאום ידי קופאת במקומה. באמצע החבילה אני רואה קצה מעטפה, פינה ימנית עליונה: החותמת הגדולה והעגולה של שיקגו! איזה עינוי. בחייך, ג'קסון, די כבר! כבר יותר משנה הוא לא יצר איתי קשר. אז כמה פעמים אני צריכה להגיד לו שהכול בסדר, שסלחתי לו והמשכתי הלאה? אני משליכה את חבילת המכתבים על המדף שלפני, מסדרת אותם ככה שהחותמת לא תיראה לעין ופותחת את המחשב הנייד.
"האנה היקרה," אני קוראת בקול מתיבת הדוא"ל שלי בניסיון לסלק ממוחי את המחשבות על ג'קסון רוּסוֹ. "בעלי ואני צופים בתוכנית שלך כל בוקר. לדעתו את נהדרת. הוא אומר שאת קייטי קוּריק הבאה."
"תרימי את הראש, גברת קוריק," ג'ייד פוקדת עלי וצובעת בעיפרון את ריסי התחתונים.
"כן, בטח. קייטי קוריק פחות מיליוני דולרים וטריליוני מעריצים." (ובנות נהדרות ובעל חדש ומושלם...)
"גם את עוד תגיעי לשם," ג'ייד אומרת בקול כל כך נחרץ שאני כמעט מאמינה לה. היא נראית טוב במיוחד היום: תלתליה השחורים והסבוכים אסופים לקוקו נפוח ופרוע, שמדגיש את עיניה הכהות ואת עורה החום המושלם. כמו תמיד, היא לובשת את חלוק העבודה השחור שלה, שכיסיו גדושים מברשות ועפרונות איפור מכל סוג, זווית ועובי.
היא מרככת את קו העיפרון במברשת בעלת קצה שטוח, ואני ממשיכה לקרוא. "אבל אני הכי אוהבת את הוֹדָה קוֹטבּי. היא באמת בחורה מדליקה."
"אוי, חטפת בומבה!" ג'ייד אומרת.
אני צוחקת וממשיכה לקרוא. "בעלי אומר שאת גרושה, ואני אומרת שאת אף פעם לא התחתנת. אז מי משנינו צודק?"
אני מניחה את אצבעותי על המקלדת.
"גברת ניקסון היקרה," אני מכתיבה לעצמי בקול ומקלידה. "תודה רבה לך שאת צופה ב'תוכנית של האנה פַר'. אני מקווה שאת ובעלך נהנים מהעונה החדשה. (ודרך אגב, אני מסכימה איתך לגמרי - הודה נורא מצחיקה.) כל טוב, האנה."
"לא ענית לה על השאלה!" ג'ייד אומרת. אני נועצת בה מבט במראה, והיא מנידה את ראשה ולוקחת קופסה של צלליות עיניים. "ברור שלא ענית."
"אבל השתדלתי להיות נחמדה."
"כן, את תמיד נחמדה. יותר מדי נחמדה, אם תשאלי אותי."
"כן, ממש. כמו בשבוע שעבר, כשקיטרתי בלי סוף על השף השחצן הזה, שענה על כל שאלה במילה אחת והשתתק. לזה את מתכוונת? או כשאני מדברת בלי סוף על אחוזי הצפייה? או כשאני היסטרית בגלל קלודיה קֶמפּבֶּל?" אני מסתובבת ומביטה בג'ייד. "סיפרתי לך שסטיוארט חושב לצרף אותה אלי כמנחה נוספת? זהו, הלך עלי!"
"תעצמי עיניים," היא אומרת לי ומורחת צללית על עפעפי.
"האישה הזאת הגיעה לפה לפני חודש וחצי בסך הכול, וכבר כולם בעיר הזאת מאוהבים בה, ומצדם אפשר לזרוק אותי לפח."
"בחיים לא," ג'ייד אומרת. "האנשים בעיר הזאת אימצו אותך כאילו נולדת פה. אבל מה שכן, ברור לגמרי שקלודיה תנסה לדחוק אותך הצדה. אני קולטת ממנה אנרגיות ממש לא טובות."
"אני לא בטוחה," אני אומרת. "נכון שהיא שאפתנית, אבל היא נראית נורא נחמדה. לעומת זאת, מי שמדאיג אותי זה סטיוארט. רק דבר אחד מעניין אותו - אחוזי צפייה, ובזמן האחרון האחוזים שלי..."
"על סף התרסקות. אני יודעת. אבל הם יתרוממו בחזרה. אני רק אומרת לך - תיזהרי מהקלודיה הזאת. היא רגילה להיות כוכבת, היא רק עכשיו הגיעה מניו יורק, והיא בחיים לא תתפשר על משרה זניחה כמו קריינית של חדשות הבוקר."
בעיתונות המשודרת יש מדרג ברור: רובנו מתחילים את הקריירה ככתבים בשידור חי של חדשות חמש בבוקר, שזה אומר לקום בשלוש לפנות בוקר בשביל שני צופים וחצי. למזלי הטוב, אחרי תשעה חודשים של לו"ז מפרך קידמו אותי להגשת החדשות של סוף השבוע, ואחרי זמן קצר להגשת החדשות בצהריים - משרה שנהניתי ממנה ארבע שנים. ברור שמהדורת החדשות בערב היא הפסגה שכולם שואפים אליה, ובמקרה הייתי כאן, ב־WNO, בדיוק בזמן המתאים. רוברט ג'ייקובס עזב - או הועזב, כפי שאומרת השמועה - ומנהלת התחנה הציעה לי את המשרה. אחוזי הצפייה נסקו. ואז שיבצו אותי בלי סוף, ביום ובלילה, והתחלתי להנחות אירועים בכל העיר - אירועי צדקה, נשפי התרמה ואת חגיגות המרדי גרא. להפתעתי, נהפכתי לידוענית מקומית, אם כי נראה לי שעד היום עוד לא עיכלתי את זה לגמרי. והנסיקה המהירה שלי לא נעצרה בהגשת חדשות הערב. מכיוון ש"עיר הסהר" התאהבה בהאנה פר, או ככה לפחות אמרו לי, הציעו לי לפני שנתיים להנחות תוכנית משלי - פסגת השאיפות של כל איש תקשורת כמעט.
"ג'ייד, מותק," אני אומרת, "צר לי לבשר לך, אבל 'התוכנית של האנה פר' היא לא בדיוק ליגת־העל, כך שאני לא רואה סיבה שהיא תרצה להשתבץ בה."
ג'ייד מושכת בכתפיה. "אם תשאלי אותי, זאת התוכנית הכי טובה בלואיזיאנה. וקלודיה כבר מזילה ריר, תסמכי עלי. אם היא כבר נגררה אחרי הארוס הספורטאי שלה לניו אורלינס, היא לא תתפשר על פחות מהמשרה שלך." הטלפון של ג'ייד מצייץ, והיא מציצה לראות מי מתקשר. "אכפת לך אם אני אענה?"
"לא, אין בעיה," אני אומרת, ואפילו מקדמת בברכה את ההפרעה. אין לי חשק לדבר על קלודיה - בלונדינית מהממת בת עשרים וארבע. זאת אומרת, היא צעירה ממני בעשור שלם ומאוד מכריע, ונוסף על זה היא גם חתיכה, מוכשרת, רכה בשנים ומאורסת! היא לוקחת אותי בכיס הקטן בכל הסעיפים, כולל המצב האישי.
קולה של ג'ייד מתרומם. "אתה מדבר איתי ברצינות?" היא אומרת למתקשר. "לאבא שלי יש תור בבית חולים! הזכרתי לך אתמול."
הבטן שלי מתהפכת. זה מרקוס, בעלה, שבקרוב יהיה בעלה לשעבר. אביו של בנה בן השתים־עשרה. השוטר חריאתי, ככה היא קוראת לו בזמן האחרון.
אני סוגרת את המחשב הנייד ולוקחת שוב את ערימת המעטפות, בניסיון להעניק לג'ייד אשליה של פרטיות. אני מעלעלת בצרור ומחפשת את החותמת של שיקגו. אני אקרא את ההתנצלות של ג'קסון, ובהמשך היום אכתוב לו מכתב תשובה ואזכיר לו שאני מאושרת עכשיו, ושגם הוא צריך להמשיך הלאה בחייו. עצם המחשבה על זה מעייפת אותי.
אני מגיעה למעטפה המבוקשת ושולפת אותה. אבל בצד השמאלי שלה לא מתנוססת הכתובת של ג'קסון רוסו, אלא ראשי התיבות WCHI.
אה, זה לא מכתב מג'קסון. איזו הקלה!
 
האנה היקרה,
שמחתי מאוד לפגוש אותך בדאלאס בחודש שעבר. הנאום שלך בכנס NAB היה מרתק ומלהיב.
כמו שאמרתי לך גם אז, רשת WCHI החליטה ליצור תוכנית בוקר חדשה - "בוקר טוב, שיקגו". גם בתוכנית הזאת, כמו ב"תוכנית של האנה פר", קהל היעד יהיה בעיקר נשים. לצד הקטעים הקלילים והמשעשעים, התוכנית תעסוק גם בנושאים רבי-חשיבות מתחומי הפוליטיקה, הספרות, האמנות וכל נושא מעניין אחר.
אנחנו מחפשים מנחה לתוכנית, והיינו רוצים לדון איתך באפשרות הזאת. האם תהיי מעוניינת? נוסף על הריאיון וההקלטה לדוגמה שנערוך בהמשך, נבקש שתספקי לנו הצעה מקורית משלך לאחד מפרקי התוכנית.
בברכה,
ג'יימס פּיטֶרס
סגן נשיא בכיר
רשת WCHI
שיקגו
 
וואו. אז הוא התכוון ברצינות כשהוא לקח אותי הצדה בכנס של איגוד השדרנים הארצי. הוא ראה את התוכנית שלי, ידע שאחוזי הצפייה שלי ירדו בזמן האחרון, ובכל זאת אמר שיש לי פוטנציאל עצום, אם רק ייתנו לי הזדמנות מתאימה. אולי זאת ההזדמנות שהוא התכוון אליה? וכמה נחמד שהם רוצים לשמוע גם רעיון מקורי שלי. סטיוארט כמעט לא מתחשב בדעות שלי. "בתוכנית בוקר אנשים רוצים לראות ארבעה נושאים," ככה סטיוארט טוען. "ידוענים, סקס, הרזיה ויופי." כמה נחמד יהיה להנחות תוכנית שכוללת גם נושאים שנויים במחלוקת.
ראשי מסתחרר לשתי שניות, ואז אני חוזרת למציאות. אני לא רוצה לעבוד בשיקגו, שנמצאת אלף וחמש מאות קילומטרים צפונה מכאן! אני יותר מדי קשורה לניו אורלינס. אני אוהבת את העיר הרבגונית הזאת, את הגינונים והחספוס, את הג'ז וכריכי הפּוּ־בּוֹי ומרק הסרטנים. וחשוב עוד יותר, אני אוהבת את מי שעומד בראש העיר הזאת - מייקל פֵּיין. אנחנו יחד כבר שנתיים, וגם אם הייתי רוצה להגיש מועמדות למשרה ההיא (ואני לא רוצה), מייקל לא יהיה מוכן לעבור מכאן בשום אופן. הוא דור שלישי בניו אורלינס, ועכשיו הוא מגדל כאן את הדור הרביעי - את הבת שלו, אֶבּי.
ובכל זאת, נעים לשמוע שרוצים אותי גם ברשת שידור אחרת.
ג'ייד סוגרת את הטלפון בנקישת אצבע החלטית. הווריד במצחה בולט. "החמור הזה! עוד פעם הוא החליט להתחנף והתעקש לקחת את אבא שלי לבית חולים. 'אין שום בעיה,' הוא אמר לי. 'אני אעבור לקחת אותו בדרך לתחנה.' הייתי צריכה לדעת שהוא יבריז." עיניה השחורות בורקות במראה. היא מסתובבת ומקישה מספר בטלפון. "אולי נטלי תוכל לצאת מהעבודה ולקחת אותו. אסור שהוא יפספס את התור הזה."
נטלי, אחותה של ג'ייד, מנהלת תיכון. אין שום סיכוי שהיא תוכל לצאת מהעבודה.
"באיזו שעה התור?"
"תשע. מרקוס אומר שהוא עסוק. כן, בטח, עסוק עם הזונה שלו במיטה. התעמלות אירובית על הבוקר."
אני מעיפה מבט בשעון: 08:20. "לכי," אני אומרת. "הרופאים אף פעם לא מגיעים בזמן. אם תזדרזי, תספיקו להגיע."
היא מזדעפת. "אני לא יכולה ללכת. לא גמרתי לאפר אותך."
אני קמה בהחלטיות מהכיסא. "מה את חושבת, ששכחתי איך מתאפרים?" אני מגרשת אותה משם. "קדימה. לכי."
"אבל סטיוארט. אם הוא ישמע על זה..."
"אל תדאגי. אני אחפה עלייך. רק תחזרי בזמן להכין את שֶרי לחדשות הערב, אחרת שתינו נהיה בצרות." אני מַפנה את גופה הדקיק לעבר המסדרון. "קדימה, לדרך."
מבטה קופץ לרגע אל השעון שמעל הדלת. היא עומדת בשקט ונושכת את שפתיה. פתאום אני מבינה: ג'ייד מגיעה לעבודה בחשמלית. אני שולפת את התיק שלי מהארונית ודולה את המפתחות. "קחי את המכונית שלי," אני אומרת ומושיטה לה את הצרור.
"מה? לא. אני לא יכולה! ואם אני..."
"בסך הכול מכונית, ג'ייד. יש לה תחליפים." להבדיל מאבא שלך, אני חושבת בלבי אבל לא אומרת את זה בקול. אני תוחבת את המפתחות לידה. "עכשיו תעופי מכאן לפני שסטיוארט יגיע ויראה שנטשת אותי."
פניה מוצפים הקלה, והיא לופתת אותי בחיבוק. "אוי, תודה. אל תדאגי, אני אטפל יפה במכונית שלך." היא פונה אל הדלת. "תשברי רגל," היא אומרת - שורת הפרידה האהובה עליה. מאמצע הדרך למעלית אני שומעת אותה קוראת, "אני חייבת לך בגדול, האנה מותק."
"אני עוד אזכיר לך את זה! ותמסרי לאבא שלך ד"ש ממני."
אני סוגרת את הדלת. נשארתי לבד בחדר ההלבשה, שלושים דקות לפני הכניסה לאולפן. אני מוצאת ברונזר ומברישה אותו על המצח ועל גשר האף. אני פותחת את הלחצניות של חלוק הפלסטיק, לוקחת את המכתב של מר פיטרס, ותוך כדי קריאה אני עוברת באטיות ליד הספה וניגשת אל שולחן הכתיבה.
אין ספק שהמשרה הזאת היא הזדמנות נפלאה, במיוחד לנוכח ההידרדרות של התוכנית שלי כאן. אני אעבור מרשת קטנה, שנמצאת במקום החמישים ושלושה, לרשת שנחשבת שלישית בגודלה בכל ארצות הברית! בתוך כמה שנים אני אוכל להיות מועמדת לתוכניות שמשודרות מחוף לחוף, כמו "בוקר טוב אמריקה" או ה"טודיי שואו", והמשכורת שלי בטח תגדל פי ארבעה.
אני מתיישבת ליד השולחן. מר פיטרס רואה מן הסתם את האנה פר כמו שכולם רואים אותה: אשת קריירה רווקה ומאושרת, סתגלנית חסרת שורשים, שברצון תארוז את עצמה ותעבור מדרום ארצות הברית לצפונה בשביל משכורת טובה יותר ומשימה מאתגרת יותר.
מבטי נוחת על תצלום שלי ושל אבא בטקס חלוקת הפרסים של איגוד המבקרים לפני שלוש שנים. אני נושכת את הלחי מבפנים כשאני נזכרת באירוע הראוותני הזה. העיניים המזוגגות והאף האדום של אבא שלי מעידים שכבר שתה יותר מדי. אני לובשת שמלת נשף כסופה, חיוך ענקי מרוח לי על הפרצוף, אבל עיני נראות ריקות וחלולות. כן, זה בדיוק מה שהרגשתי בערב הזה כשישבתי לבדי עם אבא שלי. ולא מפני שלא זכיתי בפרס, אלא מפני שהרגשתי בודדה. המועמדים האחרים היו מוקפים בני זוג, ילדים והורים לא־שיכורים; הם צחקו והריעו, ואחר כך רקדו יחד במעגלים גדולים. ואני קינאתי בהם על מה שיש להם ולי אין.
אני לוקחת ליד תצלום אחר: מייקל ואני מפליגים באגם פּוֹנטצַ'רטרֵיין הסמוך, בקיץ שעבר. בקצה התצלום רואים את השיער הזהוב של אבּי. היא יושבת בחרטום, מימיני, וגבה מופנה אלי.
אני מניחה את התצלום בחזרה על השולחן. בעוד שנתיים אני מקווה שיהיה לי תצלום נוסף על השולחן: מייקל ואני עומדים בחזית בית יפה, ולצדנו אבּי עומדת ומחייכת. ואולי כבר יהיה שם אפילו ילד משלנו?
אני מוציאה מהמגירה תיקייה פרטית שנקראת "הצעות" ושמה בה את המכתב של מר פיטרס. בתיקייה הזאת מונחים כעשרה מכתבים דומים שקיבלתי בשנים האחרונות. בערב אני אשלח את מכתב התשובה הקבוע - תודה, אבל לא מתאים לי כרגע. מייקל בכלל לא צריך לדעת. אולי זה נשמע נדוש ומיושן נורא, אבל מבחינתי משרה מפונפנת בשיקגו היא אפס מאופס לעומת האפשרות שתהיה לי משפחה משלי.
אבל מתי תהיה לי משפחה כזאת?
כשמייקל ואני רק נפגשנו, הרגשתי שאנחנו מסונכרנים לגמרי. אחרי כמה שבועות כבר דיברנו בלשון עתיד. במשך שעות חלקנו את החלומות שלנו. זרקנו שמות אפשריים לילדים שלנו - זַכָּרי, אֵמה או ליאם - ניסינו לדמיין איך הם ייראו ותהינו אם אבּי תעדיף אח או אחות. חיפשנו בתים ברשת ושלחנו אחד לשני קישורים עם הערות מחויכות: "בית חמוד, אבל זַכָּרי יצטרך חצר גדולה יותר" או "רק לדמיין מה נוכל לעשות בחדר שינה גדול כל כך".
אבל כל זה נראה כל כך רחוק עכשיו, כמו לפני עשרות שנים. עכשיו כל החלומות של מייקל ממוקדים בקריירה הפוליטית שלו, וכל שיחה על העתיד נדחית למועד מאוחר יותר - "כשאבּי תגמור את הלימודים".
פתאום עולה במוחי מחשבה: אם מייקל יחשוש שהוא עלול לאבד אותי, אולי זה ידרבן אותו להתקדם לשלב הבא? לקשר מחייב?
אני שולפת בחזרה את המכתב מהתיקייה, והרעיון צובר תאוצה במוחי. המכתב הזה הוא לא רק הצעת עבודה, הוא גם הזדמנות להזיז דברים קדימה. אבּי תסיים את הלימודים בעוד שנה בסך הכול. הגיע הזמן שנחזור לתכנן תוכניות! אני שולחת יד לסלולרי שלי בקלילות שלא חשתי כבר שבועות ארוכים.
אני מקישה את המספר שלו ותוהה אם יהיה לי מזל ואתפוס אותו ברגע נדיר שהוא לבדו. הוא בטח יתרשם מאוד מהעובדה שמחזרים אחרי ומציעים לי עבודה - במיוחד בשוק תקשורת גדול כמו שיקגו. הוא יגיד לי שהוא מאוד גאה בי, אבל מיד יזכיר לי את כל הסיבות הנהדרות שבגללן אני לא יכולה לעזוב את ניו אורלינס; והסיבה הכי חשובה - כי אני לא יכולה לעזוב אותו. אחר כך, כשיהיה לו קצת זמן לחשוב, הוא יבין שעדיף לו לסגור עסקה לפני שיחטפו אותי מידיו. אני מחייכת לעצמי, נרגשת מהמחשבה שאני מבוקשת במישור המקצועי והאישי.
"ראש העיר פֵּיין." קולו כבר כבד, אם כי יום העבודה שלו רק התחיל.
"יום רביעי שמח," אני אומרת בתקווה שיתעודד כשייזכר שהערב אנחנו נפגשים, כמו בכל שבוע. כבר ארבעה חודשים שאבּי עושה בייביסיטר בכל יום רביעי, וככה היא משחררת את מייקל מתפקידו כהורה ומפַנה לנו ערב באמצע השבוע, שבו אנחנו יכולים להיות רק שנינו.
"הֵיי, מותק." הוא נאנח. "איזה יום מטורף מחכה לי. מפגש קהילתי בתיכון ווֹרְן איסטון - סיעור מוחות למניעת אלימות בבתי הספר. אני יוצא לשם עכשיו. אני מקווה שאספיק לחזור לעצרת בצהריים. את באה, כן?"
הוא מתכוון לעצרת של "אל האור", ארגון שמטרתו העלאת המודעות להתעללות מינית בילדים. אני משעינה את המרפקים על השולחן. "הודעתי להם שאני לא אבוא הפעם. בצהריים זה יוצא לי צפוף מדי. אם כי נורא לא נעים לי מהם."
"אין לך שום סיבה לכעוס על עצמך. את תורמת להם מספיק. גם אני קופץ לשם רק לזמן קצר. יש לי ישיבות כל אחר הצהריים - דיונים על הגידול בעוני. לצערי, זה יימשך עד שעה מאוחרת, אז אם אין לך התנגדות, נבטל את הפגישה שלנו הערב, בסדר?"
גידול בעוני? איך אני יכולה להביע התנגדות? אם אני שואפת להיות אשת ראש העיר, אני צריכה להשלים עם העובדה שהוא איש ציבור. הרי זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בו. "כן, אין בעיה. אבל אתה נשמע תשוש. תנסה לישון קצת הלילה."
"בהחלט." הוא מנמיך את קולו. "אם כי הייתי מעדיף לא לישון..."
אני מחייכת ומדמיינת את עצמי עטופה בזרועותיו של מייקל. "גם אני."
אני מתלבטת אם לספר לו על המכתב מג'יימס פיטרס. אבל יש לו מספיק דאגות עכשיו, גם בלי שאני אוסיף לו איום.
"טוב, אז אני אגיד לך שלום," הוא אומר. "אלא אם כן רצית ממני משהו."
כן, רציתי ממך משהו, אני אומרת לו בלבי. רציתי לדעת שתתגעגע אלי הערב, שאני במקום גבוה בסדר העדיפויות שלך. רציתי להיות בטוחה שאנחנו צועדים יחד לעבר עתיד משותף, שאתה רוצה להתחתן איתי.
אני נושמת עמוק.
"רק רציתי לעדכן אותך שמישהו רוצה לקחת ממך את החברה שלך," אני אומרת בקול מתנגן וקליל. "קיבלתי היום מכתב אהבה."
"ומי המתחרה שלי?" הוא שואל. "נשבע לך שאני הורג אותו."
אני צוחקת ומספרת על המכתב מג'יימס פיטרס ועל הצעת העבודה, ומקווה שההתלהבות בקולי אכן מדליקה נורת אזהרה קטנה במוחו של מייקל.
"נכון שעוד לא מדובר ממש בהצעת עבודה, אבל בהחלט נשמע שהם מעוניינים בי. הם רוצים שאני אגיש להם הצעה מקורית לאחת התוכניות. נחמד, לא?"
"נחמד מאוד! מזל טוב, כוכבת־על שכמוך. עוד תזכורת לעובדה שאת יותר מדי טובה בשבילי."
הלב שלי רוקד ריקוד קטן. "תודה. המכתב באמת עשה לי טוב על הנשמה." אני עוצמת חזק את העיניים וממשיכה הלאה לפני שאאבד את האומץ. "התוכנית מתחילה בסתיו. אז הם צריכים לפעול מהר."
"כן, חצי שנה בסך הכול. כדאי להריץ את זה קדימה. קבעת איתם ריאיון?"
נשימתי נעצרת כאילו חטפתי אגרוף בבטן. אני מרימה יד לצוואר ומכריחה את עצמי לנשום. תודה לאל שמייקל לא רואה אותי.
"אני... עוד לא הגבתי."
"אבּי ואני נבוא איתך, אם רק נצליח להשחיל את זה ללו"ז. נעשה מזה חופשה קטנה. כבר שנים לא הייתי בשיקגו."
תגידי לו משהו! תגידי שאת מאוכזבת, כי קיווית שהוא יבקש ממך להישאר. תזכירי לו שהארוס שלך לשעבר גר בשיקגו, לכל הרוחות!
"אז לא היית מתנגד שאני אעבור לשם?"
"תראי, זה לא הכי ימצא חן בעיני. לא קל לתחזק קשר מרחוק. אבל אנחנו נצליח, את לא חושבת?"
"בטח," אני אומרת. אבל בתוך תוכי אני חושבת שאפילו עכשיו, כשאנחנו גרים באותה עיר, אנחנו בקושי מצליחים למצוא זמן לפגישות בארבע עיניים.
"תקשיבי," הוא אומר, "אני חייב לרוץ. אני אתקשר אלייך יותר מאוחר. ומזל טוב, מותק. אני גאה בך."
 

 
אני סוגרת את הטלפון בנקישת אצבע ושוקעת בכיסא שלי. למייקל לא אכפת שאעזוב. איזו סתומה אני. התוכניות שלו כבר לא כוללות חתונה. ועכשיו הוא לא השאיר לי ברירה. אני חייבת לשלוח למר פיטרס את קורות החיים שלי ואת ההצעה לתוכנית אחת. אחרת מייקל יחשוב שסתם ניסיתי לתמרן אותו. ולמען האמת, זה בדיוק מה שעשיתי.
מבטי נתקל ב"טיימס־פיקיון" שמציץ מהתיק שלי. אני מרימה קצת את העיתון ונועצת מבט זועף בכותרת. "לנקות את המצפון ולהישאר בחיים". כן, בטח. שולחים אבנים ומכפרים על הכול. את הוזה, פיונה נולס.
אני מעסה את מצחי באצבעותי. אני יכולה לחבל מראש בהצעת העבודה הזאת, לכתוב הצעה מחורבנת ולהגיד למייקל שלא הזמינו אותי לריאיון. אבל לא, עוד נשאר לי טיפ־טיפה כבוד עצמי. אם מייקל רוצה שאנסה להתקבל לעבודה, זה בדיוק מה שאעשה! ואני לא רק אנסה, אני גם אתקבל לעבודה הזאת. ואני אעבור לשיקגו ואפתח דף חדש. התוכנית שלי תהיה נורא פופולרית, ואני אהיה אופרה וינפרי של שיקגו! אני אפגוש גבר חדש, מישהו שאוהב ילדים ומוכן להתחייב. מה דעתך על זה, מייקל פיין?
אבל קודם כול אני צריכה לכתוב את ההצעה.
אני פוסעת בחדר, מנסה לשלוף איזשהו רעיון מדהים לתוכנית, משהו שיעורר מחשבה אבל גם יהיה רענן ועכשווי. משהו שיבטיח לי את העבודה וירשים את מייקל... כך שאולי הוא אפילו יתחרט.
עיני חוזרות אל העיתון. קמטי הזעף במצחי מתיישרים לאט־לאט. כן. אולי זה יצליח. אבל השאלה היא אם אני מסוגלת לעשות את זה...
אני שולפת את העיתון מהתיק ותולשת בזהירות את הכתבה על פיונה. אני ניגשת אל מגירת השולחן שלי ונושמת עמוק. מה אני עושה, לכל הרוחות? אני בוהה במגירה הסגורה כאילו היא תיבת פנדורה. בסופו של דבר אני פותחת אותה במשיכה חדה.
אני מפשפשת בין העטים, אטבי הנייר ופתקי התזכורת, עד שאני מוצאת אותם. הם תחובים בפינה האחורית של המגירה, בדיוק במקום שבו החבאתי אותם לפני שנתיים.
מכתב התנצלות מפיונה נולס ושקיק קטיפה ובו צמד אבני סליחה.