פרק א'
עונש
1.
פרחי שושן צחור הדיפו את ניחוחם העז על הגבעות ועל המישורים הנרחבים שעדיין לא עלתה עליהם מחרשה. בין הפרחים הלבנים זרמו נהרות של דם, ועשן שעלה מן ההריסות צבע את הרקיע בשחור.
מאי 1948. מלחמה.
בסערת מנועיהם המאומצים של מטוסי קרב טעוני פצצות, בשאון שרשראותיהם של כלי שריון כבדים ובהלמות פגזיהם של סוללות תותחים מתנייעות, חצו צבאות ערב את הגבולות ודהרו כחיצים שלוחים אל לבה של המדינה היהודית שנולדה זה עתה. מצב רוחם של התוקפים היה מרומם. הם היו מאומנים ומצוידים טוב יותר ממגיניה היהודים של המדינה החדשה. אל פלישתם התייחסו כאל "מלחמת קודש" ויתרונם הצבאי היה עובדה קיימת.
הכוחות הגיעו מבחוץ בסיועם של רבבות מתנדבים וערבים מקומיים ומילאו את הכבישים כלהקות ארבה רעבות. הארץ ליקקה את פצעיה. בתי החולים היו מלאים עד אפס מקום והשדות הצמיחו קברים רעננים.
אלפים נפצעו ונהרגו. תחושות הניצחון והתבוסה דרו בכפיפה אחת. היו ימים שבהם שררה במחנות הערביים אווירה של חג וציפייה לניצחון בטוח. יעדים ישראליים נכבשו בתנופה ומגיניהם נמלטו ברגע האחרון. התבוסות הגיעו בזו אחר זו, מיחידות רבות נותרו בחיים רק מעטים.
אבל היו גם ימים אחרים, שבהם התהפכה הקערה על פיה. הישראלים נלחמו בגבורה, צברו הישגים בשדות הקרב ותחושת ניצחונם המתקרב הפיחה בהם תעצומות נפש. שוב ושוב נעה טלטלת האירועים מקצה עד קצה, פעם היה הניצחון נחלתם של הפולשים, פעם הוא נפל בחלקם של המותקפים. שום דבר לא היה יציב, תקווה וייאוש ושמחת מנצחים דהרו לכל כיוון בקצב מטורף כסחרחרת שאיבדה את בלמיה.
במשך זמן ארוך למדי נדמה היה לערביי ישראל שניצחונם הוא בגדר הישג יד. רבים מהם כבר ראו בעיני רוחם את כיבושם של כל יישובי היהודים, את גירושם של תושביהם מהארץ, את השתלטותם של הערבים על השלטון.
בכפרים הערביים לאורך הדרכים קידמו התושבים את פני הצבאות התוקפים בפרץ של התלהבות. דגלי המדינות הפולשות הונפו על גגות הבתים. על כרזות שנתלו ברחובות הראשיים התנוססו המילים "ברוכים הבאים!" ושירי ניצחון הדהדו בבתי הקפה ובמגרשי המשחקים של בתי הספר.
אבל כבדרך נס אירע ההיפך הגמור. אווירת החג והציפייה לשלטון הערבי שידחק את רגלי היהודים - התחלפו באכזבה עמוקה ובמורא גדול. במקום לנחול תבוסה התייצבו הישראלים בסופו של דבר בצד המנצח. במחיר דמים כבד הם הצליחו לשחרר את היישובים הכבושים ולגרש ביד חזקה את הצבאות הפולשים.
